מהי פנימיות התורה?

סמינריון חסידות (ח"א[א])

ד' מנחם-אב ה'תשד"מ (קיבוץ חפץ חיים)

א.       שלש מערכות יחסי עם ה'

תחילת יסודי התורה – פנימיות התורה

דברנו על שש מצוות תמידיות, שמהוות את פנימיות של תריג מצוות תורתנו. והמצוות האלו רשומות-כתובות עלי ספר בכל ספרי הלכה החל מהרמב"ם, שמכניס את המצוות האלה בהלכות הראשונות שהוא קורא להם הלכות יסודי התורה. מזה מובן שהמצוות האלה הן יסוד כל התורה כולה.

ולפי ערך הקיום של המצוות האלו באופן תמידי עד כדי כך שאדם נקלט, נכנס כל כולו לתוך מודעות המצוות האלה, וכל הזמן נמצא בתוך המקום הקדוש של המצוות האלו, אז לפי ערך זה אח"כ מקיים את כל דברי התורה בפנימיות בשמחה באהבה ויראה. וזה יסוד קיום המצוות.

אם כן, יש לנו שורש החסידות בתוך ספרי הנגלה, "הנשר הגדול" – הרמב"ם, שאם רק מסתכלים איך שמסדר את הלכות תורתנו הקדושה רואים שמתחיל מהפנימיות, מדגיש את פנימיות התורה, זה יסוד כל התורה כולה – 'הלכות יסודי התורה'. ולפי ערך היסוד כך כל הבנין. זה היה הנושא של אתמול, להסביר את מושג פנימיות התורה במובן של הנגלה של התורה עצמה.

יש אולי עוד שתי הקדמות שכדאי לדבר עליהן בעניין פנימיות התורה, להבחין ולהבין קצת מה הכוונה כשאומרים פנימיות התורה. כמו שאמרנו אתמול, אם יש פנימיות יש חיצוניות, שצריך להיות יחס ביניהם.

מצד אחד המעשה החיצוני הוא עיקר תיקון העולם, לשם כך האדם, היהודי, נברא בעולם הזה התחתון, עולם המעשה –"היום לעשותם"[ב]. מצד שני אם אין את הפנימיות אין יסוד. וגם כל מה שהוא עושה, "לא פרחא לעילא"[ג], לא עולה. הכוונה שלא מתגלה במעשיו שום גילוי אלקות אם אין בתוכו פנימיות, כמו שדיברנו בזה אתמול.

סוד האיזון – "על שלשה קוים העולם עומד"

עוד הקדמה בעניין הפנימיות – היחס לחיצוניות. אחד המושגים הראשוניים בתורת הסוד הוא שיש שלשה קוים. כל מצב הוא מאוזן, כל דבר שיש בו שיווי משקל. לשון הזהר נקרא "מתקלא"[ד], כל מצב מתוקן הוא מצב מאוזן, בעל שיווי משקל.

כתוב שבתחילת הבריאה העולם לא היה מאוזן, ללא שיווי משקל, לכן הוא התמוטט. ההתמוטטות הראשונה נקראת בלשון הקבלה 'שבירת הכלים', הכל נשבר, לא היה שיווי משקל. אבל התיקון שבא אח"כ, והתיקון זה התורה, כל התורה כולה זה לעשות את התיקון. "לתקן עולם במלכות שדי"[ה], התיקון הוא ע"י שיווי משקל של שלשה קוים.

המצב של שיווי משקל מכונה בקבלה שלשה קוים. אם יש ימין שמאל ואמצע הבנין, הפרצוף, האדם, יכול לעמוד ולהתקיים.

את המושג שלשה קוים מוצאים גם בתורת הנגלה. בתחילת פרקי אבות כתוב "על שלשה דברים העולם עומד"[ו]. יותר מאוחר בסוף פרק ראשון כתוב "על שלשה דברים העולם קיים"[ז]. רואים מיד גם בנגלה של התורה שיש מושג שלשה קוים, שלשה עמודים, שלשה דברים, שנותנים יציבות וקיום לעולם, שאם אין את שלשתם – "תורה עבודה וגמילות חסדים", העולם מתמוטט, הוא לא יכול להתרומם.

הקוים נקראו ימין, שמאל ואמצע. יש הרבה דרכים איך להבין את משמעות הקוים. זה אחד מהנושאים הראשונים, הדבר הכי חשוב הוא להבין מהו תיקון, תיקון של אדם והעולם, והתיקון הזה הוא ע"י התורה. גם כל התורה נקראת בלשון חז"ל "אוריין תליתאי"[ח] – תורה משולשת, על שם כך שכל פרט ופרט בתורה, מהפרט הכי קטן עד הכלל הכי גדול, מיוסד על שלשה - "אוריין תליתאי".

תורה שבכתב – תורה שבעל פה – נשמתא דאורייתא

התנ"ך מתחלק לשלשה: תורה נביאים כתובים. אפילו במובן יותר רחב מהתנ"ך, יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה, ויש נשמתא דאורייתא, פנימיות התורה.

עד עכשיו דיברנו על חיצוניות התורה ופנימיותה, עכשיו אנחנו מתחילים לדבר על הנושא כאילו יש שני דברים, אבל באמת התורה תורת הנגלה היא ג"כ מחולקת לשנים. 'תורה שבכתב', שבלשון חז"ל דורשים פסוק בתחילת משלי: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך"[ט]. חז"ל דורשים בתלמוד ירושלמי שמוסר אביך זה התורה שבכתב[י].

למה אני מביא את הפסוק הזה? כיוון שבלשון הקבלה "אביך", אבא, הוא ספירת החכמה ו"תורת אמך", אמא, זו התורה שבעל פה. מי שקצת מכיר את המונחים בקבלה, בינה היא אמא. ויש משהו באמצע שמחבר אותם יחד, ששורשו גבוה משניהם, ולכן יש בו את הכוח לחבר ביחד, שזו הדעת. כמו שכתוב "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[יא]. זו פנימיות התורה – נשמתא דאורייתא. זו ג"כ גישה מאוד יסודית להבין מהי פנימיות התורה.

בין "מנטליות התנ"ך" ל"מנטליות תורה שבעל פה"

אולי אם התחלנו להסביר את הפרט הזה נתחיל בעוד ענין. יש הרבה אנשים מתחילים שקשה להם להבין את הקשר שיש בין ה'מנטליות', אורח החיים, שרואים בתנ"ך.

כשקוראים את התנ"ך לפי פשט, רואים איך דוד המלך חי לפי הסיפורים שמסופר ואיך כולם חיו אחר כך, לפי משנה גמרא ושולחן ערוך. רואים כל מיני הלכות, תילי תילים של הלכות. מקבלים איזה מושג שזו מנטליות אחרת לגמרי, וזו בעיה מאוד גדולה, שהרבה אנשים בגלל הבעיה הזו ממש באים להרהורי מינות, כמו שהסברנו אתמול, שזו כפירה נגד התורה. כביכול, מתקבל שהמנטליות ואורח-החיים שמתואר בתנ"ך קשה מאוד לראות איך שהוא תואם את אורח החיים המתואר בתורה שבעל פה, כאילו שני מסלולים שונים. זו בעיה רצינית מאוד.

פנימיות התורה מעניקה 'דעת' בחיבור תורה שבכתב ותושבע"פ

אחת מהפעולות של "נשמתא דאורייתא" – דעת. סוד התורה הוא שמי שמתעסק בסוד ומרגיש שיש לו חוש של הסוד זה מחבר אצלו, כמו ספירת הדעת. אני נותן דוגמא להסביר מהי ספירת הדעת, להמחיש ביחס לספירת החכמה והבינה.

הדעת מחברת את החכמה והבינה יחד – אבא ואמא. אז גם הלימוד הזה אחד הדברים שזה מועיל מאוד, שאם אחד מרגיש קצת את הסוד מפסיקה להיות קשה לו הבעיה הזו, כאילו שהתרה שבכתב מתארת אורח חיים מסוים, והתורה שבעל פה היא אורח חיים אחר. כל מה שעכשיו אמרתי הוא דמיון, "כח המדמה" שמתאר אורח חיים בסגנון אחר. אבל באמת, אם רואים שפנימיות הכל היא הסוד וגם מתחילים להרגיש איך שהסוד מתייחס ומסביר את קיום כל המצוות – זה הגשר האמתי להרגיש אחדות אמיתית בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה.

כשאני דיברתי על התורה שבכתב התכוונתי במיוחד לנ"ך, לנביאים כתובים, בגלל שבחמשה חומשי תורה כתובים כל המצוות, אך ברגע שמתחילים לקרוא את יהושע, שופטים, שמואל, מלכים וכל הסיפורים שם, לא רואים שם סיפורים איך שדוד קנה תפילין רש"י וגם של ר"ת וכיו"ב. לא מוצאים סיפורים כאלו. מוצאים סיפורים של מלחמות, איך שהוא מסר את נפשו.

סיפורי הנ"ך – כוח המסירות נפש

רואים בנ"ך הרבה מסירות נפש, הצדיקים מוסרים את נפשם בעד ה', עם ישראל וארץ ישראל, אך דקדוקי מצוות בקושי רואים בסיפורים של הנ"ך, אחרי החמשה חומשי תורה. לעומת זאת, כל התורה שבעל פה מלאה דקדוקי קיום מצוות, איך לקיים מצוות בהידור. הדבר הזה מהווה אצל אדם מתחיל-משכיל שיש לו חוש, באמת אנחנו רואים בדורות שעברו וגם עכשיו, שיכל להוות בעיה.

