"עזר כנגדו"

אור לכ"ב שבט תש"פ – כפ"ח

שיעור נשים – תורת הנפש (חלק שלישי)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרצוף פירושי "עזר כנגדו"

מעלת האשה – "עזר כנגדו"

לפני בריאת האשה אמר ה' "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"[ב]. עוד לפני שמופיע השם הכללי "אשה" או השם הפרטי "חוה", האשה נקראת "עזר כנגדו" – צריך להבין מה פירוש "עזר כנגדו". אם כן, השם המקורי של האשה הוא "עזר כנגדו" – עוד לפני אשה ולפני חוה – וצריך להבין מהו "עזר כנגדו".

כולן ודאי זוכרות את רש"י על הפסוק, שאומר "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם". נשמע שקול – חצי טוב וחצי לא טוב. הכל תלוי בו, אין לו מה להתלונן – זו 'בעיה שלו'[ג]. רש"י מסביר "עזר כנגדו" על דרך "'מצא' או 'מוצא'"[ד]. זו השאלה שהיו שואלים את החתן תחת החופה, בארץ ישראל דווקא, כדי להסביר לו שאם תזכה יהיה "מצא אשה מצא טוב"[ה] ואם לא יהיה "ומוצא אני מר ממות את האשה"[ו] (כפי שאנו מסבירים באריכות בספר שכינה ביניהם). זהו דרוש של חז"ל שרש"י מביא בפשוטו של מקרא, אבל שאר הפרשנים לא מפרשים כך – כל אחד מפרש איך שמבין לפי דרכו את פשט התורה. קודם כל פשט, ואחר כך הדרוש ידרש.

עכשיו נעשה 'פרצוף' של עשרה פירושים של גדולי ישראל, כולל כמה פירושים של גדולי החסידות, במשמעות "עזר כנגדו"[ז]. כלומר, נסדר את הפירושים לפי הספירות, כחות נפש, ומתוך כך נוכל ללמוד הרבה דברים על היחס המתוקן של איש ואשה (וגם של מח ולב, כפי שהוסבר בחלקו הראשון של השיעור).

אנחנו היום בהילולא של הרבנית חיה מושקא – יחס הרבי והרבנית, כשקצת מתבוננים בחייהם יחד, הוא יחס הכי מושלם שיכול להיות של "עזר כנגדו". עוד פעם, זו אפילו לא אשה, וודאי לא שמה הפרטי – חיה מושקא, שמבטא את מקיפי הנפש – זה לא העיקר. העיקר שכאשר מתבוננים ביחס שלהם אפשר לראות את מכלול הפירושים של "עזר כנגדו"[ח] באופן מושלם.

כדרכנו, נתבונן בפירושים כנגד הספירות, לפי הסדר:

כתר: חיבור מתוך רצון

הפירוש הראשון, פירוש מאד מיוחד, הוא של הרמב"ן – אחד מגדולי הראשונים, שיש לו (בלשון שהרבי היה משתמש בו) את ה'ברייטקייט' (כתפים רחבות) לחלוק על רש"י, הוא לא מחוייב לראשון אחר (רש"י או הרמב"ם וכו'). הוא כותב[ט] שברור שגם לפני בריאת האשה, כשלפי חז"ל היו דו-פרצופין – "זכר ונקבה" כשני צדי אותו גוף, בלי להסתכל זה בזו – היתה אפשרות של הפריה מיניה וביה. זו היתה הפריה אוטומטית, כמו שיש פעולות לא-רצוניות של הגוף.

יש כלל גדול אצל הרמב"ן[י] במעשה בראשית, שמפרש את המלה "טוב" – מ"וירא אלהים את האור כי טוב", דרך כל ה"כי טוב" ועד ל"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – שאין הכוונה טוב מוסרי אלא טוב לקיום העולם, טוב לקיום המין. ה' בורא עולם, וכשבורא בו חיה רוצה שהמין שלה יתקיים וכו' – ה"טוב" היינו קיום העולם-המין. לאור זאת, הוא שואל – מה פירוש "לא טוב היות האדם לבדו"? אפשר היה לחשוב שהוא לא יכול לפרות ולרבות – הוא לבד, אז אין תולדות – אך הרמב"ן אומר שלא יתכן שה' יברא מציאות שלא יכולה להמשיך להתקיים. אם כן, מהו ה"לא טוב"?

הוא מסביר שהיתה אפשרות של הפריה מיניה וביה, כפעולה אוטומטית – אפשר לומר שרוב פעולות הגוף הן אוטומטיות, לא-רצוניות, שהרי איני חושב על רוב הדברים שקורים בתוך גופי – ואף על פי כן אמר ה' אמר שאם "פרו ורבו" לא יהיה רצוני, הוא עצמו יתדרדר (גם מלשון ירידת הדורות...), לא יחזיק מעמד. "לא טוב" שבצורת דו-פרצופין ה"פרו ורבו" הוא פעולה לא רצונית, ולכן "אעשה לו עזר כנגדו" – שהאדם יראה את בת זוגו, והיא תראה אותו, והחיבור שלהם יהיה מרצון (רמז נאה: "אעשה לו עזר כנגדו" עולה ב"פ מרצון, מצדו ומצדה). כלומר, לפי הרמב"ן "עזר כנגדו" אומר שהחיבור היה לא-רצוני וה' רצה שיהיה בחירי, כמו הביטוי "בחירת לבו"[יא]. גם הנישואין צריכים להיות על פי בחירה, וגם כל יחוד לשם "פרו ורבו" צריך להיות פעולה רצונית ולא פעולה אוטומטית.

