י"א טבת ס"ט – כפר חב"ד

הנחת תפלין גרשוני שסל

ניגנו ניגון מאמר. גרשוני חזר "איתא במדרש תילים", ניגנו ניגון שאחרי מאמר.

הנחת תפלין ובר מצוה – ווארט וחתונה

הכנה לחתונה – ווארט, הכנה לבר מצוה – הנחת תפלין

שמענו שהסבתא ברכה את גדי ואת נעמי שכשם שמכניסים את גרשוני עכשיו להנחת תפלין כך יזכו להכניסו לחופה, והלאה משמחה לשמחה. באמת יש קשר גדול בין בר מצוה לחופה. האריז"ל אומר שצריך לשמוח ביום הבר מצוה כמו ששמחים בחתונה[1], לעשות מסיבה גדולה לכבוד הבר מצוה – כמו חתונה. הרי כתוב "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", שהתורה היא מאורסה שלנו, הכלה שלנו – "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'" – אז הבר-מצוה הוא החתן והתורה היא הכלה. לכן אומרים חתן בר המצוה – מקובל שהוא חתן.

היום, בדור שלנו, ידוע בענין חתונה – כפי שהרבי אומר, וכך המנהג המקובל – לא לשהות הרבה זמן בין הווארט לחתונה. מה שיוצא בדרך כלל, שזה זמן טוב, זה חדשיים בערך. לפי זה יוצא מה שהמנהג הוא שחדשיים לפני הבר-מצוה מתחילים להניח תפלין – חדש בלי ברכה וחדש בברכה (וכדלקמן עוד) – זה כמו ווארט חדשיים לפני החתונה עם התורה והמצוה בבר-מצוה. עכשיו, היום, זה הווארט.

עיקר ההתקשרות נעשית בתחלתה

כתוב בחסידות שיש משהו בווארט שאפילו יותר חזק מהחתונה עצמה, כי העיקר הוא ההתקשרות. החידוש שבווארט הוא שיוצרים קשר בנפש – וזה עיקר הדעת. הרי כל ענין הבר-מצוה הוא לקבל דעת, וגם חתונה היא דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" – והדעת מתחילה להאיר בנפש כשמי שעד היום היה ילד וכעת עולה להיות איש נעשה בר דעת. זו גם בחינת חתונה. דעת היא התקשרות, כך כתוב בתניא – לשון התקשרות והתחברות – ולכן העיקר הוא היום הראשון שמתחברים. בחתונה תחלת ההתקשרות נעשית בווארט, ובהנחת תפלין ההתקשרות מתחילה כשמתחילים לקשור על הזרוע והראש – להתקשר למה שכתוב בתפלין.

פרשת "שמע"  – אהבה שבהתקשרות

במאמר שחזרת עכשיו מוסבר שאם כי יש ארבע פרשיות בתפלין, העיקר הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – ש"אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם" באמירה זאת, בהצהרת האמונה שלנו, כדברי חז"ל. גם הקב"ה מניח תפלין, כפי שהזכרת במאמר, ושם הפסוק העיקרי הוא "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (לא כתוב את כל הפרשיות), שזה "אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם", "את הוי' האמרת והוי' האמירך". למה באמת העיקר מבין ארבע הפרשיות זה שמע? כתוב ש"קדש" כנגד החכמה, "והיה כי יביאך" – בינה, "שמע" – ה חסדים שבדעת (עיקר ספירת הדעת) ו"והיה אם שמוע" ה גבורות שבדעת (הדעת מתחלקת לשנים, שרש האהבה שזה החסדים שבדעת ושרש היראה שזה הגבורות שבדעת).

הגמרא מספרת ש"ארבעה נכנסו לפרדס" ורק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום". האריז"ל אומר שאותם ארבעה חכמים מכוונים כנגד ארבעת המוחין, ורבי עקיבא הוא כנגד החסדים שבדעת – צריך את הכל, אבל זה העיקר. העיקר הוא הדעת, ובתוך הדעת גופא נמצא שרש האהבה שיש בדעת – אצלנו "שמע ישראל" (שהמשכו: "ואהבת וגו'") ואצל ה' "ומי כעמך ישראל". גם בחתונה, העיקר הוא ההתקשרות והאהבה, זה עיקר "והאדם ידע".

