"היום יום" – מיקוד הרצון במשיח

ש"ק בה"ב, כ"ו אייר תשפ"א – כפ"ח

אמונה ובטחון (33)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

פרק ז (7) – ביאור ד ח"א (עמ' קיג) (עם דילוג מעמ' קטו "ומכל זה יובן" עד עמ' קיז "יסוד עולם הנ"ל").

קיצור מהלך השיעור

א. "היום יום" – המשכה מהכתר למלכות

"היום" בספירת העומר

בהשגחה פרטית, בלימוד המאמר "אמונה ובטחון" הגענו לביאור שעוסק בדיוק בזמן שלנו.

אנחנו לומדים על המענה של המשיח לרבי יהושע בן לוי ששאל אותו מתי הוא יבוא[1]. המשיח אמר "היום!", וכאשר רבי יהושע בן לוי אמר לאליהו הנביא שהמשיח שיקר לו, שהרי הוא לא הגיע באותו יום, הסביר לו אליהו הנביא שהוא התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו"[2]. אמרנו שמכיון שהמשיח אמר "היום", ולא אמר בפירוש "היום אם בקֹלו תשמעו", הוא התכוון ככל הנראה לעוד הרבה פסוקים וביטויים חשובים של "היום" בתורה, שעל חלקם כבר למדנו בתוך הפרק ובביאורים הקודמים.

אנחנו נמצאים בעיצומה של ספירת העומר, לקראת מתן תורה, וכל יום ספירת העומר מתחילה במלה "היום" – "היום... לעומר". הביאור כאן – ביאור ד – מסביר בדיוק את הענין הזה:

מ"היום" הגדול ל"יום" הקטן

הביאור פותח בהסבר לנוסח של ספירת העומר מתוך הסידור עם דא"ח[1] – סידור עם דרושים של אדמו"ר הזקן, "דברי אלהים חיים".

עיין בסידור עם דא״ח, שער חג המצות (וז״ל: ״...היום יום א׳ לעומר

בכל יום מהספירה מתחילים "היום", ב-ה הידיעה, ואז אומרים "יום" ("יום אחד", "ארבעים יום" וכיו"ב) או "ימים" ("שני ימים", "שלשה ימים" וכו') – כפי המספר – והכל "לעומר". אדמו"ר הזקן מסביר:

פי׳ היום הוא יום הגדול שבלתי מוגבל בחכמה עדיין והיינו שלמעלה מן הדעת בבחי׳ אנכי מי שאנכי כו׳

"יום" בכלל הוא גילוי, כמו "ויקרא אלהים לאור יום"[2]. "היום", ב-ה הידיעה, הוא "יום הגדול" – גילוי של אור אין סוף. בספירות זהו האור של הכתר, שלמעלה מהחכמה, ובכלל זהו אור אין סוף שלפני הצמצום – הגילוי של האור המוחלט, שלמעלה מטעם ודעת. האור הזה הוא בבחינת "אנכי מי שאנכי"[3] – הגילוי של מתן תורה, לקראתו אנחנו סופרים. הכל בהשראה של מתן תורה – בעוד שבוע. "אנכי"[4] היא המלה הראשונה בעשרת הדברות ("אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"), והיא גילוי הרוממות של ה' – יש "אני" ויש "אנכי", ו"אנכי" הוא גילוי הרוממות[5]. "אנכי מי שאנכי" בגימטריא נושא הפכים – זהו גילוי שלגמרי למעלה מטעם ודעת.

את האור הגדול של "היום" צריך להמשיך לתוך ה"יום":

יום א׳ הוא לעומר פי׳ הרי הוא נמשך ומאיר ליום הקטן ומצומצם שבמדת מל׳

ה"יום", שהוא קורא לו כאן "יום הקטן", הוא ספירת המלכות. צריך להמשיך את "היום" מהכתר ל"יום" של המלכות – יש ביניהם זיקה, "כתר עליון איהו כתר מלכות"[6]. אפשר לומר סימן, כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[7] – "יהיה" ר"ת יום הגדול-יום הקטן (יום הגדול יום הקטן משלימים ל-חי ברבוע, ודוק), שני הימים שביניהם ההמשכה כאן.

אם צריכים לחבר שני דברים רחוקים צריך ביניהם ממוצע, משהו שעושה את ה"דבק טוב"[8] ביניהם – איך מחברים את הכתר והמלכות? כמו שנסביר, הכח לעשות את החיבור הוא מדת הבטחון. בטחון הוא גם לשון דבקות ("וטח את הבית"[9]), והכח של הבטחון הוא להמשיך את "היום" הגדול, היום של המשיח, אל תוך העולם המצומצם והמוגבל שלנו.

להפוך בו מחשוכא לנהורא כו׳ שהעומר הוא מאכל שעורים כו׳...״.

התכלית של הכל היא "לעומר", "היום... לעומר". כל המנחות בבית המקדש הן מן החיטים, שהן מאכל אדם, ומנחת העומר היא מנחת שעורים, מאכל בהמה[10]. יש עוד קרבן אחד מהשעורים, המנחה של אשה סוטה – לכן נוהגים ללמוד מסכת סוטה בימי ספירת העומר[11]. את האור צריך להאיר עד למאכל בהמה, לנפש הבהמית, כדי להפוך את החשך של הנפש הבהמית לאור. כתוב[12] שספירת העמר היא לשון ספירות ובהירות – להמשיך אור, ספירות, לעומר, החשך של מאכל בהמה, ולהפוך אותו לאור.

ב. "לרצֹנכם" – תיקון הרצון

רצון, חפץ ובחירה

הנושא כאן הוא ספירת העומר, שמתחילה מהקרבת קרבן העומר – עומר שעורים – שנאמר בו "לרצֹנכם"[1]. כתוב בחסידות, בהמשך הדרושים בסידור עם דא"ח[2], ש"לרצֹנכם" שייך למה שלומדים בפרקי אבות (בימי ספירת העומר) "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"[3]. יחסית, כפי שנראה, "עשה רצונו כרצונך" שייך לספירת הנצח ו"בטל רצונך מפני רצונו" שייך לספירת ההוד – הספירות שאנחנו לומדים עליהן כאן במאמר, הבטחון הפעיל והבטחון הסביל.