האמת היא שמי שטעם קצת מפרי עץ החיים של פנימיות התורה, שממתיקה את הבעיה הזו לגמרי. הבעיה הזו פוסקת מלהיות בעיה ברגע שאדם מרגיש את הסוד שבתוך המצוות, שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה מתחברות אליו ואין שום פער ביניהם בכלל. להפך, הוא מבין שדווקא בתורה שבכתב, שם רוב הסיפורים הם סיפורי מסירות נפש, זה עצמו בבחינת פנימיות לגבי קיום המצוות בהידור, כמו שמתואר באריכות בתורה שבעל פה.

מסירות הנפש של דוד המלך שנלחם מלחמות ה' היא גם בגדר פנימיות התורה, בגדר הלכות יסודי התורה. אחת מהמצוות של הלכות יסודי התורה היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[יב] – מצות קידוש השם. אם כן, אנו קוראים בתנ"ך איך שהצדיקים הראשונים קיימו מצוות יסודי התורה, פנימיות התורה, וממילא אח"כ כל התקופה הזו שהצטיינו ביותר בקיום ואי קיום, זאת אומרת האנשים באותם דורות לא קיימו את התורה ביסודות של התורה – עבדו עבודה זרה. כל המלחמה הרוחנית היתה להאמין בה' ובתורה או להפך לעבוד עבודת אלילים.

תקופת התנ"ך - ביסוס יסודי התורה ע"י הצדיקים

רואים שכל התקופה של הבית הראשון תקופת התנ"ך, זו תקופה שהלכות יסודי התורה מתבססים ע"י הצדיקים לעומת הלא-צדיקים. באמת "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[יג], שהעוונות שלנו גברו, ובכל זאת התקופה הזו של הצדיקים היא בהתבססות של הלכות יסודי התורה. זה בעיקר מה שאנו קוראים בתנ"ך.

אם אנחנו מרגישים את הקשר בין יסוד הפנימיות והחיצוניות ע"י ההתעסקות בלימוד פנימיות התורה אין כאן שום בעיה, שהיהודי יוכל לקבל באחדות ושלימות את שני סוגי המנטליות, כביכול, של התורה שבכתב ושבעל פה.

זו היתה דוגמא שכל התורה כולה היא "אוריין תליתאי", תורה משולשת, לא רק התנ"ך שיש בו תורה נביאים כתובים. כללות התורה שבכתב היא חכמה, אבא, "מוסר אביך", ואילו תורה שבעל פה היא בינה, אמא, "מוסר אמך". יש עוד חלק בתורה שנקרא פנימיות התורה, שאחד מתפקידיה של פנימיות התורה הוא לחבר ביחד את אבא ואמא, חכמה ובינה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

כל זה היה דרך אגב מכך, שכל התורה מיוסדת על עיקרון שלשה קוים של איזון. כשיש שלשה קוים אז המצב מאוזן.

הנקודה שבאמת רציתי להסביר כאן בתור הקדמה כללית היא, שיהודי עובד את ה'. כולנו באנו כאן לחקור ולדרוש ולעשות חשבון נפש, מה אני? מה התפקיד שלי? מה רוצים ממני? חשבון הנפש הוא ביני לבין קוני. כשיש בורא עולם מה הוא רוצה ממני? מה המשמעות של זה שהוא ברא אותי יהודי וכו'. אז השאלה הראשונה, מה שאני צריך להתבונן, היא מה היחס שלי כלפי שמיא? מה היחס ביני לבין ה' יתברך, לבין הקב"ה.

שלשה מערכות יחסים – עבד ומלך – בן ואב – איש ואשה

מובא בכל התורה כולה ובפרט בתורת החסידות שיש שלשה מיני יחס. הענין הזה של שלשה מיני יחס הוא הדבר הכי עמוק, דרכו נוכל להבין מה הם שלשה עמודים, שלשה קוים, ימין שמאל ואמצע, ומה זה בעיקר הענין של פנימיות התורה ביחס לשאר חלקי התורה, חיצוניותה.

יש יחס אחד של עבד שעובד את מלכו, את אדונו. בימים הנוראים יש פיוט שאומרים במחזור "אם כבנים אם כעבדים", שיש פעמים שהיחס ביננו לקב"ה הוא של עבד ומלך. וגם בתפלה מאוד חשובה שפותחים את ארון הקודש אומרים 'אבינו מלכנו'. מכנים את הקב"ה בשני כינויים, שני מיני יחס. יחס אחד הוא "אבינו", שאנו בנים, "בנים אתם להוי' אלהיכם"[יד]. כל יהודי הוא בן של הקב"ה. ויש יחס שני של עבד, כמו למשל אדם שעומד בתפלה. דיברנו קצת אתמול על תפלה. יש ביטוי בחז"ל "כעבדא קמיה מריה"[טו], כמו עבד שעומד לפני אדונו בהכנעה ושפלות ובטול מאוד גדול, כמו העבד שבטל לפני אדונו.

אם כן, שני היחסים שמובאים בכל ספרי התורה שלנו, בפשט בעיקר, יש יחס יותר תחתון של עבד ומלך. יש יחס יותר גבוה, יותר עליון, שזה יחס של בן אל אבא. בכל זאת, יש זמנים שחייבים להיות ביחס של עבד ומלך. היחס של עבד ומלך הוא של בטול והכנעה גמורה, שאין לעבד כלום, "כל מה שקנה עבד קנה רבו"[טז]. אין לו שום רכוש, שום זיהוי עצמי, הוא שייך לרבו, מה שאין כן בן.

מעלת הבן – חוש פנימי ברצון אביו

מה המעלה של בן? הוא אמנם מציאות, אך מציאותו היא המשך למציאות האב, "ברא כרעא דאבוה"[יז], באמת יש לו מציאות, הוא ממשיך ומנציח את מציאות האב. אך הוא לא כ"כ מרגיש בטול והכנעה כלפי אביו משום שהוא אביו, המשך של האבא.

יש עוד דבר, כלפי בן לאבא כתוב[יח] שבן הוא "חלק ונמשך ממוח האב". יש לו איזה מין חוש פנימי, שהבן מסוגל להרגיש את רצון האב בלי צורך שהאב יאמר זאת. עבד לא יכול להרגיש מה האדון רוצה ממנו אלא רק מה שמגלה בדיבור, אבל בן יכול לחוש וליישם את רצון האב ללא אמירה מפורשת מצד האב. הוא יודע מה עושה נחת-רוח לאביו. עד כאן יש שני יחסים עיקריים שמובאים  בכל ספרי התורה.

'עבד נאמן' באמצעות השו"ע

עיקר הפשט של התורה, כשלומדים שולחן ערוך, הלכות, שזה הרקע שעומד מאחורי כל השולחן ערוך , פשוט שזה יחס של עבד ומלך, מה שנקרא "קבלת עול מלכות שמים". בשולחן ערוך  לא מרגישים בשום מקום יחס של בן לאב, אע"פ שהוא מובא בספרי ההלכה, אבל היחס שעומד מאחרי כל השולחן ערוך, היסוד הוא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[יט] שאנחנו עבדים והקב"ה הוא המלך, והוא צוה לנו את המצוות. אם תסתכלו בהתחלת השולחן ערוך תראו שהדבר הראשון שאדם צריך לחשוב כשהוא מתעורר בבוקר הוא ש"המלך הגדול עומד עליו ומסתכל במעשיו" ולכן צריך לקום בזריזות לעבודת היום[כ].

אם-כן ממש מתחלת השולחן ערוך  מתואר יחס של עבד נאמן וטוב שמזדרז לקום להתחיל בעבודת היום וכך אימת המלך מוטלת עליו משך כל היום. לא כתוב שצריך לחשוב שאני בן של אבא, שהקב"ה הוא אבא שלי, אף על פי שעם הקב"ה יש יחס של אבא ובן, "בנים אתם", זה מובא בגמרא ובכל ספרי המוסר ובתפלות. זה לא דבר נסתר, ובכל זאת היחס היסודי שעומד מאחרי כל השולחן ערוך הוא שאני צריך לחשוב שאני עבד של המלך "קבלת עול מלכות שמים", "ראשית העבודה". אם כן, שני יחסים שתיארנו אותם עכשיו הם עבד ומלך ובן ואבא.

קודש קדשים – האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל – פנימיות התורה

יש עוד יחס שלישי, הנושא של קודש הקדשים. יש מאמר חז"ל "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים"[כא]. זה כל כך קדוש שהיתה מחשבה שאין מן הראוי לכלול אותה בתוך התנ"ך, צריך להעלים ולהסתיר מרוב קדושת מגילת שיר השירים, שלא יפרשו ויבינו אותה לא נכון.

שיר השירים הוא שיר אהבה בין חתן לכלה, ובחז"ל אנחנו מקבלים את הפירוש שזהו שיר אהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. כאן אנחנו רואים יחס שלישי, לא עבד ומלך ואבא ובן, אלא של חתן וכלה, איש ואשה, שאנחנו האשה, כנסת ישראל, והקב"ה הוא החתן, הבעל שלנו.

זה כתוב לא רק בשיר השירים, בעוד הרבה פסוקים בתנ"ך. עד כדי כך שבכל הנביאים מתואר כשעם ישראל עזב את עבודת ה' והלך לעבוד אלהים אחרים, המצב הזה מתואר בכל התנ"ך ע"י כל הנביאים, שעם ישראל זנו ובגדו בבעל שלנו, באיש שלנו, והלכו לעבוד עבודה זרה. במיוחד בנביא הראשון מבין הנביאים האחרונים, הושע, שהקב"ה ציווה עליו להתחתן עם אשה זונה בכדי להמחיש שהקב"ה נשוי לעם שזונה מאחריו. עם כל זאת, אהבתו עדין תקועה בלבו וקשורה לעם הזה. זהו היחס העיקרי של פנימיות התורה.

