"היום אם..." – התנאי לביאת המשיח

ח"י חשון תשפ"ב – כפ"ח

אמונה ובטחון (37) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

פרק ז (10) – ביאור ו (עמ' קיט-קכא). לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 37

קיצור מהלך השיעור

אליהו הנביא הסביר שהמשיח שאמר שיבוא "היום" התכוון "היום – אם בקֹלו תשמעו". השיעור שלפנינו עוסק בסוד המלה הקטנה אך המשמעותית "אִם" – התנאי שמצרף אליהו לדברי המשיח. פרק א מעמיק בסוד התנאי, תוך הרחבה בביטוי השגור 'אם ירצה ה'', ובהסבר סוד האמונה האמהי (אֵם) הטמון במלה אִם. פרק ב פונה לפסוק מיוחד, "נשאתי אמיך אפונה", בו יש עוד משמעות של "אם" (לשון אימה) – מסביר אותו בעומק ומקשר אותו לתנאי ביאת המשיח. הפרק 'מקנח' בעוד רמזי "אם" חשובים בהקשר לגאולות ישראל ולקיבוץ גלויות העתידי.

א. אם ירצה ה'

התנאי לביאת המשיח

נתחיל לקרוא כאן בביאור ו במאמר שלנו, אליו הגענו[1], שקשור לדמות האם וממילא קשור לשרה אמנו. לכן רצינו ללמוד זאת דווקא היום – תחלת פרשת חיי שרה.

הגמרא[2] מספרת שרבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רבי שמעון בר יוחאי. הוא שאל אותו האם יזכה לעולם הבא ואליהו הנביא ענה לו "אם ירצה אדון הזה" ("שכינה היתה עמהם"[3]). אחר כך הוא שאל את אליהו הנביא מתי יבוא המשיח והוא שלח אותו לשאול את המשיח עצמו, תוך שהוא מוסר לו את מקום ישיבתו ואת סימניו. כאשר שואל רבי יהושע בן לוי את המשיח "אימתי אתי מר?" – מתי כבודו, מלך המשיח, בא? – הוא עונה לו "היום!", בבטחון גמור. כאשר לא בא המשיח באותו יום יש לרבי יהושע בן לוי טענות נגדו, שהוא לא דובר אמת. הוא הולך לאליהו הנביא ואומר 'המשיח שִקר לי! – מה זה?!'. עונה לו אליהו הנביא – לא הבנת נכון, הוא אמר "היום", אבל התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו"[4].

מצד אחד ה"היום" של המשיח הוא בטחון גמור, אבוא היום, אבל מצד שני הוא מותנה – יש בו תנאי. מה התנאי? "אם בקֹלו תשמעו". הרמב"ם פוסק להלכה ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[5]. ברגע שיעשו תשובה, "אם בקֹלו תשמעו", מיד יבוא משיח, תבוא הגאולה – אין ספק, בטוח – אבל "אם", כאשר יקרה התנאי, תלוי בנו. במה תלויה ביאת המשיח? אנחנו יודעים שגם אצל הרבי הדבר לא פשוט. הוא גם אומר[6] ש"אני את שלי עשיתי" ועכשיו "עשו אתם כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח תיכף ומיד ממש", תלוי בכם, לטכס עצה לבד – "אם בקֹלו תשמעו". מצד שני, יותר מאוחר, הרבי אומר שהכל תלוי במשיח עצמו[7]. כלומר, אם משיח מספיק רוצה לבוא "היום", ואומר זאת בבטחון גמור וחזק, הדבר יקרה "היום" בפועל ממש. איך אפשר ליישב את הסתירה-לכאורה בין שתי האמירות? ביאת המשיח "היום" תלויה בנו או תלויה במשיח? בכל אופן, אפילו אם היא תלויה במשיח – היא עדיין תלויה במשהו, יש איזה "אם", איזה תנאי.

"אִם" – סוד התנאי

המלה תנאי היא מלה מאד מיוחדת: תנאי הוא גם אותיות תניא[1] – כל ספר התניא הוא איזה תנאי, כנראה תנאי לביאת משיח, שנלמד תניא אליבא דנפשיה, שנקיים אותו כמו שצריך. תניא הוא גם אותיות איתן[2], כמו שנראה. איתן הן האותיות המשמשות לעתיד לבוא[3] (אלך ילך תלך נלך) – כח להביא לעתיד, לימות המשיח, להתחבר לעתיד הנעלם, לממש ולהגשים את היעוד של העתיד. איתן הוא גם כינוי לאברהם אבינו, "משכיל לאיתן האזרחי"[4], ככה מתחיל פרק פט בתהלים. הכל מתחיל ממנו, ה-תניא וקיום התנאי. ה' ברא את העולם בשביל משיח, אבל יש תנאי – "אם בקֹלו תשמעו". מי מתחיל לקיים זאת? אברהם אבינו, ואחריו יצחק ויעקב וכל עם ישראל. עד מתן תורה הכל עדיין בהריון, מבריאת העולם, ובמתן תורה כבר הופך להיות לידה[5] – שליחות ויעוד ברור, וצריך לקיים זאת.

מלת המפתח כאן היא "אם". כידוע, אנחנו אוהבים להתבונן וללמוד על מלים קצרות, רק של שתי אותיות (מלים שהן אחד מ-רלא שערים של לשון הקדש – רלא צירופים אפשריים של שתי אותיות שונות[6]). הביאור שנלמד היום עוסק בשער אם, וזהו בכלל ענין חשוב בלימוד שלנו על משיח. אם הוא אִם וגם אֵם, כמו שנראה תיכף – לכן יש כאן שייכות לשרה אמנו, האמא הראשונה של עם ישראל[7], וגם לחוה, האשה הראשונה, שנקראת כך משום שהיא "אם כל חי"[8]. הכל אֵם, אִם.

בלי המלים "בקֹלו תשמעו", שתי המלים הראשונות של הביטוי הן "היום אם". עד עכשיו[9] למדנו רק את סוד המלה "היום", דרך התבוננות בריבוי הופעות של המלה "היום" בתנ"ך. הביאור כאן מלמד ש"היום" הזה הולך ביחד – באופן מהותי, עצמי – עם המלה הקצרה "אִם", שהיא גם אֵם. ביאת המשיח "היום" אִם משהו יתקיים, מילוי התנאי, ותלויה גם באֵם, באמא.

אם ירצה ה׳

איפה פגשנו את המלה "אם" בביאורים האחרונים שלמדנו? אמרנו[1] שיש חמש מדרגות של מודעות למשיח – רבי יהושע בן לוי, למעלה ממנו אליהו הנביא, למעלה ממנו רשב"י, למעלה ממנו משיח ולמעלה ממנו "אדוננו זה" (או "האדון הזה") – השכינה, ה'. חמש מדרגות כנגד נרנח"י – הכל של משיח (שהוא היחידה הכללית של עם ישראל)[2]. כמו שפתחנו, כשהוא שואל את אליהו הנביא האם יש לו חלק לעולם הבא אליהו עונה לו "אם ירצה האדון הזה". גם לשאלה מתי יבוא המשיח, מצד אחד המשיח אומר "היום" ומצד שני אליהו אומר בשם המשיח "אם" (אליהו-משיח ר"ת אם, כמו שנראה). "האדון הזה" הוא דרגה מעל המשיח (קוצו של י ביחס לאות י), ולגביו כתוב "אם ירצה האדון הזה".