בכלל, כתוב שכל מדות הלב הן בעצם רצונות. בדרך כלל מוסבר[4] שרצון הוא כח של הכתר, הראש התחתון של שלשת הראשים של הכתר, אבל כל המדות של הלב הן רצונות[5] (בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[6]). יש שני מושגים של רצון – רצון וחפץ. ההבדל הוא שחפץ הוא עם תחושה של תענוג ואילו רצון הוא פשוט דחף, בלי חויה פנימית של תענוג[7]. כשמדברים על הרצונות שיש בלב, הרצונות של המורגש – הספירות חסד-גבורה-תפארת שהפנימיות שלהן היא אהבה, יראה ורחמים, רחמנות – הם יותר חפץ, יש בהם חויה של תענוג (כגון "אהבה בתענוגים"[8]). לעומת זאת, הרצונות של המוטבע, של כחות המעשה, הם רצון בלי חויה פנימית של תענוג – פשוט דחף או, יותר נכון, דפוסי התנהגות המוטבעים בנפש.

דברנו הרבה פעמים[9] על 'ריבוע קסם' של השרשים בחר-חפץ-רצה, שאפשר לקרוא גם מימין לשמאל וגם מלמעלה למטה:

ב ח ר

ח פ ץ

ר צ ה

בדרך כלל אנחנו מסבירים שהבחירה, החפץ והרצון מכוונים כנגד שלשת הראשים שבכתר – רצון הוא הראש התחתון, חפץ (רצון שיש בו תענוג) הראש השני ובחירה נעוצה בראש העליון, רישא דלא ידע ולא אתידע (לו שייך כח האמונה). כעת הסברנו שהרצון מתגלה במוטבע בנפש והחפץ מתגלה במורגש. איפה מתגלה הבחירה? במוחין, חכמה-בינה-דעת. תמיד שואלים איפה כח הבחירה בנפש ומסבירים שהוא שייך לספירת הדעת – הבחירה היא במוחין[10].

החפץ והרצון הם כמעט מושגים נרדפים והם מתבטאים במודע במורגש ובמוטבע, ששניהם חלק ממדות הלב. הבחירה היא משהו שונה מהותית (גדלות לעומת קטנות – "מוחין" לעומת "עיבור-יניקה"), והיא מתבטאת במושכל, במוחין, השונים מהותית מן המדות.

עשיית רצון ה' בחשק (פירוש הנוצר חסד)

"עשה רצונו כרצונך" זהו הציווי לעשות את רצון ה' כאילו הוא הרצון שלי. כאשר בן אדם רוצה משהו הוא עושה את כל המאמצים עד שהוא משיג את מה שהוא רוצה – וכך צריך להתייחס לרצון ה'. הנוצר חסד מפרש כך, זה לא חידוש שלו – אבל נראה איך הוא כותב זאת, כדרכו, במגוון מילים שמתארות היטב את הענין – "'עשה רצונו' בזריזות ותשוקה ושמחה ודביקות ואור וחיות, כמו שאתה עושה 'רצונך'".

הוא אומר כאן ששה דברים – זריזות, תשוקה, שמחה, דביקות, אור, חיות – שיש לכוונם כנגד הו"ק (ההקבלה כאן בקיצור, ודוק היטב):

אור בחסד, האור נברא ביום הראשון של מעשה בראשית, יום החסד.

חיות בגבורה, "והחיות רצוא ושוב"[1], דופק החיים שייך לגבורה, כנודע[2].

דבקות בתפארת, נשמת התפארת היא הדעת[3], שענינה התקשרות ודבקות[4].

זריזות בנצח, ענף החסד, "זריזותיה דאברהם"[5].

שמחה בהוד, "בינה [שמחה] עד הוד אתפשטת"[6].

תשוקה ביסוד, סוד "ואל אישך תשוקתך"[7], "ועלי תשוקתו"[8].

ולסיכום:

חסד אור		גבורה חיות
	תפארת דבקות
נצח זריזות		הוד שמחה
	יסוד תשוקה

בכל אופן, בכללות זהו ציווי ששייך לנצח, לבטחון הפעיל והיוזם (שעל כן מתחיל הנוצר חסד מזריזות, כנגד הנצח כנ"ל) – כמו שכאשר בן אדם רוצה משהו הוא מטכס עצה, תחבולות, ופועל כדי להשיג את מה שהוא רוצה, כך צריך גם ביחס לרצון ה' מאתנו. זהו התוכן של כל מה שלומדים כאן בפרק. אמרנו שבמוטבע יש רצון פשוט, בלי חויה פנימית, ומה שהוא מתאר מלא חויה וחשק – אבל זהו התיקון כאן, המשכה של החפץ ברצון, "איהו [התפארת, המורגש] בנצח"[9].

"בטל רצונך" – רצון הנפש הבהמית ורצון הנפש האלקית

את "בטל רצונך מפני רצונו" מבינים בדרך כלל כמתייחס לרצונות הלא-טובים שלנו, הרצונות של הנפש הבהמית, התאוות. מה פירוש "כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"? יש כמה פירושים מי הם ה"אחרים" כאן:

אולי הם המונעים והמתנגדים, יש "אחרים" שמונעים מחוץ לאדם ויש גם "אחרים" בתוך האדם ("אלהים אחרים" פנימיים[1] – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[2]), מניעות פנימיות.

יש פירוש[3] ש"אחרים" הם כחות הטבע – המציאות שיכולה להפריע לרצון של האדם, אולי המלאכים.

אבל יש גם פירוש[4] ש"אחרים" היינו לשון סגי-נהור שמתייחסת לקב"ה בעצמו – מי שמבטל את הרצון שלו זוכה להיות צדיק שמתקיים בו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[5] (וכידוע[6] ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" בנצח ואילו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" בהוד), ה' מבטל את רצונו מפניו.