התכללות השלשה קוים – שלימות מערכות היחסים

קודם כל נסביר איך שלשה יחסים האלה הם סוד שלשה קוים. שלשה יחסים האלה, הם מה שהזכרנו קודם מפרקי אבות "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". מובא שעבודה היא קו השמאל, עבודת הקרבנות בזמן בית המקדש, ועבודת התפלה בזמן הזה. עבודה היא קו שמאל וקו שמאל הוא יחס של עבד, עבודה מלשון עבד שעובד את מלכו; קו ימין נקרא גמילות חסדים, "כגמול עלי אמו"[כב]. מי שבאמת גומל חסדים "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"[כג], גומל חסדים לקב"ה. עבודה אמתית של קו ימין, גם לפי הספירות, הוא הבן – ההמשך, הנצח, שמנציח את אביו. העבודה והיחס של בן לאבא הם הסוד הכי פנימי של קו ימין.

אנחנו רוצים להסביר, שבשביל שהבנין יהיה מתוקן ומאוזן צריך שלשה עמודים, זה סוד התיקון. בתחילת בריאת העולם היה קו אחד, מלכות. זאת אומרת, במלים אחרות, שאם כל היחס של היהודי יהיה רק חיצוני הבנין הזה לא יתקיים. כמו שבעולם התהו היה רק קו אחד של מלכות, "אנא אמלוך", עבד ומלך. אותו קו של מלכות בתיקון נקרא קו שמאל, וזה חייב להיות, זה יסוד בסיסי שחייב להיות מאוזן ע"י עוד שני קוים, שכנגד השמאל צריך להיות ימין, חסד.

כל השולחן ערוך וההלכה הם דין, יש להם רקע אך ורק של קו השמאל, של עבד ומלך. בגלל שבאמת הם דינים, דיני התורה שייכים ליחס של עבד ומלך דוקא, "דינא דמלכותא דינא"[כד]. בלשון הקבלה, "בנין המלכות מן הגבורות"[כה]. מקו השמאל כל בנין המלכות, היחס של קו השמאל, עבד ומלך. לעומת זאת, החסד, קו ימין, גמילות חסדים הוא בעיקר עבודה של בן.

בכל קו ישנה המידה העיקרית שלו

אמרנו שבן יכול לדעת ולהרגיש מה אביו רוצה ולעשות יותר מזה שמצוה עליו בפועל. מה שהבן עושה הוא יותר "לפנים משורת הדין". עיקר ההבדל בין קו שמאל לקו ימין, שקו שמאל הוא שורת הדין וקו ימין לפנים משורת הדין. הבן לא מוגבל בשורת הדין ויכול לעשות מעצמו יותר כיוון שאוהב את אביו, הרי זה עבודה מתוך אהבה.

עיקר העבודה של עבד ומלך היא יראה, אפילו שיכול וצריך להיות שהעבד יאהב את המלך, מכל מקום עיקר קיום הקשר ביניהם הוא יראה, כמו בצבא, מפקד וחייל. אפשר ונצרך שהחייל יאהב את המפקד, מכל מקום הצבא לא יתקיים על זה, הצבא יתקיים מכך שיש יראה, מה שמקיים את המערכת של המלכות.

קו השמאל הוא בעיקר יראה, יחס של עבד ומלך. לעומת זאת, קו ימין הוא בעיקר אהבה, יחס של בן לאביו. כך צריך להיות, גם אצל אבא נצרך להיות המורא, אבל אצלו היראה טפלה לאהבה. אצל העבד גם צריך להיות את שניהם, בקדושה תמיד צריך להיות שניהם, התכללות המדות. אם הדבר הוא באמת כמו שצריך להיות מוכרחת להיות התכללות. בכל זאת ישנה מדה אחת עיקרית והמדה השניה טפלה לעיקרית.

בקו שמאל, ביחס של עבד ומלך, ודאי צריכה להיות גם אהבה וגם יראה, מ"מ האהבה טפלה ליראה, שהיא העיקר והקיום של קו זה. לעומת זאת, בקו ימין, כמו יחס בן ואבא, בעשרת הדיברות כתוב "כבד את אביך ואמך"[כו], ובמקום אחר בפרשת קדושים כתוב "איש אמו ואביו תיראו"[כז]. מכאן לומדים שיש שתי מצוות, יש מצות כיבוד, רגש אהבה. לכבד באמת פירושו לאהוב, כיבוד אמתי זו אהבה. במקום אחר כתוב יראה, והיראה צריכה להיות טפלה לאהבה.

ללא איזון הבנין מתמוטט

אנחנו רוצים להבין מה היחס ביננו לבין בוראנו, הקב"ה. זהו דבר יסודי ביותר. רוצים להגיד שבתורה יש שלשה מיני יחס, הענין של שלשה עמודים של תיקון. אם יש רק יחס וקו אחד הבנין מתמוטט, וכאשר יש שלשה עמודים הבנין יכול להתקיים. בכל זאת אמרנו שבפשט השולחן ערוך, היחס שעומד מאחוריו הוא יחס של עבודה. מההלכה הראשונה עד הסוף, הכל הוא שאנו עבדים של המלך ולציית להוראותיו. לעומת זאת, צריך להיות באיזון, מצב יותר גבוה, בן שעובד את אביו מתוך אהבה, המדה העיקרית היא האהבה והיראה טפלה וכלולה בה.

קו האמצע – שיר השירים – יחוד חתן וכלה

יש יחס נעלה משניהם, יחס של זיווג חתן וכלה, היחס של שיר השירים. והיחס הזה הוא קו האמצעי, התורה בעצמה. תורה מלשון הריון. היחס של תורה, כמו שכתוב בשיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו"[כח], התורה כולה היא היחס האישי שבין הקב"ה לישראל, לימוד התורה והדבקות בה. גמילות חסדים, לעשות מעשים טובים "לפנים משורת הדין", בעיקרה באה ביחס של רגש בן לאב. עבודה לעבוד כמו עבד, היא יחס של עבד ומלך. אבל עצם הדבקות בתורה זהו היחס של חתן וכלה. כל זה נקרא "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

לפי הקדמה זו ניתן להבין את כל ספרי הסוד, מתחילה ועד סוף, שכולם "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל". כל דבר ומצוה הם בשביל לעשות יחוד. המנטליות של כל תורת הסוד, והיו בעלי נגלה גאונים גדולים שהתנגדו למחשבה הזאת, שכל דבר שיהודי עושה הוא לשם זיווג, יחוד. הרי איפה כתוב דבר כזה בגמרא, טענו? יהודי צריך לעשות בגלל שאמרו לו.

מהו יסוד פנימיות התורה? כל דבר שעושים ופועלים גורם בעליונים ובתחתונים וגם בנפש שלי זיווג ויחוד, כמו בין חתן וכלה. זו פנימיות התורה שטמונה בכל מצוה ומצוה, שלפני כל דבר אומרים – או שלפי חב"ד מתבוננים – בענין של "יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל".

תודעת 'לשם יחוד' במשך כל היום

לפי מנהג חב"ד אומרים פעם אחת ביום, ואח"כ חושבים ומתבוננים לפני כל דבר. אצל שאר החסידים והמקובלים ועדות המזרח ממש אומרים "לשם יחוד" לפני כל דבר. כל ענינה של חב"ד הוא גדלות המוחין, שאפשר להחזיק משהו בראש כל הזמן, שאם אדם מגיע לקיום המצוות התמידיות של התורה בבוקר, כשמתפלל תפלת שחרית, ועושה מאמץ שמפעיל את תאי המח והלב לקיים בצורה מעשית את המצוות התמידיות, אח"כ נשאר הרושם למשך כל היום.

אותו דבר לגבי "לשם יחוד". יש דבר שצריך לכוון ולעבוד אִתו כל כך חזק והוא מספיק בשביל כל היום כולו, לכל מה שיעשה. באמת כתוב, במיוחד בתורת החסידות, שיש יחודים וכוונות פנימיות בכל דבר שאדם עושה, לא רק במצוות ממש, אפילו בדברי הרשות. אז מי שיותר דבוק בה', יש כוונות וסודות לכל פרט הכי קטן. לפי זה היה צריך לומר "לשם יחוד" על כל נשימה, שיש יחודים וזיווגים וכוונות על כל דבר. על כל הרף עין, על כל פעם שמזיז את האצבע. מובן שאי אפשר לומר כל הזמן "לשם יחוד" כי לא יספיק, אלא צריכה להיות תודעה חזקה מאוד בתוך הלב, שנשאר "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

אהרן שושבינא דמלכא, משה שושבינא דמטרוניתא

אם כן יש יחס שלישי. על יחס זה ישנם הרבה מאמרי חז"ל. כתוב על משה ואהרן, שמשה הוא "שושבינא דמלכא" ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"[כט]. הזיווג הזה שאנו מתארים בין הקב"ה לעם ישראל נוצר באמצעות הצדיקים הגדולים. יש צדיק עליון שנקרא משה רבינו, השושבין של המלך, מי שמביא את המלך למלכה, את החתן לכלה. ולעומתו יש שושבין של המלכה, של הכלה, שמעלה את הנרות, את הנשמות של כל יהודי, "נר ה' נשמת אדם"[ל].

יש אחד שמדליק את הנר של הנשמה, להתקרב ולידבק בקב"ה בכלות הנפש, כלה לשון כליון. מי מדליק את כלות הנפש? אהרן. מי ממשיך את השראת קדושת עצמותו יתברך לנשמות? זה משה רבינו. משה מכונה בשם "שושבינא דמלכא" ואהרן "שושבינא דמטרוניתא". כאן אנחנו רואים שכל התורה כולה היא עניין של עשיית זיווג.