מה הביטוי הנפוץ ביותר, שבעצם הוא אותו לשון, שכל אחד ואחת מאתנו אומר, צריך לומר, כמה פעמים בכל יום? – 'אם ירצה ה''[3] (מנהג ישראל לכתוב בר"ת אי"ה – "איה מקום כבודו"[4]). אז משיח יבוא היום? כן? לא? הוא ודאי יבוא היום, אם ירצה ה', "אם ירצה האדון הזה". מה בעצם המשיח אומר שם ב"היום"? מצדי הענין גמור, אין לי שום ספק, זו לא בעיה שלי. בכל אופן, גם ב"היום" של משיח, שהוא בטחון גמור מצדו, יש איזה 'אם ירצה ה''. לא יתכן משהו בעולם בלי 'אם ירצה ה''.

ה' – מי שהכל מותנה בו

נעמיק עוד טפה: הדבר הראשון, יהודי מאמין בקב"ה – מאמין שיש ה' בעולם. איך לתפוס-להגדיר לעצמי את המושג ה'? מה זה ה' בכלל? יש כל מיני דברים שאפשר לומר על הקב"ה, הגם שאי אפשר להגדיר אותו ממש[1] – ה' הוא רחמן[2], "רחמנא"[3], ה' הוא אחד[4], ה' הוא עצם הטוב[5]. אבל אם מתבוננים עמוק, ה' הוא אותו אחד שהכל תלוי בו – הכל מותנה בה'. היות שהוא ורצונו אחד[6] (כמו שמוסבר בתניא[7]) – כשאומרים שהכל מותנה ברצונו ('אם ירצה ה'') בעצם אומרים שהכל מותנה בו. אם זה ה' – זה יהיה. אם זה לא ה' – זה לא יהיה. שוב, אם זה ה' הכוונה היא אם זהו רצון ה', "הוא ורצונו אחד" (רצון עולה 'אם ירצה' – שגם עולה שמו, 'השם' ע"ה – היינו שעצם הרצון, בהיותו רצון, הוא מותנה, ודוק).

אם כן, כעת אנחנו נותנים הסבר חדש ופשוט ב"היום" של משיח: אני יכול לומר "היום" בבטחון הכי גמור, ועדיין אין כאן סתירה לאמירת אליהו שהכוונה "היום אם". אם, כמו שהוא ראשי תבות אליהו-משיח, הוא גם ר"ת אבינו-מלכנו – אם אמא רוצה. "אם" כאן הוא אמא – הכל תלוי באמא. היא "עושה רצון בעלה"[8] – מתקנת ועושה את הרצון שלו[9], היא מקור הרצון, בה תלוי 'אם ירצה ה'' (זהו סוד ה"מאה שנה" של שרה אמנו[10]). צריך להתבונן שיש דבר אחד שהכל תלוי בו, הכל מותנה בו, והדבר שהכל מותנה בו – הוא הקב"ה.

אמונת האֵם – "היום אִם"

אין עוד "היום אם" בתנ"ך – מה שנקרא "לית" בלשון בעלי המסורה[1], זהו צירוף חד-פעמי בתנ"ך, בפסוק שאליהו אומר שאליו התכוון משיח. כמה שוה "היום אם"? אמונה. אמונה מתחילה "אם" וה-ונה היינו "היום". "היום אם", כל ההתבוננות שלנו עכשיו, הוא כבר סוד האמונה. אם אני מוריד את ה"אם", ונשאר רק עם "היום", זהו כבר בטחון, אבל "היום אם", כפי שמסביר אליהו הנביא, שוה אמונה. הפסוק של האמא, "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה"[2], עולה 21 פעמים אמונה[3] – כדי להיות אמא שמחה צריך לזכות לאמונה, אמא היא "היום אם".

כעת נקרא בפנים:

והנה עיקר לשון תנאי בתורה הוא "אם", וכמו בפסוק זה – "אם בקולו תשמעו". והוא בסוד "אם לבינה תקרא", "א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'",

חז"ל דורשים[4] "אל תקרי 'אִם' אלא 'אֵם'". באמת, בקבלה הניקוד של בינה-אמא הוא צירה[5], לשון צורה[6] – יצירת הולד היא בתוך הרחם של אמא, "צר צורה בתוך צורה"[7]. זהו הצירה של המלה אֵם. הניקוד צירה שוה בעצמו 20 – הוא שתי נקודות, אותן מחשבים כמו שתי יודין[8]. אֵם עם הניקוד (כלומר, אם ועוד 20) שוה "היום" – "היום אם"[9]. אנחנו אוהבים לדבר[10] על יום ה-אם של השנה – היארצייט של רחל אמנו, שהיה לפני כמה ימים, י"א חשון. אם כן, "היום אם" (אותיות יום האם) כבר רומז לרחל אמנו, בעלת מסירות הנפש על הלידה, בפועל ממש[11].

שוב, כל "אִם" הוא "אם הבנים שמחה". מה לומדים מכאן? שהגדר של אמא – כל אשה כאן – הוא מודעות של תנאי. זו מעלת האשה וגם החסרון, תלוי איך מסתכלים על הענין. האמא מודעת לכך שהמציאות מותנית – בסופו של דבר המציאות מותנית בקב"ה, 'אם ירצה ה''.

אם ירצה ה' ובעזרת ה'

יש עוד ביטוי דומה ל'אם ירצה ה'', שגם אותו אומרים כמה פעמים בכל יום? בעזרת ה' – ביטוי דומה אבל שונה. מה ההבדל בין 'אם ירצה ה'' ל'בעזרת ה''? קודם כל, 'אם ירצה ה'', כמו שכתוב כאן, רומז ל'אֵם'. 'בעזרת ה'' מזכיר "עזר כנגדו"[1] – 'בעזרת ה'' הוא כמו האשה של ה', השכינה, המלכות, כנסת ישראל.

בשם י-ה-ו-ה ב"ה יש ה ראשונה ו-ה אחרונה. מה ההבדל? זהו משהו יסודי[2]. רש"י אומר[3] שה-י על שם העתיד. ו היא בדרך כלל ו החבור. מה הן שתי ה? יש בלשון הקדש שתי בחינות ה – ה השאלה ו-ה הידיעה. למלה אִם אני יכול להוסיף ה – 'האם כך וכך?'. ל-ה הזו קוראים ה השאלה, 'האם משיח יבוא היום?'. אבל בדרך כלל ה לפני מילה – הילד, הילדה – היא ה הידיעה. כתוב ש-ה עילאה היא ה השאלה, היא נקראת "מי דקיימא לשאלה"[4]. דווקא באמא מותר לשאול – אמא היא חוקרת, "החקר אלוה תמצא"[5], שואלת. יש גם תשובה לשאלות שלה, לכן גם תשובה (עבודת התשובה) שייכת לאמא בקבלה[6]. אחרי שיש שאלה – יש תשובה, התשובה מביאה רפואה לעולם[7]. המלכות, עלמא דאתגליא, היא ה הידיעה, דבר גלוי וידוע, אבל "אם לבינה תקרא" היא ה השאלה – זו המודעות של האמא.

