"תורה לשמה" אצל הבינוני

לקוטי לוי יצחק לתניא

יום שבת וארא תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לאחרונה חזר הרב ללמד לקוטי לוי יצחק על התניא. בשיעור שלפנינו, העוסק בנושא היסודי של "תורה לשמה", נפרסת יריעה של פירושים בענין, כשמתוך הדברים עולה המשמעות המיוחדת של "תורה לשמה" אצל הבינוני (השונה מעבודת הצדיק) ומתגלה המשמעות הקיומית ב'עבודה' של הדקדוק הקבלי שמדייק רבי לוי-יצחק שניאורסון בפירושו.

"לשמה" – "כדי לקשר נפשו לה'"

בפרק ה בתניא כותב אדמו"ר הזקן על לימוד תורה לשמה – נושא יסודי, ראשון במעלה, שצריך להעסיק כל בחור ישיבה וכל יהודי שעוסק בתורה. בפרקי אבות רבי מאיר אומר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'"[ב] – ענין עיקרי ביותר.

קודם כל, צריך לדעת מהו הפשט של "לשמה" – לימוד על מנת לעשות. לימוד שלא לשמה הוא לימוד מתוך אינטרס – לימוד כדי להתייהר או לימוד בשביל להתפרנס מהתורה (היום אפשר להתפרנס ברווח בתור רב...). לעומת זאת, לימוד תורה לשמה הוא לימוד על מנת לקיים את מה שלומדים. יש כוונה נוספת – לימוד על מנת ללמד, שהיום גם הוא נקרא לימוד על מנת לעשות[ג], דהיינו על מנת לתקן[ד] ולהחזיר בתשובה. זהו הפשט, אבל אדמו"ר הזקן מסביר לפי פנימיות התורה:

ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו כמ"ש בפרע"ח.

כתוב[ה] שיש "תלת קשרין" – ישראל, התורה והקב"ה – כאשר ישראל מתקשרים בתורה והתורה מתקשרת בקב"ה. הרבי מסביר[ו] שיש קשר שלישי, קשר ישיר בין ישראל לקב"ה, על ידי עבודת התשובה, אבל כאן מדובר על הסדר הרגיל בו ישראל מתקשרים לה' על ידי התורה. אדמו"ר הזקן אומר שלימוד תורה במגמה הזו הוא לימוד תורה "לשמה".

רבי לוי-יצחק: "לקשר" – קשר של תפילין

על כך כותב רבי לוי-יצחק בהערותיו:

דקדוק הלשון לקשר הוא כי לשמה הוא לשם ה', דלאה, כמ"ש בפע"ח ריש שער הנהגת הלימוד ע"ש, ולאה היא הקשר דתש"ר כידוע, שבו לקשר.

בקבלה כתוב[ז] ש"לשמה" הוא לשם האות ה, אך יש בשם הוי' ב"ה ה עילאה ו-ה תתאה, בסוד "שם הגדֹלה [ה גדולה, עילאה] לאה ושם הקטנה [ה קטנה, תתאה] רחל"[ח]. כאן, מביא רבי לוי יצחק מהפרי עץ חיים (שגם אדמו"ר הזקן הזכיר בפירוש בלשונו בתניא), שהכוונה היא דווקא ל-ה עילאה, סוד לאה. לכן, הוא מדקדק, בחר אדמו"ר הזקן בלשון "לקשר" (ולא 'לחבר' או 'לדבק' וכיו"ב), רמז לסוד "קשר של תפילין" השייך ללאה אמנו (העומדת באחורי ז"א, במקום הקשר של התפילין)[ט].

קשר של תפילין נמצא בעורף, באחורי הראש, כנגד מח האחור – מח הדעת. המושג "קשר" עצמו מופיע עוד קודם בתניא, בהגדרת כח הדעת – "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה אשתו והוא מלשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד"[י]. למח האחור, מח הדעת, יש חשיבות גדולה מאד – ממנו יוצא עמוד השדרה, בו יש חי חוליות, כנגדן תקנו את חי ברכות עמידה[יא]. כלומר, את הכח להתפלל מקבלים דווקא ממח הדעת, מח האחור, המקום אליו שייך הסוד של לימוד תורה לשמה בתנייא לפי דברי רבי לוי-יצחק. כשה' הראה למשה "קשר של תפילין" הוא גילה לו את יג מדות הרחמים ולימד אותו את סדר התפלה ("רחמי") על ישראל[יב] (וממילא, אם ה' היה מראה למשה את פניו היינו זוכים רק בפנימיות התורה, ולא בעבודת התפלה, שהיא העיקרית בעבודתנו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים על ידי חיים תמיד נוכח פני ה', "באשר הוא שם"[יג], בצרותיו שבעולם התחתון דווקא).