לפי הפירוש על דרך הפשט עד כאן, "עשה רצונך כרצונו" היינו להגיע להשוואת הרצון שלי עם הרצון של ה', "אתהפכא", ואילו "בטל רצונך מפני רצונו" היינו עבודת ה"אתכפיא", לכפות את רצונות הנפש הבהמית. אבל יש פירוש[7] יותר עמוק ב"בטל רצונך", שלא מדובר רק ברצונות של הנפש הבהמית, אלא גם ברצון הטבעי של הנפש האלקית – הטבע של הנפש האלקית הוא "רצוא", היא לא רוצה להיות בעולם הזה, היא רוצה לצאת ממנו, או לכל הפחות לשבת בחדר ולעסוק בתורה. "בטל רצונך מפני רצונו" הוא לבטל את הרצון הטבעי של הנפש האלקית לרצון של ה' שרוצה ב"דירה בתחתונים"[8] – לא לצאת מהעולם, ולא להסתגר, אלא לעסוק בתיקון עולם. מכאן מובן למה צריך "כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" – אם יוצאים להתעסק בתיקון עולם נתקלים בהרבה התנגדות וצריך "שיבטל רצון אחרים".

דרך אגב, של מי המימרא "עשה רצונו כרצונך וכו'"? זהו המשך דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. בהמשך אותה משנה יש מאמר של הלל. באיזה הלל מדובר? המפרשים דנים בזה. אם הכוונה להלל הזקן[9] – זו קפיצה של שמונה דורות אחורה. לכן יש מפרשים שהכוונה להלל מצאצאיו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. הרמ"ע מפאנו אומר[10] שנתגלה לו ברוח הקדש – שזהו מאמר של הלל נשיאה, שתקן את הלוח העברי.

עד כאן מאמר מוסגר שנכנסנו אליו בגלל הענין של "לרצֹנכם" בספירה.

ג. הבאת המשיח בין פסח לשבועות

מאמונה לבטחון

שוב, ה"היום" הוא הגילוי שלמעלה מהשכל, שלפני הצמצום, וצריך להכניס אותו לתוך ה"יום". אמרנו שהכח המדביק הוא הבטחון. הנצח, הבטחון, הוא סוף קו הימין, והחכמה היא תחלת קו הימין:

והנה ידוע שהחכמה הוא ענין ראשית הגלוי שע״י נקודת הצמצום הראשון,

החכמה היא גם "ראשית הגילוי"[1], והיא גם נקודת הצמצום הראשון. ידוע[2] שאותיות שם הוי' ב"ה הן בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – ה-י, תחלת הגילוי של שם הוי', היא צמצום. כמו רב שמצמצם את השכל שלו כדי 'להמציא' את נקודת ההשכלה שהוא יכול ללמד את התלמיד[3] – הצמצום מוציא את הנקודה שממנה יתפשט כל הגילוי.

ומה שלמעלה מן החכמה בעצם היינו עצמות אוא״ס ב״ה שלפני הצמצום, והוא הנקרא ״היום״. ומושג הוא בסוד האמונה שע״י אכילת מצה, מיכלא דמהימנותא, כמבואר שם.

גם את מה שמעל השכל, שלפני הצמצום הראשון, אנחנו יכולים להשיג – בכח האמונה (הכח העליון שבכתר). אנחנו לא מבינים או משיגים את מה שלפני הצמצום, אבל אנחנו מאמינים בו.

אך כאשר האמונה ״נאכלת״ ו״מתעכלת״ בפנימיות אברי הגוף ממש אזי הופכת היא לבטחון חזק מאד, שהוא עיקר הכח להמשיך ולחבר את בחינת ״היום״ לבחינת ״יום וגו'",

בפסח אוכלים מצה, שנקראת "מיכלא דמהימנותא"[4]. אכילה היא מה שקוראים היום הפנמה. כאשר מפנימים את האמונה היא הופכת לבטחון חזק – בטחון שמה שמאמינים בו יכול להתממש, עומד להתממש בפועל. במלים אחרות, אחרי הצמצום אנחנו מאמינים שיש אור אין סוף – אבל לא רואים אותו, יש הסתרות על מה שמאמינים בו. הבטחון הוא גילוי שגם בתוך הצמצום אפשר לגלות את האור שלפני הצמצום – גילוי שהצמצום לא כפשוטו, מיסודות תורת החסידות של מורנו הבעל שם טוב[5].

הפנמת האמונה, שתהפוך לבטחון, מתחילה – כנ"ל – מהחכמה:

שהוא ע״י ההתעצמות בבחינת ״היום״ גופא להמשיכו בחכמה בסוד כח מה – תקיפות הבטול כנודע, ובסוד תפלין של ר״ת כמו שיתבאר וד״ל).

כתוב בזהר[6] שהמלה חכמה היא כח-מה, "מה" היינו בטול (כמו שמשה רבינו אומר "ונחנו מה"[7]) ו"כח" הוא תקיפות. הפנמת האמונה הופכת את הבטול לתקיף – תקיפות הבטול, ביטוי של הרבי הריי"צ[8]. בסוף המשפט כתוב כאן על תפילין של רבינו תם – נושא שקצת דברנו עליו[9] ומבואר עוד בהמשך – יותר שייך לבנים.

לג בעומר ופרשת בחקתי

הביאור מתייחס לכל ספירת העומר, "היום יום" שבכל אחד מהימים, וגם ליום המיוחד של ספירת העומר – שאנחנו כבר אחריו – ל"ג בעומר:

עיקר גלוי בחינת ״היום״ הוא ב־לג בעמר, שע״י העבודה דהוד שבהוד (הספירה של ל״ג בעמר) זוכים לגלוי רזין דרזין דאורייתא – ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״ –

אנחנו כבר אחרי ל"ג בעומר, אבל אנחנו בשבת בחקתי, שבדרך כלל ל"ג בעומר חל בתוכה והוא רמוז בה כמה פעמים: קודם כל, זו הפרשה ה-לג בתורה. שנית, המלים "אם בחקתי" הן בגימטריא משולש לג. דבר שלישי, בפסוק הפותח את הפרשה – "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" – יש לג אותיות.