הוא כותב על מה שאחר כך בכתבי האריז"ל יקבל ממדים הרבה יותר מפורטים, שצריך לקחת את המצב הראשוני – שנקרא "אחור באחור" – ולהפוך ליחס של "פנים בפנים", לעבור מיחס ממילאי ליחס רצוני. גם עכשיו, אחרי שה' ברא זכר ונקבה בנפרד, יכול להיות "אחור באחור" – כשאיני שם לב לזולת, כשאני עושה דברים, כי אני חייב, ואולי אפילו יש ממד של רצון, אבל חיצוני, לא רצון אמתי והתלהבות אמתית. ה' אומר ש"אחור באחור" הוא "לא טוב", אפילו לקיום המין, ולטובת הקיום האמתי וגם העליה בסולם של המין האנושי – ה' רוצה שהמין האנושי יתפתח, לא שירד – צריכה להיות בחירה בחיבור, בחירה ורצון, צריך להיות שה"עזר" (גם ביחס הממילאי היא "עזר") יהיה "כנגדו" דווקא, דהיינו שהיא תעמוד מולו, שיראה אותה ויחפוץ בה.

הרמב"ן – גדול הראשונים אחרי רש"י בין מפרשי התורה – משתמש כאן בהדגשה במלה רצון, גם במובן של בחירה. לכן נשים את פירושו בכתר, שהוא הרצון. בלשון ספר דצניעותא[יב], ה' רצה שיהיה שיווי משקל בין האיש והאשה: "עד דלא הוה מתקלא" – שיווי משקל של איש ואשה – "לא הוו אשגחן אפין באפין", ואז גם אם היה יחוד הוא "לא טוב". טוב יכול להיות רק ביחס של "פנים בפנים", מתוך רצון ובחירה.

חכמה: שויון

שויון בצלם ודמות

הפירוש הבא הוא פירוש הספורנו, גם מתקופת הראשונים. הוא אומר[יג] ש"עזר כנגדו" הכוונה שכמו שאדם נברא "בצלמנו כדמותנו"[יד] כך ה"עזר" שלו תהיה "כנגדו" – שוה לו בצלם ודמות.

מה החידוש? קודם כל, הוא אומר שהמלה "כנגדו" היא לשון שויון, כמו "שוין בקומתן" בלשון הקבלה[טו]. מה מספרת לנו התורה? חז"ל אומרים[טז] שהאדם קודם התנסה בזיווג עם החיות והבהמות ולא נחה דעתו – לא היתה לו קורת רוח בכלל. צריך בת זוג ששוה לו, ומה השווי? לא שווי חיצוני דווקא, אלא שווי של צלם ודמות. אפשר לפרש צלם ודמות על צורת הגוף, אבל הפירוש הפנימי שצלם ודמות הן תכונות נפש – כמו עשר ספירות של הקבלה – ובעיקר הולך על פנימיות הנפש, השכל (כידוע שבכל פרצוף של עשר ספירות הג"ר הן הפנימיות והז"ת הן החיצוניות[יז]).

כלומר, במלים פשוטות, ה' רצה שאיש ואשתו יהיו שוים ברמה פנימית, ברמה שכלית – רמה שכלית אלקית, מדובר בצלם ודמות אלקים – ורק אז הזיווג יעלה יפה, לכך קוראים "עזר כנגדו". עזר אותיות זרע – בהיות אדם וחוה שוים בצלם ודמות יזכו לזרעא חייא וקיימא[יח] כמותם, בצלם ודמות אלקים, כך כתוב על שת – מלשון "שויתי עזר"[יט] ו"שויתי הוי' לנגדי תמיד"[כ] – "ויחי אדם... ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת"[כא] (מכאן רמז שקין והבל נולדו לא מתוך שויון אמיתי ולכן לא התקיימו...).

חכמה – צלם והשתוות

נחבר את הפירוש הזה לחכמה, משתי סבות:

קודם כל, פנימיות הצלם ודמות בהם ברא ה' את האדם היא חכמה (כח-מה, מה בגימטריא אדם) –  "חכמת אדם תאיר פניו"[כב]. הנפש האלקית היא בעיקר חכמה אלקית (כמבואר באריכות בתניא[כג]) – "ויפח באפיו נשמת חיים"[כד], "החכמה תחיה"[כה].

שנית, גם עצם המושג "שויון" שייך לחכמה[כו]. פנימיות החכמה היא בטול, לו שייך השויון – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", מדת ההשתוות (אותה שבח מורנו הבעל שם טוב, ור' הלל כותב במאמר קצר בחריפות החסידית שלו, שמי שאין בו מדת ההשתוות ראוי לשורפו עם החמץ בערב פסח, היינו שמדת ההשתוות היא ענין הבטול, פנימיות החכמה, היפך הישות דחמץ). שויון בחסידות הוא ראיית הכל שוה – כל מה שקורה אתי בחיים, הכל מאת הוי', "הוי' בחכמה"[כז]. זו תכונה של חכמה – היכולת להרגיש שויון.

איש ואשה הם גם חכמה ובינה (י-ה, שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כח], "שוין בקומתן"). בקבלה יש מושג של אבא ואמא עילאין – שגם אמא עילאה היא חלק מפרצוף אבא הכללי, הבינה העליונה גם היא חלק מהחכמה. כתוב שזהו היחס האידיאלי של אברהם ושרה, הבעל והאשה היהודים הראשונים.

