1

בע"ה

קבלת פנים לאביחי ואביטל אביעזר

יד מנחם-אב ס"ז – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שרו ניגון ואחר כך "קול דודי דופק".

היות שהחתונה היא בחמשה עשר באב, צריך לדבר על הדבר המיוחד בחתונה בתאריך זה – לזה צריך לכוון. "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים". המנהג, וכך הרבי מביא בשיחה, שמתחילים לאחל "כתיבה וחתימה טובה" מחמשה עשר באב (לפי הרמז). ברכה זו ודאי מקשרת חמשה עשר באב ויום כפור, שהרי "גמר חתימה טובה" ביו"כ – הביטוי הזה הוא הכח המחבר שני הימים הטובים שהיו בישראל. זה שהחתן לא אמר ברכה (על האוכל) כי נוהג יום כיפור, כמו כל חתן וכל כלה ביום חתונתם – צמים ואומרים וידוי של יום כיפור. זה סימן שזיווגי יום כיפור זה כל השנה כולה. אם מישהו מתחתן מחר בערב, מוצאי חמשה עשר באב, זה שאלה – כנראה לא צריך לצום, איני יודע מה המנהג. כדי להיות בטוח שאפשר לצום זה כאשר מתחתנים היום, אור לחמשה עשר, ואז מקדימים את יום הכיפורים לחמשה עשר באב (הפוך מהלשון "כחמשה עשר באב ויום הכפורים"). בכל חתונה יש יום כיפור, כי ביום שאדם מתחתן מוחלים לו כל עוונותיו (לומדים זאת מ"מחלת" – המחילה מתחילה מהכלה), ואז אחר כך אפשר להכנס לשמחת פורצת גדר של החתונה (שזה גם מעלת פורים לגבי יום הכפורים) – לשמחת ט"ו באב, שהיא שמחת נשמה בתוך גוף (ולא רק נשמה), תכלית הכוונה של דירה בתחתונים. הנשמה היא חלק מה', אז לא צריך לבחור, ועיקר מה שה' בוחר בנו זה בגוף – כך הרבי מסביר תמיד. ה' בוחר בגוף כזה שמסוגל לקבל לתוכו את הנשמה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", וחג הנשמה בגוף זה ט"ו באב. בכל אופן, כאן יש "נעוץ סופן בתחילתן" בהקדמת יו"כ לטו"ב באב, כדי להכנס לט"ו באב בשיא השמחה.

במאמר מוסגר, זה שיש יו"כ בכל חתונה – שצמים ומוחלים – אומר כנראה שיש בכל חתונה גם ט"ו באב, שזה אחרי הצום. הריקוד בחתונה הוא נשמות בתוך גופים, בחינת "חמשה עשר באב". חמשה עשר זה י-ה, י של איש ו-ה של אשה. חז"ל אומרים שה' ברא את העולם הבא ב-י, יו"כ, ואת העולם הזה ב-ה, ט"ו באב, וב"חמשה עשר באב" יש את שתי הבחינות, והעיקר זה להלביש את ה-י בתוך ה-ה. חמשה עשר באב – באב = ה, אז סה"כ זה חמשה-עשרה (או עשרה-חמשה). זה, בלשון הרמ"ק, מספר מספרי של יה – לחשב כל אות כשם המספר שלה. זה היום ה-טו הכי עצמי בשנה, בו "קיימא סיהרא באשלמותא" מגיע לתוקף העצמות (משא"כ בשום חדש אחר), והוא היחיד ששמו עולה כמספר מספרי של יה.