יש עוד יחידה חשובה של לג בפרשה: בקללות – שקוראים מהר בקריאת התורה – יש לג פסוקים. יש יא פסוקים של ברכות ("חד ולא בחושבן"[1]) ואחר כך לג פסוקים בקללות (יחס של א:ג) – סה"כ מד פסוקים. אחר כך יש עוד לד פסוקים עד סיום הפרשה – ח בפרשת ערכין ועוד הוי' פסוקים בפרשה של הקדשות. יש בפרשה סה"כ עח פסוקים – ג"פ הוי' (סוד שלש ההופעות של שם הוי' בברכת כהנים[2], "הברכה המשולשת בתורה"[3], שיחד נקרא השם של יב אותיות[4], "משה נתנבא ב'זה'"[5]). השנה, כמו ברוב השנים, קוראים את בהר-בחקתי מחוברות – מה מנין הפסוקים בפרשת בהר? נז, ג"פ חוה. הסוד של שם מה, בגימטריא אדם, הוא שם הוי' כשחלק המילוי שוה חוה – כמו שחוה היא חלק מאדם הראשון. בשתי הפרשות יחד יש מצה פסוקים – ג"פ מה (כשבתוך פרשת בחקתי יש יחידה של מה פסוקים, חוץ מ-גל פסוקי הקללות), בחלוקה מובהקת לג"פ הוי' וג"פ חוה.

הפיכת העמר לאמר – "'נעשה אדם' אמר בעבורך"

בסוד ״את ה׳ האמרת היום״, ע״י הזדככות העמר להפוך אמר (עיין בסוד ה׳ ליראיו שער ״ארבעה עולמות״ עמ׳ קסג).

יש כלל אצלנו[1] שהפנימיות של כל מלה ב-ע היא המלה ב-א –על ספירת העמר קוראים בפרשת אמר והפנימיות של עמר היא אמר. כאשר מאירים את "היום" ב-עמר מאירים ומזככים אותו והוא הופך ל-אמר – בכך מקיימים "את הוי' האמרת היום"[2].

אמר הוא גם הסוד של מעשה בראשית – אור-מים-רקיע[3]. ב"יום אחד" למעשה בראשית כתוב חמש פעמים "אור" וב"יום שני" כתוב חמש פעמים "מים" וחמש פעמים "רקיע" וההמשכה הזו היא סוד עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. "האמרת" הוא לשון אמירה – גרמת לה' להיות אומר. בין עשרת המאמרות יש מאמר שקשור במיוחד למשיח? מי היה אמור להיות המשיח במעשה בראשית? אדם הראשון – אם הוא לא היה חוטא הוא היה זוכה להיות משיח (כידוע ש-אדם הוא ר"ת אדם-דוד-משיח[4] וכאשר אדם עולה ל-מאד הוא הופך למשיח, בו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[5]). לכן, מאמר "נעשה אדם" הוא בעצם המאמר של משיח. בל"ג בעומר אמרנו בפיוט "'נעשה אדם' נאמר בעבורך" על רבי שמעון בר יוחאי – זהו מאמר של רשב"י ושל משיח. כאשר מקיימים "את הוי' האמרת היום" גורמים לה' לומר שוב – "היום" – "נעשה אדם" על המשיח (ידוע[6] הרמז ש"ויאמר אלהים נעשה אדם" שוה בדיוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – שני ה"אור" בפסוק הם אור ישר ואור חוזר, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ודוק).

לרצות רק משיח

המגיד ממעזריטש נ"ע היה חולה ברגליו ולא יכול היה ללכת למקוה. הבן שלו, רבי אברהם המלאך, 'ירש' זאת ממנו – היו תקופות שהוא היה חולה ולא יכול היה ללכת למקוה. פעם הדבר היה בימי ספירת העומר, והוא בקש מאדמו"ר הזקן – שהיה חברותא שלו, הוא לימד את אדמו"ר הזקן נסתר ואדמו"ר הזקן לימד אותו נגלה[1] – שכאשר הוא הולך למקוה יכוון שהוא טובל גם במקומו. חידוש, שאפשר לטבול בשביל מישהו אחר שלא יכול לטבול (על דרך כוונת "בשם כל ישראל" שמכוונים בכל מצוה). הוא לימד אותו מה לכוון כאשר הוא טובל בשמו, כוונות מיוחדות של הבאת המשיח בימי הספירה:

ידוע בדא״ח (בשם רבי אברהם המלאך, בנו של הה״מ נ״ע, שמסר כונה זו לכ״ק אדמו״ר הזקן) שימי הספירה בכלל – אשר בהם תחלת ספירת כל יום היא בתבת ״היום... לעמר״ – מסוגלים הם לכוון כונות בענין ביאת משיח צדקנו (ובפרט בכונת המקוה שבימים אלה).

הקשר המובהק בין ימי הספירה לביאת המשיח, חוץ מכך שאלה ימים של ציפיה[2] – ציפיה למתן תורה וציפיה לגאולה – הוא שבכל אחד מהימים האלה אומרים "היום", כפי שהמשיח אומר על עצמו. מה המשמעות של כוונות בספירה?

והיינו כידוע שע״פ סוד אין מכוונים שאר כונות בימי הספירה חוץ מכונת הספירה,

יש המון כוונות – יש אלפי רבבות כוונות – אבל בימי הספירה לא מכוונים את כל הכוונות האלה, אלא רק את הכוונות של ספירת העומר[3]. השנה הבאה תהיה שנת שמיטה – גם בשנת שמיטה יש דבר דומה, בכל השנה מכוונים רק כוונות של השמיטה[4]. למה מכוונים רק את הכוונות של הספירה? כדי לא להסיח דעת:

שהרי אין משיח בא אלא בהיסח הדעת מכל דבר אחר חוץ ממנו, כמבואר במ״א (והיינו שנראה כמשקר, וכמו שיתבאר בפנים) וד״ל.

כתוב ש"משיח בא בהיסח הדעת"[5], וההסבר בחסידות[6] הוא שהכוונה שמסיחים את הדעת מכל דבר אחר – חושבים רק על משיח, רוצים רק משיח, מכוונים רק 'ווי וואנט משיח נאו', "היום!", בכל יום של הספירה. הרצון במשיח בלבד הוא ההתעצמות עם הרצון האין-סופי ("היום") והצמצום-המיקוד שלו לתוך החכמה, כנ"ל. מכיון שהרצון למשיח הוא הסחת דעת מכל דבר אחר, הסחת דעת מכל המציאות – האמירה של המשיח שיבוא "היום" נראית כמו שקר, הרי יש מציאות והוא פשוט מתעלם ממנה, מסיח את הדעת.

