בע"ה

סיפורי רבי ישראל מרוז'ין

ד' חשון ס"ח – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

היות שאנחנו מספרים סיפורים על הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין, שהיארצייט היה שלשום, ב-ג' חשון, אז יש גם ניגון שבחב"ד (וכך ברוז'ין) נחשב לניגון הגדול והחשוב שלו. זה לאו דווקא שהוא חיבר זאת, אבל ניגון שהוא ניגן. הבערדיטשובער ניגן זה בנענועי הלולב – וכך אנו נוהגים – והוא כנראה שר זאת לפני התקיעות. זה הגיע גם לחב"ד. ניגון די פשוט, ואולי מכירים אותו כמה אנשים.

שרו את הניגון.

הערב אני רוצה לספר עוד כמה סיפורים על הרוז'ינער, וגם להספיק את הדבר מלכות. אז כדי להקל על הסיפורים לא נסדר הערב את הסיפורים לפי הספירות – שזה לוקח כפול זמן – אלא רק נספר את הסיפורים עם מוסר ההשכל. אחר כך, עבודת בית, כל מי שרוצה לבנות מזה פרצוף תבוא עליו ברכה. יש לציין שיש מאות רבות של סיפורים וווארטים יפהפיים על הרוז'ינער, לכן נקח רק קומץ – אולי 11 סיפורים – של דברים. יש הרבה סיפורים שנמסרו במסורת של סלונים, שאף שלא היו שייכים לשושלת, היו מאד קשורים אליו בנפש. לכן הרבה סיפורים עברו דרך צינור זה, שהוא מדויק ביותר (אולי הבא בתור אחרי סיפורי חב"ד, שהם בתכלית הדיוק).

קודם ספרנו שרבי ישראל מרוז'ין הוא הנין של המגיד, הנכד של רבי אברהם המלאך הקדוש, הבן של רבי שלום מפרוהוביטש. רק נתחיל מ"סימנים עשה" – לאבא שלו קוראים שלום ולו קוראים ישראל (שזה ה' שהוא בחר לו – הקרין לאביו שזה שמו, כי אביו רצה לתת לו שם אחר, עמד על דעתו מעת ברית המילה שלו). אמו היתה גם דמות מיוחדת במינה – הרבנית חוה (כנראה שהיא קשורה לתיקון האשה הראשונה בעולם). יש הרבה דברים, גם סיפורים, שקשורים אליה. אפילו, אחד מהסאגות הכי מיוחדות בחיי הרבי מרוז'ין זה כשישב בכלא זמן רב – כמעט שנתים, הרבה יותר מאדמו"ר הזקן – והיות ש"זה וזה גורם" יש כמה סיפורים בשביל מה ישב שם (ברוחניות, כי בגשמיות יודעים מה היתה הסיבה; אצל אדמו"ר הזקן ידוע שהסיבה היתה פרסום האלקות), ואחד מהם נוגע לאמו. שפעם אחת נזרק מפיו מלה בפני אמו, שאני יכול להמשיך עכשיו נשמה מאד גבוהה לעולם הזה, שלא היתה דוגמתה כמה מאות שנים, אבל זה כרוך במס"נ. הוא היה אז ממש אברך צעיר, וכך אמר לפני אמו, ואז אמא שלו, חוהל'ה, אמרה לו – מה לא עושים בשביל ילדים. היא אשרה לו, ובאמת הוא המשיך, ואחר כך הוא ישב הרבה זמן בבית הסהר בגלל זה, והאמא מאד הצטערה – וגם דאגה לו כל הזמן, לספק לו צרכיו – וכשבכתה הרבה הוא מסר לה פעם, מה את רוצה? זה בגלל, שאמרת 'מה לא עושים בשביל ילדים'. זו דוגמה, בכל אופן, יש הרבה סיפורי מופת על החכמה והצדקות של אמו. היא גרה איתו כל הזמן, עד הסוף – הוא התייתם מאביו כילד קטן, אבל האמא האריכה ימים והיתה איתו כל הזמן. נתחיל מסימן בפרשת השבוע – מספר שמוזכר בפרשה, וזה דבר נדיר ביותר, "שלוש מאות ושמונה עשר". זה חניכיו של אברהם שרדפו עמו להציל את לוט עד דן, וחז"ל אומרים שזה רק אחד – אליעזר – וזה הגימטריא של שמו (דרשה לגמרי יוצאת דופן של חז"ל, שמספר מפורש הוא בעצם גימטריא של איש אחד). זה שחי – לפי הסדר בתורה – ר"ת שלום-חוה-ישראל. ועוד, שלום חוה ישראל = לו פעמים שם הוי' ב"ה. הממוצע של שלושת השמות הוא יב צרופי הוי', שלמות המעגל של חדשי השנה, שלכל חדש יש צירוף של שם הוי', וכולם יחד עולים חדש (זה גם קשור לדבר מלכות של הרבי, שהענין של "לך לך" זה כל הזמן להיות בראש חדש, עד שמגיעים ל"תורה חדשה מאתי תצא"). זה שהמספר הזה, הר"ת שלהם, זה עולה אליעזר עבד אברהם – צריך להעמיק בכתבי האריז"ל בשביל להבין זאת. האריז"ל אומר שאליעזר יוצא מהמקום הכי נמוך, "ארור כנען עבד עבדים", ולאט לאט מתעלה, עד שהוא הוא מגיע לסוד משיח בן דוד (הוא מגיע לרבי עקיבא, ואחר כך גדולי גדולי ישראל, עד משיח בן דוד). ואכן, רבי ישראל מרוז'ין אמר על עצמו שהוא משיח בן דוד, וגם על אביו אמר שהוא ניצוץ משיח בן דוד של דורו. זה היה לפתוח ברמז לגבי המשפחה הקדושה הזאת, שלום וחוה ובנם ישראל.