"לשמה" של בינוני

כפי שחזר הרבי הרבה פעמים[יד], אביו כתב את הערותיו על דרך הקבלה, תוך שהוא סומך על החסיד הלומד שיבין מעצמו את המשמעות החסידית הפנימית של הדברים. כדי להבין טוב יותר את משמעות חידושו של רבי לוי'ק כאן צריך להבין את מה שכתוב כאן בתניא ולהעזר בענין בעוד פירושים-הערות של הרביים והחסידים על הדברים[טו].

הרבי כותב[טז]:

כי לשמה המבואר בתניא הוא כדי לקשר נפשו ולא לשם התורה – שלכן כשמפרטים הענינים יותר נק' זה אדעתא דנפשי'.

בעצם, יש כאן קושיא מתבקשת: יש מאמרי חסידות מאד מפורטים על לימוד תורה לשמה, כמו במקורות שהרבי מציין בהמשך הערתו, החל מהדרוש הראשון בדרושי חתונה בסידור. על הדרוש הזה, עם הגהות רבי הלל, מבוסס הספר שלנו חתן עם הכלה, שמפורטות בו הרבה מדרגות ב"לשמה"[יז]. כשלומדים שם רואים שהלימוד כדי לתקן את הנפש של הלומד, שנקרא לימוד "אדעתא דנפשיה"[יח], הוא המדרגה הכי גבוהה של "לא לשמה". דווקא על המדרגה הזו כתוב ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"[יט], כי רק על ידי תיקון הנפש – על ידי לימוד התורה, שמקשר את הנפש לה' – אפשר באמת להגיע ללימוד "לשמה", שהוא לשם התורה עצמה (ולא לשם נפשו של הלומד).

גם בהמשך התניא[כ], כשמדובר על כוונה אמתית "לשם יחוד קודשא בריך ושכינתיה", כתוב שכוונה זו – השייכת בשלמותה רק ליחידי סגולה, דוגמת רעיא-מהימנא – צריכה להיות "לא לרוות נפשו הצמאה לה'", רוויון שבא על ידי לימוד התורה, "הוי כל צמא לכו למים"[כא] ו"אין מים אלא תורה"[כב] (כמו שגם מוזכר בתניא[כג]).

אכן, התניא הוא "ספר של בינונים" ואדמו"ר הזקן מגדיר כאן את הכוונה בלימוד תורה לשמה השייכת לבינוני – כוונה שעבור הצדיק היא באמת בגדר "שלא לשמה". בעל משנת "כל העוסק בתורה לשמה" הוא רבי מאיר, שפעמיםרבות אין הלכה כמותו משום שלא עמדו חבריו על סוף דעתו[כד] – רבי מאיר שייך לעבודת הצדיקים וה"לשמה" האמתי הוא למעלה ממדרגת הבינוני. כמו שעל מדת האמת מסביר אדמו"ר הזקן שהאמת בעבודת הבינוני אינה "נקראת בשם עבודת אמת כלל, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, וכתיב 'שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר', ואעפ"כ לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמתו שלהם"[כה] כך גם ביחס ללימוד "לשמה" – ה"לשמה" של הבינוני אינו בגדר "לשמה" כלל עבור הצדיק, אך עבור הבינוני היא ה"לשמה" הנרצה (שאף נאמר בו "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כולל הפירושים בחסידות כיצד בתוך ה"שלא לשמה" עצמו של הבינוני מסתתר ה"לשמה", כראוי לבינוני הנקרא "איש תככים"[כו]).