לפני שנעשה פרצוף של גימטריאות המספר הזה (מספר חשוב, שהרבי מזכיר גימטריא שלו), נזכיר עוד אחת – ברכת משה לגד: "ברוך מרחיב גד כלביא שכן". זו גימטריא אחת מתוך מכלול, אבל פתחנו בה משום סיבה. החדש של גד הוא חדש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – וזה מתחיל מט"ו באב. "מרחיב גד" זה שמרחיב אותו לשני הכיוונים – 15 ימים קודם ו-10 אחר כאן. זה שמורחב אחר כך, עד יום כיפור, מפורש בחסידות מס"ת "אני לדודי ודודי לי" – רומז ל-מ יום של אלול עד יו"כ. כתוב גם ש"אני לדודי" בעיקר באלול ו"ודודי לי" בעיקר בעשי"ת. כלומר, זה שתי כוונות – או שרק "לי" בעשי"ת או שכל "ודודי לי" בעשי"ת. כמו שמרחיבים לתוך חדש תשרי, מרחיבים גם לאב ("כלביא שכן" בתוך החדש שמזלו אריה). את שלושים ימי אלול (כולל שני ימי ר"ח) מרחיבים בעוד כה ימים, וכתוב שזה רמוז בשם גד – נוסחא של ג בריבוע ועוד ד בריבוע עולה ה בריבוע (כה). זו כוונה אחת, שהרחבת אלול היא מט"ו באב עוד יו"כ – נה ימים, משולש של י, מנקודה א של ט"ו באב עד שורה של י ימי תשובה. הרמז החשוב הזה אומר שכמו שמהערב מתחילים לאחל "כתיבה וחתימה טובה" כך ראוי להתחיל לשיר "אני לדודי ודודי לי" כבר מהחתונה הערב. "גד" זה מזל – שיהיה מזל טוב, גוד-גד. (גד נקרא "בא-גד", מתחיל מחדש אב – ה-א נסתרת, ללמד שזה גלוי רק מה-ב, מהחצי השני של החדש).

שרו "אני לדודי ודודי לי"

לפני שנמשיך עם הגימטריאות של חמשה עשר באב נחזור לגימטריא שהרבי מביא – כתיבה וחתימה טובה. צריך לשייך גם את הביטוי הזה לחתונה. הערב, כשכל אחד יאמר לך מזל טוב – או שהוא יזכור לאחל "כתיבה וחתימה טובה" או שאתה תענה לו כך (יותר טוב שהוא יאמר ואתה תענה אמן). כדאי גם לנגן את הניגון של "כתיבה וחתימה טובה". בכל אופן, מה הקשר בין ביטוי זה לחתונה? למה כמו שאומרים "מזל טוב" על החתונה צריך לומר גם "כתיבה וחתימה טובה", ובדרך כלל ממשיך "לשנה טובה ומתוקה"? בפשט "שנה טובה ומתוקה" זה "ושמח את אשתו שנה אחת". ידוע שאנחנו אומרים שיש בזה תשלומין, שמי שלא קיים זאת בתכלית ההידור בשנה הראשונה יכול להשלים, ובפרט לפי הרוגאצ'ובר (שהרבי מביא הרבה) שקדושין ונשואין זה פעולה נמשכת, וממילא כל יום ויום יש עוד שנה של "ושמח את אשתו", וממילא כל הזמן זה "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה". אבל אם יש שתי בחינות, כתיבה וחתימה, צריך לומר שכנראה זה קשור לחתן וכלה. על פי פשט אנחנו, ש"הלואי בינוני", הכתיבה זה בראש השנה והחתימה זה ביום כיפור. יום כיפור זה יום הסליחה והמחילה והכפרה – "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". הכוונה של נעילה (???), החתימה של יום כיפור זה תיקון של יסוד הכלה, שראויה לזיווג. כלומר, בעצם יום כיפור זה שלמות תיקון הכלה. במקום אחר מוסבר אצלנו שט"ו באב יותר מצד הכלה, ממטה למעלה, ויו"כ יותר מצד החתן, ממעלה למטה – זה יותר גשמי וזה יותר רוחני, כנ"ל. בכל אופן, הכוונה הפשוטה של יו"כ זה שלמות תיקון הכלה – זה ה"חותם" של יו"כ. כמו שנסביר בכלל, כל מה שקשור לחתימה זה שייך לכלה – החתן כותב והכלה חותמת.