ב.       שאלות ותשובות

יהודי צריך ללכת ברחבות

רבי הוא רק בשביל להרחיב את האופק, לא בשביל לצמצם אותו. היהדות באמת נגד צמצום אופק. חוץ ממה שכתוב בתורה, מצוות עשה ולא תעשה, היהודי צריך להיות רחב, "ואתהלכה ברחבה". השער הוא ביטחון בה', אין לו הגבלות חוץ מההגבלות שיש לו, מצווות עשה ולא תעשה, חוץ מזה אסור לו לאסור על עצמו דבר שהתורה לא אסרה. לכן יש שמתנגדים לאלו שעושים תעניות וסיגופים, מה אתה אוסר על עצמך דבר שהתורה לא אסרה?

אתכפיא מתוך בחירה מביאה למרחב האמיתי

שאלה: הרי כתוב "שהמותר מיותר"?

תשובה: גם זה בחסידות, אתכפיא, שיש בחירה חופשית. תכף נדבר, יש אדם שמגביל את עצמו כאן, לא לשם ההגבלה ולא מעניינת אותו ההגבלה אלא בשביל שיוכל ללכת לשם, יש לו כיוון אחר, ואם הוא יתעסק בדברים הקטנוניים הוא לא יהיה חפשי.

הכוונה "מה שמותר מיותר" היא, למה אתה מתעסק בשטויות? יש לך עולם רחב מאוד שם, מדוע אתה מתעסק בשטויות. אף פעם לא תוכל להתפנות למרחב האמיתי. באמת כל איסורי התורה נועדו לשחרר את האדם שלא יהיה עסוק עם שטויות, שיוכל להיות פנוי, כמו שהרמב"ם כותב שאדם יהיה פנוי כולו לעבודת ה', כמו לעתיד לבוא שהרמב"ם מסיים את חיבורו בכך שהחכמים מצפים לביאת המשיח בשביל שנהיה פנויים.

מה זה ביאת משיח לפי פשט? הרמב"ם אומר בסיום חיבורו הגדול שיהיו שלום ושלוה בעולם, שמצפים למצב של פנאי מכל דאגה, שנוכל להתפנות מאה אחוז לה'[לא] ועל כך כתוב "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[לב] – לא יהיו מחלות ושום דבר שמפריע, שאדם יהיה פנוי לעשות מה שהוא צריך לעשות. אז אם השכל הוא רק לפחד לעשות דברים, שבמשהו הוא מוגבל לשֶם האיסור – זה רע, לא טוב. אין הגבלה לשם הגבלה, יש רק הגבלה כאן בשביל שנוכל להגיע למרחב האמתי שם.

מאמרי חב"ד – לקחת רעיון וללמוד ביסודיות

שאלה: למה משתמשים במונחים גבוהים בלי להסביר אותם?

תשובה: אכן, צריך ללמוד. צריך להסביר כל מלה.. לשם כך צריך לשבת וללמוד. לא צריך להשתמש בשום מונח, לכן מאמרי חב"ד הרגילים לא עושים דברים כאלו, כלומר, לא לעשות קיצור של הכל, ראשי פרקים של כל החסידות וההתבוננות ביחוד ה', בדרך כלל המאמרים לא עושים דבר כזה כי בגלל שזה כתוב כאן לא מוסבר שום דבר.

מאמר חסידות לפי הסגנון המקובל הוא לקחת מושג ומונח אחד ולהסביר אותו באופן יסודי. לכן עד שלא לומדים מאמרי חסידות רבים אי אפשר לקבל תמונה שלימה. לכן הרבה אנשים מתקשים בלימוד חסידות. בקבלה יש מבנה יותר ברור, אבל בספרי חסידות לא רואים את המבנה כל כך, ובחב"ד במיוחד רוצים שתבין את הענין. לכן אי אפשר לערבב יותר מדי ענינים בנושא אחד, וכל המאמר זה על נושא אחד בהרחבה, ואתה בעצמך על ידי הצטברות של הרבה מאמרים יחד צריך לבנות את כל המבנה.

העובדה שאתה עוד לא מבין את המשמעות של כל מלה אומרת שצריכים לשבת וללמוד כל מלה ומלה מה הפירוש. היום זה כבר מלובש בלבוש מתאים לכל אחד. אמרנו שצריך ללמוד את הקבלה בלבוש שהולם אותה ומתאים לשכל של כל אחד.

ספר התניא הוא רק הגרעין. כמו שאתה לא רואה את העץ בתוך הגרעין אם אין לך זכוכית מגדלת, לא תוכל להבין ולהרגיש מהי חסידות מתוך ספר התניא. יש מאות ספרי חסידות, בחב"ד, חוץ מספר התניא שהוא הגרעין, הוא התורה שבכתב של החסידות. יש עוד רבות, מאות ספרים, שזה תורה שבעל פה של החסידות. כל מאמר מרחיב ומסביר בעומק מושג או מונח שמוזכר בספר התניא. למשל, לקוטי תורה הוא ספר אחד חשוב בין הספרים. כל רבי במשך הדורות כתב עשרות ספרים. המאמרים המלוקטים של בעל התניא, הספר העיקרי של ליקוטי מאמריו שאמר בעל פה, לא מה שכתב בתניא, הליקוט הכי חשוב הוא לקוטי תורה.

בין גורל אמתי לאמונה טפלה

שאלה: הזכרת מקודם שגורל הוא אמונה טפלה...

תשובה: שאדם מאמין שיש משהו שמגביל אותו, שיש איזה גורל והוא לא יכול לצאת מזה, זו אמונה טפלה. יש דברים לטובה, כמו שאדם יש לו חלק בתורה, אפשרות להתפתח, או שיש מצוה מיוחדת, כמו שכתוב "אבוך במה הוה זהיר טפי"[לג], אבא שלך במה היה זהיר ביותר. ומפרשים בחסידות, שיש מצוה אחת שכל אחד זוהר בה ביותר מאשר שאר המצוות. כמובן שחייב לקיים את כל המצוות, אבל יש מצוה מיוחדת, שבה הוא זוהר יותר. לכן הוא צריך להיות זהיר יותר ולקיים אותה עם כל ההידורים, בגלל שהנשמה שלו זוהרת ביותר במצוה הזו. וזה עיקר התפקיד שלו לקיים את המצוה הזו, וזהו הגורל שלו.

איך יודעים? צריך לזכות לזה, כמו שאנחנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך"[לד], תן לי לדעת להכיר את החלק שלי בתורה. כל התורה כולה שייכת לכל אחד, אצל יהודי הגורל היחידי הוא איזו מצוה בתורה במיוחד שייכת לשורש נשמתי, בה אני צריך להיות זוהר-זהיר יותר. חוץ מזה אין גורל. גורל גשמי זו אמונה טפלה, הרי אם האדם, אפילו אברהם אבינו, קבעו לו שלא יוליד ילדים והוא מאמין שיש לו גורל שלא יהיו לו ילדים – זה גוי, זה לא יהודי. ברגע שצריך להיות יהודי הקב"ה אומר לו "צא החוצה צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד"[לה], אני משנה את השם, נותן לך ה ואתה מוליד, אין לך גורל.

גורל הוא מושג גוי, זו אמונה טפלה. יש רק דבר אחד שצריך לחפש, את הפרט. בקדושה הכל נכלל ביחד, יש התכללות, לכן כל אחד חייב בכל המצוות, ובכל זאת יש דבר אחד שזה מאיר ביותר אצל כל אחד ואחד, האות שלו בתורה, החלק שלו בתורה, על זה כתוב "מה נעים גורלנו"[לו].

זהו הענין של מבצע האותיות בספר התורה. שכל אחד יש לו אות בספר התורה. אנחנו אומרים "מה נעים גורלנו", וכך מוסבר בספר התניא פירוש של "מה נעים גורלנו".

'זהיר טפי' – מצווה זוהרת

שאלה: איך אנו יודעים מהי המצוה ה'זוהרת' שלי?

תשובה: כמו שאומרים 'כמו דג במים'. יש דבר כל כך טבעי, שהוא עושה אותו טוב מאוד. כמו אחד שמאוד מתאים לדבר עם אנשים, יש לו, ה' חנן אותו עם הדבר הזה, ועל כן יש לו בוודאי תפקיד להתעסק בזה. כך יש אחד למשל, שאצלו, דיברנו לפני כמה ימים, שיש יהודי זקן בכפר חב"ד שתהיה לו אריכות ימים, שהוא מוהל ילדים חן שנים. והיהודי הזה שהוא עושה ברית מילה, שיחיה לאורך ימים, ממש אפשר להרגיש שהוא זוהר מהמצוה הזו, שהוא שמח, יש לו זוהר במצוה, הוא זהיר וזוהר בה. זו דוגמא ליהודי שמצא את המצוה, שבמצוה הזו הוא זהיר יותר. יש אחד שהמצוה שלו היא להיות סופר, שהוא כותב ספרים, וכך הלאה.

אם כן, אצל יהודי הדבר היחיד ששייך בו גורל הוא חיפוש החלק המיוחד שלי בתורה, שבו הוא זוהר ביותר, לדבר הזה צריך להקדיש את החיים. אחד סופר, אחד מוהל, אחד מלמד דרדקי מלמד ילדים, אחד צריך לעזור לאנשים לעשות מצוות מעשיות, אחד זה טלית – כל מצוה יכולה להיות המצוה בה האדם "זהיר טפי". כמובן, כמו שהזכרנו קודם, נדגיש את זה עוד הפעם, אין הכוונה שלא חייב בכל המצוות, אלא על ידי זה שמקיים את כל המצוות זוכה למצוא את המצוה המיוחדת בתוך הכללות של הכל, שבה הוא "זהיר טפי".