בסוף דבריו אומר הספורנו שבכל זאת צריך שאחד (הנקבה) ירגיש את עצמו קצת למטה מהשני (הזכר), כדי שירצה לשרת אותו. באמרו "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" ה' רצה במציאות שאובייקטיבית יהיה שויון בין בני הזוג – שוויון המתבטא בצלם ודמות אלקים, שהם בעיקר חכמה אלקית. בכל אופן, יש השלמה בין בני הזוג, שבפרטיות הם בחינת חכמה ובינה – אבל בכללות הם חכמה (אבא עילאה הכולל את אמא עילאה) ושויון.

בינה: השתקפות לצורך תקון עצמי

הפירוש הבא הוא כבר פירוש חסידי, מאחד מגדולי החסידות – בעל ה"אוהב ישראל", רבי אברהם-יהושע העשל מאפטא. במלים פשוטות, הוא אומר[כט] שה' ברא את האשה בשביל להיות ראי לאדם, על מנת שיעשה תשובה. "לא טוב היות האדם לבדו" – אדם לבד אף פעם לא יראה את נגעי עצמו, ואם יהיה לבדו הוא יחיה את כל חייו במחשבה שהוא הכי טוב, מושלם, פרפקט. הוא צריך אשה שתשקף אותו, ופתאום – אם הוא זוכה – יבחין בה בכל הבעיות של עצמו. אז, אם הוא פקח, אם הוא מבין – "מבין דבר מתוך דבר" – הוא יעשה תשובה. ה' ברא את האשה בשביל שהאדם יעשה תשובה, ולכך קוראים "עזר כנגדו" – הוא רואה אותה, רואה את עצמו בתוכה, וכך יזכה לעשות תשובה (וההתעוררות שלו לתשובה תעורר גם אותה לעשות תשובה).

תשובה בקבלה היא בינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[ל]. גם כאן, זו הסתכלות – היא הראי, המראָה שלו, כמו נבואת שאר הנביאים שראו "במראָה"[לא], ראי, ושרש המראָה הוא בינה בקבלה – לצורך תשובה.

דעת: הכרה פנימית

הפירוש הבא, של בעל אור החיים הקדוש, שייך לדעת. הוא אומר[לב] שההבדל בין האדם לבהמות הוא שלאדם יש בת זוג אחת, שהוא מכיר ולא מחליף, מה שאין כן אצל החיות. הכוונה ב"כנגדו" לפירושו היא שיש לאדם חוש והכרה פנימית ש'זו, ולא אחרת, בת הזוג שלי' (והיינו משום שהיא נבראת מגופו ממש, לא כמו אצל שאר החיות ששניהם, הזכר ונקבה, יצאו מהארץ כו'). בקיצור, "עזר כנגדו" היינו הכרה בבן-בת זוג אחד.

קשור גם ל"מיינער זאגט"[לג] – שזה שלי. יש בבן-בת הזוג בחירה – הרצון שבכתר – אבל מתוך הבחירה מגיעה הכרה (השער של כתר הוא כר, לשון הכרה, וכך גם בלועזית – crown – וכן להכתיר – to coronate). שרש ההכרה הוא נכר, וממנו לשון נכרי, ההפך מהכרה פנימית (וכמו שהדגישה רות לבעז ב"לשון נופל על לשון" – "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"[לד], פסוק שחז"ל פרשו כנבואתה לבעז שהוא עתיד לשאת אותה לאשה[לה]). שוב, מלת המפתח כאן היא הכרה – הוא מכיר בה והיא מכירה בו, ש'זה שלי'. בחסידות מוסבר שהכרה היא פנימיות הדעת (ההרגש הפנימי של הדעת, לא השכל שבדעת).

ה"עזר כנגדו" של האוהב ישראל הוא תשובה (שבזהר מזוהה עם ספירת הבינה), ה"עזר כנגדו" של הספורנו הוא שוויון (שאמרנו ששייך לחכמה), הרמב"ן היינו רצון (כתר) – וכעת הפירוש של בעל האוה"ח הק' הוא הכרה, ההרגש הפנימי של הדעת. 'בול' כנגד הספירות העליונות, וכך ממשיך גם הלאה.

חסד: חֶבְרָה (וחָבֵרָה)

הפירוש הבא, כנגד החסד, הוא פירוש הרד"ק – מגדולי הראשונים, אחרי הרמב"ן. בדרך כלל מכירים יותר את הרד"ק על הנ"ך, אבל יש לו פירוש גם על התורה. הוא כותב[לו] ש"עזר כנגדו" הוא לשם "חברה". בהשקפה ראשונה לא ברור איך לנקד. בהתחלה חשבתי שהכוונה שתהיה החָבֵרָה שלו, אבל אחר כך הבנתי שמתכוון שהאדם זקוק להיות בחֶבְרָה – "או חברותא או מיתותא"[לז]. גם הניקוד הראשון, חבֵרה – יש לנו פרק שלם בספר שכינה ביניהם[לח] על מאמר החכם ש"האשה הטובה היא החבר הטוב"[לט]. "עזר כנגדו" אומר שצריכה להיות לאדם חברה. האדם לא יכול להיות חבר של בהמות וחיות – זו לא חברה.

הספורנו אומר שצריכים להיות שוים בשכל, בחכמה. כאן הענף בלב הוא חברה שמהותה אהבה. אם מדברים על הרבנית חיה-מושקא ע"ה – היו לה חברות. היא היתה סופר-צנועה, כמעט לא יודעים עליה שום דבר, אך היו לה חברות קבועות שהיו באות ומתוועדות אתה, יושבות יחד על כוס תה – האדם צריך חברה. "עזר כנגדו" אומר שאדם צריך חברה, ובסיס-גרעין החברה הוא איש ואשה.