נסביר את זה קצת: בתוך החופה הערב בעצם עושים את שתי הפעולות, גם הקידושין וגם הנישואין – קנין הקידושין בטבעת וקנין החופה (אליו קשורה גם הכתובה, אחריות החתן כלפי הכלה). החתן הוא זה שכותב את הכתובה, והוא צריך למסור זאת לכלה – בכך הוא מתחייב לה למלא את כל מה שהתורה קובעת ("כתובה מדאורייתא") וכל מה שחז"ל תקנו (תוספת וכו'). יש אפשרות גם לקדש עם שטר, אבל זה לא נהוג. מה שהחתן כותב זה הכתובה. זה מענין, האם בקידושי שטר החתן צריך לחתום? לא ראיתי שצריך לחתום – רק "כתב לה וכו'". עכ"פ, זה לא נהוג היום – דווקא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". אם כן, הכתובה זה עיקר הכתב – ה"כתיבה טובה" של החתונה.

החתימה זה בטבעת – לפי ראשונים עיקר הענין של טבעת זה חתימה. הטבעת הראשונה בתורה זה "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתנה ליוסף", ויש רק עוד פעמיים טבעת במובן של טבעת על האצבע – בנדבת המשכן זה בין יתר התכשיטים, וכך גם במלחמת מדין. כל שאר הטבעות – יש לו – זה טבעות במלאכת המשכן, טבעות של הכלים (לא במובן של טבעת על האצבע, זה יש רק שלוש פעמים כנ"ל). בכל התנ"ך אין אפילו פעם אחת, אלא רק ריכוז אחד גדול במגילת אסתר (לגבי כל מילה מחפשים שני דברים – הופעה ראשונה וריכוז גדול), שם יש ו פעמים "טבעת המלך". שם במפורש, כל פעם שיש טבעת, זה בשביל חתימה. על הפסוק בבראשית יש פירוש רש"י ויש פירוש הרמב"ן החולק על רש"י, ויש הרבינו בחיי, שבדרך כלל הולך לפי שיטת הרמב"ן אבל כאן לכאורה כן מסתמך עליו עם תוספת שינוי וחידוש. רש"י אומר שמסירת הטבעת זה סימן של מינוי להיות השני למלכות – אין קשר לחתימה, רש"י לא מזכיר שזה נותן זכות חתימה בטבעת (אולי כן, אבל רש"י לא מזכיר). כל זה, כמובן, כוונות מסירת הטבעת לכלה – "חתן דומה למלך" (והכלה היא מלכה), והוא מוסר לה טבעת. הרמב"ן אומר שהנקודה אינה שני למלכות, אלא שמי שמקבל את הטבעת מקבל רשות לחתום בשם המלך – לגזור גזירות ולחתום בשם המלך. הרמב"ן כותב לענין גזירות, ורבינו בחיי לא כותב על גזירות, אלא שהענין של טבעת הוא שמי שיש לו את הטבעת הוא זה שיש לו את הכח ואת הרשות להשפיל גאים ולהגביה שפלים, כלומר – לעשות מינויים, להוריד דרגות ולשים דרגות (לא מזכיר גזירות).