שאלה: הבנתי תמיד שדוקא המצוה שהכי קשה לעשות זו המצווה שעלי להדר בה.

תשובה: לא תמיד, יכול להיות שרק בתחלה הכי קשה וצריך לשבור את המחסום, כמו אדם שיש לו מחסום פסיכולוגי בנפש. יש פעמים שבתחילה ישנו קושי ואחרי ששוברים פתאום שטף הנביעה הטבעית מתגלה. אם זה הדבר שבו האדם "זהיר טפי", מתי שהוא יגיע לזה, תהיה אצלו נביעה ספונטנית, נביעה אמתית. יכול להיות שבתחלה יש מחסום שצריך לשבור עד שמוצא.

טובה גשמית בעולם הזה

שאלה: מה הקשר בין רמת קיום מצוות וצִדקות לבין טובת החיים בעולם הזה?

תשובה: בדרך כלל ה' מבטיח לנו שאם נלך בדרך התורה יהיה טוב, "ונתתי גשמיכם בעתם"[לז]. כל התורה כולה אומרת ש"אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ונתתי שלום בארץ"[לח], כל הברכות של התורה, על פי פשט, אם תלכו בדרך התורה אז הכל יהיה טוב. בכל זאת ישנו תיקון פרטי על כל איש ואיש, שלא יכול לעשות הכללה, שאם אקיים את כל המצוות ה' חייב לי משהו, לעשות לי טוב. זו כפירה, כיוון ש"היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם"[לט].

יש בכלל שאדם שלא אומר שרוצה שיהיה לו טוב בגשמיות, אלא רוצה שיהיה לי ראש שקט, כמו שאמרנו קודם שהרמב"ם אומר שמצפים לביאת המשיח, שהראש והלב יהיו פנויים מהדאגות והטרדות, ויוכל להתפנות כולו לעבודת הקודש. אז אפילו אדם שטוען למה אתה לא נותן לי את האפשרות בעולם הזה, למה אתה נותן לי דאגות וטרדות, שזה מוציא אותי מדעתי, זה מעביר אותי על דעת קוני ח"ו.

תיקון הנשמה על ידי טרדות ובלבולים

גם על זה כתוב. אחד מהספרים העיקריים של אדמו"ר הזקן הוא פירוש המלות על סידור תפלה, שם יש מאמר שכותב, שלפעמים יש אדם שמבולבל כל חייו, שהוא כל כך עם בעיות ומשברים, שעוברים עליו שבעים שנה של בלבול, והוא לא יכול אף פעם בחיים להתפלל בכוונה. הוא כל כך מבולבל מהצרות של החיים שהוא לא יכול להתפנות אף פעם לשבת בשקט ולהתפלל לה'. אותו אדם חושב, למה ה' עשה לי ככה? הרי, הוא מסתכל, יש פה צדיק שעובד את ה' באהבה ויראה – או יותר גבוה מאהבה ויראה, נמצא במצב של בטול אמיתי לקב"ה – אז למה אני מבולבל ולו יש בטול לה'?

אדמו"ר הזקן כותב שלנשמה הזו טוב יותר, לתיקון הנשמה, להיות מבולבל כל החיים ולא להגיע אף פעם לשום דבר בעבודת ה', לא אהבה ולא יראה, ולא בטול לאלקות. יותר טוב מאשר אם אותו יהודי היה זוכה להיות צדיק עובד ה' בבטול במציאות, זה לא היה מתקן את הנפש שלו.

על הענין הזה הוא כותב ש"אפילו סופרים לא יכולים להבין בשום פנים ואופן", כיוון שלא עמדו על סוד שבירת הכלים ורפ"ח ניצוצין בלשון הקבלה, שיש ניצוצות שנפלו לעולם הזה. והתיקון היחיד שלהם הוא דרך המירוק הבירור על ידי יסורים ובלבולים. ללא הבלבולים, הניצוצות האלה לא יוכלו לבוא לידי תיקון אף פעם. אלו סודות הקבלה, גם שאדם חושב אפילו מחשבה ישרה, פילוסוף הכי גדול, לא יוכל להבין איך יתכן דבר כזה.

סיכום: ה' הוא מקור הטוב האמיתי

אם כן, רק לסכם, אמרנו שבדרך כלל בתורה כתוב שאם תעשו את המצוות יהיה טוב גם בגשמיות, ולכן זו הדרך של הרבי שליט"א עם תשובות לאנשים, שבדרך כלל אומר לאנשים דברים מאוד פשוטים, שצריך לקיים את המצוות, שאם יש בעיות צריך להדר בקיום המצוות. וישנה הבטחה שאם תהדרו בקיום המצוות יהיה טוב גם בגשמיות בכל הדברים.

עם זאת, האדם לא יכול לומר שעכשיו אני צדיק ועושה הכל בסדר, עכשיו אתה חייב לי שיהיה טוב. ודאי אני חייב להאמין ש"בהני כבשי דרחמנא למה לך"[מ], שיש דברים כבושים-סתומים של הקב"ה, שאולי התיקון שלו לא ככה, והוא לא יכול אף פעם לדעת בבירור מה תיקון הנפש שלו, וחייב להאמין שה' דואג לו. לפעמים ה' דואג לו בצורה כזו מ"הנסתרת להוי' אלקינו"[מא], והוא לא זוכה לראות את הכוונה הנסתרת, וחייב להאמין שהכל בא ממקור "הטוב החיים והעונג"[מב], לשון של ספר התניא, שאפילו הדברים שנראים לא טוב זה באמת בא מה"אחד יחיד ומיוחד", שהוא מקור החיים והעונג.

אם אדם מתגבר באמונה הזו לאט לאט מתגלה גם בחיצוניות שהכל טוב. בתחילה נראה לו רע, אבל ככל שהוא מאמין שזה מגיע מ"הנסתרת להוי' אלקינו", ובאמת זה בא, אין חלילה וחס שני מקורות של טוב ורע, יש רק מקור אחד שהוא כולו טוב, והכל בא מאותו מקור שהוא עצם הטוב, לאט לאט זה מתגלה גם בחיצוניות באמונה שלו.

המאמר הזה, מאמר כוונת המקווה לאריז"ל בסידור עם דא"ח. באמת זו הפעם היחידה שאני זוכר את הביטוי החריף הזה בספרי החסידות, משהו מאוד יפה, שאומר שיותר כדאי לאדם שיהיה מבולבל שבעים שנה ולא יוכל להתפלל פעם אחת בחיים, יותר טוב לנשמה שלו מאשר אם היה צדיק עובד ה' בבטול במציאות, המדרגה הכי גבוהה של בטול, לא היה מתקן את נפשו. ולמה אי אפשר להבין למה זה יותר טוב לו? בגלל שבשכל שלנו אי אפשר להבין סוד בירור רפ"ח ניצוצין, זה מה שהוא כותב במאמר.

חטא רֵעי איוב – לא הבינו בסוד גלגול נשמות

זה החטא של רֵעי איוב, שראו שאיוב סובל יסורים אז הם באו עם תלונות שאם יש יסורים סימן שאתה חוטא. זה היה החטא שלהם, וה' כעס עליהם על כך. עד שבא אליהוא בן ברכאל בסוף ספר איוב, שהוכיח וגילה שבאמת זה לא כך. יש סיבות, כמו שהרמב"ן מסביר בפירוש שלו לספר איוב, שיכולות להיות גלגולי נשמות, יש סיבה למה מגיע לאיוב כך וכך, אי אפשר לומר לאיוב שסובל יסורים, סימן שאתה רשע. זה חטא לומר כך. רק שאיוב הוא חייב להאמין בקב"ה.

איוב גם כן חטא. מה איוב חטא? שלא מגיע לי. אני צדיק, עשיתי הכל מאה אחוז בסדר, לכן אתה חייב לעשות לי טוב. החטא של הרֵעים הוא בדיוק להפך, מגיע לך יסורים סימן שאתה לגמרי לא בסדר. אתה רשע, אחרת ה' לא היה נותן לך יסורים. זה החטא שלהם.

אליהוא בן ברכאל – סוד נשמת משיח

מה אומר אליהוא בן ברכאל שהוא בגימטריא משיח? הדמות העיקרית של המשיח בתנ"ך היא של אליהוא בן ברכאל, המשיח בתנ"ך. לכן הוא שווה בגימטריא למשיח. הוא בא בסוף ספר איוב, ואומר: לא אתה צודק ולא אתם צודקים. לא אתה צודק, שאתה אומר לא מגיע לי, ולא אתם צודקים שאומרים שכן מגיע לאיוב. אלא מה? "בהני כבשי דרחמנא", הכוונה שיש תיקונים שמי שלא עומד על סוד הגלגולים לא יכול להבין. כמו שהרמב"ן מסביר בפירושו שזה נקרא סוד הגלגולים. הוא הראשון שמדבר על סוד גלגולי נשמות בפירוש. המקום הראשון ביהדות הוא הרמב"ן בפירושו לספר איוב, שזה הסוד שאליהוא בן ברכאל יודע, והרֵעים של איוב לא יודעים.

בכתבי האריז"ל זהו הענין של רפ"ח ניצוצין, שבירת הכלים והתיקון שלהם, סוד גלגולי נשמות למי שמבין. כותב אדמו"ר הזקן, אם כן, מי שלא זכה לגילוי הסוד לא יוכל בשום אופן להבין למה מגיע מה שמגיע. בגלל שמצד אחד לא מגיע, מצד שני כן מגיע. מי שאומר שכן מגיע, לא צודק, ומי שאומר שלא מגיע ג"כ לא צודק. רק אליהוא בן ברכאל, סוד נשמת המשיח, יכול לגלות את האמת לאמיתתה בענין זה.