אנחנו אוהבים להביא רמזים בלשון אדמו"ר הזקן בתניא. הביטוי "כדי לקשר נפשו להוי'" עולה 1156 – שלמות של 34 ברבוע, כלומר רבוע של המלה הראשונה כאן – "כדי"! "כדי" היא מלה מובהקת שאומרת שעושים משהו לא בשביל הדבר עצמו אלא בשביל היעד – לימוד תורה "כדי לקשר נפשו לה'" הוא כולו "כדי", לא לשם הלימוד עצמו, אך זו עבודת ה"לשמה" של הבינוני.

המשכת אור אין סוף בתורה

הערה נוספת שמביאים מדברי הרבי[כז] היא הגדרה לתורה לשמה:

"ולשמה", פירושו הוא לשם התורה עצמה, לא לשם איזה ענין אחר, גם לא בשביל קיום העולם הנעשה על ידי לימוד התורה.

"אם לא בריתי יומם ולילה חֻקות שמים וארץ לא שמתי"[כח] – בלי לימוד התורה אין קיום לעולם[כט] – ואף על פי כן לימוד התורה לשמה אינו גם לשם המטרה הנעלית של קיום העולם. כך מבואר כי כאשר דוד המלך שבח את התורה בכך שקיום העולמות תלוי בה (בפסוק "זמִרות היו לי חֻקיך בבית מגורי"[ל]) הוא נענש על כך[לא], משום שמדרגה זו היא האחור של התורה, בעוד שהפנים של התורה היא היותה שעשועיו של הקב"ה[לב]. היחס בין אחור לפנים הוא-הוא היחס בין "שלא לשמה" ו"לשמה"[לג]. הדבר הזה מוסבר בתניא בקונטרס אחרון ד"ה "דוד זמירות קרית להו" – זו ממש סוף התניא, בחלק שכבר אפשר לומר ששייך לעבודת הצדיקים. הנקודה הזו, שעיסוק בתורה לשמה הוא שעשוע בתורה, שלמעלה מכל דבר שפועלים על ידי הלימוד, חוזר כמה פעמים בביאור טוב אצל רבי הלל מפאריטש[לד] ומהדברים שלו הבאנו גם בספר חתן עם הכלה.

כמקור לביטוי של הרבי "לשם התורה עצמה" הוסיפו כאן הפניה לליקוטי תורה. כמו שהסברנו הרבה פעמים[לה], לעומת ספר התניא – שמדגיש את החילוק בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים – בלקוטי תורה אדמו"ר הזקן כמעט לא מבחין ביניהם ויש בו הרבה התייחסות לעבודת הצדיקים. לחביבות הדברים נקרא בפנים את כל הקטע[לו] עד למשפט המצוטט:

והנה מצות ציצית היא שקולה כנגד כל המצות וכנודע ג"כ דציצית בגימ' ת"ר [וכן בגימטריא קשר, המושג בו פתחנו, וכן בציצית עצמה יש קשרים, כפי שמיד מוזכר כאן:] ועם ח' חוטין וה' קשרים תרי"ג והענין כי בציצית יש מב' בחי' הנ"ל לבושי' ושער רישי' [יש בטלית גם בגד וגם חוטים, הטלית שייכת לסוד של "לבושיה כתלג חור" והחוטים לסוד של "ושער רישיה כעמר נקא":] כי הטלית עצמו פריסא דמלכא הוא בחי' לבושיה ובפ"ק דר"ה (די"ז ע"ב) מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור כ' מהרש"א בח"א וז"ל ובספר ישן מחכמת המקובלים מצאתי וז"ל נתעטף הקב"ה באות' טלית לבנה שנתעטף בברייתו של עולם שעליו נאמר עוטה אור כשלמה שמבהיק מסוף העולם ועד סופו כו' עכ"ל ועמ"ש בת"א בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות. ועמ"ש מענין לבושיה כתלג בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר והציצית הם בחי' שערות כי ל"ב חוטין הם ל"ב נתיבות החכמה פי' עד"מ הנתיב שבהם עוברים ממקום למקום כך למעלה יש בחי' נתיבות שבהם נמשכו שפע התענוג בחכמה [אחר כך לב נתיבות החכמה ממשיכות את אור החכמה אל הבינה, להתחבר ל-נ שערי בינה – בסוד הקוץ התחתון של ה-י, ה"שבילא" – אבל המקור שלהן הוא הקוץ העליון של ה-י, המשכה מהכתר אל החכמה. על החכמה כתוב "והחכמה מאין תמצא"[לז] – היא מקבלת מ"רישא דאין", הראש השני שבכתר, שהוא התענוג.] והוא בחי' שערות עליונות וכנ"ל בענין שער רישי' כו' וזהו שנאמר בציצית למען תזכרו ועשיתם פי' שתהיו בחי' דכר שהוא בחי' משפיע כי בלא זה הרי כנ"י בחי' מקבל ואל אישך תשוקתך אבל עי"ז תהיו בחינת דכר משפיע [היחס בין משפיע למקבל הוא-הוא היחס בין הצדיק והבינוני. ה"למען תזכרו" הוא הכח להפוך להיות לצדיק-משפיע. ומה עושה צדיק משפיע?] דהיינו שימשיכו אור א"ס ב"ה בתורה [המשכת אור אין סוף בתורה היא-היא המשכת התענוג בחכמה שהוזכרה לעיל – אור אין סוף הוא אור הכתר, שפנימיותו התענוג, והתורה היא החכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[לח].] כמארז"ל על פסוק תורה צוה לנו משה מורשה כו' אל תקרי מורשה אלא מאורסה שהתורה נק' כלה והעוסק בתורה נק' בעל תורה כמאמר הזהר מארי דאורייתא והיינו ע"ד מ"ש במעיין החכמה [המיוחס למשה רבינו] דוד המלך ע"ה היה מחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה שהיה ממשיך השראת אור א"ס בחכמה [בדרך כלל מצטייר שדוד המלך מחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה 'מלמטה למעלה' – שבכח של תשובה, בתנועה של "רצוא", הוא מעלה את התורה ומחבר אותה לה'. כאן ברור שיש לו גם תנועה של "שוב" – הוא גם מעלה את התורה למעלה, להתחבר לה', אבל גם ממשיך בה אור אין סוף מלמעלה למטה. יש אצל דוד בחיבור הזה "רצוא ושוב"[לט] – בגימטריא תורה[מ]. כנראה שלהשגה הזו דוד המלך הגיע דווקא אחרי הסיפור של העלאת הארון, בו נענש דוד על כך שקרא לתורה "זמירות", ואז עבר דוד מלימוד תורה לשם קיום העולם ללימוד תורה לשם התורה עצמה, כדי להמשיך בה אור אין סוף:] וזהו פי' עוסק בתורה לשמה לשמה ממש לשם התורה עצמה.

"לשמה" – לשם ה'

הדבר הבא שמביאים הוא ציטוטים מכתר שם טוב. "תורה לשמה" הוא נושא יסודי אצל הבעל שם טוב, מיסודות החסידות ממש, והוא חוזר כמה וכמה פעמים בכתר שם טוב. הציטוט הראשון כאן הוא פירוש של הבעל שם טוב[מא] למשנת "כל העוסק בתורה לשמה":

העוסק בתורה לשמה, פרוש לשם ה', זוכה לדברים הרבה, פרוש ממילא נתרבה אליו הדבור בחכמת התורה.

הבעל שם טוב מסביר ש"העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" היינו שהוא זוכה להרבה דיבורים טובים בתורה – הוא מוציא את העיון שלו בחידושי תורה בדבור. כתוב בפירוש שצריך לדבר את התורה – "'כי חיים הם למֹצאיהם'[מב] אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה"[מג]. האדם נקרא "מדבר" דווקא, ולא משכיל, משום שעיקר החיות שלו היא בדבור (כמו שהוא מיד יסביר) – כשאין לאדם חיות הדבר מתבטא בכך שהוא שותק. לכן איש צריך לדבר עם אשתו – כל מי שנשוי צריך לפחות פעם ביום לאכול סעודה ביחד ולדבר – כך הוא משמח את אשתו (שבסוד "נפש חיה", "אם כל חי"[מד]). לרווק אין חיות אז הוא לא מדבר והאיש צריך להיות מלא חיות ולשוחח עם אשתו.

כי כשאדם מדבר דבור טוב, והדבור הוא החיות של האדם, והחיות הוא ממנו יתברך, אז הדבור סלקא לעילא ומתעורר הדבור העליון ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה.