אם עיקר הכתיבה הטובה של החופה זה הכתובה ועיקר החתימה זה מסירת הטבעת, הקידושין, אז לכאורה הביטוי "כתיבה וחתימה טובה" לא לפי סדר המצוות. אבל, ידועה הקושיא הידועה – שיש עליה הרבה תירוצים, בנגלה ובנסתר – שאנו נוהגים לקדש "המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", בהקדמת חופה לקידושין, אפילו שבפשטות הדין הוא הפוך. כעת יש איזה תירוץ חדש, שחופה זה כתיבה – קשור לכתובה – וזה מצד האיש, אבל ברגע שנותן את הטבעת (חוץ מזה שעושה את האשה שני למלכות, ולפי הרמב"ן ורבינו בחיי אולי לא צריך לחשוב במושגים של ראשון ושני) הוא נותן לאשה כח לחתום. בדרך כלל טבעת חותם יש בה חותם, ואילו על טבעת הקידושין אין עדיין שום דבר – חלק לגמרי – אבל צריך לכוון שבהיולי או בעצם הטבעת היא בשביל לחתום, זה כח של חתימה. רש"י לא מזכיר חתימה אולי כי מכוון לטבעת חלקה של קידושין, אבל הרמב"ן ורבינו בחיי מזכירים שזה בעצם מיועד לחתום (גם אם בנתיים לא רואים את החותמת על הטבעת).

הרמב"ן אומר שמי שיש לו את הטבעת הוא זה שגוזר גזירות בשם המלך. אם בכלל אמרנו קודם שהאיש הוא הכתיבה והאשה היא החתימה, אז על כל החלטה במשך החיים – האשה היא שחותמת. אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, אבל מי שחותם זה האשה. כמובן שאתה יכול לכתוב טוב – כמו בראש השנה – ורק אחר כך צריך חתימה על זה. ענין מאד גדול שלכתחילה תכתוב טוב, אז יש סיכוי שהיא תחתום על זה. לעניננו, כל הגזירות זה כל ההחלטות שמקבלים. אגב, מי הגדול בישראל שהכי סמך על אשתו לחתום לו? המהר"ל. הוא זכה לאשה משכלת, וכותב שכל ההחלטות – בפרט עניני עלמא דין, כולל הרבנות של פראג (הנהגתה ביד רמה) – זה החלטה של האשה. כמה פעמים עברו מפראג לפוזנא (שלוש או ארבע פעמים – זה אחד מסודות החיים של המהר"ל שאף אחד לא מבין) – הכל קשור לאשה. הוא נולד בפוזנא וגדל בפראג, ואשתו ממשפחה מפראג. מותר לאיש להביע דעה – הוא יכול לכתוב – אבל החתימה הטובה ביד האשה. עוד יותר משמעותי זה פירוש רבינו בחיי (גם קשור לעניני הרבנות של פראג) – כל יוזמה של הבעל בחיים זה בקשר עם עוד אנשים – למשל, אם תפתח חברה או ישיבה, צריך למנות כל מיני תפקידים. פתאום המנהל עולה על העצבים, ואינך יודע אם לפטר אותו או לא – למי שיש רוח לענין הזה זה האשה, רק היא יודעת את מי צריך לפטר ואת מי צריך למנות. למה יש לה את החוש הזה את מי להשפיל ואת מי לרומם? כתוב על האשה "עזר כנגדו" וחז"ל מפרשים "זכה 'עזר' לא זכה 'כנגדו'". הפשט הוא שאם אתה מזדכך היא תעזור לך ואם לא אז היא חייבת לזכך אותך – זה "כנגדו", מבטשת וכו' כדי לשבור את הגאוה ולזכך. אפשר לפרש שיש זוג שהכל ביניהם בסדר, וכל דבר הבעל עושה לפי אשתו בסופו של דבר – אם הוא זכה יש לאשה חוש מפותח טוב מי בחוץ "עזר" לבעלה ולמשפחתנו ומי בסופו של דבר "כנגדו". "זכה 'עזר'" – עוזרת לו בכך שיש לה חוש להבחין ("בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש", בינה זה חוש ההבחנה), והיא תוכל להמליץ טוב ולחתום טוב מי עוזר למפעל החיים שלנו ומי מפריע למפעל החיים שלנו, מי "עזר" ומי "כנגדו", ואז יוצא שבסך הכל עוזרת לו. אם "לא זכה", על אף הרצון הטוב שלה הערכת המצב שלה וחוש ההבחנה שלה יסטה (זה "אשה סוטה", בדקות שבדקות), אז ממילא היא תטעה בהערכה שלה והסך הכל יהיה "כנגדו" (כי בכך שמרחיקה עוזר פוטנציאלי ומקרבת "כנגדו" פוטנציאלי, הסה"כ זה "כנגדו" אחד גדול). בשביל זה צריך לזכות – אתה ודאי תזכה, ותהיה אחת שתחתום כמו שצריך (אתה תכתוב את כל ההצעות, אבל החותמת ביד האשה, עם כל שלושת הפירושים שהזכרנו).

