"צדיק תמים היה בדֹרֹתיו"

בע"ה

שבת בראשית תשפ"ד – כפ"ח

אהבת שלום לפרשת נח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חן השבת

תולדות נח

כותב ה"אהבת שלום" בריש פרשתנו:

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט). ופירש רש"י ז"ל, למדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים.

בפסוק הבא נזכרים שלשת בניו הגשמיים של נח – שם, חם ויפת. אבל מההקדמה של הפסוק הראשון המתאר את צדקותו של נח לומדים חז"ל[ב], ומביא רש"י, ש"עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים".

כמה בנים, אם כן, יש לנח? בתורה הזו ובתורות הבאות מפורטות ומפורשות ב"אהבת שלום" מעלותיו-תולדותיו של נח שבפסוק. בהשראתו נסביר ש"נח" הוא מדרגה אחת, "איש" מדרגה אחת, "צדיק" הוא כמובן מדרגה אחת, "תמים" מדרגה אחת, "היה" מדרגה אחת, "בדורותיו" זו גם מדרגה והמדרגה האחרונה, השביעית, היא "את האלהים התהלך נח"[ג] (ואפשר אפילו להסביר כיצד כל מלה היא מדרגה בפני עצמה, מ"נח" כנגד הכתר עד "נח" כנגד המלכות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", "כתר עליון" ב"כתר מלכות"[ד]). אם כן, יש לנח שבע מדרגות ב"תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" ועוד שלשה בנים גשמיים, חלוקה של ג"ר וז"ת (ואם מחלקים את "תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" לעשר מדרגות, כנגד עשר הספירות[ה] – שכולן באצילות, בה "ונח מצא חן בעיני הוי'" – שלשת הבנים הם כנגד עולמות בי"ע[ו]).

הזהות בין הצדיק והמצוות

להבין כפל נח נח. גם להבין הסמיכות לפסוק ונח מצא חן בעיני ה', המסיים פרשה שלפניו (ו, ח).

הענין הוא כך, דהנה הצדיק נקרא נח, כמבואר בזוהר הקדוש (ח"א נח, ב), על שם שהוא נייחא לעילא נייחא לתתא, נייחא למקום נייחא לבריות. וכמו כן המצוות ומעשים טובים שהצדיק עושה נקראים גם כן נח,

הכפל "נח נח" מוסבר ש"נח" עצמו הוא תולדה של "נח" משום ש"עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים" נקראים בשמו של הצדיק.

הוא מביא כאן דוגמה הפוכה לכאורה, שמקיים המצוה נקרא בשם של המצוה (ושל מתקן המצוה):

על דרך המבואר אצלנו במקום אחר, כשמתפלל אדם תפלת שחרית שתיקן אברהם אבינו ע"ה נקרא גם כן שחרית, ונקרא גם כן אברהם[ז], ובמנחה נקרא גם כן יצחק, ובערבית נקרא גם כן יעקב, ובמוסף נקרא גם כן יוסף (עי' לקו"ת פ' יתרו ד"ה זכור את יום השבת). והכלל, כי קונה שם טוב לעצמו כשם התפלה שמתפלל.

אפשר להסביר שהזהות היא בשני הכיוונים – התאחדות מלאה של הגברא והחפצא – כך שהמצוה נקראת בשם של מקיים המצוה ובד בבד מקיים המצוה נקרא בשם המצוה.

אפשר גם לחלק בין מצוות לתפלה: במצוה האדם הוא משפיע (כמו בנתינת צדקה, שהיא סתם מצוה[ח]) ואילו בתפלה הוא המקבל, המבקש מתוך ש"לית ליה מגרמיה כלום", "תפלה לעני"[ט]. ממילא, בתפלה המתפלל מקבל את שם התפלה שהתפלל ("ואני [פנימיות העני] תפלה"[י]) ואילו המצוה נקראת על שם המשפיע-המקיים אותה (ובפרט שמשפיע אמתי נותן את עצמו ממש, ולכן השפע נקרא על שמו, שהרי הוא-הוא השפע, כך, לדוגמה, כאשר יוסף הוא המשביר והמכלכל גם השפע שהוא משפיע נקרא בשם יוסף). זהו גם ההבדל בין "נח" ל"חן" – "ונח מצא חן" – נח הוא בחינת המשפיע (היסוד[יא]) וחן בחינת המקבל, "אשת חן"[יב] (כאשר מציאת החן של המקבל מעוררת את המשפיע לתת לו את עצמו ממש, היינו שהחן הוא העלאת מ"ן[יג], וד"ל).

נמצא, כשהצדיק נקרא נח, המצוות והמעשים טובים שלו נקראים גם כן נח. וזהו פירוש הפסוק אלה תולדות נח נח, פירוש תולדות של הצדיק הנקרא נח, המה מצוות ומעשים טובים הנקראים גם כן נח.