היום לומדים באוניברסיטה מדעי החברה. באקדמיה התורנית שלנו – מבנה האקדמיה הראוי לפי התורה, שהכל גם יהיה עם "פלאם פייער" של קדושה – מדעי החברה הם בחסד (פסיכולוגיה היא הכרה, בדעת, אבל סוציולוגיה שייכת למדעי החברה בחסד). זהו בדיוק פירוש הרד"ק ל"עזר כנגדו" – לשם החסד, החבֵרה (החבר הטוב) שהיא החֶברה.

גבורה: "כנגדו להלחם"

היכל הזכות

כשמגיעים לגבורה, הספירה הבאה, חוזרים לגרסה דינקותא – רש"י, שכבר הזכרנו. לפי הקבלה[מ], ספירת הגבורה נמצאת ב"היכל הזכות" – שם דנים את האדם, אם יש לו זכות כך וכך ואם אין לו זכות כך וכך. בדיוק מה שרש"י אומר, ש"עזר כנגדו" היינו שני לשונות שיש ניגוד ביניהם – חוץ מהמלה "כנגדו" לשון ניגוד (גם לשון מלקות[מא] כנודע, היינו "להלחם") יש כאן ניגוד בין "עזר" לבין "כנגדו" – "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם". זו תודעת "היכל הזכות", הכל תלוי בזכות שלך, "זכה" ו"לא זכה" – דנים אותך במדת הגבורה.

מלחמה ולחם

עוד דבר, ה"לא זכה 'כנגדו'" הוא "להלחם" – רש"י לא כותב 'להלחם בו' אלא רק "להלחם". אפשר לפרש שהיא תעזור לו במלחמות שלו. אולי "זכה" היינו להיות צדיק, שאין לו מלחמות, אז היא רק "עזר", אבל אם "לא זכה" והוא 'רק' בינוני של התניא, ואז כל חייו הם מלחמה – ו"'כנגדו' להלחם".

אנחנו מסבירים מאז ומתמיד ש"לא זכה 'כנגדו'" היינו שהיא עוזרת לו בכך שמנגדת לו. זהו ענף הבינה – שם התשובה, ועיקר מה שצריך עליו תשובה הוא האגו שלו. האשה רואה את האגו של האיש, ואז מנגדת-מבטשת אותו לטובתו – זהו העזר האמתי, שמבטשת את הישות שלו. איפה יש מלחמה בכלל? בגבורה, "איזהו גבור? הכובש את יצרו"[מב].

יש גם רמז יפה בביטוי "עזר כנגדו" – המסגרת (ראשי וסופי התבות) היא אותיות ערכו[מג]. בתורה כתובה רק פעם אחת המלה "ערכו", לגבי השלחן במשכן, "שלחן בצפון"[מד] במקום הגבורה – "וערכת את עֶרכו"[מה], שלחן ערוך. עורכים על השלחן שתי מערכות של לחם הפנים, לחם לשון מלחמה (בתנ"ך גם ראית פנים היא לשון מלחמה[מו], כמו שקרב – "פדה בשלום נפשי מקרָב לי"[מז] – הוא לשון קירוב, קירוב של מאבק פנים בפנים). בתנ"ך יש עוד כמה פעמים את המלה "ערכו", אבל בניקוד אחר – "עִרכוּ", עורכים שלחן וגם עורכים מלחמה. לדוגמה, "ערכו מגן וצנה וגשו למלחמה"[מח]. יש פה רמז למצות ערכין, ששייכת גם לנפש – אדמו"ר הזקן אמר שכל אחד צריך לדעת להעריך את עצמו. האשה, ה"עזר כנגדו", גם עורכת לאיש שלחן[מט] וגם עוזרת לו לערוך מלחמה, הכל לשונות של גבורה.

תפארת: דאגה הדדית

הפירוש הבא שייך לתפארת, שפנימיותה מדת הרחמים. רחמים קשורים לדאגה לזולת. רבינו בחיי, אחד מגדולי הראשונים אחרי הרמב"ן, מתחיל בדברי הרמב"ן – הכל יוצא מהכלל הגדול של הכתר, שה' רצה שיראו אחד את השני, שיהיו אחד מול השני "אשגחן אפין באפין", לא דבוקים אחור באחור אלא נפרדים ורואים זה את זה. הוא ממשיך לפרש[נ] ש"עזר כנגדו" היינו (במלים פשוטות, לא במלה שהוא משתמש בה) שיהיה למי לדאוג. כלומר, שיהיה על מי לרחם. פלאי פלאים.

יש ווארט של רבי נחמן שעל הבעל לעורר בנפש את מטען מדת הרחמים – שעיקר הרחמים על האשה[נא]. הוא לא כותב, אבל הולך גם בכיוון השני, אשה משכלת – "מהוי' אשה משכלת" [נב]– יודעת טוב-טוב לרחם על בעלה. עיקר הרחמנות של האשה על הבעל ועיקר הרחמנות של הבעל על האשה, ומלה אחרת, נרדפת, היא דאגה – האיש דואג לאשה והאשה דואגת לאיש. זהו תוכן הכתובה, שבגשמיות אני חייב לדאוג לך, ופנימיות הדאגה היא מדת הרחמים.

כך הוא כותב, ש"עזר כנגדו" הוא היכי תמצי כדי להוציא מהאדם את מדת הרחמים שלו, את הדאגה שלו. פירוש נפלא, השייך לתפארת.

