נועם אלימלך / יהיה טוב

תמצית דברי הנועם אלימלך[א]: לעתיד לבוא שם הוי' יהפוך לשם יהיה, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אותיות יה בשם הוי' הן עולם הבא, ואותיות וה עולם הזה, ולעתיד לבוא "יום שכולו שבת" והכל עולם הבא. וכן נמצא גם עכשיו אצל הצדיק, "כי כל מה שעתיד להיות בעת הגאולה במהרה בימינו צריך להיות עכשיו אצל הצדיק דוגמתו". ומפרש "והיה ה' למלך על כל הארץ" שה' נותן מלכות לצדיקים ("מי מושל בי צדיק") ואז "יהיה ה' אחד ושמו אחד" (כבר עכשיו, בחיי הצדיק, "אין והיה אלא מיד", ואז "אין והיה אלא לשון שמחה"). הצדיק זוכה למדרגה זו על ידי הדבור הקדוש "כי כשהצדיק מתחיל לומר דבורים אזי עושה פעולה בכל העולמות וזו דוגמת הגאולה". וכך נדרשת סמיכות הפסוקים "ודבר דבר. אז תתענג על הוי'" – על ידי הדבור הצדיק מתענג בתענוג של ה', תענוג עתידי של "יהיה ה' אחד ושמו אחד [הצדיק שנקרא בשמו של הקב"ה]". וזה פירוש דברי משה "כי יהיה להם דבר בא אלי" – כשצריכים שייקרא השם "יהיה" אז הדבור בא אלי, אני מתחיל לדבר ונעשה אצלי דוגמת הגאולה.

כולו ביו"ד, סוד המחשבה

האות יו"ד היא עיקר סוד השם יהיה (שהחידוש בו הוא י במקום ו), כלשון הנועם אלימלך "לעתיד כולו ביו"ד". והנה "יו"ד על שם המחשבה נאמרה" (פירוש רש"י ל"אז ישיר"), וכן אות י בשם הוי' נקראת מחשבה – "מחשבה [י, חכמה] ויובלא [ה, בינה] תרין ריעין דלא מתפרשין" – ומכאן ש-יהיה שייך למחשבה. מה שיו"ד על שם המחשבה נאמרה היינו שהיא לשון עתיד ("ישיר"), ומבואר שעצם סוד המחשבה הוא בחינת עתיד (ואילו הדבור שייך להווה, כדלקמן, והמעשה שייך לעבר[ב]). מכאן שעולם הבא, בו "יהיה ה' אחד", הוא עולם המחשבה. ורמז: מחשבה יהיה = שכינה, גילוי השכינה לעתיד לבוא[ג].

ויש לומר שהצדיק זוכה לשם יהיה כיון שיש לו מחשבות טובות וקדושות. מחשבה דבור ומעשה הם שלשת לבושי הנפש, אך הדבור והמעשה הם 'לבוש הנפרד' ואילו המחשבה היא 'לבוש המאוחד'. לבוש המחשבה של הצדיק הוא קדוש וטהור[ד], והוא סוד "חלוק לבן" שבו שימש משה רבינו, וסוד בגדי לבן שלובש הכהן הגדול בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכיפורים ("אחת בשנה", סוד עולם הבא ולעתיד לבוא) שמכח זה רשאי להזכיר את השם המפורש ככתבו[ה] ("לעולם הבא נקרא ביו"ד ה"א ונכתב ביו"ד ה"א"[ו]).

חשוב טוב יהיה טוב

כלל גדול בתורת החסידות (ובעבודת החסידות למעשה) הוא "חשוֹב טוב יהיה טוב" (קשר בין המחשבה לסוד "יהיה"). "יהיה טוב" שייך לעתיד, ומתגלה בשלמות בעולם הבא שכולו טוב, אבל אצל הצדיק (הנקרא טוב) מאיר שם "יהיה" כבר עכשיו, הוא רואה וחווה איך הכל טוב, מגלה את המחשבה, בחינת עולם הבא ועלמא דאתכסיא, בעולם הזה למטה, וכולל הכל בסוד היו"ד, "כולו ביו"ד"[ז]. מ"יהיה טוב" לשון עתיד (בחינת צדיק) נעשה "הכל טוב" בהווה (בחינת בינוני. הכל טוב = חסד, "עולם חסד יבנה"). יהיה טוב הכל טוב = ז פעמים טוב של מעשה בראשית, ודוק.

ורמזים: יהיה טוב = כי טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב" ("כי טוב לגנזו לעתיד לבוא"), "אמרו צדיק כי טוב". כי טוב = בטול (פנימיות החכמה, "הוי' בחכמה". בטול ועוד הוי' = חכמה). "טוב" היינו "שם הטוב" היוצא מראשי תבות "את השמים ואת הארץ [ר"ת אהוה שעולה טוב]", "דאחיד בשמיא ובארעא", יחוד עולם הזה ועולם הבא ('אין וועלט אויס וועלט', בתוך העולם ומחוץ לעולם כאחד, כמו שלימד מורנו הבעל שם טוב). טוב = ביה, כמו בפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", כאשר ביה רומז ל-ב-יה דהיינו יהיה.