המפגש בפתח מערת רשב"י

לא כתוב שהמפגש היה דווקא בל"ג בעומר, אבל זהו היום של רבי שמעון בן יוחאי ושל מירון לכן הכל מתקשר כאן גם לל"ג בעומר:

מכל זה יובן הדיוק שאליהו הנביא נזדמן לרבי יהושע בן לוי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי דוקא, שהרי רשב״י, סוד לג בעמר, הוא ״מגלה סוד״ ביאת משיח צדקנו ברחמים, בספר הזהר הקדוש שחבר ובבטחונו הגדול בדורו שיהיה ראוי לביאתו, בסוד שלא נראתה הקשת בדורו וד״ל.

רשב"י דרש על עצמו[1] שהוא "הֹלך רכיל מגלה סוד"[2]. מסודות התורה שהוא מגלה בכלל, הוא מגלה בפרט את הסוד של הגאולה ברחמים – על ספר הזהר כתוב "בהאי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמים"[3]. גם לפני רשב"י היה משיח שבדור, אבל אז חבלי משיח היו בדין – אנחנו רוצים את המשיח ברחמים! הבטחון של רשב"י בביאת המשיח (ברחמים) הוא בטחון שהדור ראוי למשיח, שהדור זכאי. כמו שהרבי אומר שכבר סיימו את כל הבירורים[4], שכבר צחצחו את הכפתורים[5], שכבר עשו תשובה[6] – הדור מוכן! כתוב שבימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת[7]. רבי שמעון, הצדיק, הוא הקשת בגוונים מאירים – הקשת שכתוב שתתגלה בביאת המשיח[8]. כשרבי שמעון בדור לא צריך קשת, וקשת בענן – ענן שמראה דינים[9] – לא נראתה, הוא בטוח שהדור זכאי. כמו שנראה בהמשך, רבי שמעון בן יוחאי הוא חלק חשוב מהמפגש כאן.

ד. חמש קומות של תודעה

"לכשירצה אדוננו הזה"

למדנו את הסיפור על רבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא בגמרא. האגדתות שבגמרא נלקטו בספר עין יעקב – בדרך כלל הוא זהה לגמרא, אבל לפעמים יש שם שינויי גרסה והוספות. בסוגיא שלנו יש בעין יעקב תוספת משמעותית, עוד סיפור דומה, אבל אחר:

ועיין בגרסת ה״עין יעקב״ שגורס לפני המעשה הנ״ל מעשה נוסף: ״רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו דהוי קאי אפיתחא דגן עדן. א״ל אימת אתי משיח? א״ל לכשירצה אדוננו הזה. אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי״.

גם שם הסיפור הוא מפגש בין רבי יהושע בן ללוי לאליהו הנביא, אבל במקום אחר – בפתח גן עדן. גם שם רבי יהושע בן לוי שואל את אליהו הנביא "אימת אתי משיח?" – רואים שזו השאלה שמענינת אותו, הוא עסוק רק בענין של משיח. אליהו עונה לו "לכשירצה אדוננו הזה" – היום אומרים "יחי אדוננו" על המשיח (על הרבי, האדמו"ר – אדוננו מורנו ורבינו), המקור הוא הביטוי "אדוננו" שכאן. למי הכוונה כאן? לקב"ה, השראת השכינה שם. רבי יהושע בן לוי אומר "שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי" – הוא ראה רק שנים, את עצמו ואת אליהו הנביא, אבל שמע קול של מישהו שלישי. כמו בין בני זוג, שיש "שכינה ביניהם"[1] – כשהם מדברים כזוג אוהבים צריך לשמוע את הקול של השותף השלישי ביניהם. כל שני חברים טובים, כל מפגש בין שני אנשים, יכול להיות מפגש עם "שכינה ביניהם" – עם "שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי".

בתנ"ך כתוב "אדונינו"[2], עם י, אבל כאן כתוב "אדוננו" בלי י – זו הפעם היחידה שהביטוי מופיע – כמו שכותבים היום ב"יחי אדוננו". מה הגימטריא? כמה שוה אדון? המלה המיוחדת שלנו כאן – "היום". כמה שוה התוספת של נו? "יום". כלומר, "אדוננו" הוא "היום יום"! כל הנושא שלנו כאן. לא בכדי "היום יום" הוא גם הספר המקורי של הרבי, הספר הראשון שהוא הוציא לאור.

"אם ירצה האדון הזה"

גם בגמרא שלנו יש משהו דומה, עוד לפני הסיפור שלמדנו – בתחלת המפגש של ריב"ל ואליהו הנביא בפתח מערת רשב"י – הוא שאל את אליהו עוד שאלה ואליהו ענה בביטוי דומה למענה בסיפור הראשון ב"עין יעקב":

במעשה השני שאל את אליהו ״אתינא לעלמא דאתי? א״ל אם ירצה האדון הזה (שכינה היתה עמהם – רש״י). אריב״ל שנים ראיתי וקול שלשה (דשכינה הוה בהדייהו – רש״י) שמעתי״, ואח״כ המשיך לשאול אודות משיח וכו׳ (ומזה שמשיח אמר לו ״שלום עליך בר ליואי״, א״ל אליהו ״אבטח לך ולאבוך לעלמא דאתי״).

על "עין יעקב" אין רש"י (מביאים את רש"י על הגמרא, אבל אין פירוש רש"י מקורי), אבל על הגמרא רש"י מסביר ש"האדון הזה" הוא השכינה, הקב"ה, וכך הוא גם מסביר על הביטוי שחוזר כאן, "שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי". המהרש"א, מפרש חשוב של הגמרא, אומר ש"קול שלשה" רומז לשלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב (הרי לא כתוב 'קול שלישי' אלא "קול שלשה") – שייך גם לסיפור בעין יעקב, שהמפגש היה בפתח גן עדן שהוא במערת המכפלה[1], מקום קבורת האבות.