התקשרות התפלין – "בכל נפשך", התקשרות המזוזה – "בכל מאדך"

כשם שאמרנו שעיקר התקשרות הדעת שבמצות תפלין הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – כך גם במזוזה, ואת זה אומרים בק"ש פעמיים בכל יום. עיקר האידישקייט הוא להחדיר את יחוד ה' בכל רבדי הנפש ובכל המציאות.

פרשה ראשונה של ק"ש כוללת גם תפלין וגם מזוזה – ולכן כותבים אותה בפרשיותיהן – וכתוב שתפלין הם בעיקר "בכל נפשך" ומזוזה "בכל מאדך [= מזוזה]" (הסביב של האדם, ממונו). "בכל לבבך" זה "והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך..." – עיקר מה שצריך לחקוק על הלב זה "שמע". "בכל נפשך" זה התפלין – מוחין. "בכל מאדך" – הממון, זה המזוזה. זה גם כמו מזון-לבוש-בית.

הנחת תפלין – אריך אנפין, בר מצוה – עתיק יומין

"שמע ישראל הוי' אלהיך הוי' אחד" = גרשון גרשון. אבל אחד הסודות הכי יפים בקבלה הוא שהפסוק עולה עתיק יומין אריך אנפין, שני פרצופי הכתר. יש בספר תהלים פסוק אחד בלבד שעולה 1118 – "הוי' הושיעה [= אריך אנפין], המלך יעננו ביום קראנו [= עתיק יומין]" (אומרים את זה בכל יום חול בתפלה, בפרק כ) – ומתחלק בדיוק לשני הפרצופים, שהממוצע ביניהם הוא גרשון.

צריך לומר שההכנה לבר מצוה היא בחינת אריך אנפין, וכשמגיעים לבר מצוה מתחבר לזה עתיק יומין. כל ההנחת תפלין היא בשביל "שמע ישראל וגו'", אריך אנפין ועתיק יומין, מתחילים ברצון ומוסיפים לזה אז תענוג. היום, יא טבת, הוא כנגד "הוי' הושיעה" (= אריך אנפין) – זה צריך לכוון היום על כל היהודים, על החילים שלנו בדרום, בכל אתר שהוא. "הוי' הושיעה" זה בטוח, גם כשלא מתפללים, וק"ו כשמתפללים – "המלך יעננו ביום קראנו".

כנפים של קבלה

כשיש ממוצע בין שני מספרים יש מושג שנקרא "כנף" – כמה כל אחד משני המספרים רחוק מהממוצע. אמרנו ש-גרשון הוא  הממוצע בין אריך אנפין ל-עתיק יומין, והכנף הוא 137 – מספר מאד חשוב, קבלה, סימן שגרשון צריך ללמוד קבלה (אני חושב שיהיה מאד גדול בקבלה, זה מאד מתאים לו, ומתוך קבלת הראשונים, בקיאות בלימודי עשר הספירות ופרצופי האצילות יגיע לנשמת הקבלה, זוהי תורת החסידות). יש לו קבלה מכאן וקבלה מכאן – קבלת האריז"ל (מאריך אנפין לגרשון) וקבלת הבעל שם טוב (מגרשון לעתיק יומין).

התעצמות עם לימוד התורה קודם הכניסה לחופה

עד כאן הארכנו להסביר שיש משמעות מאד חזקה ביום הזה, הנחת תפלין חדשיים לפני הבר מצוה, שהוא ממש כמו ווארט לפני חתונה. כעת הכלה היא התורה, אחר כך – "בן שמונה עשרה לחופה" או בן עשרים או קצת יותר מאוחר, הכל לפי המנהג, "מנהג ישראל תורה" – יש כלה ממש. אבל אי אפשר להתחתן בלי שיש לך זיהוי עם תורה ומצות, אני יהודי ואני לומד תורה ויש לי תענוג מלימוד תורה ומקיום מצות, ואני אוהב את זה, ואז אפשר לבנות בית על בסיס זה.