שרו "שיר השירים אשר לשלמה".

יש פסוק "לשוני עט סופר מהיר", כלומר – הלשון כותבת. גם כתוב בקבלה וחסידות שהלשון היא בחינת קולמוס – מות וחיים ביד לשון, היא כותבת את גזר הדין, אבל לא חותמת. מי שחותמת זה הברית התחתון, שעל זה כתוב בס"י ש"ברית הלשון" מכוון כנגד "ברית המעור". מי שכותב זה "לשוני עט סופר מהיר" ומי שחותם זה הברית. גם בתיקון, בפרט אצל חתן שהולך להתחתן, תיקון הכתיבה זה תיקון הלשון ותיקון החתימה זה תיקון הברית התחתון. זה נקרא גם זיווג עליון (זיווג נשיקין, זה הבחינה הפנימית ביותר של הזיווג העליון, של כתיבת הלשון) וזיווג תחתון. ידוע בקבלה שיש "חותם בתוך חותם" – יסוד הזכר ויסוד הנקבה – זה זיווג גופני לשם פו"ר ממש (מלאכים נולדים מזיווג נשיקין, ואילו נשמות נולדות ויורדות לגוף בזכות זיווג החתימה). גם כשהולכים להתחתן, צריך להיות קודם תיקון הלשון ואחר כך תיקון הברית, ואז בטוח שתהיה "כתיבה וחתימה טובה" במשך כל ימי הנישואין. את התיקונים צריך להמשיך הלאה, כל הזמן צריך לתקן את הכתיבה והחתימה, והם מכוונים אחד כנגד השני. אם בודקים ומתבוננים בשרשים כתב חתם רואים משהו מענין. בשניהם יש ת באמצע, מאותיות האמנתיו שאינן עיקר השרש, אז כתב זה ת (האות ה-כב) בתוך כב (אותיות האלף-בית, עיקר הכתיבה) וחתם זה ת בתוך חם. אחד מסודות חם בקבלה זה כוכב – כב ועוד כו – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". כתב חתם = יה (שם של חו"כ, "שכינה ביניהם") פעמים חן (מלה שקשורה לחתונה – חתן זה ת בתוך חן – שכל אחד מוצא ונושא חן בעיני השני). על ת כתוב בקבלה ש"תאו רשים רשימו לעתיק יומיא" – זה הרושם, כמו "והתוית תו על מצחות האנשים" (יש שני גדולי ישראל – חתם סופר וכתב סופר, לכאורה היה צריך להיות בסדר אחר; יש גם חתן סופר – כנראה כבר חשבו על החידוש הזה). ב"כתיבה וחתימה טובה" מוסיפים לכך עוד חן אחד. אז המספר הזה, בו אנו דנים, הוא טז פעמים חן. רק כתיבה חתימה ("כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", זכירת ארץ ישראל) עולה 900 = ל בריבוע, סוד הלב היהודי (ל מול ל, ל פעמים ל; בחז"ל ל זה "מגדל הפורח באויר" – כשבאים להתחתן צ"ל "מגדל הפורח באויר" מרוב אהבה והתעלות רוחנית).