צריך להבין את הקשר בין השאלות של רבי יהושע בן לוי – אמרנו שהוא אחד ששואל תמיד על המשיח, רק זה מענין אותו, אבל לפני כן הוא שואל האם הוא יבוא לעולם הבא. כנראה יש קשר בין השאלות (כפי שיוסבר עוד בהמשך[2]). אליהו עונה לו "אם ירצה האדון הזה", אבל כשהוא חוזר ומספר שהמשיח אמר לו "שלום עליך בר ליואי" – אמר לו שלום והזכיר את שם אביו – אליהו אומר לו שמובטח לו ולאביו לבוא לעולם הבא. רואים כאן שכדאי להיות משיחיסטית – אז מובטח שתבואי לעולם הבא... כנראה החלק לעולם הבא הוא לפי הקשר למשיח.

אמרנו את הרמזים של "אדוננו הזה", מה הרמז ב"אדון הזה" (בנוסח בעין יעקב כתוב "האדון הזה" אך בנוסח הגמרא כתוב "אדון הזה", ללא ה הידיעה)? בעצם כבר אמרנו ש"אדון" בגימטריא "היום", המלה שהמשיח אומר כאן בסיפור. מה הגימטריא של "הזה"? בהושענות אומרים "אני והו הושיעה נא"[3] – שני שמות מ-עב השמות של הקב"ה[4] – "אדון" בגימטריא "אני" ו"הזה" בגימטריא "והו". ביחד "אדון הזה" עולה עח, ג"פ הוי' (כמו בברכת כהנים), מספר פסוקי פרשת בחקתי – כנ"ל.

חמש מדרגות בסיפור

כעת הגענו לעיקר – נקרא קצת יותר מהר:

ועיין בחדושי אגדות של המהר״ל ז״ל שמפרש שעולם המשיח הוא ממוצע בין עוה״ז לעוה״ב ואליהו הוא ממוצע (היינו השגה ממוצעת) בין עוה״ז לעולם המשיח. עולם הבא הוא עולם (בו מתגלה) ״האדון הזה״. למשיח קשר ישיר למדרגה זו, משא״כ בנוגע לאליהו, עיי״ש. בשני הספורים (הקשורים יחדיו, כמובן) קימת זיקה בין גן עדן ועוה״ב (עיין רש״י בפרוש שער רומי, דהיינו פתח ג"ע שכנגדו) ובין המשיח, וכן קשר בין משיח ל״אדוננו הזה״.

המהר"ל מסביר שיש כאן מדרגות שונות של מודעות: אליהו הנביא עומד בין המשיח לבין רבי יהושע בן לוי – כשרבי יהושע בן לוי לא מבין את המשיח הוא מתווך לו את דבריו. באותו אופן, המשיח עומד בין אליהו הנביא לבין "עולם הבא" – אליהו לא יכול לומר לרבי יהושע בן לוי אם יבוא לעולם הבא, אלא רק "אם ירצה אדוננו זה", אבל המשיח כן יכול להבטיח לרבי יהושע בן לוי ואביו עולם הבא כי לו יש קשר ישיר לאותה מדרגה. המדרגות הללו, באופנים שונים מעט, מופיעות בשני הסיפורים (בעין יעקב ובגמרא).

והנה ידוע שפרוש ״עולם הבא״ הוא ש״בא״ תמיד, סוד המשכת מוחין דאבא עילאה (עיין מאמר ״תפלין דרש״י ותפלין דר״ת״ [מאמר שלנו בספר אשא עיני.], והוא סוד תפלין דר״ת ודוק) בז״א, שהרי הוא למעלה מהזמן לגמרי. סוד משיח, הממוצע בין עוה״ז לעוה״ב, היינו ״היום״, המשכת ה״למעלה מן הזמן״ בתוך הזמן ממש

כשהמשיח אומר "היום" הכוונה שלו להמשיך את העולם הבא – שקיים תמיד, אבל הוא למעלה מהזמן – אל תוך הזמן עצמו, להכניס בלי גבול ("היום", אור אין סוף שלפני הצמצום, לפני בריאת הזמן והמקום) בתוך הגבול ("יום", היום המצומצם שאחרי הצמצום). ידוע מרבי הלל שמה שנקרא מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול ורבי הוא בלי גבול בתוך גבול[1]. בשביל להביא משיח כל אחד צריך לגלות בעצמו גם את הבחינה הזו של בלי גבול בתוך גבול (כמו שהרבי מליובאוויטש אמר שכל אחד צריך להיות רבי[2]).

(עיין מהר״ל שם, שמפרש שכונת המשיח היתה ״היום״ ממש, מצדו הוא, אך הדבר המעכב – ״אם בקולו תשמעו״ – הוא אך ורק מצדנו. והיינו ענין הבטחון, שכל הטוב נמצא, בבחינת העלם שישנו במציאות, ואין מונע גילויו רק אנחנו עצמנו, כמבואר בפנים).

מכיון שהכל קיים, והמשיח בטוח שהדור זכאי, הוא מתכוון באמת "היום", כפשוטו. כל העיכוב הוא מצדנו, כמו שכתוב "אך עונֹתיכם היו מבדִלים"[3]. התיקון הוא שגם אנחנו נתעצם עם הבטחון של המשיח, שנדע שהכל קיים כבר במציאות. יש "העלם שאינו במציאות" ו"העלם שישנו במציאות"[4] – כל הענינים של הגאולה ישנם במציאות, יש כאן כבר שור הבר ולויתן ויין המשומר, רק צריך לפקוח עינים[5].

שוב, יוצא כאן שבין העולם הבא (בו נמצא "האדון הזה") לבין העולם הזה עומד המשיח, ובין המשיח לרבי יהושע בן לוי עומד אליהו הנביא, וביניהם יש כאן עוד מישהו – רבי שמעון בר יוחאי, הסוד של ל"ג בעומר, שהכל מתרחש בפתח המערה שלו.

ההקבלה לנרנח"י

סך הכל יש כאן חמש מדרגות, שאפשר להקביל לחמש המדרגות שבנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה[1]:

וי״ל שריב״ל הוא כנגד סוד הנפש, ה תתאה שבשם (ובסוד ״אבא יסד ברתא״ וד״ל).