בברית – שהיתה בשבת, כמו הבר-מצוה (השנה אותה קביעות), חזקה של שבת[2] ביום הולדת וברית ובר מצוה = יום פעמים הוי' ב"ה (יום השבת הוא יום ש"כולו להוי'", דעת והתקשרות לה', "זכור את יום השבת לקדשו", ות"ח אקרי שבת, כל השבוע כולו) – אמרו "לתורה לחופה ולמעשים טובים", תורה נדרשת קודם לחופה.

ששים ימי הנחת תפלין כהכנה לבר-מצוה

היות שזה ווארט נאמר כמה ווארטים:

בטול הילדותיות בששים ימי ההקדמה לבר מצוה

יום ההולדת בחדש אדר – יא אדר, יום ראשון של קריאת מגילה, כבר תחלת פורים ("הכל הולך אחר הפתיחה") – ויש שנים (לא השנה) שיש ס יום באדרים, בשנה מעוברת, שנה תמימה. הרבי אומר שבששים ימי שמחה כל הדברים הלא רצויים "בטלים בששים" ימי השמחה. אפשר לקחת את המושג הזה ולהעתיק אותו לכל תקופה של ששים יום (תקופה של "עונה", יש במעגל השנה שש עונות – "זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף" – חדשיים לכל עונה; עונה אותיות ענוה, המבטל כל דבר יש ונפרד בפני עצמו). מהיום עד יום הבר-מצוה, כולל שניהם, יש בדיוק ששים יום (כי חדש אחד חסר וחדש אחד מלא) – לכל ששים ימים יש כח לבטל משהו, בטל בששים.

מה צריך לבטל בששים הימים שאתה מתחיל להניח תפלין, שאתה מתחיל להתקשר לה' אחד? אתה מתחיל לקבל דעת, ומה שמתבטל זה הילדותיות – נעשה מעבר מילד לאיש גדול, להיות מבוגר. זה לא יכול להיות בשניה אחת, זה דילוג הערך – מילד לאיש זה באין ערוך (כשאני אומר ילד מצטייר אצלי משהו אחד וכשאני אומר איש מצטייר אצלי משהו אחר לגמרי) – וזה לא יכול להיות בלי שום זמן. ששים הימים האלה הם המעבר בין הילד לבין האיש, ומה שצריך להתבטל בששים הימים האלה זה הילדותיות. ילד זה גם טוב, טוב להיות ילד, "נער ישראל ואֹהבהו", אבל יש בזה גם משהו לא טוב – לכן ה' רוצה שהאדם יתבגר, שיקבל דעת – אז החלק בילדותיות שהוא לא תכל'ס, לא תכלית החיים, מתבטל עכשיו. בששים ימים הוא מתבטל ואתה לאט לאט מתבגר ונעשה איש.

הכל צריך להיות עם שמחה (שמחה של מצוה, מצות הנחת תפלין), בטול בששים ימים שמחים, אבל מה שבמיוחד מתבטל הוא ענין הילדותיות (לא בכדי שהמלה הראשונה בתורה – תחילת עבודת השי"ת ותכלית עבודת השי"ת – בראשית = בטול ילדותיות!).

ימי הנחת תפלין – "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים

בתוך הששים ימים לא מניחים כל יום תפלין, כי יש שבתות. בדרך כלל יש בכל חדש ארבע שבתות (יכול להיות גם חמש). אצלנו כאן, היות שהבר-מצוה יוצא בשבת, אז הבר-מצוה יהיה בשבת התשיעית מהיום, אבל בדרך כלל יש שמונה שבתות בחדשיים. ששים ימים פחות שמונה שבתות משאירים בן ימים להנחת תפלין – כל חדש הוי' ימים, בממוצע. בר מצוה, גיל יג, קשור עם יג מדות הרחמים, שלפי הקבלה מתחילים עם "אל רחום וחנון", אך לפני כן יש "הוי' הוי'". לפי זה, הכנה ל-יג מדות המאירות בבר מצוה – מ"אל רחום וחנון" – יש "הוי' הוי'" ימים של הנחת תפלין, הוי' ראשון בלי ברכה והוי' שני עם ברכה.