יש כאן מעגל חוזר – הדבור הטוב לו זוכה העוסק בתורה לשמה עולה למעלה, הוא מעורר את הדבור העליון, ואז נשפעת על האדם עוד יותר חיות המתבטאת בעוד דבורים טובים בתורה.

בכל אופן, הבעל שם טוב מביא כאן מה שכתוב בקבלה ש"לשמה" היינו לשם ה. על איזו ה מדובר? יש היום כתר שם טוב המבואר, שם פרשו ה תתאה, מלכות דאצילות – כך אפשר להבין בהשקפה ראשונה, אם כל הענין כאן הוא הדבור ששייך ל-ה תתאה (בעוד ה עילאה היא המחשבה). אבל, לפי דברי רבי לוי'ק – שמביא מהאריז"ל – מדובר דווקא ב-ה עילאה. הבעל שם טוב יכול גם לומר שלא כמו האריז"ל[מה], אבל אפשר גם לפרש כאן כדברי רבי לוי'ק שה"לשמה" הוא לשם ה עילאה ועל ידו זוכים ל"דברים הרבה" שנמשכים מ-ה תתאה.

כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[מו]. יש בפסוק הזה שלשה חלקים (כנגד חש-מל-מל[מז]) – בתחלה האדם הוא דומם (דבר שרק האדם מתייחד בו[מח]), "עפר מן האדמה"; אחר כך ה' נופח באפו נשמת חיים – נשמה השייכת לבינה, ה עילאה (לאה), בסוד "ונשמת שדי תבינם"[מט]; ואחר כך "ויהי האדם לנפש חיה", המתורגם "לרוח ממללא" (נוטריקון רחל), היא מדרגת הדבור, ה תתאה (מדרגת הנפש). אם "ויפח באפיו נשמת חיים" היינו לאה "ויהי האדם לנפש חיה" היינו רחל מובן "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" היינו יעקב, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[נ]. אם כן, אפשר לפרש ש"העוסק בתורה לשמה" עולה למעלה, ל-ה עילאה, במדרגת "נשמת חיים", ואז הוא "זוכה לדברים הרבה" ב-ה תתאה. אם רוצים ששני הפירושים יעלו בקנה אחד אפשר לומר שכאשר זוכים להמשיך מ-ה עילאה ל-ה תתאה, מלאה לרחל (כמו שלמדנו[נא] ש"ויאהב גם את רחל מלאה"[נב] היינו שאהבת רחל באה מכח לאה[נג], וכאן ה"זוכה לדברים הרבה" ב-ה תתאה בא מכח "העוסק בתורה לשמה" ב-ה עילאה), רחל גדלה להיות "רחל הגדולה" שכוללת גם את לאה[נד] והכל נכלל בדיבור.

"לשם האות עצמו"

הציטוט השני שמביאים הוא דבר שחוזר כמה פעמים – נקרא אותו באות קמב:

ענין לשמה לשם האות עצמו.

בדרך כלל לא חובה לדייק את הלשונות של ספרי החסידות בדקדוק, אבל כשאפשר ראוי לעשות זאת. כאן כתוב "לשם האות עצמו", בלשון זכר. לכאורה אות היא לשון נקבה, אבל יש גם אות לשון זכר – אות ומופת. אפשר לקשר זאת למה שראינו על "למען תזכרו", תהפכו לזכרים – לימוד תורה לשמה נועד להפוך את האות מנקבה-מקבל לזכר-משפיע, אות המופת (עכ"פ בכתר שם טוב המבואר כבר כתבו בתוך הפירוש "האות עצמה").