אם כן, שוב יש כלל ופרט. הכלל הוא שחייבים להאמין שאם אדם עושה את הטוב באמת בדרך כלל ה' רוצה. ה' ודאי רוצה "יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק"[מג]. ה' רוצה לעשות טוב גם בגלוי. הוא רוצה שתהיה כלי, שתעשה כמו שכתוב בתורה. בדרך כלל אם אדם עושה מה שכתוב בתורה צריך שיהיה טוב, אבל הוא יכול להיות כמו איוב. דרך אגב, יש מנהג ספרדים מאוד יפה שקוראים בתשעה באב ספר איוב, חוץ ממגילת איכה שקורים כל עם ישראל. גם ספר איוב שייך לזמן הזה.

גירוש הרע ע"י שמחה של אמונה

נסביר עוד רמז: אנחנו עכשיו בחודש אב, בכלל התקופה הזו זוהי תקופה של צרות, חורבן ואבלות. יש מאמר חז"ל ידוע "משנכנס אב ממעטין בשמחה"[מד], החסידות מפרשת שמשנכנס אב ממעטים בכל הדברים הלא רצויים של אב, החורבן והצרות. איך ממעטים? בשמחה. על ידי שמחה. צריכה להיות שמחה, כמו שאם אפשר להאמין לקבל את הדבר בשמחה אז בזה גופא ממעטים בתוצאה הלא טובה הנראית לעין.

כמו שהסברנו מספר התניא, כתוב שככל שאדם מאמין שהכל באמת מגיע ממקור הטוב, שיש רק מקור אחד שכולו טוב חיים ועונג, ככה "מעט מעט אגרשנו מפניך"[מה]. נאמר לגבי ירושת ארץ ישראל, שצריך לגרש את הגוי ממנה, וכך גם הצרות של עם ישראל. הצרות של עם ישראל כולן הם כמו הגויים בארץ ישראל. זה משל מדויק, מכוון. יש גוים, "הגוי אשר בקרבך", יש בקרבנו גוי שעושה צרות אפילו בתוך הנפש, הנפש הבהמית והיצר הם גם "הגוי אשר בקרבך", משל לכל הצרות בגלל שיש גוי בקרבך, וצריך לגרש אותו מעט מעט.

איך מגרשים אותו? על ידי שמחה של אמונה, כמו שכתוב בתניא[מו] שמקור השמחה היא האמונה בה'. אדם שמאמין בה' הוא שמח. לעניננו כאן, צריך להאמין שהכל בא ממקור החיים והטוב והעונג, וככל שמאמינים בזה יותר ושמחים באמונה הזו כך מגרשים את הרע "הגוי אשר בקרבך" "מעט מעט אגרשנו מפניך", שלאט לאט מתגלה שגם בחיצוניות זה טוב.

צדיקים שלגבם לא נחרב הבית

הערב יהיה יום ההסתלקות של האריז"ל, וזהו גם הסוד שמגלה – סודות רפ"ח ניצוצין ועבודת הבירורים, מה שנותן את הכוח. כתוב[מז] על רשב"י וחבריו שהבית לא נחרב מצידם, שרשב"י חי אחר חורבן הבית והיה במצב רוחני כאילו הבית לא נחרב. שלגבי הנשמה שלו הבית לא נחרב.

יש סיפור על אחד מגדולי החסידות, רבי מענדל וויטעבסקער, מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד שבא לארץ. הצדיק הכי גדול של החסידות שבא לארץ הוא רבי מענדל מהורדוק, שבא והתגורר בטבריה. פעם אחת רצו החסידים לחדר של ר' מענדל ואמרו ששמעו קול שופר גדול, וחשבו שזה שופרו של משיח, אולי המשיח בא. הרבי הלך לחלון של החדר שלו, פתח את החלון והקשיב משך זמן. אח"כ פנה לחסידים ואמר "זה לא זה". באמת שמעתם משהו אבל לדאבוננו עוד לא הגיעה ביאת המשיח. יותר מאוחר אחד החסידים שאל אותו "רבי למה היית צריך לפתוח את החלון לשמוע? לא יכולת לשמוע את השופר בתוך החדר? הרבי השיב שכאן בחדר שלי המשיח כבר בא. צריך לשמוע מה קורה בחוץ, אבל כאן הוא לאחרי ביאת המשיח.

זו עוד דוגמא, סיפור, שהצדיק יכול להיות למעלה מחורבן הבית. כמו שכתוב על רשב"י, וגם בינו לבין עצמו. כמובן שצר לו עם הקב"ה – "בכל צרתם לו צר"[מח]. להפך, ככל שיותר צדיק כך הוא יותר מזדהה עם הקב"ה, יותר צר לו מהצער של עם ישראל. לא שחלילה לא אכפת לו. עם זאת, הוא למעלה מכך.

מיעוט הענינים הבלתי רצויים ע"י שמחה – מעט מעט אגרשנו

האריז"ל שגם הסתלק בתקופה הזו, הערב, הוא שמגלה את הסודות של רפ"ח ניצוצין, גלגולי נשמות. כמו אליהוא בן ברכאל שנותן את הפתח איך להאמין על אף הצרות, שעל ידי האמונה הזאת על אף הצרות, "מעט מעט", "משנכנס אב ממעטין". עכשיו מסבירים באופן יותר עמוק. אומרים בחסידות שממעטים בצרות על ידי שמחה.

הסברנו את שני הדברים קצת יותר עמוק, שקודם כל ממעטים בסוד "מעט מעט אגרשנו מפניך", עושים את הפעולה הזו. באיזו שמחה? השמחה של האמונה הזו גופא, שהכל בא מ"מקור החיים הטוב והעונג" וממילא יש ממד ששם החורבן לא קרה בכלל. ברגע שמאמינים שהכל בא מ"העונג החיים והטוב" של הקב"ה שהוא "אחד יחיד ומיוחד" אני מאמין שיש מקום וממד ששם אין חורבן. זה לא קרה. לא היה ולא נברא.

ע"י התקשרות לאותו מקום באמת מגרשים "מעט מעט" את מה שנראה לדעת התחתון שלנו הדבר הרע של חורבן הבית. זה נקרא "ממעטים בשמחה". תאריך הסתלקות הצדיק שנפטר בזמן הזה מראה על ריכוז כל החיים שלו. כתוב שכל חיי הצדיק מתרכזים ביום שמסתלק בו[מט]. סימן שכל העבודה והגילוי שלו שגילה בעולם, הכל בשביל לעזור בעבודה הזאת, ש"משנכנס אב ממעטים בשמחה", והוא שגילה את הסודות האלו.

צדיק וחסיד - יכולת לשהות בעולם ומחוצה לו במקביל

הצדיק מרגיש בדיוק את הצער, בבחינת "אין וועלט אויס וועלט", שהמצב הכי מושלם של צדיק הוא להיות בתוך העולם ומחוצה לו בבת אחת. כיוון שנמצא במצב הכי מאוזן של בפנים ובחוץ לכן יכול לגשר. כתוב בזהר שהצדיק הוא גשר, יש עב גשרים, הצדיק הוא הגשר בין העליונים לתחתונים, יש לו רגל אחת בתוך העולם ורגל אחת למעלה, במקום אחר. זה גם מעיקרי יסודות החסידות, להגיע למצב כזה של בתוך העולם ומחוץ לו ביחד.

מספרים שהבעל שם טוב ביקש מהקב"ה בקשה אחת עיקרית, שיזכה לדבר שאף אחד לא זכה לפניו, אפילו משה רבינו. מה היתה הבקשה? שהוא יוכל לענות לשואלו דבר, שיוכל לנהל שיחה חפשית בגשמיות בשעת עלית נשמה. לכאורה אצלנו זה לא אומר הרבה, נדמה כאילו שאל משהו טפל, אבל נבין קצת את העומק של הדבר הזה – הוא שאל את התיקון הכי מושלם של כל העולמות. הוא שאל מה' שיוכל להיות בעלית נשמה, שכל עצמותו תהיה למעלה בדבקות עצמית עם "אחד יחיד ומיוחד", ובשעת מעשה לדבר על מזג האויר עם בן אדם למטה בעולם הזה. ולא סתם לדבר אתו מן השפה ולחוץ, אלא לדבר אתו מכל הלב, ואם זה לאותו אדם אכפת ממזג האויר, זה עושה לו צער, אז שגם לו יהיה צער מכך. מצד אחד הכל "אחד יחיד ומיוחד", ומצד שני בשעת מעשה הוא יכול כאן לדבר עם יהודי שיש לו צרה, שיותר מדי חם בחוץ ואין לו מזגן, ושזה יהיה נוגע ללב שלו, שיוכל לדבר אתו על הנושא, לתת לו עצה טובה. להיות גם פה וגם שם ביחד.

באמת בחב"ד אומרים שהענין של "אין וועלט אויס וועלט" הוא לא רק מדרגה של צדיקים. הצדיקים במסירות נפשם סללו לנו את הדרך, שכל אחד במדה מסוימת צריך להגיע למצב כזה. תמיד זאת היתה תכלית העבודה של חסיד. לא של רבי, צדיק, אלא שגם חסיד יוכל להיות במצב של בתוך העולם ומחוץ לו בצורה מאוזנת.

ג.       בחירה חופשית

ידיעה ובחירה – המשכת העצמות בעולם העשי'

שאלה: איך קשורה תכונה זו עם בחירה חופשית?