"חכם לב יקח מצות" – חדש מעשה ללא ברכה וחדש עם ברכה

מה זה חדש עם ברכה וחדש בלי ברכה? אפשר לומר שזה כפירוש הבעל שם טוב ל"חכם לב יקח מצות" – "מיעוט רבים שנים", וחכם לב לוקח שתי מצות בכל מצוה (לא שתי מצות שונות), חיצוניות המצוה בפעולה ופנימיות המצוה בכוונה. ברכת המצוה קשורה לכוונה של המצוה. בפשט, בחדש הראשון לא מברכים כי אז מתרגלים לעשות את הפעולה – צריך זמן בשביל להתמחות – וזה חיצוניות המצוה, זה שם הוי' הראשון, המעשה (יש משהו ש"המעשה הוא העיקר", זה יותר גבוה מהברכה). אבל בשביל לחבר את זה לכוונה הפנימית של המצוה, התקשרות במודע, זה רק אחרי שאתה רגיל.

כתוב שהרבי רש"ב לפני הבר-מצוה שלו למד כ"כ טוב שו"ע או"ח – הלכות יום יום – עד שהגוף שלו עשה את זה מעצמו. למה זה טוב? אולי דוקא צריך לחשוב על מה שעושים, למה שהגוף יעשה מעצמו? הרגל נעשה טבע, ומתוך למודו נעשה לו טבע יהודי אמתי, וכעת הראש פנוי בשביל לכוון ולהתקשר בראש. לכן החדש הראשון הוא חדש שמתרגלים, ההרגל נעשה טבע – גוף המצוה – ואחר כך אפשר להכניס בחדש השני את נשמת המצוה, שזו כוונת המצוה, ולכן אומרים ברכה. כבר התרגלתי – וכעת אני יכול לקיים את המצוה עם כוונה.

זה "הוי' הוי'" (שתי הויות, הוית הגוף והוית הנשמה, לפי סדר הוית האדם – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו'", וכמו בספר תניא קדישא סדר שני הפרקים הראשונים שבו, כאשר פרק ב פותח "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש") לפני "אל רחום וחנון".

בן ימים כנגד בן שבתות

בממוצע, שיש שנים פשוטות ומעוברות, יש בן שבתות בשנה שלמה – צריך לשאוף שימי חול יהיו שבת, ו-בן ימי חול הם כנגד בן שבתות בשנה (שהבן אדם יהיה בן תורה, ש"לכולי עלמא בשבת ניתנה", וד"ל).

שה' יברך אותך שתהיה חסיד ירא שמים ולמדן, וכמו שחזרת את המאמר הזה תחזור הרבה מאמרים בעל פה, תאמר חסידות בשופי, ב"שפה ברורה" (שכתוב שזה חב"ד).

מבר-מצוה לחתונה – מ-תם ל-אמת

"איש תם" – תורה מצוה

כתוב "יעקב איש תם ישב אהלים". תם זה תורה-מצוה. לקראת הבר-מצוה הוא תם, הוא 'תמים' (לומד ב"תומכי תמימים"), אז הוא קשור לתורה ומצוה. אחר כך, יותר מאוחר, כשהוא מתחתן, הוא נושא אשה, ואז התם הופך להיות אמת.

שרש התורה והמצוה בכתר

מבואר בחסידות שיש שתי בחינות, מה יותר גבוה – התורה או המצוה. באריך, שרש המצות הוא בגלגלתא (תריג ארחין דגלגלתא) ושרש התורה הוא במוחא סתימאה (והגלגלתא יותר גבוהה ממוחא סתימאה, כמו שמביא בתניא – כל הכתר הוא מקיף, אבל בתוך הכתר המוחא סתימאה הוא שרש הפנימי, "טעם כמוס לרצון", ואילו הגלגלתא מקיף שבמקיף, "אין טעם לרצון"). אבל יש שרש של התורה ב"רישא דאין", בעתיק, שזה הפנימיות של כל ה-ז תקוני גלגלתא, כולל הגלגלתא עצמה, ועל זה כתוב "והחכמה ['אורייתא מחכמה נפקת'] מאין [רישא דאין, עצם התענוג בנפש] תמצא".