בסגנון נוסף: כשאומרים 'בעזרת ה'' ממשיכים מאור אין סוף הממלא כל עלמין (סוד השכינה, שניצוץ ממנה שורה בכל נפש מישראל) וכשאומרים 'אם ירצה ה'' ממשיכים מאור אין סוף הסובב כל עלמין (סוד קוב"ה) – הכל "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"[8].

גילוי האמונה בתנאי

נקרא קצת מהר, גם כי אלה מושגים עמוקים – כמה שנבין נבין – וגם כדי שנספיק.

קודם נאמר בעל פה מה כתוב כאן: כתוב שבאמא דווקא מתגלה פנימיות הכתר – "התגלות עתיקא באמא"[1]. זהו סוד האושר – בסוף האמא מאושרת ב"אם הבנים שמחה", אחרי ה"ירידה צורך עליה" שלה[2]. האושר בסוף מגלה את פנימיות הכתר שלה, פנימיות הרצון שלה – פנימיות הרצון של האשה היא ילדים, משפחה גדולה ומאושרת. בתוך עתיקא המדרגה הכי גבוהה היא רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע"[3]. משמעות הביטוי היא הראש שלא יודע מה יש בתוך עצמו, לא מכיר את עצמו, וכל שכן שלא נודע לזולתו. מה באמת יש בתוך הרדל"א? חביון עוז העצמות[4] – עצמותו יתברך, היש האמתי. היש האמתי הוא המקור של "יש בטחון"[5], אבל האמונה – הכח הפנימי של הרדל"א – לא יודעת מה יש בה. באמונה הכל עדיין מותנה, עדיין יש איזה ספק. את השאלה הזו אפשר לשאול וצריך לשאול, וגילוי השאלה עם התשובה, הוא באמא בסוף. זהו הסבר למה שנקרא "התגלות עתיקא באמא". גילוי עתיקא באמא נקרא "אהיה אשר אהיה"[6] – "אהיה" של עתיקא מתגלה ב"אהיה" של אמא[7].

כעת נקרא בפנים, משתמשים כאן במושגים עמוקים – לא צריך להתרגש מהם יותר מדי...

בסוד התגלות עתיקא (ובפנימיותו – רדל"א, דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ביה, דהיינו חביון עֹז העצמות שבו כנודע) באמא.

יש בבינה אמא עילאה ותבונה, הפרצוף העליון והפרצוף התחתון, כשדווקא אמא עילאה מיוחדת באבא עילאה (באבות ובאמהות יחוד אבא עילאה ואמא עילאה הוא יחוד אברהם ושרה[8]). במושגים שהזכרנו קודם, של חמש המדרגות שיש כאן (ריב"ל, אליהו, רשב"י, משיח, "האדון הזה"), זה יחוד משיח ורבי שמעון (לשון שמיעה של הבינה), היחוד של "היום לעשותם" עליו למדנו בשיעורים הקודמים[9]. במדרגה הזו, מדרגה גבוהה של בינה (עד לבינה דרדל"א, בלשון הקבלה, שבחסידות נקראת "ענג הנעלם הבא במורגש") כאשר מתקיים התנאי, כשמתגלה גם התשובה לשאלה, זוכים ל"יש בטחון", גילוי של חביון עוז העצמות:

באמא עילאה (המיוחדת באבא עילאה, סוד יחודם של משיח ורשב"י כנ"ל בסוד "היום לעשותם", "נעשה ונשמע" כאחד ממש), בחינת "יש (כלומר ענג הנעלם הבא במורגש) בטחון", נתקיים התנאי (סוד קיום אותיות איתן המשמשות לעתיד לבא וד"ל).

אליהו הנביא – המודעות לתנאי והכח לקיומו

וזהו שאליהו הנביא, סוד המודעות לתנאי ומימוש היעוד ע"י קיום התנאי בפועל (ע"י הפצת אור תורתו של משיח),

אליהו הנביא אומר לרבי יהושע בן לוי שיש תנאי. בחמש המדרגות שיש כאן, אליהו הוא בז"א, למטה מהתנאי שבבינה, אבל הוא מודע לתנאי – יש לו דעת שהדבר הזה מותנה. אליהו הנביא הוא המודעות שהמציאות שאתה, המשיח, רוצה – מותנית. במה? בה' – אם ירצה ה'. הרמב"ם, שאומר את התנאי של "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין", הוא בעצם כמו אליהו הנביא כאן. זו מודעות מלאה שיש פה תנאי וצריך לקיים את התנאי בפועל.

איך אנחנו מקיימים את התנאי בפועל? מה אנחנו צריכים לעשות? על ידי תורת גאולה ומשיח, כמו שהרבי אמר – צריך להפיץ חסידות, ובמיוחד החסידות שמדברת במיוחד על גאולה ומשיח[1]. צריך לדבר על מלכות ישראל – אמרנו ששנת השמיטה שייכת ללימוד והפצת מלכות ישראל במיוחד[2]. כך מימוש וקיום התנאי.

איפה אליהו הנביא, עם המודעות לתנאי והדחף לממש אותו, נמצא?

עומד, כעבדא קמי מריה, אפיתחא דמערתא דרשב"י

כתוב בגמרא שהוא עומד כמו שומר על הפתח. כמו שאליעזר עבד אברהם שומר את פתח מערת המכפלה[3], הפתח של האבות, אליהו הנביא עומד על הפתח של רשב"י. רשב"י כאן הוא אמא, התנאי, והוא עומד ומשמש אותו – מודע לתנאי ופועל לממש אותו. בחמש המדרגות שהזכרנו, מערת רשב"י היא מקום הזיווג של משיח עם רשב"י, יחוד אבא ואמא:

(מקום הזווג דאותיות איתן – "מקום בינה" כנ"ל).

אנחנו לא מציירים בדרך כלל את אליהו הנביא כשומר הפתח, אלא בציורים מופלאים אחרים, אבל כאן יש ציור שאליהו הנביא הוא כמו אליעזר עבד אברהם. איפה יש משהו דומה? יש ווארט, שמובא בחב"ד ב-רמח אותיות[4] (קובץ ווארטים חב"דיים מאד חריפים) בשם רבי אהרן הגדול מקרלין[5], שחסיד צריך להאמין – בין היתר – שאליהו הנביא לא זז מלעמוד כעבד לפני הבעש"ט:

וכן מסור בשם הרה"ק רבי אהרן מקרלין זצ"ל שאליהו הנביא לא זז מד' אמותיו של מורנו הבעש"ט זי"ע ועמד לפניו כעבדא קמי מריה (ראה רמ"ח אותיות, אות ז).

עד כאן ווארט אחד, ש"אִם" היינו אם ו"אֵם לבינה תקרא".

"אם יתמהמה"

לפני שנמשיך נוסיף כאן עוד "אם" חשוב ועיקרי בנ"ך, שמתייחס בפירוש למשיח – "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[1]. לפי ההסבר שה"אִם" הוא התנאי של ביאת המשיח, אפשר לדרוש מהפסוק שעיקר התנאי, ה"אִם", של המשיח הוא ה"יתמהמה" עצמו. "אם יתמהמה" (בגימטריא ישראל) אומר שהתנאי של ביאת המשיח הוא ההתמהמהות שלו ורק "אם יתמהמה", יעמוד בתנאי של המשיח, אז "חכה לו" – הוא מתמהמה, הוא מקיים את התנאי, וממילא תהיה בטוח שהוא יגיע. זו נשיאת הפכים, פרדוקס – העובדה שהוא מתמהמה, לא בא, היא הסימן ש"בא יבא לא יאחר".