תשובה: יפי, שאלה טובה. אין לנו הרבה זמן אבל בדיוק מה שנגעת הוא הנושא שרציתי לדבר עכשיו. איך יכול להיות במצב מתוקן, כמו בעולם האצילות שהכל מתוקן, ואנחנו רוצים שגם למטה הכל יהיה מתוקן – מצב מתוקן הוא בטול במציאות – איך יתכן יחד עם בחירה חופשית? הרי אין זמן ואין מקום, אין שום דבר. גם ידוע שזו שאלת הידיעה והבחירה, ובדיוק על כך רציתי קצת לדבר, בתור הקדמה שלישית להבנת פנימיות התורה.

עד כאן עשינו שתי הקדמות להבין מהן הלכות פנימיות התורה. הקדמה אחת היתה אתמול, שבתורה שלנו יש מצוות תמידיות והם פנימיות כל המצוות. אח"כ היום בשיעור הראשון דיברנו על כך שיש שלשה יחסים בין יהודי לקב"ה – עבד ומלך, בן ואב, חתן וכלה (איש ואשה). פנימיות התורה היא להגיע לדבקות, ליחס של איש ואשה. במדה מסוימת היא אפילו יותר מבן ואב. זה נקרא קו האמצעי מבין שלשת הקוים.

הדברים הטובים שבנו הם מחסד ה'

צריך הקדמה שלישית להבין מהי פנימיות התורה, שקשורה עם הבעיה של ידיעה ובחירה. נקדים פסוק בספר תהלים "לך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[נ]. שואל הבעל שם טוב שאלה פשוטה ביותר[נא]. איזה מין חסד זה? חסד בכל התורה כולה הוא "לפנים משורת הדין" וכאן כתוב ש"לך א-דני חסד". מה החסד שלך? שאתה משלם לאדם כמו שהוא עושה. זה לא חסד, זה דין. לשלם לאדם כפי מעשיו הוא דין, מגיע לו. אם עשה טוב חייבים לשלם לו, אם פועל פעל כך וכך שעות מגיע לו כך וכך שכר. מה הכוונה "לך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", איזה חסד זה?

מפרש הבעל שם טוב כך: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ב-כ הדמיון, כאילו הוא עשה. באמת אתה עושה הכל, אבל החסד שלך ה' שאתה משלם לאדם כאילו הוא עשה את הדבר. זהו חסד אין סופי, חסד לא משוער. אתה משלם לאיש "כמעשהו", כאילו שהמעשה משתייך אליו.

מסייע שאין בו ממש

יש ביטוי בחז"ל שנוגע להלכות שבת, לגבי כניסה ויציאה מרשות היחיד לרשות הרבים. מה קורה אם שני אנשים נושאים יחד משא כבד ומוציאים מרשות לרשות, שיכול להיות איסור שבת. המציאות היא שכל הכובד מונח על אחד והשני רק שם את הידים שלו, ורק נראה שהשני עושה משהו אבל באמת הוא לא לוקח שום כובד מהשני. זו מציאות מאוד פשוטה לתאר, שנראה כאילו שני אנשים נושאים את הדבר הכבד הזה ובאמת כל הכובד רק על האחד והשני רק שם ידים.

המצב הזה נקרא בלשון חז"ל בביטוי "מסייע שאין בו ממש"[נב]. שרק נראה כאילו עוזר לשני, אבל באמת הוא לא עוזר לו במאומה, כי כל הכובד נמצא על השני, אין שום ממשות בסיוע שלו – לא עוזר לו שום דבר לא תורם כלום. הבעל שם טוב אומר, שלגבי הקב"ה כל המצוות והמעשים הטובים שאדם עושה, הרי שניהם עושים יחד. הקב"ה נותן לו את הכוח, והכל זה בא מה'.

זה לא רק גילוי של הבעל שם טוב, זה כתוב כבר בפרקי אבות "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'"[נג]. הכל ממך, ואם אנחנו נותנים לך – אנו נותנים משלך. לכן "תן לו משלו שאתה ושלך שלו", גם אתה וכל מה ששלך, הכל זה שלו. מה אתה עושה? אתה נותן לו משלו. אם כן, כל מה שאדם עושה בעולם הזה הוא "מסייע שאין בו ממש". כמו שרק נותנים לו את הזכות – תראה שאתה עוזר, אבל למעשה לא עוזר שום דבר, בגלל שכל הכובד על השני.

וכך הבעל שם טוב מפרש את הפסוק "לך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו": כיוון שהאדם בסך הכל "מסייע שאין בו ממש", ה' נותן לו שכר כאילו שעשה הכל. למעשה הוא לא עשה שום דבר אבל ה' משלם לו כאילו שעשה הכל. איזה חסד יותר גדול מזה? זהו חסד אין סופי, שמזכה אותו כאילו עשה את כל הדבר.

אם כן, שואלים איפה הבחירה החופשית? אם אדם לא עושה שום דבר אז מה באמת קורה כאן? מה הערך של כל התורה והמצוות אם אדם לא עושה שום דבר? באמת נסביר שכתוב כאן "לך א-דני חסד", והתורה הזו היא מתורות הבעל שם טוב, מחולל תורת החסידות. אם נבין ונתבונן קצת עמוק נסביר שזהו יסוד כל החסידות. קוראים לתורה-הדרך הזו דרך החסידות וכל דרך החסידות היא פנימיות התורה.

פנימיות התורה מגלה את נוכחות ה' בכל

זו הקדמה שלישית להבין מהי פנימיות התורה לעומת חיצוניות התורה. חיצוניות התורה היא מידת הדין, שזה, כמו שדיברנו קודם, יחס של עבד ומלך, וביחס של עבד ומלך ישנו מרחק גדול. אמרנו שיש שלשה סוגי יחסים, ובעבד ומלך יש מרחק גדול ביניהם. אצל בן ואב אמנם יש מרחק, אך לא גדול כמו עבד ומלך, ודבקות היא רק ב"ודבק באשתו"[נד], שאין מרחק כלל, קירוב גמור.

ביחס של הנגלה, עבד ומלך, כשיש מרחק, נראה ומתקבל על הדעת שמה שהעבד עושה הוא עושה הכל.  כיון שהמלך לא נמצא כאן כלל, לא רואים אותו בשטח, רק את העבד, נדמה שכל מה שהעבד עושה – הוא עושה. ככל שמקרבים את הקב"ה לאדם ולעולם מגיעים לדבקות יותר ויותר, כמו שהסברנו קודם, יותר ויותר מתגלה שהכל זו מציאות ה'.

במילים פשוטות, ה' עושה את הענין, לא אני עושה אותו. אני לא עושה שום דבר, ה' עושה יותר ויותר.

הדבקות בה' נובעת מיחוד

כאן יש עוד הקדמה כללית: פנימיות התורה באה לגלות את נוכחות ומציאות ה' בכל. במיוחד היא מתגלה במעשים טובים, שמצוות, מעשים טובים ולימוד תורה, כל דבר טוב שאדם עושה כשקשור לחסידות הוא מרגיש יותר ויותר שה' מזכה אותו.

מה הכוונה בלהיות חסיד? הכוונה היא לפתוח ספר וללמוד עם הרגשה שיש נותן התורה, לא רק תורה לבד, כמו שאומרים בבוקר בברכות התורה "ברוך אתה ה' נותן התורה" (לשון הוה). יש מי שנותן לי את התורה עכשיו בהוה, והוא קרוב מאוד, ו"תען לשוני אמרתך"[נה], לא רק שיש נותן התורה, אפילו מה שאני אומר, הקב"ה אומר.

כתוב בספר התניא[נו] שהדבקות והיראה הכי גדולים הם בשעת לימוד תורה, כשאדם מרגיש שהוא לומד תורה לא הוא לומד בכלל, הקב"ה לומד. זו המדרגה הכי גבוהה, כמו שאנחנו פותחים את התפלה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"[נז], זה לא אני בכלל זה אתה, אני לא יכול לדבר מאומה.

אם כן, יש הקדמה שלישית מהי פנימיות התורה, לעומת חיצוניות התורה. חיצוניות התורה היא שיש אדם שעושה את כל הדברים, הטובים והרעים. ולכן יש שכר ועונש – שכר לדברים הטובים שעושה ועונש לדברים הלא טובים שהוא עושה. הכל מגיע לי. זו מדת הדין, וכך ההשקפה של חיצוניות התורה.

מהי פנימיות התורה? פנימיות התורה, כמו שהסברנו קודם, מקרבת את הנוכחות של ה'. לגבי המעשים הטובים מורגש יותר ויותר שה' עושה, לא הוא עושה דבר. לגבי המעשים הרעים – זה רק הוא. למה באמת הוא עושה רע? כיוון שלא מרגיש את ה', לכן עושה נגד רצון ה'. זו התודעה. עכשיו אנחנו מדברים על מודעות מתוקנת על פי חסידות, לא על מציאות אוביקטיבית, שהרי מצד ה' – הכל הוא ה'.

מודעות מתוקנת

המודעות המתוקנת היא שדברים הטובים שאני שעושה הם יותר ויותר מעשה  ה', לא אני. מה שאני עושה לפעמים דברים לא טובים – זה רק אני. בוודאי רק אני, כי אני נפרד מה'. איני יכול להאשים אף אחד, רק אני בעצמי. דברים טובים שאני עושה מתגלה לי במודעות יותר ויותר שאני בסך הכל "מסייע שאין בו ממש".

אם כן למה ה' משלם לי? מה עושים עם עניין שכר ועונש? העונש מגיע כי רק אני עשיתי, לא מישהו אחר עשה, אבל השכר כבר לא מגיע. כעת הגענו למצב שהעונש מגיע והשכר לא מגיע. למה ה' משלם לי שכר? כי הוא עושה לי טובה, חסד חינם.