שתי הבחינות של גלגלתא ומוחא סתימאה הן רצון, אבל יש שרש לתורה בתענוג שיותר גבוה מהרצון. רק שכתוב בחסידות שהיות שגם שרש התענוג וגם שרש הרצון ברדל"א, באמונה הפשוטה, אז יש פעמים שהרצון תקיף מהתענוג ומכריח אותו. בדרך כלל התענוג מניע את הרצון, אך לפעמים, כמו במס"נ, הרצון יותר חזק. עכ"פ, זה תורה ומצות – תם ר"ת תורה-מצוה.

המכנה המשותף של התורה והמצוה – תענוג ושלום

יש מכנה משותף – תורה עולה יג פעמים בטול ו-מצוה עולה ג"פ בטול. בטול – מז – באריז"ל מספר זה רומז לשילוב הוי' ו-אהיה. הממוצע בין תורה למצוה הוא ח"פ מז = שלום, שניהם באים לעשות שלום, וביחד הם עולים שלום שלום (לרחוק ולקרוב – "מרחוק הוי' נראה לי" בקיום המצוה, ו"קרוב הוי'... לכל אשר יקראֻהו באמת", על ידי התורה, כמבואר בתניא). אם מחברים לתורה-מצוה גם אשה ("מצא אשה מצא טוב", ובמשלי האשה גם משל לתורה; הערך הממוצע של ג אותיות אשה עולה אמונה, היא עצם האמונה, רדל"א שלמעלה מהתענוג והרצון בנפש כנ"ל) – מ-תם ל-אמת (אהיה ברבוע) – אשה-מצוה-תורה = תענוג תענוג (רבוע כפול של 23, חיה, חדוה). מספר זה עולה, כמובן, אשה שלום שלום, ללמד שבשביל שלום בית צריך מצוה ותורה ואז יהיה שלום שלום, כפליים לתושיה, שלום באיכות ושלום בכמות, בדור ישרים יבורך.

רווק – תורה קודמת למצוה, נשוי -  מצוה קודמת לתורה

אצל הבחור התם, התורה קודמת למצוה, עיקר התענוג שלו הוא מלימוד התורה, רק שהוא לומד לשמה, על מנת לעשות דוקא, אבל כשמתחתן מוחלין לו על כל עונותיו המונעים ממנו להכיר את עצם מעלת המעשה שהוא העיקר, עיקר תכלית הכוונה של לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ובכך נעשה מסוגל להשיג את מעלת המצוה ביחס לתורה, החל ממעלת מצות הנישואין עצמה – שאינו מאלה שעליהם נאמר שנפשם חשקה בתורה עד כדי כך שלא נשאו אשה – מעלת הגלגלתא ביחס למוחא סתימאה, ועד למעלת שרש הרצון ברדל"א ביחס לשרש התענוג ברדל"א, מעלת וגעשמאק האין טעם לרצון כלל, כמו שאי אפשר להבין את האשה, האמונה הפשוטה, כמבואר במ"א, ואז הסדר אצלו נעשה אשה-מצוה-תורה, בהקדמת המצוה לתורה.

רמזים

בשביל להתחתן צריך להיות איש – זה עיקר ההבדל בין ילד לאיש, שילד לא יכול להתחתן ואיש יכול וגם מצווה להתחתן (זה כל ענינו, שהוא איש בשביל לשאת אשה, "כי מאיש לֻקחה זאת"). איש אשה מצוה תורה = 1369 = 37 ברבוע (החשבון עולה מרבוע כפול של חיה לרבוע שלם של יחידה). זו גימטריא מאד יפה, שהאיש צריך להתחתן עם תורה-מצוה ואחר כך עם אשה-מצוה-תורה, ואז זוכה ל"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (הבטוי הכי חשוב בתורה שעולה לז ברבוע) – "זה רוחו של מלך המשיח".

ומה יהיה אם במקום אשה נכתוב (נכוון) כלה (שבבר מצוה האיש מתחתן עם תורה מצוה ואח"כ זוכה לכלה נאה וחסודה): איש כלה מצוה תורה = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! ואם נמשיך להחליף את תבת איש בתבת חתן (בן הזוג של הכלה), ובכך נוסיף 147, שנות חיי ישראל סבא לפסוק "שמע ישראל [סבא] וגו'" (תוספת של 3 פעמים 7 ברבוע ל-13 פעמים אלהים) אז יעלה הכל 1265 = כלה פעמים חיה (שני המספרים המקיפים את היחידה בסדרה הידועה של 5 7 13 23 37 55 77...)!