למה התנאי של המשיח הוא "יתמהמה"? הוא צריך להגיע לשתי בחינות של "מה" – כמו ה"ונחנו מה"[2] הכפול שכתוב במשה ואהרן (שהם בעצמם בסוד אם, אהרן-משה, כדלקמן). כך דורשים[3] את הפסוק "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמָיִם"[4] – אם היינו מתמהמהים (באלול, אותיות "לולא") אזי שבנו פעמיים, תשובה תתאה ותשובה עילאה. הגר"א מסביר[5] ש"בא יבא" היינו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שתי בחינות משיח להן זוכים על ידי שתי בחינות ה"מה" של ה"יתמהמה" (ורמז: משיח בן יוסף משיח בן דוד עולה 22 פעמים מה).

סדרת חיי שרה

נאמר עוד ווארט לפני שנמשיך, עוד יותר בקיצור: "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"[1] של שרה אמנו מתחלקות לשלש מדרגות שהתורה עצמה מחלקת. כפי שרש"י מביא, "בת ק כבת כ לחטא ובת כ כבת ז ליפי"[2] – רואים שכל מדרגה היא מדרגה בפני עצמה. יוצאת מכאן סדרה פשוטה – 7, 20, 100. מה הבסיס? ההפרשים הם 13 (מ-7 ל-20) ו-80 (מ-20 ל-100) וההפרש בין ההפרשים הוא 67, בינה – זהו הבסיס לפיו אפשר להמשיך את הסדרה הלאה. "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[3] – נאמר על שרה אמנו[4], שגדולה מאברהם בנביאות[5]. יש לה בינה להבחין ולהבדיל בין יצחק לישמעאל – "גרש האמה הזאת ואת בנה"[6]. הבסיס הוא המספר שמוביל את הסדרה, והמספר שמוביל את סדרת החיים של שרה הוא בינה[7], הכח הפנימי והעצמי שלה הוא בינה.

איך מחשבים את המספר הבא? כל פעם צריך להוסיף בינה להפרש ואז להוסיף לשורה העליונה – 80 ועוד בינה כבר 147, חיי יעקב, ואז המספר הבא הוא 247 (147 ועוד 100), מאור. הכי מענין הוא המספר החמישי – ההפרש הוא 147 פלוס 67, שצריך להוסיף על 247 – 461, המלה תנאי. הסדרה הזו של 7-20-100 מגיעה ל-תנאי. אם מפתחים 7 מספרים – השביעי הוא י"פ "אם כל חי" – שבעת המספרים הראשונים שוה אהיה (השם של אמא בקבלה) כפול 127. אין שום הכרח שכך יהיה, זו תופעה מופלאה עבור מי שיש לו חוש בחשבון[8].

שוב, אני מתחיל מ-7, 20, 100, ורואה שהבסיס – הזרם התחתון של הנהר, מה שמוביל את הנהר (כל סדרה היא כמו נהר) – הוא בינה, מפתח שבעה מקומות ומקבל 21 כפול שלשת המספרים הראשונים, 7-20-100. פלאי פלאים. גם הרווחנו את המלה בינה, הכח הפנימי של שרה אמנו, וגם שוב חזרנו למספר השלם, 127.

ב. "נשאתי אמיך אפונה"

אֵם לשון אימה

נמשיך לקרוא את הפסקה הבאה, עוד יותר בקיצור. אנחנו מתבוננים בשרש אם, ואמרנו – לפי דברי חז"ל – שאפשר לקרוא אֵם במקום אִם. דברנו על אֵם במשמעות של אמא, אבל יש עוד משמעויות רבות לשער אם. כעת נלמד משמעות מיוחדת – אֵם לשון אימה. התורה נתנה באימה, ביראה, ברתת ובזיע – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע"[1].

לפי דקדוק, מה השרש של אימה? לפי הרד"ק[2] ושאר המדקדקים הראשונים[3] השרש הוא אים, איום, איום ונורא. לכאורה, לא בדיוק אם – יש שם גם י. אבל יש תופעה מיוחדת, מסורה בתנ"ך, שארבע פעמים – שלש פעמים באיוב[4] ופעם אחת בתהלים (אותה מיד נראה) – ה-י נעלמת וכתוב אֵמה בלי י, רק אֵם. מאד משמעותי, כי יש ארבע אמהות לעם ישראל – "ארבע מי יודע?", משרה אמנו עד לאה אמנו. מדת היראה שייכת לאשה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[5]. יחסית, בקבלה אהבה שייכת יותר לאיש ויראה יותר לאשה[6]. אם כן, יש כאן קשר משמעותי, שמיד נרחיב עליו, בין אֵם ואימה וגם אמא – וממילא קשר לתנאי בו אנו עוסקים, אִם. כלומר, לפי מה שלמדנו בפסקה הקודמת, כנראה התנאי שמשיח יבוא היום קשור לצורך להגיע למצב של אימה, כמו במתן תורה.

יחוד יראה-נורא

אימה היא יותר מיראה, כמו שנסביר. אימה היא בחינת "נורא". מה הכוונה? יש אצל הבעל שם טוב מושג של יחוד יראה-נורא[1] – שצריך לייחד את היראה שלי, שהיא התחושה הסובייקטיבית שלי, עם המציאות האובייקטיבית של גילוי עצמותו יתברך, "חביון עוז העצמות", עצם ה"נורא". שוב, אימה, שהיא יותר מיראה, היא בחינת "נורא" – "נורא תהלֹת עֹשה פלא"[2]. עכשיו אנחנו בשנות הפלא[3], שנות ה-פ – השנה היא שנת פלאות בכל[4].

כעת נקרא בפנים:

וזהו סוד הכתוב: "נשאתי אמיך אפונה" (תהלים פח, טז), סוד "נורא תהלות" ביחס לעצמותו יתברך ממש שלמעלה מבחינת "והריחו ביראת ה'", בחינת "ותהלתי אחטם לך" – "הוא תהלתך והוא אלקיך"

כמו שנראה, רש"י אומר על "נורא תהלֹת" שה' נורא מלהלל אותו – "יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמ"ש 'לך דומיה תהלה'". משיח הוא במדרגה של "והריחו ביראת הוי'"[5], "מורח ודאין"[6]. הריח קשור לחוטם, בו מריחים, ועליו כתוב "ותהלתי אחטם לך"[7] – כלומר, זו יראה במדרגה שכן יש בה תהלה. במושגים של קבלה ה"אחטם" הוא סוד החוטמא[8] – השביעי (בחינת מלכות, מלכות מלך המשיח) מבין שבעה תיקוני גלגלתא דאריך, בתוך הכתר, אבל למטה מרדל"א (על סוד החוטמא נאמר "לבעל החוטם אני מתפלל"[9]). על המדרגה של התהלה כתוב "הוא תהלתך והוא אלהיך"[10], ויש על הפסוק ווארט של רבי פינחס מקוריץ[11], שעיקר גילוי האלקות אצל האדם הוא שהוא באמת מהלל לה'. רבי פינחס מקוריץ הצטיין במדת האמת[12], ותכלית האמת שלו היא שהתהלה שלו היא האלקות שלו – "הוא תהלתך והוא אלהיך". אף על פי כן, מדרגה זו של יראה ותהלה (השייכת לסוד החוטמא, כנ"ל) היא עדיין לא "נורא תהלות", לא חביון עוז העצמות שבתוך רדל"א – למעלה מהמשיח והיראה שלו, "והריחו ביראת הוי'", נמצא "האדון הזה".