קודם ספרנו לילדים את הסיפור הראשון, מה קרה איתו כשהיה ילד קטן, יניק ממש, בן שלוש או ארבע, שיצא עם אביו לשדה וראה שקיעה ואמר שזה סוף השמים. אביו אמר לו שיש עוד שמים ועוד שמים, וכמו כן מי שברא את השמים הוא גדול עד אין סוף. כשהילד הקטן שמע מלים אלו זה חדר בו כך שאמר שעד עצם היום הזה לבי מתחלחל מהחויה הזו. כפי שהסברנו לילדים, זה כמו חוית גילוי ה' לאברהם בגיל שלוש, שאמר לו "אני בעל הבירה". אמרנו גם לילדים שלכל יהודי יש חויה כזאת באיזה שלב, ואשרי מי שזוכר את זה, וזה מונח לפניו כל הזמן. בדרך כלל זו חויה של ילדות, שפתאום – על דרך האמור במעשה מרכבה – "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים".

אחר כך סיפור שני (נלך לא לפי הספירות, אלא לפי סדר התולדות של ילד הפלא הזה), כשהוא הגיע לגיל עשר, היות שאדמו"ר הזקן – בעל התניא, הרבי הראשון של חב"ד – היה התלמיד המובהק ביותר והנבחר ביותר של הסבא-רבא שלו, המגיד, אז לכל המשפחה היתה קרבה מיוחדת עם אדמו"ר הזקן, וגם היו מבקרים מדי פעם. פעם אחת הילד הזה, בגיל עשר, פגש את אדמו"ר הזקן. אז הוא בא ושאל את אדמו"ר הזקן שאלה בחסידות – כתוב "שמע ישראל וגו'" ואחר כך "ואהבת וגו'", ואיך יתכן שאחרי שאדם מסר את נפשו ב"אחד", הגיע להתפשטות הגשמיות, למי מצווים "ואהבת וגו'", הרי אין פה כבר אף אחד. יש כמה גירסאות איך אדמו"ר הזקן הגיב לשאלת הילד בן העשר. יש גירסא שהוא ענה ואמר שמאז ועד עצם היום הזה אני רק עונה על השאלה הזאת – כל החסידות שאני אומר זה רק לענות לילד זו. יש גירסא אחרת, ששאלה זו ראויה לגדולי החסידות, ולהם היה לוקח לי לענות כמה שעות טובות, והילד הזה תפס את התשובה במשפט אחד, בשניה אחת. לפי הגירסא השניה, פעם אחת רבי הלל מפאריטש, מגדולי-גדולי חסידי חב"ד, נסע באופן מיוחד לרוז'ין כדי לזכות להכיר צדיק זה, ונימק את עצמו (הוא הרי קשור לחב"ד, ובדרך כלל חסיד לא 'נוסע' לרבי אחר, ולכן היה צריך לתרץ את הנסיעה לראות את הרוז'ינער) שהוא שמע תיאור זה מאדמו"ר הזקן הוא רצה לראות מי זה אותו ילד (שכעת הוא כבר גדול). רבי אייזיק, המשכיל הכי גדול בחב"ד, נשלח על ידי הצ"צ כמה פעמים לרבי ישראל הקדוש, אבל כאן זה סיפור שרבי הלל נסע על דעת עצמו. מה באמת תורף ההסבר? כמו שכתוב בהרבה דרושי חסידות, ההסבר הוא שלשם המעבר מהמס"נ והתפשטות הגשמיות של "אחד יחיד ומיוחד", "אין עוד מלבדו" ממש, שיש בק"ש, בשביל שיהיה מישהו שאפשר לצוותו "ואהבת וגו'" חייבים מעבר, ומעבר זה הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הפסוק (לא בתורה ולא בתנ"ך) שהוסיפו חז"ל, לפי המסורת שיעקב אבינו, ישראל סבא, אמר זאת אחרי שבניו אמרו לו "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד", "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". מה זה "ברוך שם וכו'"? זה נקרא "יחודא תתאה". כל שער היחוד והאמונה בתניא זה להסביר ששמע ישראל זה יחו"ע, ושם באמת אין למי לצוות "ואהבת", זה בטול המקום והזמן הנבראים (שאנו חווים) בתוך האלקות שלמעלה מהמקום והזמן לגמרי, וממילא "אין עוד מלבדו", אבל כשאומרים בשכמל"ו הכוונה היא להמשיך הארה מהאלקות שלמעלה מהזמן והמקום לתוך הזמן והמקום ("לעולם ועד", לתוך הזמן והמקום). ידוע הרמז המפורסם, שגם קשור לפרשת שבוע, ששכם – המקום הראשון אליו אברהם עבר בארץ – זה ר"ת כבוד-שם-מלכותו (כל פעם שאומרים ק"ש צריך לנסוע בכוונה, בלב, לשכם). שכם זה מעבר מהפנים לאחור – השכם, הכתף, שהוא הגשר מהפנים לאחור ומהאחור לפנים – המעבר מ"שמע" ל"ואהבת". כשה' עומד פנים זה יחו"ע, ואז "אין עוד מלבדו", אבל "וראית את אחורי ופני לא יראו", וכשיש רק גילוי אחור אז יש למי לצוות "ואהבת את הוי' אלהיך". זה חלק חשוב ביותר של היחו"ת, שעל ידי השכם הזה יש מעבר מ"שמע ישראל... הוי' אחד"ל ל"ואהבת את הוי' אלהיך וגו'" (לכן גם כתוב "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם" – לשון מעבר). עוד רמז מובהק לקשר לק"ש – "עד מקום שכם" ר"ת שמע למפרע (איזה היפוך ב"שמע", כדי שיתאפשר להגיע ל"ואהבת", על ידי השכם, המעבר של "שם כבוד מלכותו"). זה הסיפור השני, מה שהיה איתו עם אדה"ז בגיל עשר.