מצוות בתמימות

כדי שתהיה הזדהות מלאה עם המצוות צריך לקיים אותן בתמימות:

והעיקר הוא לעשות המצוות בתמימות, ואז זוכה לכל הנ"ל,

ה"תמים" כאן הוא התואר של ה"צדיק" – "צדיק תמים" – והוא מלמד שהעיקר שהמצוות ייעשו בתמימות.

"תמים היה" – שהיה כבר – מתאים לדברי הרבי הרש"ב שתמימות היא תכונה שכמעט בלתי אפשרי לרכוש והיא תלויה בתולדתו של אדם – אם האדם נולד עם תמימות יש לו תמימות ואם לא אין לו תמימות.

וגם זוכה להמשיך תמימות לדורותיו. וזה תמים היה בדורותיו וד"ל.

התמימות היא הפשיטות של ההוד, היהודי הפשוט של הבעל שם טוב (שעיקר מעלתו בלב[יד], בפנימיות הלב הבלתי מורגש, "קלא פנימאה דלא אשתמע" גם לעצמו, סוד רדל"א, היינו היחידה השוכנת בלב דוקא, כפי שמבאר הרבי הרש"ב). התמים מוסר את נפשו בתמימות על כל מה שהוא עושה למען השי"ת – אצלו "אלקות בפשיטות" באמת, וממילא מציאות עצמו בהתחדשות, וממילא אינו ספון כלל כנגד פשיטות האלקות, שהרי אצלו ה' הוא ברי והוא שמא ו"ברי עדיף" בפשיטות ובתמימות.

הכנה לשבת וקבלה משבת

והנה שבת קודש נקראת גם כן נח כדאיתא בזוהר הק' (תקו"ז נד, ב),

בפרשת "ויכֻלו"[טו], פרשת השבת בתורה, יש קדם (זה ברבוע) אותיות, כידוע, והן מתחלקות ל-נח אותיות (עד לתבת "וישבֹת", ההופעה הראשונה של שרש שבת בפרשה) ועוד אלהים אותיות (משם "אלהים" עד הסוף). כלומר, קריאת שבת על שם נח היא על שם מנוחת ה' בשבת, נח-אלהים (ומנוחת האדם בשבת, "יעקב ובניו ינוחו בו"[טז], היינו התדמות לאלקים, קיום "אני אמרתי אלהים אתם"[יז] במנוחת השבת דוקא).

ורמז נוסף: שבת-נח עולה כתר-חכמה-בינה, סוד שלש עליות השבת (כנגד שלש סעודות), כמבואר היטב בקבלה וחסידות[יח].

וששת ימי המעשה המה נקראים תולדות נח, כי המה מקבלים חיות מהשבת קודש הנקראת נח, כנודע.

כתוב שששת ימי המעשה שלפני שבת מכינים לשבת וששת הימים שאחריה מקבלים ממנה, והשבת עומדת ביניהם. זהו סוד מילוי האות ואו (במילוי אלפין, המילוי של שם מה) – א באמצע, סוד השבת, ו-ו בכל צד, ו ימי החול שלפניה ו-ו ימי החול שאחריה.

וזה פירוש הסמיכות ונח מצא חן בעיני ה', פירוש ו' נח, ו' רומז לששת ימי המעשה, נח רומז לשבת,

הפסוק שמסיים את פרשת בראשית (סוד "ברא שית"[יט], בריאת ששת ימי החול, הקודמים לשבת בראשית, סוד "ירא שבת"[כ]), "ונח מצא חן בעיני הוי'", מתייחס ל-ו הימים שלפני שבת – "ונח" היינו ו ימים שלפני השבת שנקראת "נח". הימים הקודמים לשבת מתקשרים לשבת בעיקר בהכנה שלהם לשבת[כא]:

והיינו כשהאדם מכין עצמו מו' ימי המעשה על שבת קודש הנקראת נח, אזי בשבת קודש מוצא נשיאות חן,

מהי ההכנה לשבת? מכינים את כל מה שמכבד ומענג את השבת, היום שמחבר את הגשמיות עם הרוחניות (כנ"ל בהקדמה ל"אהבת שלום"[כב]). "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"[כג], מכינים את כל מאכלי שבת, וכמובן גם לובשים בגדי שבת. אפשר לומר שעיקר ההכנה לשבת, שכולל את כל ההכנות, הוא לבישת בגדי שבת – ו ימי החול הם ו מדות, לשון מדים-לבושים, בהם מכינים לבושים לקבל את אור השבת. ההכנה לשבת היא סוד ההתלבשות, שעושה כלי והכנה להשראה האלקית של שבת עצמה. כאשר אין מתכוננים לשבת, נמצאים רק בימי חול בלי שבת, הכל הוא בסדר של השתלשלות בלבד – וההשתלשלות לא מוצאת חן בעיני ה'. כדי למצוא חן בעיני ה' אנו לובשים בגדי שבת.