אף על פי כן, יחוד יראה-נורא אומר שהמדרגה הזו של "נורא תהלות" כן שורה על יראה שיש בה תהלה ומתייחדת עמה:

(אך חביון עז העצמות שברדל"א, שבבחינת "נורא תהלות" שורה ונמשך בבחינת "הוא תהלתך והוא אלקיך", ואדרבה, לפי ערך "תהלות ישראל" כך "יושב" ביניהם בחינת "אתה קדוש" ממש, כמבואר במדרש שהש"ר עה"פ "דומה דודי לצבי", עיין בכל זה בפרוש "יהל אור" לכ"ק אדמו"ר הצ"צ עה"פ "תהלה לדוד" (ע' תקלז) ועיין במאמר וצדיק יסוד עולם פ"ו וצרפהו לכאן) –

לפי התהלות שלנו לה', ה"הוא תהלתך והוא אלהיך" שלנו, מתקיים "ואתה קדוש [שהוא ה'נורא תהלות', שאי אפשר להלל אותו.] יושב [שורה ונמשך בתוך] תהלות ישראל"[13], "אדוננו זה" שורה בתוך המשיח.

פירושי "אפונה"

מבין ארבעת הפסוקים בהם כתוב אימה בלי י, אנחנו עוסקים כעת בפסוק בתהלים – "עני אני וגוע מנֹער נשאתי אמיך אפונה". "עני אני וגוע מנֹער" – אני עני וגווע מנערותי, מצעירותי אני בתהליך של מיתה; "נשאתי אמיך" – במשך כל חיי אני נושא וסובל את האימה שלך, קבלתי אותה על עצמי; אבל מה פירוש "אפונה"? הפירוש לא פשוט – בפשטנים מופיעים ארבעה פירושים, שמתוכם הביאור שאנחנו לומדים מזכיר שנים. נאמר את כל הארבעה:

קודם כל, אמרנו שיוצא כאן שאימה היא משער אִם, במובן של תנאי – אולי כן ואולי לא. האבן עזרא והרד"ק מסבירים שגם "אפונה" הוא במשמעות של שמא, פועל שנגזר מהמלה "פן" – פן כן ופן לא. הם מביאים עוד דוגמאות של פועל שנגזר ממלה קצרה, כמו "תעלו" מ"על" ו"תהינו" מ"הנה". בכל אופן, לפי פירושם יש קשר-משמעות בין אם ל-פן – בשניהם יש משמעות של שמא. שמא היינו אמונה[1], לא בטחון – בטחון הוא בטוח, ברי, לא שמא.

הפלא הוא שלפי רש"י הפירוש של "אפונה" הוא בדיוק להיפך – דבר בטוח. רש"י מסביר "אפונה" כ"מיושבת ומבוססת", כמו "דבר דבֻר על אָפניו"[2]. "מיושבת ומבוססת אימתך בלבי" – אני נושא את האימה שלך בכל המצבים. לכאורה אימה היא משהו מכביד ומזעזע, אבל אצלי היא מיושבת ומבוססת. פירוש של רש"י, פלאי פלאים. בכל אופני ההויה שלי, החיים שלי, אני נושא את האימה שלך. ברש"י ה"אפונה" הוא ודאי – בלי ספק בכלל.

שוב, הפירוש של האבן-עזרא ושל הרד"ק ש"אפונה" לשון פן, הוא בדיוק הפוך. הרד"ק אומר ש"אני מפחד תמיד ואומר פן יקרני כך וכך", המציאות לא בטוחה אצלי, אני כל הזמן מטולטל בנפש פן ככה ופן ככה. תוך כדי הטלטלה של ה"פן" בתוך הנפש אני סובל את האימה שלך. ה"פן" כאן הוא חויה של אי-ודאות ואצל רש"י הוא בדיוק ההיפך, חויה של ודאות. מאז תחלת שנה אנחנו מדברים הרבה[3] על ודאות ואי-ודאות – סוד הערפל. לפי הרד"ק "אפונה" הוא מצב של אי-ודאות, שמתוכו אני נושא את האימה שלך. לפי רש"י בדיוק ההיפך, מצב של ודאות – מיושב ומבוסס – וכך אני נושא כל הזמן את האימה שלך.

המצודות מסביר ש"אפונה" לשון פנוי, לשון פנאי – מרוב האימה, שאני פוחד ממך, משהו טוב, אני פנוי מהכל, "אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד". כמו שאחד יאמר – 'אני לא יכול לעשות כלום בחיים, אני רק פוחד'. "אפונה" – אני מתפנה מכל עניני ועסקי – מפני "נשאתי אמיך".

המלבי"ם הוא מפרש מאוחר יותר, אבל גם ראוי לציין ולצרף את פירושו – "אפונה" לשון פניה, "בכל מקום אשר אפנה". מה הכוונה? לאן שאני פונה – אני חווה את האימה שלך, בכל כיוון, בכל צד, "כאילו אני רוצה להחזיר פני לצד אחר מפני אימתך והיא תבעתני בכל צד". קצת דומה לרש"י, שאומר לשון "[דבר דבור על] אופניו", אבל במובן אחר – מלשון פניה. מה הפירוש שלו מזכיר? ווארט מאחד מגדולי החסידות, שיר ידוע של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הדו'דלה שלו, שגם מתאר חויה של ה' בכל כיוון – 'דו' פירוש 'אתה', והוא שר 'למעלה – דו, למטה – דו, ימין – דו, שמאל – דו', בכל כיוון אני חווה אותך. תיכף נרחיב על החויה הזו עוד קצת.

אם יש ארבעה פירושים של "אפונה" צריך לסדר אותם כנגד י-ה-ו-ה. נאמר בקיצור נמרץ: יצא לנו בכל השיעור שהתנאי הוא אמא, אִם-אֵם. על התבונה כתוב "יש בטחון", אבל באמא עילאה, שאחת עם אבא עילאה, יש אמונה פשוטה, לשון אמא – לשם נשייך את הפירוש של "פן". עצמות אבא היא ה'מבוסס ומיושב' של רש"י – "הודאי שמו כן תהלתו"[4], כפי שלמדנו[5]. הודאות באבא (י) והאי-ודאות – גם למעליותא – באמא (ה עילאה). אחר כך חווית ה"אמיך" בפניה לכל הכיוונים שייכת ל-ו של שם הוי' (הכוללת את שש המדות כנגד ששת הכיוונים: חסד – ימין-דרום; גבורה – שמאל-צפון; תפארת – קדימה-מזרח; נצח – מעלה; הוד – מטה; יסוד – אחור-מערב). הפירוש הרביעי, שאני פנוי מכל עסקי בגלל עצמת חוית האימה שלך, הוא כאן המלכות (ה תתאה) – אין לי מה לעשות, רק לחוות את האימה שלך.