מבין גדולי הצדיקים, תלמידי הרבי ר' בונים מפרשיסחא (שספרנו עליו לפני חדשיים), היה רבי יצחק מווארקי. הוא והרבי מקוצק והחידושי הרי"מ שלושת התלמידים הגדולים. הרבי מקוצק היה הכי חריף, ולא נסע לאף אחד אחר – הוא היה איש גבורה. הרבי מווארקי היה איש חסד מובהק, ואף כאשר היה רבי גדול – יש אפילו מסורת שהרבי יחד אותו כהתלמיד הכי גדול – נסע מדי פעם לרוז'ין. החידושי הרי"מ לא נסע אליו קבוע, אבל היה אצלו פעם, ואפילו היתה לו בקורת על הנהגתו (כדלקמן). אם כן, בין שלושת התלמידים הגדולים אחד נסע לרוז'ין, אחד כלל לא, ואחד נסע והיה ביניהם דין ודברים. כשהווארקער נסע פעם אחת הם שוחחו ביניהם (אף שהוא בא כמקושר, הוא היה רבי עם אלפי חסידים, והם ישבו ודברו; בכלל, היו הרבה צדיקים בדור שאמרו שכדאי שאנשים פשוטים לא יסעו אליו, אלא צריך להיות רבי של רביים, עד כדי כך שהיה רבי שהיה חסיד שלו והיה מונע את חסידיו מלנסוע אליו, וכשהוא שאל אותו על כך אמר שכך צריך, כי אתה רק רבי של צדיקים ולהם אני טוב, עכ"פ, זה לא התקבל על דעתו של הרוז'ינער, שאהב את כולם ורצה שכולם יבואו) – זה היה לאחר כ"א חדש שהוא ישב בבית האסורים מקנאת הצאר של רוסיה בגלל הנהגתו המלכותית (והוא רדף אותו עד סוף ימיו, הוא ממש הלעו"ז של הצאר של רוסיה, עד שבסוף הוא ברח בסכנת נפשות וגנב את הגבול בין אוסטריה לרוסיה, ועדיין ממשלת רוסיה רצתה להסגירו, והיה נס ומופת גודל שלא הסגירוהו; הרבה זמן הוא הסתובב בחשאי ובסוף התמקם בסדיגורא) – והוא שאל את הווארקער אם יודע בשביל מה ישב בבית הסהר. כמובן שהוא אמר "ילמדנו רבינו", והרבי מרוז'ין ענה. קודם ספרנו סיפור שקשור עם אמו, אבל כל מה שעובר על צדיק גדול – וכן על כל אחד מאתנו, בהגשגח"פ – זה "זה וזה גורם". ידוע שהב"ח, אחד מגדולי הפוסקים, כאשר נפטר מהעולם הזה נגזר עליו שצריך לעבור את הגיהנם. יש הרבה צדיקים, ואולי אפילו כולם, שעוברים בשביל לקבץ נשמות, אבל אצלו היה משהו מיוחד בכך שצריך לטעום טעם של גיהנם. וכל כך למה? המסורת אומרת שפעם אחת כשהוא יצא לרחוב הוא התעטש, כנראה חזק מאד, והיתה שם עגלה של יהודי רתומה לסוס וחמור שזה כלאים, זה אסור, ומתוך האפצ'י שלו הם התחילו לנסוע. כלומר, שהוא בלא יודעים הנהיג עגלה עם כלאים, ובשביל זה היה צריך כשנפטר מהעולם הזה לעבור את הגיהנם (שכל אחד יקח בחשבון...). כל זה מספר ההייליגע רוז'ין לווארקער, ואומר – דע לך שאצלי אין אפילו דבר כזה, אז בשביל מה ישבתי כמעט שנתים בבית הסהר? כי פעם, כשהייתי בן חמש, היתה סעודת חומש (היום קוראים לזה חגיגת חומש), שמתחילים ללמוד חומש. אז המלמד הושיב אותי בראש, ובקש ממני שלכבוד החומש אומר דבר תורה לפני כל הילדים, ולכן אמרתי איזה דבר תורה לפני כולם. אחרי הדבר תורה שאמרתי כולם עברו לפני ונתנו לי שלום, ישר כח, ואז הרגשתי טפה קטנה של התנשאות, ובגלל טפת ההתנשאות שהרגשתי בגיל חמש כשאמרו לי ישר כח על דבר תורה שאמרתי ישבתי כמעט שנתים בבית הסהר (גם כן, שכל אחד יקח ללב את הדבר הזה). זה בכלל סיפור שמלמד הרבה לגבי האישיות שלו, כי, כאמור, הסיבה הפשוטה והגשמית שישב בבית הסהר היא בגלל שנהג במלכות. אבל כמה שהוא נהג במלכות, לבו נשבר בקרבו, ואין לו שום טפה קטנה של התנשאות על אף אחד. ובאמת, מי שאין לו שם התנשאות בכלל – שזה דוד המלך – הוא משיח בן דוד. משיח בן דוד זה כמו דוד אביו, כמו שהרמב"ם פוסק, ודוד בעצמו אומר "והייתי שפל בעיני", הוא עצם השפלות, אין לו שום טפת התנשאות בפנים, כולו אומר שפלות.