נצח והוד: שתוף פעולה

שותפות בעסק

הרבה פעמים שתי הספירות נצח והוד הן יחד – כך היה בהתחלה, בעולם התהו, בו היו רק ספירה אחת – וכאן נקביל לשתיהן יחד פירוש של האבן עזרא, שאפשר לומר שכפשטן הוא שוה-ערך עם רש"י. הוא כותב[נג] שכל הענין של "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" הוא מה שכתוב בספר קהלת בפשטות – הפשט של "עזר כנגדו" – "טובים השנים מן האחד"[נד] (גם פירושו מתחיל מהרמב"ן, שהיו אחד ונפרדו).

מה הכוונה? איך הוא מפרש "עזר"? יש דברים בעולם שחייבים שיתוף פעולה בשבילם. אפילו בשביל להתחמם, כתוב בקהלת[נה], אחד לא יכול להתחמם מיניה וביה, מתוך עצמו, צריך בן-בת זוג כדי להתחמם. אבל בכלל, "טובים השנים מן האחד" – לכל דבר טוב שיש שנים, יותר מאחד בפני עצמו. הכוונה כאן למעשה, בדברים שעושים בעולם.

בקבלה זהו סוד השם צבאות, השם הקדוש של שתי הספירות נצח והוד[נו]. כאשר כותבים את שם צבאות באתב"ש הוא אותיות השתפא[נז] – לשון שיתוף[נח]. נצח והוד הן שתי רגלים. כתוב שהידים יכולות לפעול כל אחת בפני עצמה, אבל הרגליים חייבות שיתוף פעולה – אי אפשר ללכת ברגל אחת. סמל שיתוף הפעולה בגוף הוא הרגלים, שתי הספירות נצח והוד, והשם הקדוש הוא צבאות (בדיוק נושא הפרק של השנה במאמר "באתי לגני"[נט]). הפלא שאם כותבים "עזר כנגדו" באתב"ש – זעג לטרקפ – הוא שוה בדיוק שם צבאות (499)!

האבן עזרא מסביר זאת לצורך פעולה – לצורך כל פעולות החיים "טובים השנים מן האחד". זהו ה"עזר כנגדו" – "לא טוב היות האדם לבדו". "עזר כנגדו" ועוד "טובים השנים מן האחד" עולה "אשת חיל מי ימצא"[ס]!

שוב, הפרדת השנים מן האחד היא לשם שיתוף פעולה. לומדים מהאבן עזרא משהו מאד מעשי – שראוי שבני זוג יהיו שותפים בכל. יש הרבה בני זוג שותפים בעסק – פותחים עסק בשותפות, כל אחד עם התפקיד שלו. כל בנין הבית הנאמן בישראל מיוסד על שיתוף פעולה – אחד לא יכול לעשות זאת לבד, לא יצליח לגדל משפחה לבד. גם לידת ילדים צריכה כמובן שיתוף פעולה, עליו כתוב "איהו בנצח, איהי בהוד"[סא], ועל נצח והוד כתוב "ברא כרעא דאבוה"[סב]. גידול ילדים הוא פעולה משותפת של שני ההורים – האבא בנצח והאמא בהוד.

תקון דור הפלגה

על פי סוד, שיתוף הפעולה האמור הוא תיקון חטא דור הפלגה, הדור שלא ידעו לשתף פעולה זה עם זה (שלא הבינו אחד את השני – שיתוף פעולה תלוי בהבנה הדדית אחד את השני, והיינו "טובים השנים מן האחד", כאשר זוכרים שני בני הזוג את שרשם ומקורם המשותף "מן האחד" יבינו טוב אחד את השני ויוכלו לשתף פעולה).

שוב, מבואר בקבלה ששתי הספירות נצח והוד ("תרין פלגי גופא") בתחלה (בעולם התהו) היו אחת ואחר כך (בעולם בתיקון) התפלגו אחת מחברתה, כאשר הכוונה בקדושה היתה שהפילוג יאפשר שיתוף פעולה ויכולת לממש יוזמות (מלה-מושג השייך בעיקר לספירת הנצח שהתחדש בדור הפלגה – "כל אשר יזמו לעשות"[סג]) שהאחד אינו מסוגל לממש (שעל כן "לא טוב היות האדם לבדו").

דור הפלגה הוא הדור של פלג בן עבר, הדור ה-יה לאדם הראשון, שבקדושה היינו הסוד של "שכינה ביניהם"[סד] (ה-י של איש וה-ה של אשה[סה]). הפסוק אומר "פלג אלהים מלא מים"[סו] שעולה בגימטריא "עזר כנגדו"! הערך הממוצע של כל מלה היא "מים" (מיין נוקבין ומיין דכורין), חסד ואהבה (מים חיים שנוצרים דווקא כאשר האחד מתפלג לשנים). והוא עולה "כמים לים מכסים", היעוד העתידי של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[סז].

יסוד: תקון הברית

הפירוש הבא הוא גם פירוש חסידי, של בעל ה"עבודת ישראל", המגיד מקאזניץ, מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש והרבי ר' אלימלך מליז'נסק (הוא השתתף עם אדמו"ר הזקן בעריכת סידור נוסח התפלה[סח]). הוא אומר[סט] ש"עזר כנגדו" הוא לשם תיקון ספירת היסוד – כותב את הספירה בפירוש. היסוד הוא הספירה של החיבור, ושם יש גם יצר הרע של תאוה שצריך לתקן. כל זמן שהאדם לבד הוא לא יכול לתקן אותו. דווקא כשיש שנים, ואז כאילו היצר מתגבר, יש לו כח להתגבר על היצר ולתקן את הברית. שוב, הוא אומר בפירוש ש"עזר כנגדו" היינו עזרה לתיקון היסוד (ומוסיף כי לפי "אעשה לו עזר כנגדו" בעשרה מאמרות הוא מרכבה למדת היסוד[ע]).