עכשיו נוסיף לגימטריאות (חמשה-עשרה; כתיבה וחתימה טובה; ברוך מרחיב גד) על מנת לעשות פרצוף:

יש גימטריא שכתובה (בספר החדש, מחול הכרמים) – תורה חדשה. כתוב שמשיח בא לגלות דברים קיימים, אך שאף אחד לא פרש אותם עד כה. לדוגמה – משיח בא לגלות טעמי תורה, שהם ממ"ת, אך אף אחד לא פרש (יש טפה בתקו"ז, אך אף אחד עדיין לא פרש באמת את הטעמים, וזה משיח בא לעשות). על דרך זה, יש יום אחד בשנה שיש ריבוי טעמים לשמחת היו"ט שלו, אבל לרדת לעומק היום הזה, לרדת לעומק "חג האהבה" הזה, אף אחד לא צלל למים העמוקים של מה באמת הענין שלו. לכן התורה של חמשה עשר באב זה תורת משיח – תורה חדשה – ולכן זו גימטריא כה יפה. מתוך חמשה עשר באב, חג של ארץ, אז "אמת מארץ [ישראל] תצמח", וזו התורה החדשה של "צמח שמו מתחתיו יצמח" (ב-צ הכפולה של גאולת מלך המשיח).

עוד כמה רמזים במספר הזה:

חמשה עשר באב זה תיקון של חורבן המקדש, התיקון של תשעה באב. מה חטא שלמה המלך כשבנה את הבית הראשון (ובגלל זה ה' אמר "על אפי וחמתי" וכבר נגזר במחשבה חורבן הבית)? ביום ששלמה המלך חנך את המקדש הוא נשא את בת פרעה. עצם הדבר שנשא את בת פרעה זה כבר לא בסדר, אבל מה קרה? בגלל שזה היה יום הנישואין למחרת בבקר הוא אחר לקום מהמטה (זה בכלל כונה של כל חתן שהולך להתחתן – מה יהיה איתך מחר בבקר?). לכן חמשה עשר באב עולה "וישכם אברהם בבקר" – זה תיקון גדול של חמשה עשר באב, אשרי מי שזוכה לזה, בחינת אברהם.

מי שלא זוכה לקום בבקר הוא ודאי בשפלות. יש לו תיקון – תיקונו זה שפלות – ולכן כתוב שחמשה עשר באב עולה "כי רם הוי' ושפל יראה".

חמשה עשר באב הוא היום הכי שקול, במובן של בלתי מוכרע, שלא יודעים אם זה מצד הקדושה או חלילה זה מקור ליניקת התאוות. לכן חמשה עשר באב עולה "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – יצחק לא יודע מי עומד מולו, ובסוף מתברר שזה יעקב הצדיק. איך מפרשים זאת בחסידות? שעל ידי "הקל קול יעקב" (הקול הראשון, החסר, זה תפלה, והשני, המלא, זה תורה) יורשים את ה"אורות דתהו" של "ידי עשו" – אין יום מסוגל לזה יותר מט"ו באב, יום של כחות תוהיים, כחות עוה"ז (ליעקב ניתן עוה"ב ולעשו ניתן עוה"ז). לכן צריך להרבות בקול תפלה וקול תורה, וככה לרשת את ה"ידים ידי עשו").

אם ימים אלו זה התחלת אלול ויו"כ (בפרט בחתונה בה מקדימים יו"כ לט"ו באב) זה יום של תשובה – חמשה עשר באב עולה יד פשוטה לקבל שבים. איזו יד זו? לא ימין ולא שמאל. כלומר, זה כן ימין – אבל ימין של עתיק, כתוב בחסידות שזה הסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך ומשם היא פשוטה לקבל שבים. זו יד של כתר, וכך יהיה גם בפרצוף שנבנה. יד פשוטה יוצאת משיר פשוט – אף שמדות הכתר זה שיר משולש, שרש היד הפשוטה יוצא משיר פשוט שבכתר. זה שרש התשובה – התורה אומרת "יעשה תשובה ויתכפר לו" והקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו" גם בלי קרבנות. אין יום יותר מסוגל שהתשובה תתקבל מט"ו באב. אפשר לכוון זאת גם בחתונה, כאשר הכלה מושיטה את היד לקבל את הטבעת – אפשר לכוון שביד שלה מתלבשת היד של כתר עליון ("אשת חיל עטרת בעלה") לקבל את החתן בתשובה (הכלה מוכנה לקבל אותך, רק שתעשה תשובה).