יש עוד סיפור דומה. פעם אחת הוא נסע בעגלת כבוד – פעם היו כרכרות מפוארות ביותר (רצוף שטיחים וזהב ויהלומים, משהו מאד יקר שהיום אין רכבים כאלה). היה עוד צדיק גדול מאד של הדור, רבי משה צבי מסווארן (תלמיד של הברדיטושבער, של האפטער-רב), והם נסעו ביחד בעגלה והגיעו לאיזה מקום.שמה קבלו אותם בכבוד מלכים, באופן יוצא מהכלל, רצו לפני הכרכרה וכו' – דברים שגם כאשר חולקים כבוד לאדם מכובד, למלך, לא עושים דברים כאלה. הכבוד היה כל כך גדול עד שהסווארינער – שבסיפור אחר הוא אמר לצדיק אחר בדור שלא כל צדיק יודע לקבל כבוד, ואמר לצדיק אחר שאתה לא יודע לקבל ואני כן יודע לקבל – הרגיש כל כך לא בנוח שהוא הרכין את ראשו בעגלה, שלא יראו אותו. מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שכאשר התמנה לרב בברדיטשוב כבדו אותו בכבוד מלכים, וכשהוא התקרב לעיר הוא ראה מה שהולך לקרות והוא כל כך מאס בכבוד זה שהוא פשוט התחמק והסתובב בדרך אחר, נכנס לעיר מצד שני, ונכנס לבית של כפרי, ורק כעבור יממה, כשהחלו להתייאש ולומר שהרב אמר שיגיע והוא רמאי, אז הואיל לגלות שהוא נמצא שם באיזה בית עלוב. יש הרבה סיפורים על קבלת כבוד של צדיקים, וכאן אפילו מי שהעיד על עצמו שיודע לקבל כבוד מרגיש כל כך לא בנח שמרכין ראשו בעגלה. פונה אליו רבי ישראל מרוז'ין בשאלה – מה הבעיה שלך? הרבי מסווארין אומר לו שזה כבר מופרז, לגמרי לא נורמלי. אז הרבי מרוז'ין אמר לו – מה אני מרגיש בשעת מעשה? שעגלת הכבוד הזאת, שאנו נוסעים בה, זה ארון של מתים, והסוסים הם נושאי המיתה, וכל האנשים מסביב הם המלוים של הלויה. מי שמרגיש ככה, זה לא נוגע ולא פוגע בשפלות שלו כמה כבוד שלא יתנו לו. אדרבה, כנראה שזה מוסיף לחויה שלו שהוא נמצא בתוך הארון (הכי מענין כאן זה הסוסים, שהם נושאי הארון). זה עוד סיפור של עוצמת השפלות שלו, שזה התנאי לנהוג בחיצוניות בשיא ההתרוממות וההתנשאות, כמלך ממש, ובאמת לומר שאני המלך המשיח.

אמרנו שהווארקער היה נוסע אליו, הקוצקער בכלל לא, והחידושי הרי"מ היה אצלו פעם אחת. רבי ישראל מרוז'ין נהג בשיא המלכות, והיו לו אורוות סוסים (כמנהג המלכים לכל דבר, לכן התקנא בו הצאר), וכשהחידושי הרי"מ היה שם הוא לקח אותו לאורוות הסוסים והתחיל להראות לו אותם. אז הוא פנה לחידושי הרי"מ – שכמו שהקוצקער היה חריף והווארקער היה נח, החידושי הרי"מ הוא בן תורה (הקו האמצעי, גאון בתורה, והעיקר אצלו זה התורה) – ואומר לו, מה אתה אומר על זה? הוא ענה לו "גם זה הבל" ("גם זו – לטובה", "גם זה – הבל"; גם זה = 55 = הכל, "הכל הבל", כלשון בתחלת ובסוף קהלת). כל מה שאתה עושה – זה הבל (מתאים למגילת קהלת, שקראנו בסוכות). ככה עונה בן תורה – כל הגשמיות זה הבל הבלים. כך הוא עונה לו אחרי ש'מתפאר' בסוסיו. הרוז'ינער אמר שנכון, והבל ר"ת "הכל ברא לכבודו". מה נלמד מהסיפור הזה? שצדיק שבאמת נוהג במלכות, שיש לו חוש במלכות, זה חוש להעלות את הבלי העולם הזה, לגלות בתוך ההבל של העולם הזה – שהוא יודע שהכל הבל – שהכל ברא לכבודו, כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. מי שיש לו את החוש הזה הוא מלך. לחידושי הרי"מ כנראה אין את החוש הזה, הוא רק בן תורה. אבל מי שצריך למלוך – אפילו היום, פה בארצנו הקדושה, להקים ממשלת תורה וממשלת משיח – כל כולו צריך לשקוע בהבל, אבל תוך כדי ששוקע בתוך ההבלים הוא יודע שהבל זה ר"ת "הכל ברא לכבודו" והתפקיד שלנו זה לגלות את זה בתוך ההבל. זה גם כן ווארט חשוב מאד.