כי חן הוא שם הקדוש הוי"ה במילוי כזה יוד הי ואו הה בגימטריא חן,

שבת היא "שמא דקודשא בריך הוא"[כד] והוא קושר את השבת למילוי שם הוי' שעולה חן. חן איננו אחד מארבעת המילויים העיקריים של שם הוי' ב"ה, עב-סג-מה-בן, אבל הוא כולל אותם. קודם כל, חן הוא הממוצע של ארבעת השמות[כה]. ועוד, אם כותבים את ארבעת השמות ולוקחים את האותיות באלכסון – מתאים לכך שארבעת השמות עצמם הם כנגד י-ה-ו-ה[כו] – יוד משם עב (שכנגד י), הי משם סג (שכנגד ה עילאה), ואו משם מה (שכנגד ו) ו-הה משם בן (שכנגד ה תתאה)[כז] מתקבל מילוי שעולה חן (העלאת המילוי הנ"ל ברבוע פרטי עולה ת, בדיוק כמו הכאת אותיות חן, הכל בסוד נחת[כח]).

ושם זה משמש בשבת קודש, כי שבת היא בחינת שמיעה, בחינת אזן, ואזן בגימטריא חן.

אמרנו שבלימוד כל תורה ב"אהבת שלום" צריך לחפש את נקודת החידוש המרכזית של התורה – וכאן זו האמירה ש"שבת היא בחינת שמיעה". בדרך כלל מבינים ששבת – השייכת לעולם האצילות ובה מאירים מוחין דאבא – שייכת לראיה. לכן גם כתוב בזהר[כט] שהמלה שבת היא סוד העין, כאשר ה-ש רומזת לשלשת הצבעים שבעין (לבן-אדום-ירוק) וה-בת ל"בת עין" (השחור שבעין, שבתוך ה'ירוק' – צבע העין – שדווקא ממנו אור הראיה, "כיתרון האור מן החשך"[ל] דווקא). אבל מהו התוכן הפנימי של שבת? כאן רואים את החיבור לדרך חב"ד – העבודה העיקרית הפנימית של השבת היא התבוננות (השייכת לבינה-שמיעה) ותכלית ההתבוננות היא להגיע ל'דערהער' באלקות, לשמיעה פנימית. כתוב[לא] שמשה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל' אך ה' אמר לו לומר "שמע ישראל"[לב] – יש שם גם כוונה של ראיה, "שמע" ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם"[לג], אך העיקר הוא השמיעה.

מה הקשר של האזן לחן? [איזון.] נכון, מדברים על איזון וגם על עיון, בלשון חז"ל, וחן הוא סימטריה ואיזון. האריז"ל מדבר על סוד האזן? בהבלי אח"פ של אדם קדמון. השבירה היא באור העינים והתיקון מתחיל מהבל האזן דווקא – ההבל הדק ביותר, שכמעט אינו מורגש.

"ונח מצא חן", בסוף פרשת בראשית, רומז ל-ו הימים שלפני שבת ואילו "אלה תולדֹת נח", בתחלת פרשת נח, ל-ו הימים שאחר שבת:

ואלה רומז לששת הקצוות, ששת ימי המעשה, שכל אחד כלול מכולם, ו' פעמים ו' בגימטריא אלה, וזהו אלה תולדות נח, פירוש שששת ימי המעשה הרמוזים בתיבת אלה המה תולדות שבת קודש הנקראת נח וד"ל.

השבת פועלת את סוד ההתכללות – הימים שלפני השבת הם ו בלבד ואילו הימים שאחרי השבת הם ו ברבוע, "אלה" (ורמז: "ונח" עולה ח ברבוע, "אלה" עולה ו ברבוע, ושלמות הימים שלפני השבת ואחריה, ו-נח-אלה, עולה 100, י ברבוע).

נשיאת חן הדדית

וזו היא כוונת חכמינו ז"ל (שבת י, ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. כי כל מתנה היא מצד נשיאות חן, על דרך אמרם ז"ל (בבא בתרא סה, א) נותן מתנה בעין יפה נותן, וזהו מצד שהמקבל יש לו חן בעיני הנותן, וכן להיפך.

חן הוא סימטריה ולכן גם מציאת חן היא סימטרית-הדדית – המקבל מוצא חן בעיני הנותן וגם הנותן מוצא חן בעיני המקבל. השמיעה של שבת ב-אזן שלנו היא חן של ה' בעינינו ומכחה גם אנחנו מוצאים חן בעיני ה' וכן מכיון שאנחנו זוכים במתנת השבת ה' מוצא חן בעינינו. זהו יסוד חשוב שמתאים לספר שלנו שבעים פני חן.