האוהב ישראל והוא היו תלמידי הרבי ר' אלימלך. האוהב ישראל (שהזכרנו קודם, בפירוש של ספירת הבינה) אומר שהאשה, ה"עזר כנגדו", היא בשביל שהבעל יעשה תשובה, שתשמש לו ראי, והעבודת ישראל אומר שהאשה מעוררת את היצר של האיש ועם זאת נותנת לו כח להתגבר על היצר, אם הוא רוצה (הכל תלוי ברצון, הכתר כנ"ל). רק בזכותה – דווקא כשהיא נפרדת ממנו והוא מתאוה לה – יש לו כח להיות צדיק, לתקן את ה"טוב", "אמרו צדיק כי טוב"[עא]. ה' ברא איש ואשה כדי להיות "צדיק יסוד עולם" – "ועמך כֻלם צדיקים"[עב]. היא "כנגדו" והוא יתגבר מכחה ויהיה צדיק, "צדיק יסוד עולם" – שזהו היעוד של כל בני ובנות ישראל קדושים.

מלכות: חבה יתרה

הפירוש אחרון, שכנגד המלכות – שגם חוזר לכתר, "נעוץ סופן בתחלתן"[עג] – הוא החזקוני, גם אחד הראשונים. הוא אומר[עד], בהדגשה, שה"עזר כנגדו" חייב לבוא לאחר הנסיון הבלתי-מוצלח של האדם עם כל החיות והבהמות. קודם הזכרנו[עה] שעד שלא נבראה חוה לא היתה לאדם קורת רוח. הוא כותב טפה אחרת, שרק מתוך ההשואה, מתוך הנסיון הלא-מוצלח – היום אומרים כל הטראומות שהיו לו קודם מכל מיני הצעות שידוך, היו לו מליוני הצעות שידוך, יש מליוני חיות – פתאום בא לו השידוך האמתי, הנכון, וטבע האדם שדווקא על רקע הנסיון הלא-מוצלח הוא מחבב את הדבר הנכון.

פירושו דומה לרמב"ן, אבל שונה – הוא כותב שהכל כדי שהאדם יחבב אותה. קודם (בספירת הגבורה – "בנין המלכות מן הגבורות") דברנו על ערכין, לערוך את עצמו – כאן כדי שידע להעריך את האשה ולחבב אותה ה' עשה לו את כל הנסיונות הקודמים, ורק אחר כך הוא זכה ל"עזר כנגדו". צריך שהאדם ידע להעריך את האשה ולרצות בה. הרמב"ן דבר על רצון והתכוון שהיחוד יהיה רצוני, לא אוטומטי – לא הדגיש שרוצה בה ומחבב אותה. החזקוני מתאים לאופן בו אנחנו מפרשים את הפסוק "מצא אשה מצא טוב" – שמוצא את האשה (ולא את ה"אני" שלו), מצא אותה. אחרי הנסיונות הכושלים הוא ידע טוב להעריך אותה ולחבב אותה כמו שצריך. האשה עצמה – "מצאה אשה" – היא המלכות, וכן החבה שהבעל מחבב אותה ביותר היא המלכות.

שוב, "כתר עליון איהו כתר מלכות"[עו] – אבל כאן בסוף היינו לחבב את המלכות בהיותה מלכות דאצילות. כל החיות הן בעולמות התחתונים, לא בעולם שלו. האדם באצילות וכל החיות למטה, לא שייך לו, לא בעולם שלו – פתאום מוצא אשה, שאמנם היא מלכות, שגם יורדת להחיות את העולמות התחתונים (להיות "אם כל חי"), אבל היא מלכות דאצילות. היכולת לחבב, להכיר ולהעריך אותה בתור מלכות דאצילות, היא הפירוש שלו ל"עזר כנגדו". אז המלכות עולה מעלה-מעלה, עד שחוזרת לכתר – לשרש האמתי שלה ברדל"א.

סיכום

בקיצור הכי נמרץ עברנו כאן על עשרה פירושים של גדולי ישראל, שמסודרים מאד יפה וישר כנגד הספירות:

	כתר רמב"ן: חבור מתוך רצון
חכמה ספורנו: שויון		בינה אוהב ישראל: השתקפות לצורך תקון עצמי
	דעת אוה"ח: הכרה פנימית
חסד רד"ק: חֶבְרָה (וחָבֵרָה)		גבורה רש"י: זכה – עזר; לא זכה – כנגדו להלחם
	תפארת רבינו בחיי: דאגה הדדית
	נצח והוד ראב"ע: שתוף פעולה
	יסוד עבודת ישראל: תקון היסוד
	מלכות חזקוני: חבה יתרה

ב. סוד ה"עזר"

"ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך"

נמשיך להתבונן בלשון המיוחד "עזר כנגדו": כתוב בתהלים[עז] "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך". זהו הפסוק היחיד בתנ"ך שמצאנו שמתחלק לפי האותיות למלה חדוה (שהיא חיה, שם הרבנית) – "ישלח-עזרך", שתי מלים מוקפות (שלפי טעמי המקרא נחשבו לתבה אחת), בהן ח אותיות; "מקדש" ד אותיות; "ומציון" ו אותיות; "יסעדך" ה אותיות. שייך לנשימות חדוה[עח], מי שזוכרת. חדוה היא חזרה מ-חוה ל-חיה, השם המקורי של האשה – ה-דו של חדוה הן הדו-פרצופין שנבראו תחלה. דווקא ה-ד היא הנקבה וה-ו הזכר, ויחד הן מילוי האות י. ביחד, "מקדש, ומציון" היינו י, "ישלח עזרך" ח ו"יסעדך" ה.