אמרנו שהוא אמר על עצמו משיח, והוא היה צעיר יחסית, והוא שלח לצדיקי אותו דור שיכתירו אותו כמלך המשיח. היו צדיקים גדולים מאד שהסכימו, כמו רבי מאיר מפרימישלאן – מזקני צדיקי אותו דור – שאמר שלא רק אכתיר אותו, אלא גם אשלח לו את הספודיק של אבא שלי. אבל היה עוד צדיק מהזקנים, רבי אורי השרף, שאמר שלא מתאים שהמשיח יהיה כזה אברך צעיר – לא שהוא לא יכול להיות משיח, אבל הוא עדיין צעיר לימים, וזה ספאסטנישט. בכל אופן, האפטער-רב, שהיה עוד יותר מזקני צדיקי אותו דור – בדור הקודם היו רבים שראו בו את גדול כל הצדיקים (הכל בין צדיקי וחסידי פולין, ולא כל כך קשור לחב"ד בכלל, שהיו במקום אחר ולא היה כל כך קשר, לכן זה כל כך פלא שהצ"צ היה כל כך קשור לר"י מרוז'ין) – והוא אמר עליו כאברך צעיר שכבר יש לו את הנ"ר של משיח (נפש-רוח), הלואי שהוא יזכה לנשמה של המשיח. כלומר, הוא אישר בעצם שהוא המשיח בדרך (כמו שיש מדינה בדרך, יש גם משיח בדרך). לפי הקבלה כל אחד צריך לזכות דרגה אחרי דרגה – נרנח"י, ולפעמים מסתפקים רק בנר"נ – לכן הוא אומר שכבר זכה לנ"ר של משיח, והלואי שיזכה גם לנשמת משיח, ואז יוכל להתגלות כמלך המשיח.

סיפור ברוח אחרת לגמרי. בכל עירה בישראל יש את המשוגע של העירה – זה מסורת (יש ציר מפורסם בדור האחרון, ר' משה קליינמן ע"ה, שאחד מציוריו המפורסמים זה משוגע העירה, וכדאי לראות תמונה זאת) – וכך היה גם בעירו של ר"י מרוז'ין. פעם אחת המשוגע בא אליו, פגש אותו ואמר לו – רבי דו ביסט משיח בן יוסף, איך בין משיח בן דוד (אתה משיח בן יוסף ואני משיח בן דוד). ידוע שמשוגע = אני משיח. אז הרוז'ינער פנה אליו ואמר – אפשר פאקערט (אולי זה הפוך). היו שם הרבה חסידים שלו מסביב, אז גדולי החסידים שמה התדיינו בינם לבין עצמם למה היה צריך לענות לו בכלל – הוא ענה לו כאילו שהוא שפוי, ב"סטרייט פייס", ולמה עשה כך? אז החסידים שדנו בינם לבין עצמם הסבירו שכנראה שאותו משוגע וכולנו – אצלו זה בדיוק אותו דבר. זה שהוא מתייחס אלינו, זה בדיוק אותו דבר כמו שהוא מתייחס למשוגע הזה, אין אצלו שום הבדל. זה 'השגה' של גדולי החסידים של הרבי.