בסוף ספר קהלת יש ביטוי על שלמה המלך, שהוא קהלת – "אזן וחקר תקן [משלים הרבה]", ר"ת אחת ("אחת לאחת למצוא חשבון") – וגם זה עולה חמשה עשר באב. אזן זה על דרך "אזן מילין תבחן" – שלכלה טובה יש חוש להאזין ב"אזן מלין תבחן", להבחין, וגם לאזן (את החתן). יו"כ נקרא "אחת בשנה", וצ"ל לומר שכך גם ט"ו באב – בן זוגו – וכאן רמוז ה"אחת" של ט"ו באב. "משלים הרבה" היינו לפי פירושנו ש"והוא ימשֹל בך" היינו היות האשה מקור למשלים מכוונים להבין דרכם את הנמשל האלקי, שזה כל המשל של "שיר השירים אשר לשלמה".

קשור לגימטריא של "אזן וחקר תקן" יש גם את המאמר של יום שני דמעשה בראשית – "יהי רקיע בתוך המים" – העולה חמשה עשר באב. רקיע זה כח ההבדלה ומים זה תורה. יש הרבה פירושים מה זה מים עליונים ומים תחתונים. הכי שייך לחתונה שזרע הזכר זה מים עליונים ומ"נ דנקבה מים תחתונים – זה כתוב בשער מ"ן ומ"ד בע"ח (מהשערים הכי חשובים בע"ח), ושם מסביר שחיבור חו"כ בסוד "יהי רקיע בין מים למים", שהרקיע מחבר מ"ד ומ"נ, ועל כך כתוב "אל תגידו מים מים" (וזה צורת האות א, רקיע בתוך המים). כנראה זיווג חו"כ בשלמות, לפי האר"י, קורה בעיקר בט"ו באב. "יהי רקיע בתוך המים" זה מאמר הבינה (אחרי כתר-חכמה, "בראשית" ו"יהי אור") ביום הגבורה, ובפרצוף "אזן וכו'" זה בינה ומאמר זה בסוד "אני בינה לי גבורה" בפרצוף זה.

יש ביטוי מאד יפה, שמאד קשור לאנשי שכם – מה שיואב אמר לחילים, "חזק ונתחזק בעד עמנו", העולה חמשה עשר באב. גם כן, כשמתחתנים זו כוונה בשביל חדר יחוד – שם מקבלים קבלה טובה בשביל מה מתחתנים בכלל, וזה "חזק ונתחזק בעד עמנו". זה ישתייך לספירת הנצח – גם הנצחיות, שיהיה זיווג חי וקים לנצח נצחים, זה מכח ההחלטה של "חזק ונתחזק בעד עמנו".

עוד רמז, כנראה האחרון החביב, לשון הנביא ישעיהו "צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו", העולה חמשה עשר באב. מה זה קשור לחתונה בכלל ובפרט לחתונה בחמשה עשר באב? הפשט של צו זה לשון צוותא. כנראה יש כמה בחינות של צוותא, וכאשר מתחתנים צריך למצות ולממש את כל צורות הצוותא. גם קו זה חיבור – כתוב שקו מחבר שתי נקודות, כמו דרך המחברת שתי ערים. יש כל מיני פירושים בביטוי זה, וכאן פירוש מקורי בהתאם לחתונה. קו זה קו בחיים – לשאול "מה הקו שלך" כמעט כמו לשאול "מה הכיוון שלך". צריך קודם "צו לצו" – יכולת להיות ביחד – ואז לקבוע קוים. אחרי שקובעים את הקו הכללי יש כל מיני קוים משניים, כל מיני החלטות איך להגיע – כמו "דרך ארוכה וקצרה" ו"דרך קצרה וארוכה" – אל תכלית היעד של הדרך.