ולסיכום:

ימיושבת ומבוססת אימתך בלבי

האני מפחד ואומר תמיד פן יקרני כך וכך

ובכל מקום אשר אפנה

האהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד

אימה באהבה

למי היתה חויה תמידית של אימה (שעוד למעלה מיראה)? על מי מספרים שהיתה לו אימה שלא היתה לאף אחד בעולם, מבריאת העולם עד משיח? קצת הפתעה, אומרים זאת דווקא על מי שהייתי חושב שכולו אהבה – הבעל שם טוב. כתוב[1] שהמדה המיוחדת של הבעל שם טוב, שלא היה דוגמתו לפניו ולא אחריו, עד משיח, היא היראה. הוא היה כל כך במצב של "נשאתי אמיך" עד שכל הזמן היה רועד – הוא היה עושה תדרים של רעד באויר, עד שכוס מים בסוף החדר רעדה[2], כשהוא התפלל גם הכבשים בשדה עמדו על רגליהן מתוך היראה שלו[3]. מבחוץ אף אחד לא הרגיש עליו שום דבר, אבל פעם המגיד נגע בו – סידר לו את הטלית שנשמטה מכתפו – ונתקף רעד עד שכמעט יצא מדעתו, היה צורך ברפואה כדי להחזיר אותו לשפיות[4]. משבחים עוד גדולי ישראל דווקא ב"נשאתי אמיך" שלהם. לדוגמה, מדגישים זאת גם אצל הרמב"ם[5], שלא הייתי חושב שמצטיין דווקא במדת האימה והפחד. אבל שוב, הכי מצטיין הוא מי שהכי אוהב – מורנו הבעל שם טוב.

בקשר לכך, יש תופעה פלאית שלא ראיתי מי שמסביר: כל פעם שכתוב לשון אימה, כולל שלש פעמים באיוב בלי י, התרגום הוא לשון דחילו, שהוא התרגום הרגיל של יראה ופחד. אבל כאן, בתרגום תהלים, באופן לא מובן בכלל – הוא מתרגם "אמיך" כ"רחימתך". פלאי פלאים – פתאום האימה הופכת לאהבה, רחימו. לא ראיתי אף אחד שמתייחס לענין[6]. זו תופעה כל כך מוזרה שאפשר לחשוב שמדובר בטעות, אבל כך כתוב בכל התנ"כים[7]. פתאום האימה, שיותר מיראה, הופכת להיות אהבה. למי זה מתאים? לפירוש רש"י[8] – ברגע שהאימה נעשית מיושבת, דבר דבור על אופניו, היא הופכת להיפך הגמור. מה יכול להיות המקור לכך בתורה? עקדת יצחק, שקראנו אתמול – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[9], עמוד האהבה, אברהם אבינו, מצטיין דווקא ביראה שלו. זהו הפירוש הפנימי של עקדת יצחק. הקשר בין האהבה ליראה מתאים גם לפירוש של המלבי"ם, הגילוי של 'דוּ', 'אתה' בכל כיוון, הוא גם חויה של ה' באהבה – כשיראת ה' מקיפה אותי מכל צד היא הופכת לחיבוק (וכפי שהסברנו את ההקבלה לעיל, זו המשכה של ה-ו מתוך ה-י, סוד "מה שמו ומה שם בנו"[10]).

פן – פניוּת ופנימיות

אחרי ההקדמות האלה נקרא בפנים:

ופרש הרד"ק (בספר השרשים ערך פונ עיי"ש) ש"אפונה" הוא פועל הנגזר מלשון "פן" ושמא,

אפשר לפרש לגריעותא, שאני מסופק, או שכן או שלא, אבל אפשר לדרוש למעליותא – פן מלשון פנים, פנימיות:

כלומר (למעליותא) מציאות פנימית (כאשר כל כולו פנוי מכל ענין אחר, ע"ד פנוי הבית מכל שמץ חמץ לפני חג הפסח שאזי זוכים ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם") של "נורא תהלות",

מפרשים כאן "פן" – "אפונה" – מלשון פניות שמאפשרת גילוי של פנימיות. הפניות כאן היא כמו שמסבירים[1] את "משיח בא בהסח הדעת"[2] – הסח הדעת מכל דבר אחר, כמו שהרבי רצה, שהענין היחיד שנהיה עסוקים בו הוא משיח[3]. הדוגמה היא פינוי הבית מחמץ – תפקיד של האשה-האמא – שמאפשר את הגילוי של הגאולה, גילוי מלך מלכי המלכים. לגאולה זוכים על ידי שמתפנים מכל דבר אחר, מכל דבר שיכול להפריע או להתנגד למבוקש שלי, ונשאר רק "נורא תהלות".

וכפרש"י – "יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמ"ש 'לך דומיה תהלה'" (והיינו "תהלה" בבחינת "חש", שלפי ערך עצמת ה"חש" בא אמיתת ענין ה"מל" – "הוא תהלתך והוא אלקיך" בגימטריא "שמע ישראל" וד"ל).

יש 'לשתוק' תהלה ויש לדבר תהלה – לפי השתיקה (חש) בא הדיבור (מל), הגילוי של "נורא תהלות" בתוך "תהלות ישראל", כנ"ל. אז זוכים ל"שמע ישראל" – לשמוע, שמיעה פנימית, את הדבור.

"אמיך" – מלשון "אימה" – היינו בחינת "נורא" שלמעלה מ"יראה" כנודע. אך יש לדורשו גם מלשון "אם", לשון תנאי – "אם בקולו תשמעו" כנ"ל.

כל הפסקה הזו היא שבתוך "היום אם בקֹלו תשמעו" אליהו הנביא משדר, בשם משיח, שצריך להגיע למצב של "נשאתי אמיך", לקיים את הפסוק "נשאתי אמיך אפונה", ואז יבוא משיח.

דווקא כשעולים לנשיאת ההפכים של האמונה – שכאן היא נשיאת הפכים של ספק וודאות (פירוש רש"י ופירוש האבן-עזרא והרד"ק, חכמה ובינה ב'פרצוף' הפירושים לעיל) – זוכים להמשיך לתוך החלל והמקום הפנוי (פירוש המלכות, שהיא הנקודה האמצעית בה נעשה החלל הפנוי[4], בפירושים לעיל) קו של בטחון:

"נשאתי" (סוד סיום כל התורה כולה – "לעיני כל ישראל" וד"ל) הוא סוד "נשא עון" [להרים את העוונות לשרש, לעשות אתהפכא.] ע"י כח העצמות (השורה בנפש הישראלית) להיות נושא הפכים – ספק וודאות – כאחד, להמשיך לתוך "חלל" ה"אפונה" תקות חוט השני [כמו "שני חיי שרה".] של הבטחון המוחלט בביאת המשיח – "היום".

שלש אמות – זוגות גואלים

וכן יש לדרוש "אמיך" מלשום "אם הדרך", פרשת דרכים,

פרשת דרכים – פיצול של הדרך – נקראת "אם הדרך". "אם" היא לשון מקור – אם הדרך היא מקור לשתי דרכים, כמו שני ילדים. בספר יצירה "שלש אמות" הן שלשה מקורות, ובלשון חז"ל גם "אם" וגם "מקור" הן כינויים לרחם האם.

כל דרך היא בחזקת סכנה, חויה של אִם ושל פן, פן כן ופן לא, או שמגיעים ליעד או שלא, ויש כאן משחק מילים ואותיות שאנחנו אוהבים[1] בביטוי "כל הדרכים בחזקת סכנה"[2]:

"כל הדרכים בחזקת סכנה" (צרוף אותיות כלת מרדכי חזקה בסכנה, כמבואר במ"א,

"כלת מרדכי" היא אסתר, שלפי חז"ל[3] נשואה למרדכי, אותיות דרכים.