זהו פירוש הבעל שם טוב "ולך ה' חסד". זה חסד מה שאתה עושה "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – אתה משלם כפי שהוא עשה. הגענו למצב כזה שלפי החסידות השכר הוא חסד והעונש הוא דין וכך הוא באמת על פי קבלה. לפי פשט, שכר ועונש שניהם מדת הדין, על פי קבלה שכר מתייחס לספירת החסד ועונש מתיחס לספירת הדין, גבורה.

אם נתבונן בזה עמוק, צריך להסביר כמו שהסברנו הרגע, שהשכר לא רק שהוא מתנה טובה, דבר טוב של חסד, סוכריה. עצם השכר הוא אך ורק מדת החסד, בגלל ששכר לא מגיע. פנימיות התורה מגלה על ידי הקבלה, שהשכר הוא חסד של ה', בגלל שהטוב הוא ה'. אם אתה עושה טוב, ה' עשה.

בחירה חפשית של היהודי נובעת מבחירת ה'

חזרנו אם כן, למצב שצריכים לחפש את הבחירה החופשית של האדם. הרי כשאדם עושה טוב, הוא בחר לעשות טוב, אז איפה יש כאן בחירה חופשית?

בחירה חופשית הוא העיקרון הכי גדול בתורה שלנו. היו צדיקים גדולים, הזכרנו קודם את ר' מענדל וויטבסקער, שכותב בספר שלו פרי הארץ[נח],  שיש צדיקים שמגיעים למצב כזה של שלילת בחירה, שצדיק הדור כמו שעולה לעולם האצילות, בטול במציאות, הוא במצב מושלל בחירה. הכל ידיעת ה', הכל הוא ה'. אבל הרבי שליט"א למשל, מקפיד מאוד להדגיש את העיקרון של בחירה חופשית, שהבחירה החופשית נוגעת לעצמות ממש, יותר גבוה מעולם האצילות.

שאלו קודם על עולם האצילות, עולם מתוקן, שאם הכל מתוקן, הכל בטל לה', ממילא אין שם בחירה. הנושאים האלו כמובן הם נושאים מאוד עמוקים שאי אפשר להבין אותם עד הסוף אף פעם. ובכל זאת יהודי שבוחר בבחירה חופשית הוא כביכול ניצוץ של הקב"ה.

הרי היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", הנפש האלקית שלו, וגם הקב"ה בוחר, יש לו בחירה חופשית. כתוב שכל בריאת העולם היא בחירה חופשית. חוץ מזה שבריאת העולם היא בחירה חופשית, הבחירה של ה' בנו, בעם ישראל, היא בחירה חופשית – "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"[נט]. ה' בוחר, יש לקב"ה בחירה חופשית.

הבחירה החופשית של היהודי באה מאותו מקום ממש של הבחירה החופשית של הקב"ה. באמת רק ליהודי יש בחירה חופשית. אינו יהודי, אפילו שיש לו שכל ומאוד גדול ברוחניות, אם היה מחסידי אומות העולם, יכול באמת להגיע לאיזה מצב של שלילת הבחירה. אבל יהודי יש לו משהו אחר, איזו בחירה חופשית, שיותר גבוהה אפילו מבטול במציאות. הבחירה החופשית של היהודי נוגעת עד הבחירה חופשית של הקב"ה, כמו שבריאת העולם והבחירה בעם ישראל הם בחירת ה', כך שיהודי בוחר בטוב הוא גם פועל כמו הקב"ה שבוחר.

זה לא היה התירוץ עדיין, רק הסברתי שבחירה חופשית חייבת להישאר. אנחנו לא רוצים לחתור למקום כזה שאין בחירה חופשית, זאת לא תכלית. התכלית היא שהידיעה והבחירה יתקימו יחד, עד כדי כך שלא תהיה ביניהם שום סתירה כלל.

נשיאת הפכים - אצל ה' קיימים באחדות פשוטה

ה' נושא הפכים, והכוונה שאצלו אינם הפכים כלל, רק אצלנו נדמה להפכים. מה שנדמה שיש שני הפכים, שבהיגיון שלנו הם הפכים בקיצוניות גמורה, לא רק שה' נושא אותם, אלא אצלו הם לא הפכים כלל. הכל אחדות פשוטה. הדוגמא הכי חשובה בעבודת ה' של שני הפכים היא ידיעה ובחירה.

לעניננו, איך הוא בעבודה שלנו? איפה יש בחירה? ככל שאני מרגיש שהקב"ה נותן לי את הכל, שאני לא עושה שום דבר, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". איפה הבחירה שיש פה? הבחירה שלי, על פי פשט, היא עבודת ה'. מה אני עשיתי כאן? הבחירה שלי היא בחירה יותר פנימית. זהו באמת עיקר הסוד של פנימיות התורה.

פנימיות וחיצוניות בתודעת הבחירה

פנימיות וחיצוניות מתייחסות למודעות של בחירה. יש מודעות של בחירה חיצונית, הכוונה שאני בוחר אם להניח תפילין או לא להניח תפילין. זאת מודעות חיצונית של הנגלה של התורה, לגבי המעשה בפועל. אבל אם אני מרגיש שאני לא בוחר אם להניח תפילין, בגלל שאם אני מניח תפילין, אני צריך להרגיש שהקב"ה מניח את התפילין.

אם כן מה הבחירה שלי? אני צריך להגיע לממד פנימי יותר של בחירה, של מודעות לבחירה. שהבחירה שלי היא האם אכיר באמת הזאת או האם אתכחש אליה. האם אהיה פתוח לגילוי האמת, או שאהיה סתום ואטום להרגיש את האמת של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו".

הבחירה היא יותר פנימית, והכוונה שהבחירה היא בתוך הלב והשכל פנימה, איך להתייחס למה שאני עושה. כל מה שאנחנו מדברים הוא גם בחירה, כל התודעה הזו גם תלויה בבחירה שלי, האם אני בוחר להאמין את האמונה הזו. גם אמונה היא בחירה. האם אני מאמין? בזה אני בוחר לקבל את הדבר. ברגע שאני בוחר אני נעשה כלי שהאור הזה יתגלה בי. יכול להיות שהבחירה הזו קשה הרבה יותר מהבחירה החיצונית.

בחירה בטוב – בחירה בבטול

זו ההקדמה השלישית שרציתי להסביר היום מהי פנימיות התורה. פנימיות התורה עושה מהמושג בחירה דבר פנימי יותר ויותר. וכמובן שבסופו של דבר הקב"ה משלם לי על הכל. אם נאמר להיות בטל כמו בעולם האצילות, בעולם האצילות הכל בטל לקב"ה. יהודי צריך לבחור להיות בבטול. יש ליהודי בחירה מדי רגע להיות בטל. אפשר להיות בטל יותר ויותר, גם בזה יש שלבים ומדרגות עד אין סוף.

גם בבטול, יש יותר בטל ויש פחות בטל, אפילו בבטול במציאות בעולם האצילות יש יותר ופחות, אע"פ שקשה מאוד להבין איך יכול להיות. אפילו במצב מתוקן, מתוקן אינו הסוף, מתוקן הוא ההתחלה. עולם האצילות הוא לא הסוף, עולם האצילות לא מקבל גילוי אור אין סוף ממש. יש לו רק מיעוט האורות שמאירים בריבוי הכלים. מצב מתוקן הוא התחלת האפשרות לקבל בלי סוף, עד בלי די. אבל עדיין לא קיבל. איך מקבלים יותר ויותר? על ידי הגעה בכח הבחירה לבטול יותר ויותר.

הבחירה בפנימיות היא לבחור בבטול, והבחירה הזו היא אינסופית. ישנה גם בחירה חיצונית שהיא לבטל את עצמי, להניח תפלין בחיצוניות, שמבטל את עצמו לרצון ה'. ה' אמר לי להניח תפילין אז אני בוחר להניח תפילין. הוא המלך, הוא שם במודעות. לא הוא עכשיו מניח לי את התפילין, הוא אמר לי להניח תפילין. אני לוקח את התפילין בבחירה חופשית ואני ג"כ מבטל את עצמי, הרצון שלי, לרצונו, ומניח תפילין, גם זה נקרא בטול.

כל בחירה בטוב היא בחירה בבטול. בפנימיות התורה הכוונה שהבחירה בבטול תהיה בחירה פנימית יותר ויותר, פנימיות התורהמה שאין כן חיצוניות התורה, הבחירה הזו בבטול היא עדיין בחירה בבטול במובן חיצוני של בטול הרצון במעשה בפועל.

בטול פנימי

עכשיו סיימנו הקדמה שלישית, סך הכל שלש הקדמות להבין מהי פנימיות התורה: מדרגה אחת היא מצוות תמידיות. מדרגה שניה הם היחסים, שהיחס הכי פנימי הוא כמו בין איש לאשה. הדבר השלישי, להבין זאת בסוד הבחירה. ככל שיש יותר חסידות יש יותר מודעות של "לך ה' חסד" שאתה "תשלם לאיש כמעשהו", כאילו שהוא עשה. האדם לא עושה כלום ועם כל זאת הוא בוחר. להפך, הבחירה שלו היא עוד יותר קשה כי הוא צריך לבחור בטול פנימי יותר.

זו פנימיות התורה, שאדם צריך לבחור ולגלות את האפשרות, האמת הזאת, שאדם צריך להאמין הכוונה היא להתקשר. אמונה לשון התקשרות עצמית. זה ישנו בכח אלא שצריך לבחור לגלות זאת בפועל.

יש רכב שמסתובב כאן ומדפיס תניא בכל מקום. הרבי רוצה שידפיסו את התניא בכל מקום, לתת השראה של ספר התניא, שמכניעה את כל הקליפות. בעזרת ה' ידפיסו כאן הערב תניא.