הנפש, הבסיס של הכל, היא רבי יהושע בן לוי – שרק שואל מתי יבוא משיח. נפש היא גם לשון רצון[2] – יש לו רק רצון אחד, 'ווי וואנט משיח נאו'. המשיח כאן, כפי שנראה, הוא ה-י, החכמה, ויש זיקה בינו לבין ריב"ל שכולו רצון למשיח, סוד "אבא יסד ברתא"[3] – "הוי' בחכמה יסד ארץ"[4].

אליהו הוא כנגד סוד הרוח דכללות נש״י, כנודע בכתבי האריז״ל, ו שבשם.

יש חמש נשמות כלליות של עם ישראל, נרנח"י כלליים, שבתוכם אליהו הוא הרוח (נפש – דוד מלך ישראל; רוח – אליהו הנביא; נשמה – משה רבינו; חיה – אדם הראשון לפני החטא; יחידה – משיח)[5].

בין אליהו הנביא למשיח עומד רבי שמעון בן יוחאי:

רשב״י חבר את ספר הזהר הקדוש בסוד ״זיהרא דאמא עילאה״, נשמה (בחינת ״משה זכה לבינה״), ה עילאה שבשם. וכן בינה עד הוד אתפשטת, סוד לג בעמר כנ״ל.

רשב"י חבר את ספר הזהר, שכתוב בפירוש שהוא שייך לבינה, אמא עילאה[6]. שמעון, לשון שמיעה, שייך בעצם לבינה, סוד כח ההתבוננות בנפש של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[7] (התבוננות שיש בה מעין ראית החכמה, "חכם בבינה"[8], סוד "שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[9]). כתוב[10] שרשב"י הוא גם הגלגול העיקרי של משה רבינו – בגלגול הראשון הוא נקרא משה ובגלגול הזה הוא נקרא שמעון – והרי "משה זכה לבינה"[11]. ועוד קשר – ההילולא של רשב"י היא הוד שבהוד, כנ"ל, והרי ההוד הוא סיום המשכת הבינה, קו שמאל, "בינה עד הוד אתפשטת"[12] (רשב"י הוא "רבי שמח"[13], שהרי פנימיות הבינה היא שמחה, המתפשטת עד לספירת ההוד ומתגלה בה כשמחת ההודיה לה' תמיד). המצאות אליהו הנביא על פתח המערה של רשב"י היא בעצם עמידה שלו לפני רשב"י "כעבדא קמיה מריה", על דרך המסורת[14] (מרבי אהרן הגדול מקרלין) שאליהו הנביא עמד תמיד לפני מורנו הבעל שם טוב "כעבדא קמיה מריה". נמצא שמדרגת רשב"י הוא מעל למדרגת אליהו הנביא (וכידוע שישנן מדרגות רבות בעבודת השי"ת שמעל לגילוי אליהו[15], ודוק).

משיח הוא בסוד תפלין דר״ת כנ״ל, אבא עילאה, האומר ״היום״ בבטחון גמור (וכנ״ל בסוד שרש הבטחון במוחין דאבא, בפרק ה בפנים), חיה, י שבשם.

רשב"י – הגלגול העיקרי של משה רבינו, עיקר משה רבינו שבכל דור ("אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[16]) – הוא המשיח שבדור, אך רק כאשר מוסיפים למשה עוד אחד (הגילוי של "אחד האמת" ששורה בפנימיות החכמה דווקא[17]) הוא הופך למשיח ממש (מדרגת חיה הקשורה ליחידה, "פנימיות אבא ['אחד האמת'] פנימיות עתיק"[18], כפי שיתבאר מיד).

״אדוננו הזה״ היינו כנגד כתר עליון, יחידה המאירה בחיה (וכידוע שביחס לכללות נש״י משיח הינו כנגד היחידה שבנפש, והיינו שמתעצם עם בחינת ״אדוננו הזה״, בכח הבטחון שבו, ע״מ להמשיכו בנקודת החכמה, החיה שבנפש, ומשם להאירה במדות שבלב לאהפכא חשוכא לנהורא וכנ״ל וד״ל), קוצו של י, ודוק.

במבנה כאן המשיח הוא החיה ו"אדוננו הזה" הוא היחידה, הכתר. אבל יש חיבור בין היחידה לחיה (כמו שאמרנו שהיום אומרים "אדוננו" על המשיח), בין קוצו של י ל-י. התפקיד של המשיח כאן הוא להביא את העולם הבא לתוך העולם הזה, להתעצם עם היחידה ולגלות אותה למטה (הסוד של "היום יום", כנ"ל) – לכן בחמש הנשמות הכלליות של עם ישראל המשיח הוא היחידה. כידוע, ישנן חמש פעולות של מלך המשיח שמונה הרמב"ם בסוף הלכות מלכים[19], כנגד נרנח"י[20], כאשר הפעולה האחרונה, התכלית, היא קיום היעוד של "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[21] – יעוד שמצד אחד מתיחס למלך המשיח אך מצד שני הוא פעולת ה' בעצמו, עיי"ש[22], כמבואר אצלנו באריכות במ"א[23].

התפקיד של המשיח הוא למקד-להמשיך את הרצון הכללי והאין-סופי של "אדוננו הזה", שאינו מוגבל בזמן ("לכשירצה אדוננו הזה"), ולצמצם אותו לרצון ממוקד שהכל יקרה "היום" (ואותו רצון גופא, שבכתר, מתמקד לכיוון ה"יום" המוגבל דרך החכמה, מדרגת המשיח כאן, כנ"ל). ה"זה" בתוך מדרגת "אדוננו הזה" הוא השרש של המשיח, האספקלריא המאירה (פנימיות אבא[24]) של נבואת משה[25], "זה הדבר אשר צוה הוי'"[26] (העולה חיה פעמים יחידה, יחוד מדרגות "אדוננו הזה" ומשיח כאן). את אותו "זה" צריך להמשיך למטה שיתקיים "קול דודי [סוד 'קול שלשה שמעתי'] הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[27] עד שיגיע לגילוי לעיני כל – כפי שהתקיים ביציאת מצרים, "זה אלי ואנוהו"[28] גלוי לכל "שפחה על הים"[29] ולכל עובר במעי אמו[30], וכפי שיתקיים לעתיד לבוא "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו [גילוי שע נהורין, בגימטריא משיח-זה[31]] זה הוי' קוינו לו לו נגילה ונשמחה בישועתו"[32]. "קוינו לו" (הכפול) רומז לעבודתנו להמשיך את הקו מהכתר (קודם כל לחכמה, ראשית הגילוי מהכתר, כשהקו נמשך עד לבטחון, סיום קו הימין, ומשם) עד למלכות – קו ההמשכה מ"היום" ל"יום", כנ"ל באריכות.