והיינו סוד יחודם של אסתר מרדכי ר"ת אם, וכמו שיתבאר).

כאן נפתח עוד נושא של אם, שהרחבנו בו בעוד מקומות, שממחיש ש"אם" הוא מפתח של גאולה:

ועוד ידוע שבכל גאולה מופיע "זוג" קדוש לגאול את ישראל, שהם ר"ת אם: בגאולת מצרים – אהרן משה; בגאולת פורים – אסתר מרדכי; בגאולה העתידה – אליהו משיח.

שלשת זוגות הגואלים שהם ר"ת אם הם גם סוד של "שלש אמות". מצד אחד יש ארבע אמהות, "ארבע מי יודע?", ומצד שני יש "שלש אמות" של ספר יצירה. יש עוד כמה 'אם'ים חשובים בתורה – לא זוגות גואלים לכאורה, אבל צריך לראות בהם גם את בחינת הגאולה. לדוגמה, יש אפרים-מנשה, שני בני יוסף, כנראה שניהם קשורים למשיח בן יוסף (הגם שבהרבה מקומות[4] הוא מכונה משיח בן אפרים דווקא, בכל זאת יש בו התכללות גם של מנשה, בכור יוסף). איזה עוד זוג אנשים יש עם ר"ת אם? שני נביאים שהולכים יחד – אלדד-מידד. סוד גדול בקבלה[5], שני הדדים של כנסת ישראל, השכינה הקדושה, שמשם כל השפע בא לעם ישראל. מה הנבואה שלהם? שיהושע – התלמיד, מכח הרב – מכניס אותנו לארץ[6].

"אם הבנים שמחה" – שני המשיחים

והיינו "נשאתי אמיך אפונה", דאין משיח בא אלא בהיסח – פנוי – הדעת, כלומר היסח הדעת מכל דבר אחר ותקיעת הדעת בסוד "אמיך", הכל בסוד "א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'" – סוד "אם הבנים שמחה" (משיח אותיות ישמח כנודע; שמחה כפולה של "ישמח ה' במעשיו" מלמעלה למטה ו"ישמח ישראל בעושיו" מלמטה למעלה, סוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד,

משיח בן יוסף הוא מלמעלה למטה ומשיח בן דוד מלמטה למעלה. פסוק אחד אומר "ישמח הוי' במעשיו"[1], מלמעלה למטה, ה' שמח במעשים שלו, ופסוק אחד "ישמח ישראל בעושיו"[2], אנחנו שמחים בה', מלמטה למעלה. סך הכל יש כאן "אם הבנים", "מיעוט רבים שנים" – שני בנים, שני משיחים, בן יוסף ובן דוד. יש לאמא בן אחד, משיח בן יוסף, השמחה שיורדת מלמעלה למטה, ובן שני, משיח בן דוד, השמחה שעולה מלמטה למעלה.

"עד דוד הגדיל", כמבואר במ"א וד"ל).

כאשר יונתן ודוד נפרדו הם בכו אחד על הכתף של השני וכתוב "עד דוד הגדיל"[3] – הבכי של דוד עלה יותר. יונתן הוא בחינת יוסף, מלמעלה למטה, ודוד הוא מלמטה למעלה – ובסוף האור חוזר חוזר לקדמותו ממש[4], האור החוזר של דוד מגיע למעלה משרש האור הישר של יוסף ושל יהונתן. לכן עיקר המשיח הוא משיח בן דוד, "ישמח ישראל בעושיו".

לאסוף יהודים בודדים

יש כאן עוד רמז אחרון במלה "אם", ביאת המשיח "היום – אם":

ועוד י"ל ש"אם" מרמז, בנוטריקון, ל"איי הים" שבפסוק (ישעיה יא, יא): "והיה ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים".

ביציאת מצרים ה' קנה אותנו לעם, וכך בביאת המשיח ה' יקנה אותנו שנית בקיבוץ גלויות (קיבוץ גלויות הוא השלב הרביעי של ביאת המשיח[1], כנגד החיה בנרנח"י של המשיח[2]).

הנביא מונה כאן שמונה מקומות של גלות ישראל, "שאר עמו", שיוסיף ה' לקנותם בביאת המשיח. המקום השמיני (הכולל את כל שאר המדינות שבחו"ל שלא נמנו כאן בפרוש),

הפסוק מציין שבעה מקומות מזוהים, אבל מה עם שאר המקומות בעולם? בסוף מצוין מקום שמיני, שלא בדיוק מזוהה, מקום שכולל הרבה מקומות – "איי הים", שבעצם כוללים את כל המקומות שבעולם. כל מקום שיש בו יהודי הוא כמו אי בים, ומכל המקומות האלה ה' יקבץ את היהודים – "לא ידח ממנו נדח"[3], ה' ילקט את כל עם ישראל, יקח כל אחד ביד ויחזיר אותו לארץ עם משיח. ההגעה לכל אחד בפרט היא הענין של "איי הים" – "ואתם תלֻקטו לאחד אחד בני ישראל"[4]. בתוך כל הארצות הידועות האלה יש קבוצות של יהודים, אבל באיים יש יהודים בודדים – כל יהודי בודד הוא כמו אי בודד. ה' מלקט אחד אחד – תכלית ההשגחה הפרטית, "לא ידח ממנו נדח". זהו עיקר החידוש של משיח, ההשגחה פרטית שלו, כמו שלמדנו בביאור הקודם[5] – משיח עוסק בלהציל יהודי אחד.

המלה "איי" היא גם ראשי התיבות של האבות, אברהם-יצחק-יעקב, ו"הים" הוא גם סוף המלה "אלהים" (שם הריבוי), כמו בפסוק "כל הנחלים הולכים אל הים"[6]. כלומר, ב"איי הים" יש המשכה משלשת האבות עד ל'קצה' הכי רחוק, וצריך לאסוף משם את היהודים הבודדים ולהחזיר אותם, אחד אחד, אל השרש הכללי בשלשת האבות.

כחה של שרה

והנה, פלא, "איי הים" בהכאה פרטית (א פעמים ה, י פעמים י, י פעמים ם) עולים שרה, האם היהודיה הראשונה והכללית! היא זאת שמלקטת ומחזירה את כל הנשמות הנדחות לשרשן בשלשת האבות (סוד "איי" כנ"ל). מכל האמהות, רק בשרה כתוב בתורה בפירוש את ימי חייה – "מאה שנה [כתר] ועשרים שנה [מוחין] ושבע שנים [מדות]"[1] – שלמות של חיים שבהם היא מתקנת (ומלקטת) את כל נשמות ישראל צאצאיה (וכידוע שעצם השם ישראל, ר"ת כל האבות והאמהות[2], רומז בעיקר לשרה אמנו, לשון שררה כו'). והרמזים המובהקים: שרה אברהם יצחק יעקב (1143) עולה ט פעמים 127, חיי שרה! ועוד, "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל" (1651) עולה אחד (כל אחד ואחד) פעמים 127!