עוד אחד – הכי ברור מכולם והכי טוב בשביל חתונה: חמשה עשר באב = דעת קדושים. זה אולי הרמז הכי יפה, כי דעת זה חתונה – "והאדם ידע" – ו"קדושים" זה החתן והכלה, ששניהם בקדושה ובטהרה, קדושת הברית בין החתן והכלה. חמשה עשר באב זה יום של נישואין בבחינת "דעת קדושים".

הפרצוף:

כתר: יד פשוטה לקבל שבים, כנ"ל שזה היד של עתיק.

חכמה: תורה חדשה (אורייתא מחכמה נפקת).

בינה: אזן וחקר תקן.

דעת: דעת קדֹשים.

חסד: וישכם אברהם בבקר (אברהם בחסד).

גבורה: יהי רקיע בתוך המים (מאמר הגבורה)

תפארת: הקל קול יעקב והידים ידי עשו (יעקב בתפארת, עשו = שלום, כשמתקנים את הידים עושים "שלום בית", אם כי זה מגיע לכל היותר ל"יחד" ואנו שואפים ל"אחד", עשו יכול להגיע, גם בתיקונו, רק לדרגת "יחד" ולא ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

נצח: חזק ונתחזק בעד עמנו.

הוד: ברוך מרחיב גד כלביא שכן (זה מה שנשאר לו...; בדרך כלל קו שמאל הוא של צמצום וכווץ, אבל שרש ההרחבה הוא בבינה, "רחבות הנהר", ושרש הצמצום בחכמה, ראש קו ימין – צמצום-התפשטות – ו"בינה עד הוד אתפשטת". זה הכלל הכי חשוב בשיטת חב"ד בהתבוננות, כפי שכותב רבי הלל – שיוצאים מיארצייט שלו – שכל שיטת חב"ד זה לא להתרכז בתחלת ההתבוננות, אלא דווקא להרחיב, ורק אחרי שמתוך ההרחבה הגעת ל"דערהער" אפשר להתרכז בזה. ריכוז קודם זה אפילו כמו זרע לבטלה, "אין קישוי אלא לדעת"; דרך נקודת הצמצום של החכמה יש הרחבה בבינה, ואף ש"אני בינה לי גבורה" הבינה משתקפת דווקא בהוד ולא בגבורה, כמבואר בספר הנפש, ושם יש שוב התרחבות; גד הוא איש מעשה – לוחם – ולכאורה לא מהמשכילים. לכן גם בחר לו חלקה בעבר הירדן, ולפי אדה"ז הכיר בעצמו ש"הלואי בינוני", ולכן בחרו נחלה בעבר הירדן לא התיימרו ל"ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ", אתהפכא של צדיקים, ומסתפיקים ב"הלואי בינוני". החוש של אלול זה מעשה – ומעשה בפועל זה נצח או הוד, וכאן משתייך להוד. זה שהוא בכל אופן גבור גדול, הוא חלוץ – זה כח הרגלים, ספירת ההוד מנהיגה את חוש ההילוך. הוא גם גומר חשבון עם האויב, "וטרף זרוע אף קדקד", זה תכונה של תמימות ההוד – חכם מתלבט ותם גומר עם האויב בלי חשבונות, "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". כך הרבי מביא במאמר כפשט של הוד, יותר מגבורה ויותר מנצח).

יסוד: צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו (יש גם פירושים לא טובים, אך מה שאמרנו זה תיקון הברית – צוותא וקו של חיבור; אחר כך יש פו"ר – חדר בנים וחדר בנות, "זער שם וזער שם").

מלכות: כי רם הוי' ושפל יראה (שפלות).