אמרנו שהצמח-צדק היה בקשר מאד מאד פנימי עם ההיליגע רוז'ינער, גם בעניני הכלל, כמו שאמרנו ששלח אצלו כמה פעמים את רבי אייזיק מהומיל גדול חסידי חב"ד (ורבי אייזיק לגמרי התפעל ממנו, עד שלהרף עין עמד באיזה נסיון של התקשרות), אבל גם בעיני הפרט היה קשר. הסיפור הכי מפורסם, ידוע שהצ"צ עסק מאד מאד – כמו הרבה גדולי ישראל בנגלה – בנושא של היתר עגונות. אשה שבעל נעלם, ולא יודעים אם הוא חי ומת, וכל זמן שלא יודעים כלום אסור לה להתחתן והיא עגונה ומסכנה לגמרי, וגדולי הצדיקים עסקו בהתרתה. גם אצל הצ"צ יש ריבוי תשובות בענין זה, וכן ריבוי מופתים בענין זה (מי ששקוע ומוסר נפשו ללמוד נושא בתורה בעומק, זוכה שהקב"ה יסייע בידו לחולל נסים ומופתים למעלה מדרך הטבע בנושא זה). כאן זה מופת משותף – סיפור מופלא של שיתוף שני צדיקים במופת, שאיני זוכר כרגע כיוצא בו. אשה אחת עגונה מרוסיה, מאזור הצ"צ, ובוכה שהבעל נעלם ולא יודעים עליו כלום. הצ"צ התבונן לרגע, ואמר לה לנסוע לסדיגורא – נסיעה ארוכה, מרוסיה לאוסטריה – ותחזרי אלי ותאמרי לי מה אומר הרבי מרוז'ין על הבעיה שלך. היא נסעה כמובן את כל המסע, ונכנסה לר"י מרוז'ין, ושפכה לפניו את מר לבה. הוא לא התייחס כל כך, רק אומר לה פסוק – "כי יצפנני בסכה ביום רעה". זה מה שיצא מפיו, זה מה שהיא שמעה, והיתה מספיק יודעת ספר לקלוט את הפסוק. היא חוזרת לליובאוויטש והצ"צ שואל מה אמר לך דער הייליגע רוז'ינער, והיא אומרת שאמר לה "כי יצפנני בסכה ביום רעה". הצ"צ שאל אם פעם היתה להם סוכה ליד הבית, ואומרת שהיתה לנו לפני כך וכך שנים אבל זה התמוטט, ומאז אין לנו סוכה. הצ"צ אמר שתלך מיד ותביא פועלים שיפנו את חורבת הסוכה שהתמוטטה. היא הלכה ועשתה זאת, ולהפתעת כולם, כמובן, מצאו את הגופה של בעלה (אחרי כמה שנים טובות). כלומר, הוא הלך לשם ובאותו זמן קרה מה שקרה והסוכה התמוטטה עליו ומאז הוא נעלם. הכל בהשגחה והסוף טוב, כי זה מתיר את האשה העגונה להתחתן. שוב, זה סיפור מופת מופלא של שיתוף פעולה של שני צדיקים יחד – הצ"צ וההייליגע רוזינער לטובת אשה אחת מסכנה. הרוז'ינער רואה ברוח הקדש, וכך תמיד היה אומר על עצמו, שמי שלא מרגיש בסוף העולם ממש כאב שינים או כאב אצבע של כל יהודי הוא לא צדיק – ודאי לא צדיק בבחינת משיח. אז עיניו פקוחות לראות כל מה שעובר על כל אחד בקצה העולם. הוא באמת נין של המגיד, וכך אדה"ז אמר על הבעש"ט והמגיד, שראו מסוף העולם ועד סופו, והוא ירש זאת. הוא אומר את הפסוק, ונותן לצ"צ לפרש את הכוונה (מה שהאשה עצמה לא הבינה, כמובן). אז איך נסביר את היחס כאן? זה כמו אורות וכלים. כל הענין של חב"ד זה להכניס אורות בכלים – זה בדיוק מה שהסיפור הזה ממחיש, שהוא שלח את האשה לרוז'ינער בשביל לקבל הארה, אבל לתרגם את זה לשפת מעשה, לתת לאור כלים, זה מה שהצ"צ עושה. בעצם זה התחיל ממנה – שרש הכלים זה לפני האור. קודם היא מגיעה אליו, אחר כך הוא שולח אותה לרוז'ינער, ואז היא חוזרת עם האור אליו ו"מהתעבות האורות נתהוו הכלים", הוא מיד מבין מה הבעיה כאן ושולח אותה לסוכה הנופלת (סוכת דוד הנופלת), לפקח את הגל. בזכות לפקח את גל האבנים גם פוקחים את העינים – "גל עיני" – להתיר את העגונה, שהיא כנסת ישראל.