לאחרונה למדנו[3] שביחידה של שבעת הפסוקים של פקידת שרה ולידת יצחק – "והוי' פקד את שרה כאשר אמר... ילדתי בן לזקניו" – יש 76 תבות, המתחלקות ל-21 (משולש 6) פעלים ועוד 55 (משולש 10). והנה, תוספת לפלא הנ"ל, 21 ו-55 היינו "איי [21] הים [55]" – כל פעל הוא אי (נשמת ישראל) בתוך הים של שאר התבות! ועוד ראינו ש-21 ("איי") הפעלים עולים בגימטריא 5995 – 55 ("הים") פעמים 109, דהיינו המשולש של 109 ("אם כל חי"[4])[5].

נס של אי-אפשר

עיקר בחינתו של משיח כנודע, הוא "איי הים", "אי" (השב לא"י וד"ל [ארץ ישראל, אליה ישיב אותנו משיח.]) מלשון שלילה, ע"ד "אי אפשר",

מי שנמצא באי הוא כל כך נדח, "הנדחים בארץ מצרים"[1], שעל פי דרך הטבע אי אפשר להחזיר אותו. כמו הפירוש[2] של "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[3] – שהנפילה כל כך קשה שאין שום יכולת על פי טבע שתקום בעצמה, רק על ידי נס. מהו נס בלשון הקדש? גם "נשאתי", לשון נשיאה והרמה (כמו שתיכף נראה), וגם שם נרדף לאי. איים בים נקראים גם נסים[4]. נס בגימטריא 110 ו-אי בגימטריא 11 – נס הוא עשר פעמים אי. כלומר, ביחד שתי המלים הקצרות האלה שוות אי ברבוע. אי הוא לשון שלילה – אי אפשר. אי אפשר לקבץ את היהודי הבודד – הנדח והאובד, כמו אי בודד – אבל משיח יקבץ אותו, כי הוא נושא הפכים, הוא יעשה את הבלתי-אפשרי, את הנס. היינו כחו המיוחד של משיח צדקנו, מכח שרה אמנו, והרמז: משיח צדקנו ועוד שרה אמנו עולה אי פעמים נס! יש כמה סיפורים, גם אצל הבעל שם טוב, שהספינה נשברה והגיעו לאי בודד – ואז נצלו ממנו בדרך נס.

והיינו שבו מורגש הנס, הבלתי אפשרי ע"ד הטבע,

זו ההתבוננות האחרונה כאן: באי מורגש שעצם המציאות שלי היא נס. מהו אי? חתיכת יבשה שעלתה יותר גבוה מהמים[5]. עצם התופעה של עלית היבשה מעל המים היא הנס הכי גדול בטבע, כך כתוב[6]. לפי פשט, יסוד העפר כבד מיסוד המים[7] – הוא צריך לשקוע. המציאות של יבשה מעל המים היא הנס, שלא מכירים אותו – אבל הוא נס תמידי שה' עושה בטבע. איך קוראים לנס הזה? הפסוק הששי של הלל הגדול, בו יש עשרים ושש פעמים "כי לעולם חסדו":

"לרוקע הארץ על המים",

קודם, בחלק הראשון של השיעור, אמרנו שרקיע לשון עיבור, אבל ה' רוקע – לשון שטח – את הארץ על המים, נגד הטבע. העפר עולה גבוה מעל המים, המציאות של אי בים.

שכאשר הארץ עולה ע"ג המים, אזי סדר היסודות ארמ"ע הופך ארע"מ, צרוף יההו דתפלין דר"ת, כחו וענינו המיוחד של משיח,

על הסוד של תפילין דרבינו תם והקשר שלהם לבטחון ולמשיח הוסבר בפרקים הקודמים[8], כפי שלמדנו[9].

מדת הבטחון כנ"ל.

על אף האי-ודאות, יש ודאות ש"לא ידח ממנו נדח", "ואתם תלֻקטו לאחד אחד בני ישראל".

מהרגשת הנס בא "נשאתי אמיך אפונה" וככל הפרושים הנ"ל.

בסוף הכל מתחבר – הנס של "איי הים", "לרוקע הארץ על המים", מביא ל"נשאתי [לשון נס] אמיך [לשון אם] אפונה", שהארכנו להסביר. עד כאן.

שנזכה לנס הזה תיכף ומיד ממש. שה' יקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ, מאיי הים. שנמלא את התפקיד שלנו, כמו שאליהו הנביא מודע לתנאי ומודע לקיום התנאי וגם יודע איך לקיים את התנאי – להפיץ חסידות. זה התפקיד שלנו – צריך להפיץ חסידות, להפיץ עניני גאולה ומשיח, ומתוך אמונה של "היום אם", שמצד אחד אי-ודאי, אך יתחבר לגמרי עם הודאי[10], עם ה"יש בטחון", גילוי עתיקא באמא, שמשיח בא היום ממש, ואז באמת משיח יבוא.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• לביאת המשיח יש תנאי – תנאי התלוי בנו או תנאי התלוי במשיח עצמו.
• לימוד תניא אליבא דנפשיה הוא תנאי לביאת המשיח.
• התנאי מגלה את האיתן שבנפש – הכח להאיר לעתיד לבוא.
• קיום התנאי התחיל מאברהם אבינו – איתן האזרחי.
• גם כשמשיח אומר "היום" הוא מתכוון – היום, אם ירצה ה'.
• ה' הוא מי שהכל תלוי בו וברצונו ("הוא ורצונו אחד"), ובכך יש להתבונן כשאומרים 'אם ירצה ה''.
• "היום אם" הוא סוד האמונה של האמא.
• המודעות לתנאי היא הגדרת האשה-האמא – עם היתרונות והחסרונות שבכך.
• 'אִם ירצה ה'' שייך לאמא (ה עילאה, ה השאלה) ו'בעזרת ה'' שייך ל"עזר כנגדו" (ה תתאה, ה הידיעה).
• ב'אם ירצה ה'' ממשיכים מהסובב כל עלמין וב'בעזרת ה'' ממשיכים מהממלא כל עלמין.
• השאלה מתוך אמונה (אי-ודאות) ממשיכה תשובה מ"חביון עוז העצמות" (בטחון וודאות).
• אליהו הנביא הוא המודעות לתנאי והכח לקיומו.
• התנאי לביאת המשיח הוא "יפוצו מעינותיך חוצה" – הפצת החסידות בפרט בעניני גאולה ומשיח, סודות מלכות ישראל.
• באופן פרדוקסלי התנאי לביאת המשיח הוא ההתמהמהות שלו – "אם יתמהמה" (וישיג את שתי מדרגות "מה") אזי "חכה לו" ו"בא יבא [משיח בן יוסף ומשיח בן דוד] לא יאחר".
• ביחוד יראה-נורא ה"נורא תהלות" שורה-יושב על "תהלות ישראל".
• הבעש"ט, האוהב הגדול, הצטיין במדת היראה יותר מכל אחד אחר.
• אימה מיושבת ומבוססת בלב הופכת להיות אהבה.
• משיח בא בהסח-פינוי הדעת מכל ענין אחר – פינוי הדעת עושה מקום ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם".
• עיקר קיבוץ גלויות הוא מ"איי הים" – קיבוץ יהודים בודדים מ'איים בודדים'.
• צריך להחזיר כל יהודי בודד, מקצה העולם, לשרשו בשלשת האבות.
• משיח מגלה נס של אי-אפשר.