יש כאן עזר וסעד. כתוב שיש "שלשה שותפים באדם"[עט] – האשה היא עזר, אבל גם על ה' כתוב "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[פ], גם הקב"ה הוא עזר. יש משהו שוה בין האשה ובין ה'. כתוב בקבלה שבתחלה האשה בתור עזר היא "נקודה תחת היסוד"[פא], אחר כך נקודה באמצע ואחר כך נקודה לעילא[פב], "אשת חיל עטרת בעלה"[פג] כפי שראינו קודם, בפתגם של "מיינער זאגט".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב דורש[פד] בשמו"ע (שאומרים בכל תפלה) ש"עוזר ומושיע ומגן" היינו שב"עוזר" ה' למטה ממך, עוזר לך, תומך בך כביכול מלמטה; ב"מושיע" ה' מולך ('בגובה עינים' אתך); וב"מגן" ה' למעלה ממך. בנקודות לשון הקדש יש חיריק-שורוק-חולם – חיריק הוא נקודה למטה, שורוק נקודה באמצע וחולם נקודה למעלה.

כתוב שזו עלית האשה – הכל בחינות עזר, ובסוף העזר שלמעלה הוא "ישלח עזרך מקדש", ה', עצמותו יתברך ("'קדש' מלה בגרמיה"[פה]) הוא העזר. הקב"ה, העזר, משתקף בתוך האשה דווקא (על דרך המבואר בדא"ח[פו] שהיש האמיתי משתקף דווקא ביש הנברא).

יש פה הגימטריא המופלאה: הביטוי "עזר כנגדו" עולה במספר קדמי – בו מחשבים כל אות כסכום האותיות מ-א עד אליה – "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך" (1455[פז])! מספר קדמי הוא הקדמות, מאיפה זה בא. האשה היא ממש "ישלח עזרך מקדש וגו'"[פח].

דרך אגב, מהו פשט הפסוק? לאיזה ענין "ישלח עזרך מקדש" בפרק כ בתהלים? הקשר של מלחמה. זה ה"לא זכה 'כנגדו' להלחם" – לא להלחם בו אלא להלחם בעדו. הוא עדיין בתוך המלחמה, אז צריך כח – גם עזר מה', "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך".

שוב, זו דמות הרבנית. כל השיעור הזה הוא לצייר את הרבנית ביחס לרבי, והרבנית אצל הרבי היא מה שה' "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך", ששוה בדיוק "עזר כנגדו" במספר קדמי.

מרכיבי "עזר" – עין-אזן-ראש

האשה היא ה"עזר [כנגדו] מקדש" של האיש. נעמיק בהבנת השרש עזר: השרש עזר מורכב משלש אותיות, ע-ז-ר – ע (במילוי: עין) לשון עין, ז (במילוי: זין) לשון אזן, ר (במילוי: ריש) לשון ראש[פט]. כתוב "עין רואה ואזן שומעת"[צ], מכאן רמז שסגולת האשה (ה"עזר מקדש") להיות ה"עין רואה ואזן שומעת" של האיש. אין מי שמכיר את מהות האיש כמו אשתו ועליו להתבייש ממנה ולשמור את עצמו מלעבור עבירות מפני ה"עין רואה ואזן שומעת" שנמצאת "כנגדו" (מולו).

בלשון חז"ל "עיון" הוא גם במשמעות של "איזון", מתקלא (סוד עולם התיקון) – היינו סגולת האשה לעיין ולאזן את הבעל. על נשואי איש ואשה מביאים חז"ל[צא] את הפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה"[צב] – איש ללא אשה הוא סוד עולם התהו הבלתי מיושב שלכן "לא טוב היות האדם לבדו". האשה היא סוד עולם התיקון (וכידוע הרמז שהדר-מהיטבאל, סוד עולם התיקון, בגימטריא אשה).

והנה, ה"אשה משכלת" היא בחינת "ראש" – "ונתנך הוי' לראש ולא לזנב"[צג] (לא כמו שהיתה לפני שנעשית "עזר כנגדו" בבחינת "זנב" לאדם[צד] כנודע) – היא הראש (גם במשמעות של כתר) של בעלה – "אשת חיל עטרת בעלה" (היינו האשה הכשרה העושה רצון בעלה – עושה ומתקנת את רצון בעלה בהיותה בחינת ראש לו). ראש נוטריקון "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[צה].

עז-ער-זר

כעת נתבונן בשלשת השערים המרכיבים את השרש עזר – עז, ער, זר:

האשה, ה"עזר כנגדו" היא ה"עז התאזר"[צו] של האיש (על דרך "חגרה בעוז מתניה"[צז] ב"אשת חיל". אזר פנימיות עזר כנודע הכלל בזה[צח]). ראה אגה"ק א בתניא שה"עז" (עליו נאמר "חגרה בעוז מתניה") הוא התורה שבעל פה – "מלכות [סוד האשה] פה תורה שבעל פה קרינן לה"[צט] – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[ק], היינו ברכת שלום בית אמתי בזכות האשה, התורה שבעל פה.