מכל זה עולה סדר של י יה הוי' יהיה (הכל יחד עולה "אנכי הוי' אלהיך"[ח]). כלומר, אות י היא סוד המחשבה, והיינו "קדש מלה בגרמיה" (פנימיות אבא, שאינו מתלבש באמא). יה הוא עולם הבא ("הנסתרות להוי' אלהינו"), כאשר יש יחוד "מחשבא [י] ויובלא [ה]". אך צריך להגיע לשם הוי' בשלמותו, כאשר שם יה (עולם הבא) מאיר ב-וה (היפך מעשה עמלק "יד על כס י-ה", ו"אין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק". ורמז: עמלק = יהלום יה). ולעתיד לבוא דרגה רביעית עליונה של שם יהיה.

תענוג ואחדות

אז תתענג על ה' כמו עם ה' רוצה לומר שיהיה לך תענוג של השם כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו כשיקרא השם יהיה. וזהו ושמו אחד דאיתא עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה... ואם כן לעתיד יהיה ה' אחד שיקרא השם יהיה וזה לשון אחד ושמו אחד שהוא הצדיקים יהיה גם כן אחד שיבואו לאחדות גמור.

כלומר, הצדיק חווה יחד עם ה' את התענוג של ה', הן את "שעשועי המלך בעצמותו" והן את הנחת רוח שיש לו בעבודתנו, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (כמבואר בדא"ח על דרגת משה העבד הנאמן המרגיש את התענוג של האדון). ו"יהיה הוי' אחד ושמו אחד" מפרש שלעתיד לבוא, כאשר הוי' יהפוך ל-יהיה, איחוד של יה ו-וה, אז יהיה "אחדות גמור" כלומר 'עולם אחד' (יחוד עולם הזה ועולם הבא) שכולו הוי' אחד[ט]. "ושמו אחד" מפרש בפרט על הצדיקים (הנקראים בשם ה'), דהיינו אחדות של הצדיקים עם ה' ואחדות בין נשמות ישראל, "ועמך כלם צדיקים", "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (שעולה מב פעמים הוי', כמניין האזכרות בתפילין, שהרי פסוק זה כתוב בתפילין דמרי עלמא).

מחשבה ודבור ממילאי

הצדיק זוכה לדרגת יהיה שלעתיד לבוא על ידי הדבור הקדוש. כלומר, שהמחשבה שלו 'מדברת מתוך גרונו', כמו משה רבינו ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" (יהיה מחשבה = שכינה כנ"ל), וכך הוא מחבר ומיחד את העתיד (מחשבה) עם ההוה (דבור)[י]. "כשהצדיק מתחיל לומר דבורים אזי עושה פעולה בכל העולמות וזו דוגמת הגאולה" – הצדיק פועל בדבורו בכל העולמות, דהיינו גם בעלמא דאתכסיא, סוד המחשבה (כי יחוד המחשבה והדבור פועל בשניהם), וזו דוגמת הגאולה כי ביחוד "מחשבה ויובלא" מגיעים ליובל סוד הגאולה ("גאלה תתנו לארץ"). יחוד מחשבה ודבור הוא סוד "מי [בינה, מחשבה] זאת [מלכות דבור] עולה מן המדבר" (כפירוש הבעל שם טוב), שאז הדבור עולה ("עולה מן המדבר") ופועל בכל העולמות.

ובפסוק "כי יהיה להם דבר בא אלי" (משמע שהדבר עצמו בא[יא]) – "רוצה לומר שבא אלי הדבור". כלומר, הדבור 'בא' מעצמו ומתדבר בפיו של משה, דבור ממילאי מעומק המחשבה הקדושה והטהורה. וזה "דוגמת הגאולה", והרמז: כי יהיה להם = גאולה גאולה גאולה (גאולה היא ממוצע כל תבה). כי יהיה להם דבר בא אלי = שכינה = מחשבה יהיה כנ"ל!

פשט הפסוק "ודבר דבר", שדורש הנועם אלימלך על דבור הצדיק, הוא לעניין דבור בשבת, "לא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול"[יב]. אך כאן מתגלה שכאשר האדם מתעצם עם מחשבת השבת אז הדבור בא בדרך ממילא, בדרך "שכינה מדברת מתוך גרונו" (ויש בזה הרגשה של יראה עילאה כמבואר בספר פרי הארץ בכמה מקומות), והוא סוד הגאולה שהכל טוב בגלוי ממש[יג].