"שמע" – רבי עקיבא

"שמע" – רבי עקיבא ותלמידיו

יש רמז מפורסם המקשר את פרשיית "שמע ישראל" לרבי עקיבא, כפי שאמרנו לעיל – במלה "שמע", האות ע היא ע רבתי כנגד ר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום, ושאר הפרשיות הן תקון שלשת חבריו שלא זכו להכנס בשלום ולצאת בשלום.

בהרבה דרושים בקבלה וחסידות מופיע שהמלה "שמע" מתחלקת ל"שם-ע" (ע יותר גבוה משם) – ע רומז לעקיבא, וה-שם רומז לשני תלמידיו שכנגד החיה-יחידה שלו (מבין חמשת תלמידיו שהם כנגד נרנח"י שלו), שמעון (לשון "שמע", ומה-מ של שמעון יוצא) מאיר.

כתוב שרבי שמעון הוא היחידה של רבי עקיבא, לכן ר"ע אמר לו שרק אני ובוראך מכירים את מדותיך, ורבי מאיר הוא החיה שלו. הם ודאי נכנסו ויצאו איתו בשלום (הכניסה לפרדס בשלום היא מכח גילוי אור היחידה שבנפש ואילו היציאה בשלום הוא כאשר עצם הנשמה מכריחה את היחידה להאיר ולהכלל בחיה שבנפש, וד"ל). סימן שהדרך להכנס בשלום ולצאת בשלום היא על ידי שכל התקשרות הדעת היא ב"שמע ישראל וגו'" (כל ה"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – ושננתם-תפלין-מזוזה כנ"ל – הם בזכות ר"ע ר"ש ור"מ).

תקון "אחר" ב"אחד"

כתוב בהלכה שכאשר אומרים "אחד" צריך להזהר לא להחליף באחר, ובכך מתקנים העטרא דגבורות, ה"ג שבדעת שכנגד אלישע-אחר. תקון בן עזאי הוא בפרשת "קדש", תקון בן זומא בפרשת "והיה כי יביאך", ר"ע הוא עטרא דחסדים שבדעת (שרש האהבה שבדעת, שעיקר ההתקשרות מתוך האהבה ו"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא") ועטרא דגבורות, "והיה אם שמֹע" (שיש גם פסוקים קשים בהמשך שצריך להמתיקם), זה אלישע אחר. כמו שה-ע רבתי רומזת לעקיבא, ה-ד רבתי באה כדי להדגיש את נקודת הבטול שיש ב-ד המבחינה אותה מה-ר (כמבואר ב"באתי לגני"), הבטול למשפיע שיש לדל ואין לרש.

צריך להזהר מלהחליף באחר וזה עצמו תיקונו של אחר – מתחיל ב"שמע", צריך להתעצם עם בחינת הה"ח, ובסוף יש כח להמתיק ולתקן את הה"ג של הדעת (כאשר עיקר הכח הממתיק את אלישע-אחר שברבי עקיבא הוא רבי מאיר, שנקרא אף הוא "אחרים", למד מאלישע ומסר את נפשו בפועל, גילוי היחידה בחיה, על מנת לתקנו, ודוק).

יצירת לב יהודי בששים הימים שקודם הבר מצוה

שמעון מאיר עקיבא = 900 = ל ברבוע. ל מול ל זה הלב היהודי – כמו שזה ששים יום, ל ועוד ל, כך זה 900, ל פעמים ל. זה גם ששים ימים של יצירת הלב היהודי בלב של הבר-מצוה (יש אח"כ עוד ששים יום בין הווארט לחתונה, יחד 120 של מתן תורה – ג"פ 40 יום שמשה היה בהר סיני). יש בן ימים בתוך ששים – "בן ששים לזקנה", "זה קנה חכמה" (חכמה ודעת הולך יחד). בן ששים = שבת (אמרנו שגרשוני הוא 'חזקה' של שבת – לידה, ברית ובר-מצוה). בגיל שמונה עשרה אומרים "הריני כבן שבעים", סימן שבגיל בר מצוה צריך להיות "בן ששים", אחרי ששים יום הנחת תפלין. באמת כתוב שרבנן כשהגיעו לגיל ששים עשו סעודה, יום טוב לרבנן, כנראה שזה כמו בר מצוה.