הסיפור הבא הוא גם סיפור מופלא שיש בו מכנה משותף עם הצ"צ. גם הצ"צ וגם ההייליגע רוז'ינער היו מאד קשורים ליהודים שהתגייסו, כמובן בעל כרחם, לצבא הצאר ודאגו לשלומם. יש הרבה סיפורים שהצ"צ אמר מאמרים לחזק אותם לעמוד בנסיון, עד מס"נ. יש סיפור דומה שאפשר ללמוד ממנו הרבה מוסר השכל, שהגיעו לרוז'ינער ע"ב יהודים שנלקחו לצבא ונשלחו למלחמת גוים בגוים. כתבו פ"נ לרבי מרוז'ין שיעורר רחמים שיחזרו בשלום מהמלחמה, אז הוא שלח להם שיהדרו בהנחת תפלין – שכל הזמן יהיו עם תפלין על הראש. זה סיפור מופלא, כי הוא בעצם מקור נפלא ביותר למבצע תפלין של הרבי. אם יש מישהו בזמן האחרון שאמר שהסגולה להנצל ולהשמר חילים במלחמה זה מצות תפלין זה הוא (האסמכתא היא ברא"ש, בהלכות קטנות של תפלין, המביא מאחז"ל "וטרף זרוע אף קדקד" שזה תש"י ותש"ר – זה ברכת גד, השבט של החלוץ היוצא לפני הצבא, היחידה הקרבית הנבחרת של צבא ישראל, אך כאן יש סיפור, מעשה שהיה, על צדיק שהורה כך לחילים). הרבי לא אמר דבר כזה, אבל הוא אמר שישתדלו להיות כל הזמן עם תפילין על הראש. הם רכשו לעצמם תפלין מאד קטנות – אנו מהדרים בתפלין גדולות, אבל עימן אי אפשר להסתובב בקרב – שהיה אפשר ללבוש זאת תחת הכובע (או מה שלבשו במדים), וכך הלכו כל הזמן. גם בשעת הקרב, קרבות קשים ביותר, היות שהמלחמה היתה בין גוים לגוים, הם קבלו החלטה – ואת זה הרבי לא אמר להם – שהם לא נלחמים בכלל, זו לא מלחמה שלנו. אבל הם בחזית ממש, ולכל אחד היה סוס – והם פשוט רכבו אנה ואנה, עם רושם גדול, אבל בלי להלחם בכלל. היו שם מפקדים ששמו לב שהחילים האלה לא נלחמים, רק משחקים כאן, אז מפקד אחד הרים את הרובה על מנת לירות בהם. ברגע שהוא הולך לירות בהם הוא בעצמו מקבל כדור בראש מהאויב – כל הדבר הזה קרה תחת אש, הם רוכבים אנה ואנה ושום דבר לא פוגע בהם, ומפקד ששם לב והרים את הרובה במקום קבל כדור בראש. אחר כך עוד מפקד שם לב ונורה, ובסוף "לא נפקד ממנו איש" – כולם חזרו בשלום. כאות הוקרה שחזרו מהקרב כולם נסעו ביחד לרוז'ינער – בהתחלה רק כתבו פ"נ, אבל בסוף, אחרי הנס, כולם נסעו לענות. היו שם ע"ב – כנראה שהיה לו ארמון מלכותי, וכולם יכלו להכנס לחדר. נכנסו ע"א חילים, ואחד לא נכנס. הוא שם לב – מי שיש לו ראש גאוני מיד רואה כמה יש, וזכר כמה היו בפתק – ושאל איפה האחרון, ואמרו שהוא עומד מאחורי הדלת ומתבייש לראות את פני הרבי. הרבי קרא לו להכנס, הסתכל עליו, ואחר כך – אחרי שכולם הלכו – הוא התבטא בפני החסידים שמימי לא ראיתי צדיק שומר הברית כמו החיל הע"ב הזה. כולם נצלו בנס, אבל בנוסף לכך יש לו גם בשת פנים בפני הצדיק. זה גם סיפור מופלא ביותר, איך הוא הציל את הגדוד העברי במלחמה בזכות מצות תפילין. המוסר השכל זה גם ההחלטה שלהם, שהיות שלא לנו המלחמה אין לנו מה לשתף פעולה ולהלחם. אפשר לפשט את הרעיון הזה ולהבין שיש גם אצלנו הרבה דברים, אפילו מלחמות היהודים, וכל צד מנסה לגייס עוד אנשים ועוד יהודים לצבא שלו – בכל מיני הקשרים של מלחמות היהודים, של מפלגות רבות – ולומדים שצריך תמיד לחוש אם המלחמה הזאת היא לנו או לא לנו, ואם לא לנו המלחמה צריך רק ללבוש תפילין ולא לשתף פעולה. אם כבר מכריחים אותך, אז רוכבים על הסוסים אנה ואנה, ואז הקב"ה עוזר. אפשר לומר שהא בהא תליא – זה שהיה להם תפילין על הראש זה מה שנתן להם את המוחין לדעת שלא צריך פה להלחם בכלל, רק לעשות את עצמנו (היו גם תש"י, אבל על תש"ר יש פסוק מיוחד – "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' אלו תפילין שבראש", כמאמר רבי אליעזר הגדול).