ולסיכום:

יחידהאדוננו הזה (עולם הבא)

חיהמשיח (עולם המשיח)

נשמהרשב"י

רוחאליהו הנביא

נפשרבי יהושע בן לוי (עולם הזה)

"היום הוי' נראה אליכם"

ראינו בקיצור את עיקר ההקבלה כאן. יש כאן בביאור עוד נושא חשוב, עוד התבוננות ב"היום" משמעותי בתורה – "היום לעשותם"[1] – שלא נספיק ללמוד כעת[2]. נדלג כעת לסוף הביאור, שיש בו רמז על חמש המדרגות הללו:

והנה ה המדריגות הנ״ל, שכנגד נרנח״י (״שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי״ וד״ל):

הזכרנו את המהרש"א שאומר ש"קול שלשה שמעתי" רומז לשלשת האבות. לפי הביאור כאן עולה כפתור ופרח – "שנים ראיתי" היינו רבי יהושע בן לוי עצמו ואליהו הנביא, כפשוט, ו"קול שלשה שמעתי" היינו כללות שלש הדרגות שמעליהם כאן, "אדוננו הזה", משיח ורשב"י. זו חלוקה שנקראת בקבלה נ"ר ונח"י – נפש-רוח הם ה"שרש" והנשמה-חיה-יחידה הם ה"תוספת"[3] (כאשר כל ה"שלשה" נכללים בגילוי הנ"ל של "שכינה ביניהם"[4] – ה"קול" ממשיך את כל ה"שלשה", החג"ת, במלכות-בדיבור[5] שבין השנים).

והרמז בכל חמש המדרגות שקשורות לסוד "היום" עליו אנחנו לומדים:

אדוננו הזה, משיח, שמעון בן יוחאי, אליהו, יהושע בן לוי, עולה היום פעמים הוי' ב״ה – ״היום הוי' נראה אליכם״, ביום השמיני (למילה – ״למנצח על השמינית״, סוד כנורו של משיח שבו שמונה נימין) שלמעלה מהזמן והטבע דמחזור השבע לגמרי, ובכ״ז נמשך בזמן ובבחינת ״לעשותם״ (״אשר ברא אלקים לעשות... ביום עשות הוי׳ אלקים...״) ד״יום אחד״ דוקא כנ״ל וד״ל.

רמז יפהפה: כל השמות הם כפולה של המלה העיקרית בה עוסקים כאן, "היום" – היום פעמים הוי'[6] (שעולה גם אדון פעמים הוי' ו-אני פעמים הוי', כמובן). המלים "היום הוי'" מופיעות כביטוי בפסוק "היום הוי' נראה אליכם"[7], הפסוק של היום השמיני לימי המילואים. המעגל של הזמן הוא השבע ("ימי ההיקף"), אבל צריך להמשיך אליו את השמיני שלמעלה מהזמן[8] – המשיח עושה את ההמשכה הזו, והדבר רמוז בסוד הכינור שלו, שיש בו שמונה נימין[9] (בכנור של העוה"ז יש שבעה נימין). זהו גם הסוד של ברית מילה, עליה קוראים בפרשת "תזריע", מיד אחרי פרשת "שמיני", היום השמיני למילואים. השנה הבאה עלינו לטובה היא שנת שמיטה ואחריה יש שנת הקהל – זה הסוד של השמיני שאחרי השבע.

הסיום כאן שייך לפסקאות שלא קראנו וצריך להשלים – איך הכל שייך לסוד של "היום לעשותם" וגם לסיום מעשה בראשית במלה "לעשות". זהו הסיום של יום השבת, שמאיר ביום ראשון שאחריה – העשיה ביום ה'שמיני', שהוא שוב יום ראשון, "יום אחד".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• את "היום" הגדול שבכתר צריך להמשיך ל"יום" הקטן שבמלכות – באמצעות הבטחון שביניהם.
• בחר-חפץ-רצה שבכתר מתגלים כבחירה במושכל, חפץ במורגש ורצון (דחף) במוטבע.
• יש לעשות את רצון ה' "בזריזות ותשוקה ושמחה ודביקות ואור וחיות" כפי שאנו עושים את רצוננו.
• "בטל רצונך" היינו בטול הרצון הטבעי של הנפש האלקית להתבודד ולהתעלות.
• כשהנפש האלקית יורדת לעולם היא צריכה להתגבר על כל המניעות – "שיבטל רצון אחרים מפני רצונך".
• הפנמת-אכילת אמונה הופכת אותה לבטחון חזק.
• האמונה היא בקיומו של אור אין סוף והבטחון הוא היכולת לגלותו אחרי הצמצום – הצמצום לא כפשוטו.
• החדרת הרצון לחכמה מגלה בה את תקיפות הבטול (כח-מה).
• ב"את הוי' האמרת" גורמים לה' לומר שוב את מאמר "נעשה אדם" – ביחס למשיח.
• בשעת הצורך ניתן לטבול במקוה גם עבור הזולת.
• ימי ספירת העומר הם ימי ציפיה למשיח המסוגלים להבאתו.
• "משיח בא בהסח הדעת" מכל רצון אחר – צריך לרצות רק משיח!
• החלק לעולם הבא של כל אחד הוא לפי הרצון במשיח והקשר אליו.
• עלינו להתעצם עם בטחונם של רשב"י והמשיח שהדור זכאי וראוי לגאולה.
• המשיח ממשיך-ממקד את רצון "אדוננו הזה" בגאולה עד שנזכה ל"קול דודי הנה זה בא" ול"ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו זה הוי' קוינו לו וגו'".