המעבר מילד לבר מצוה – מ"נאמן כפוף" ל"נאמן פשוט"

המקובלים הראשונים הסבירו שהסיבה שקוראים למילוי ההי"ן של שם הוי' שם בן ולא שם נב כדי שיהיה כתוב עם ן סופית שהערך שלה בגימטריא 700, כך ש-בן עולה 702 ואז כשמקטינים את המספר 702 למספר קטן יוצא 9 (כמו שלשת השמות האחרים עב סג מה). לפי זה, בן הוא שבת, ואם בן ששים זה שבת פירושו של דבר ש-ששים מעלה את נ (50) כפופה ל-ן פשוטה (700), מ"נאמן כפוף" ל"נאמן פשוט" – בעולם הזה הנאמן (משה רבינו) עדיין כפוף כי יש רע, אך לע"ל כש"את רוח הטמאה אעביר מן הארץ" יהיה נאמן פשוט. מי שעושה את זה זה המספר ששים.

לפי זה ששים הימים הם מעבר ממצב של כפיפה למצב של פשיטה (מצב של התפשטות בלשון איז'ביצא – בתניא עבודה זו נקראת "אתהלכה ברחבה", מי ששרשו מעטרא דחסדים מתקיים אצלו "אתהלכה ברחבה" בעבודת ה', הכל בהתפשטות, בלי הגבלות וצמצומים). זה גם ברכה לכל בר מצוה. צריך לצאת מהילדותיות, ואפשר לומר שילדות זה שיש הרבה אתכפיא. חושבים שבר מצוה זה לקבל שכל לעשות אתכפיא (מח שליט על הלב), אבל בימות המשיח זה לא כך – לפני הבר מצוה היה צריך אתכפיא, חינוך, להכריח את הילד לברך ולבוא לבית כנסת, הכל "נאמן כפוף". אבל כשהוא בר מצוה, יוצא מרצועת האב – ברוך שפטרני – אז צריך להיות "אתהלכה ברחבה", התפשטות, להיות "נאמן פשוט", ובשביל זה צריך ששים ימים.

60 (ימים) ועוד 13 (שנים) = חכמה. אמרנו שיש בן ימי הנחת תפלין לפני הבר מצוה שהם "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים, אבל במספר סדורי גם אל לבד עולה 13 (הוי' עולה 26 גם במספר סדורי).

"יש קונה עולמו בשעה אחת" – בקריאת שמע

כתוב שעקיבא ר"ת "יש קונה עולמו בשעה אחת", שזה נאמר על רבי אליעזר בן דורדייא – הרבי של כל בעלי התשובה. אצל כל אחד ואחד ה"שעה אחת" מתפרש כלשון שעיה – שאדם שועה, פונה מכל עסקיו, עוצם עינים ואומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זו השעה אחת – שעיה לאחד – ואז "יש קונה עולמו". זה מאמר של בעל תשובה, ורבי עקיבא עפ"י פשט הוא בעל תשובה. הוא הכלל של התורה שבעל פה, המשה רבינו של התורה שבעל פה.

משה רבינו ורבי עקיבא – שני סוגים של בעלי תשובה

יש שני סוגים של בעלי תשובה. יש בעל תשובה אחד שהוא בעצם תינוק שנשבה. יש אפילו שאלה אם צריך לקרוא לו "בעל תשובה", כי הוא לא עשה עבירות מתוך ידיעה – הכל העלם דבר גמור. באיזה שלב בחיים פתאום נודע לו שהוא יהודי ושיש תורה וכו'. ויש בעל תשובה שכן גדל בסביבה של יהדות, יודע מה זה יהדות, ובזמן של חז"ל קראו לזה "עם הארץ" בתור גנאי – היה בתוך החברה, אבל היה עם הארץ כרבי עקיבא, שהיה נושך ת"ח, שהיה עימות וחיכוך רציני בין עמי הארץ לבין הדוסים.