ככה האשה היא ה"[אני ישנה] ולבי ער"[קא] של האיש – היא מעוררת את בעלה לתורה ועבודה וגמילות חסדים, שלשת העמודים עליהם העולם עומד. בזכות ה"אשת חיל מי ימצא" זוכה האיש ל"עֵר ועֹנֶה"[קב] – "ער בחכמים ועונה בתלמידים"[קג] ("ער לשון אדם חריף" – רש"י. היינו אדם עירני, בחינת "עיר וקדיש מן שמיא נחִת"[קד] ראשי תבות שמעון, רמז לנשמת רשב"י כנודע[קה], וגם רמז לשנת לידת מורנו הבעל שם טוב בשנת נח"ת).

וככה האשה היא ה"זר זהב סביב" של האיש (ה"אשת חיל עטרת בעלה", המקיפה אותו מסביב, סוד חיה מושקא כנ"ל, שני מקיפי הנפש – חיה יחידה) – זר ארון הקדש, זר מזבח הקטרת וזר השלחן שכנגד כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות[קו], וכן כנגד שלש מצות הנשים[קז] שסימנן חנה: חלה – זר השלחן; נדה – זר מזבח הקטרת; הדלקת הנר – זר ארון הקדש, וד"ל. והכל כלול "בכתר שם טוב" שלה ה"עולה על גביהן".

בני, חיי, מזוני

וכשם שהאשה היא העז של האיש ככה היא מונעת ממנו כל זעזוע והתפעלות מהסטרא אחרא, על דרך הנאמר במרדכי היהודי בהתיחסו להמן הרשע ש"לא קם ולא זע ממנו"[קח]. על האשת חיל נאמר "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה"[קט] – "ולא רע" היפך ער. וכן האשה היא מקור הפרנסה של הבית – "לשֹׂבע ולא לרזון"[קי], היפך ה"זר זהב סביב"[קיא], מקור העושר והפרנסה (בפרט ה"זר זהב סביב" של השלחן, שלחן מלכים, כתר מלכות, שבנינה מן המלכות).

שלש הסגולות הנ"ל של האשה הרמוזות בשלשת השערים המרכיבים את השרש עזר – עז ולא זע, ער ולא רע, זר ולא רזון – הם כנגד "בני חיי ומזוני"[קיב]: בני היינו "ער ועֹנה" כנ"ל; חיי היינו עז ולא זע (על החכמה שהיא מקור החיים כמו שנאמר "החכמה תחיה בעליה"[קיג] נאמר "החכמה תעֹז לחכם"[קיד]. והנה, "כל חי מתנועע"[קטו], נע ולא זע, תנועת-דפק החיים ב"רצוא ושוב"[קטז] ללא שום זעזוע); מזוני היינו זר (של השלחן בפרט כנ"ל) ולא לרזון, כפשוט.

בקיצור – בזכות האשה, "ומהוי' אשה משכלת", כל השפע וכל הברכות לביתה ולעולם כולו.

שזכותה של הרבנית חיה מושקא ע"ה תגן עלינו ועל כל ישראל. שנזכה לראות את הרבי והרבנית יחד, בגאולה האמתית והשלמה.

ברכה למקבלות התעודה

שכל הידע יהפוך להיות מעשי, שהשכל ינחה את הלב ושהכל יהפוך להיות שאיפה – שאיפת חיים, שאיפת גאולה לכלל ולפרט, שתזכו לעזור להרבה הרבה יהודים, "ובא לציון גואל".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הנישואין בכלל וקיום מצות "פרו ורבו" בפרט צריכים להיות בחיריים ורצוניים, ולא פעולה אוטומטית.
• יחסי פנים בפנים – קשר מתוך רצון והתלהבות אמתיים – תלויים באיזון ושיווי משקל בין האיש והאשה.
• בין האיש והאשה צריך להיות שויון ב"צלם אלהים" שבהם – בשכל ובמדות המכוונים לעבודת ה' – ואזי זוכים שגם בזרעם אחריהם יתגלה אותו "צלם אלהים".
• בן הזוג הוא ראי המשקף את החסרונות ומעורר לתשובה.
• יחודו של האדם בהכרת בן זוג יחידי השייך לו באופן פנימי ואמתי.
• האדם הוא טיפוס חברתי וגרעין כל חיי החברה הוא חיי הנישואין – החברות בין איש ואשתו.
• הצדיק זוכה שאשתו תעזור לו בעבודתו על מי מנוחות והבינוני (ו"הלואי בינוני") זוכה לעזרתה במלחמות החיים (כולל מלחמותיה "כנגדו", לעזור לו בבטוש ישותו).
• בסיס חיי הנישואין – וגם תכליתם, במדה מסוימת – הוא רחמים ודאגה הדדיים בין בני הזוג.
• על בני זוג להיות שותפים בכל מעשיהם – בבית ובחוץ – ובכך לתקן את חטא דור הפלגה.
• האשה אמנם מגבירה את יצרו של האיש, אך רק היא הנותנת לו כח לתקן את מדת היסוד בחיי הנישואין.
• נסיונות השידוך הלא-מוצלחים – המצלקים את נפש האדם – הם הרקע המאפשר לו להכיר היטב את מעלות בן הזוג המיועד לו באמת ולחבבו כראוי.
• האשה עולה מלהיות עוזרת 'מלמטה' ללהיות עוזרת 'מלמעלה' – "ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך".
• האשה מכירה את מהות בעלה – "עין רואה ואזן שומעת" – מאזנת אותו ומתקנת את רצונו-ראשו.
• ה"עזר כנגדו" נותנת לבעלה עז, מעוררת אותו והיא עטרה לראשו, "זר זהב סביב".
• בזכות ה"עזר" זוכים לבני (ער ולא רע), חיי (עז ולא זע) ומזוני (זר ולא רזון)