וכל העולמות מקבלים זה מזה מצד נשיאות חן.

נשיאת חן היא גם הכח שגורם להשפעת שפע בכל העולמות – לא קבלה של השתלשלות (שאינה מוצאת חן) אלא קבלה שבאה מתוך התלבשות כל העולמות והפרצופים זה בזה, כאשר עיקר ה"מתנה טובה" לה זוכים על ידי מציאת החן היינו סוד ההשראה האלקית – הגילוי של מורנו הבעל שם טוב, שכולו אומר חן והשראה.

הוא חוזר כאן למה שאמר קודם, שהחן תלוי בעיקר בתמימות:

ועיקר החן הוא מצד התמימות, ובזה נושא חן למקום חן לבריות, חן לעילא חן לתתא, וכמבואר בזוהר הקדוש הנ"ל וד"ל.

ורמז יפהפה לדבריו: "חן למקום חן לבריות" עולה ב"פ (היינו שהוא ממוצע כל מדרגה) תמים[לד]!

ב. היה בעיניך כרשע

עוד כתב ה"אהבת שלום":

בפירוש רש"י (ד"ה בדורותיו) יש מרבותינו דורשים אותו לשבח. ויש שדורשים אותו לגנאי.

יש לדקדק כקושית המפרשים, למה יש לדרוש לגנאי כשיש לדרוש לשבח?!

ויש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שהצדיק נקרא הולך (עיין ברכות סד, א), כי הוא הולך בכל יום ובכל עת מדרגא לדרגא. וככל שהוא הולך יותר למדריגה גבוהה, הוא מסתכל שפלותו יותר ודורש בעצמו גנאי. אבל העולם הם להיפך, כי הם מסתכלים בכל תנועה ותנועה של הצדיק ורואים צדקתו שמתרבה ומתגדל בכל פעם יותר, ודורשים אותו לשבח, ואף על פי כן הוא משפיל ומקטין עצמו בכל פעם יותר מבראשונה ודורש את עצמו לגנאי וד"ל.

הא בהא תליא – ככל שהצדיק עולה, וממילא מגנה את עצמו, הוא מגיע למדרגה גבוהה יותר של שפלות, והא בהא תליא – המשך עלייתו הוא על פי שפלותו.

המציאות בה העולם דורש את הצדיק לשבח ואילו הוא, למרות זאת, דורש את עצמו לגנאי, היא קיום מאמר חז"ל "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". על מאמר חז"ל מקשה בנו של ה"אהבת שלום", ה"צמח דוד", את הקושיא המופיע גם בריש ספר התניא:

אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע (נדה ל, ב). ויש להבין, דהא במקום אחר הוא אומר אל תהי רשע בפני עצמך (אבות פ"ב מי"ג), רק כבינוני.

אדמו"ר הזקן מתרץ ש"כרשע" (ב-כ הדמיון בלבד) היינו  בינוני (וממילא הדבר עולה בקנה אחד עם ההסבר ש"אל תהי רשע" היינו בינוני), שהוא "כרשע" מצד מציאות הנפש הבהמית שבו, אבל ה"צמח דוד" מפרש פירוש מופלא אחר:

התירוץ הוא, כשאין אומרים לאדם 'צדיק אתה', ואין העולם באים אליו כלל, רק שהוא אדם בפני עצמו, אזי צריך להיות בינוני בעיניו. ואם העולם אומרים לאחד 'צדיק אתה', אזי צריך להיות דווקא רשע בעיניו. וזה מדויק אל תהי רשע בפני עצמך דווקא, ומובן.

כשהאדם הוא בפני עצמו, זוכה לקיים "והצנע לכת עם אלהיך"[לה] (תכלית עבודת התשובה לפי דרך הרבי ר' זושא מאניפולי[לו]), ואין מי שמשבחו – די לו לעבוד את ה' כבינוני[לז] (והיינו היה בעיניך "כרשע" כפירוש אדמו"ר הזקן). אך כאשר העולם משבח אותו, מחזיק ממנו צדיק – ואף נוהג בו בהתאם, כ'עולם' הנוסע אל הצדיק לקבל ממנו הדרכה בעבודת ה' ולהתברך מפיו – אזי עליו להחזיק את עצמו "כרשע" ממש (לא רק ב-כ הדמיון).

תירוצו של ספר התניא, "ספר של בינונים", מתאים לעבודת הבינוני, שלו די להחזיק עצמו "כרשע" ב-כ הדמיון בלבד, אך ב"ספר של צדיקים" – כדרך רוב ספרי תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הרב המגיד – מפרשים "כרשע" ממש, על דרך המסופר על רבי אהרן הגדול מקרלין שכתב על עצמו בצוואתו שאין בישראל רשע גדול ממנו, ובהיותו צדיק גמור באמת ודאי אמר זאת באמת לאמתו, ודוק היטב.