ר"ע לפני חזרתו – רחוק בחיצוניות ובפנימיות, משה רבינו – רק בחיצוניות

כמו שר"ע הוא בעל תשובה גם משה הוא בעל תשובה, אבל מסוג אחר – משה רבינו גדל בין המצרים. רק מה? שאמא שלו זכתה להניק אותו מגיל הרך, ורק אחר כך בתיה בת פרעה לקחה אותו וגידלה אותו. בחיצוניות משה רבינו הוא תינוק שנשבה, אבל בפנימיות הוא כן קבל יהדות – מן הסתם כשיוכבד הניקה אותו שרה לו שירי ערש של גאולה ומשיח (כמו שאומר הרבי ריי"צ) והחדירה בו אמונה בה' וכו'. לכן כשהוא גדל היה מאד קשור לזהותו כיהודי והדבר הראשון שעשה זה "ויך את המצרי" שהכה יהודי. לכאורה כנסיך בבית פרעה אין לו שם קשר עם יהודים. לכן משה הוא הרכב מיוחד, שבחיצוניות הוא תינוק שנשבה ובפנימיות מכיר טוב שהוא בן לעם ישראל (עד כדי כך שמעשהו הראשון הוא "ויך את המצרי").

צריך לומר שהפן הפנימי של משה רבינו קיים אצל כל תינוק שנשבה גם היום, רק שזה בהעלם. לכן ברגע שמכיר את היהדות מתעורר אצלו הפן הפנימי. אצל רבי עקיבא זה קצת שונה, היה מאחל לעצמו "מי יתן לי ת"ח ואשכנו כחמור", ואחר כך – בזכות אשתו – הוא התקרב.

אצל משה רבינו, שגדל בבית המלך, ודאי קבל חינוך – למדו אותו את כל המדעים – אבל ר"ע בתור עם הארץ מסתמא לא קבל חינוך. יש פלא אצל רבי עקיבא שהוא גילה פתאום כל כך הרבה שכל. זה פלא, הרי ארבעים שנה היה סתם עם הארץ. רחל הכירה בו שהוא אדם טוב, אבל לא הכירה בו שהוא חכם מופלג. היא אכן חשה בו פוטנציאל ללמוד תורה, ולכן שלחה אותו ללמוד, אבל עיקר מה שמשך אותה זה שהיה אדם טוב, עם מדות טובות, לב טוב (כנראה שגם האנשים הכי טובים מאחלים לעצמם "מי יתן לי ת"ח וכו'").

קצב הלימוד אצל שני בעלי התשובה

בכל אופן צריך להתבונן – משה רבינו של התורה שבכתב הוא גם בעל תשובה, אבל מסוג אחר. משה רבינו בעל תשובה מהאוניברסיטה ורבי עקיבא בעל תשובה מהרחוב – שני סוגים שונים, אחד שמפותח ומתורבת ומלומד, שיא של אינטיליגנציה, ויש בעל תשובה שהוא עם הארץ, ובסופו של דבר משה רבינו עצמו יושב בשורה האחרונה ולא מוצא ידים ורגלים כשר"ע דורש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ. משה רבינו היה ארבעים שנה ראשונות בבית פרעה ועוד ארבעים שנה מלך בכוש וכו', וגם לכאורה לא למד תורה, אבל פתאום – בגיל שמונים – הוא נשלח וגואל את העם ונותן את התורה (120 ימים בהר).

באמת בעלי תשובה שבאים מרקע של שכל רואים אצלם שמשיגים בתורה המון המון בשנה הראשונה. חושבים שאם הוא כ"כ חכם בשנה הראשונה מה יהיה עוד כמה שנים, אבל עוברים עוד כמה שנים ולא קורה שום דבר מיוחד. אבל ברגע שחוזר בתשובה יש ממש הישגים אדירים. אצל ר"ע זה לא ככה, הוא לומד ארבעים שנה בשקידה והתמדה עד שהוא מגיע למה שהוא מגיע ("לר' עקיבא קרא לו אוצר בלום, למה רבי עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה פולין מניח בה עדשים מניח בה כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן שעורים בפני עצמן כוסמין בפני עצמן פולין בפני עצמן עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות"[3]). בכל אופן, משה רבינו הוא זה שאומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הוא אומר את זה לכל עם ישראל, אבל כנראה שאת המלה שמע אומר במיוחד לר"ע ושני תלמידיו.