כמו שאמרנו בהתחלה, יש הרבה מאד סיפורים, ובחרנו רק כמה – גם זה סיפור מופלא. פעם אחת חסידי רוז'ין – בדרך אל הרבי או ממנו – התארכו באכסניא של יהודי, וראו שבעל הבית מתפלל מאד מאוחר, אחרי הזמן, בצהרים. שאלו אותו מה זה – למה אתה לא מתפלל בבקר? הוא אמר ששמעתי שיש צדיק שקוראים לו רבי ישראל מרוז'ין שגם מתפלל מאד מאוחר, וכמו שהוא כך גם אני. החסידים אמרו – דע לך, אנחנו חסידים שלו. הוא סיפר לנו משל על הדבר הזה. שהיה זוג, איש ואשה, וכל פעם האשה היכנה לבעל ארוחת בקר בזמנה (10, 9, 8), כל יום לחם וחמיצה (בורשט). יום אחד הוא בא למטבח בשעה הידועה לארוחת בקר ואין כלום – הוא מתאזר בסבלנות ומחכה, עוברת שעה ועוד שעה, ואין אוכל. מגיעים כבר לאחר הצהרים, ופתאום בשעה מאוחרת מאד האשה מביאה לו ארוחה – לחם וחמיצה. אז הוא אומר לאשתו היקרה – למדתי זכות עליך כל הזמן, חשבתי שלא הבאת לי את הארוחה בזמן כי את רוצה להפתיע אותי באיזה ארוחה מיוחדת, ולכן זה לוקח לך הרבה זמן. דמיינתי איזו ארוחה את עומדת להכין, ובסוף את מביאה לי לחם וחמיצה כל יום בבקר. כך החסידים אמרו לבעל האכסניא, שזה המשל ששמענו מהרבי – מה שהרבי מתפלל מאוחר זה כי מכין סעודה מיוחדת לבעל, לאבינו שבשמים, דודנו, אבל מי שרק יודע להביא לחם וחמיצה אז בשביל מה לחכות?! ככה באמת הרבי למד אותם – שההתנהגות שלי זה לא בשבילכם, ולא כל התנהגות של רבי זה בשביל כולם, אלא רק בשביל אשה שיודעת להכין סעודת מלכים. אז בעל האכסניא הזה חשב לרגע, ואמר לחסידים – כל זה מדובר באיש ואשה שאין השלום שרוי ביניהם, אז יכול להיות שהאשה תאחר את הארוחה ובשעה מאוחרת תביא לו לחם וחמיצה והוא יקפיד (שאת זה יכולת להביא לי בבקר), אבל אם מדובר בזוג שהשלום שרוי ביניהם, גם כשהיא תביא לו לחם וחמיצה בשעה הכי מאוחרת הוא לא יקפיד בכלל, כי הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. הם, בלשון ציורית, נפלו על הפנים, וזה גם סותר את מה שהם שמעו בעצמם מהרבי. אז אף על פי שיתכן שהיו בדרך מהרבי הביתה, הם חזרו מהר לרוז'ין ונכנסו לרבי – כנראה היו חסידים חשובים – וספרו את כל הסיפור, שספרנו לו את המשל הידוע של רבינו והוא הגיב כך, בתשובה ניצחת. הצדיק רבי ישראל מרוז'ין אמר להם – תדעו לכם שיש נשמה שיורדת לעולם הזה לחיות שבעים שנה רק בשביל לומר ווארט אחד (יש משהו דומה מהבעל שם טוב, שיש נשמה שיורדת לעולם הזה וחי שבעים שנה רק בשביל לעשות מצוה אחת, וזה עוד יותר חזק – יורדת רק בשביל לומר ווארט אחד). חזרו לדרכם, דרך אותה אכסניא, וכשהגיעו לשמה שמעו שאותו אחד כבר נפטר לעולמו. בכל אופן, הווארט הזה כל כך חזק – הרבי אומר מוסר השכל לחסידים, ובא מישהו שנותן 'בוקס' להוראה ולמשל של הרבי – אבל בעצם, מה הרבי ספר ומה הוא ענה? הרבי סיפר משל שמתאים לזמן הגלות, לתקופה הגלותית שלנו, שאכן, כמהשהבעל הזה לא הולך לגרש את אשתו בגלל שבסוף היום היא סוף כל סוף מביאה לו את הלחם והחמיצה של כל יום, אבל בכל אופן יש כאן איזו קפידא. בלשון בעל האכסניא, אין השלום שרוי ביניהם לחלוטין. ואילו אותו אחד ענה שאם השלום שרוי זה לא אכפת לו בכלל, כי זה בטל בתוך אור האהבה והשכינה ששרויה ביניהם. כל ההבלים האלה בטלים באור הגדול של השכינה, של האהבה שיש בין בני הזוג. מה הוא השיג באותו רגע שענה ככה? מצב גאולי. מאיפה ההשראה הזאת באה לו בכלל? כנראה שזה בא לו משרש נשמת ר"י מרוז'ין בעצמו. על פניו, זה סותר את המצב שלו, אבל מי כמו הצדיק הזה שיודע מה ההבדל בין הגלות לגאולה, שביחס שלנו לדודנו (אנחנו הרעיה של שה"ש והקב"ה הוא הדוד) היום זה לא בדיוק מצב של השלום שרוי ביניהם, ומה שאנו מצפים ומחכים ושואפים שיהיה מצב מושלם של השלום שרוי בינינו. מתוך המצב הוא תפס את הפירכא – זה גם בא לו באמצעות מה שהוא שמע, כלומר שבעצם הוא חשף את הממד הנסתר ביותר של מי שאומר על עצמו שאני מלך המשיח ואני יכול להביא את הגאולה לעולם. שבעצם הגאולה לעולם זה מצב של השלום שרוי ביניהם. מצד אחד, זה כבר קצת מסוכן לומר את המשפט שבשבילו ירדת לעולם, אבל מצד שני יש מוסר השכל אין סופי שאפשר ללמוד מסיפור זה.

נספר עוד סיפור אחד, אחרון אחרון חביב, שבעצם זה ווארט: עוד משהו שדומה לחב"ד – ידוע מה שכתוב ב"היום יום" האחרון (הכל הולך אחר החיתום), בערב י"ט כסלו, מסורת מהצ"צ שהיו שומעים מפיו של אדמו"ר הזקן על הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" שהיה ואמר "איך וויל ניט וכו'" – איני רוצה שום דבר, לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך, אלא רק אותך עצמך. מפיו הקדוש של הרוז'ינער הקדוש היו רגילים לשמוע כזה משפט – רבונו של עולם, איך בין מוחל כל הגן עדן והעולם הבא שלי, ומבקש ממך רק דבר אחד, תביא כבר אור לעולם ולא יסתובבו אנשים בעולם כבהמות בחשיכה. על עצמי אני מוחל לך את הכל, ורק בקשה אחת אני מבקש – שקצת תאיר את המציאות, שאנשים לא יסתובבו כמו בהמות. אם הווארט של "מי לי בשמים" של אדה"ז זה בסוד רצוא, הווארט הזה שהיו שומעים מפיו זה שוב, כי זה מתוך דאגה לעולם – זה מלכות, מתוך דאגה ל"הבל", שלא ישאר הבל אלא מתוכו יתגלה "הכל ברא לכבודו". שלא נהיה "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" אלא "רוח האדם העולה היא למעלה" תוך כדי העלאת המציאות כפי שהיא (לא לעזוב את המציאות, רק לגלות את "שם כבוד מלכותו" במציאות).

עד כאן סיפורי הרוז'ינער, שהיארצייט שלו היה ג' חשון.