מעירים בכתר שם טוב המבואר שיש ל"לשם האות עצמו" שני פירושים: הראשון, "שמבקש לדבוק באור האלקי שבתוך האות"[נה] – יש בתוך האות אור אין סוף. כתוב שה' גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא[נו], "והיכן גנזו? בתורה"[נז]. הבעל שם טוב מסביר שהצדיקים לעתיד לבוא הם הצדיקים שיבואו בכל הדורות – בכל דור יש צדיק שמגלה את אור אין סוף שבתוך התורה. השני, "שמבקש להשיב את האות שירדה ממקומה למדרגתה למקומה"[נח] – הלומד מרגיש שהוא עצמו הפיל בחטאיו את אותיות התורה והוא צריך לתקן את מה שעשה ולהחזיר את האות למקומה. כך גם מפרש הרבי מקומרנא[נט] את הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – ש"נפל אות מתורתך" וצריך "גל עיני" כדי לזכות לתקן ולהעלות אותה. ב"דוד מחבר תורה של מעלה בקוב"ה" הוא מעלה את מלכות דאצילות למעלה, אבל כאן הדגש הוא לא רק שצריך ללמוד בשביל התורה עצמה, אלא תשובה על כך שאני עצמי הפלתי את האות.

ארבעה פירושים בסוד הוי'

ראינו כאן ארבעה פירושים ב"לשמה" – יש יותר גוונים בלשמה, אבל כאן הם נכללו בארבעה פירושים – "לשם התורה עצמה", "לשם [אור אין סוף שבתוך] האות עצמו", "כדי לקשר נפשו לה'", "לשם האות עצמו [להעלותה מנפילתה]". את ארבעת הפירושים מתאים לכוון בהתבוננות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה:

הפירוש של "לשם התורה עצמה" שייך ל-י שבשם, "אורייתא מחכמה נפקת" – המשכה שבסוד "והחכמה מאין [מרישא דאין, תענוג] תמצא"[ס], כנ"ל. הפירוש שהלימוד הוא כדי לגלות את האור שה' גנז לצדיקים לעתיד לבוא שייך לבינה, ה עילאה, שהיא סוד העולם הבא ולעתיד לבוא. הפירוש שאדם לומד כדי לקשר נפשו לה', "אדעתא דנפשיה", הוא כנגד ה-ו שבשם (המדות, אותן נועד הלימוד לתקן). על הפירוש הזה אומר כאן רבי לוי'ק שהוא הלימוד "לשם ה", ה עילאה שהיא לאה, כי אף שהיא בינה היא סוד המוחין דז"א, ה-ו שבשם (לאה, העולה ו ברבוע, היא אם ל-ו בנים ובת – שהיתה ראויה להיות בן[סא] – בסוד ו"ק ועטרת היסוד דז"א). הפירוש שהלימוד הוא תשובה, כדי להקים את האות שנפלה בחטא, שייך למלכות, ה תתאה, ש"רגליה יֹרדות מות"[סב] ושם צריך תשובה והחזרה מהנפילה. ולסיכום:

ילשם התורה עצמה

הלשם אור אין סוף הגנוז בתורה

ולקשר נפשו לה'

הלהעלות את האות שנפלה

בולט כאן ששתי המדרגות הראשונות הן בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו", לימוד בו ה"לשמה" הוא באמת לשם ה' ותורתו, ואילו שתי המדרגת התחתונות הן בסוד "והנגלֹת לנו ולבנינו"[סג], כוונות שעוסקות בסופו של דבר בתיקון האדם ומעשיו, כאשר ה-ו היא תיקון האדם עצמו ו-ה תתאה היא תיקון השפעתו (השלילית) במציאות.

נחת רוח לה' ותועלת האדם

הדבר האחרון שמובא כאן הוא כבר לא מרבותינו נשיאינו אלא פירוש של חסיד, הרש"ג אסתרמן – המשפיע הכי גדול בתומכי תמימים, שמסביר כיצד ניתן לקרוא "לשמה" למדרגה שהיא לטובת האדם:

הגם דלגרמיה הוא, אך הענין דעיקר כוונתו יהיה רק לעשות נחת רוח לקונו, כמו שיתבאר לקמן פרק לא משל הבן מלך שיצא לחפשי מבית האסורים כו', שעי"ז נעשה נחת רוח למלך וגם לבן יש תענוג מזה, כמו כן כוונתו לעשות נחת רוח לקונו שעי"ז נעשה גם כן טוב לו שמקשר נפשו לה'.

אפשר לרצות להתקשר לה' מתוך מניע אנכי ואפשר שהרצון הזה גופא יהיה בשביל ה', שרוצה שבניו יתקשרו אליו. את היסוד שאדם עושה משהו לטובת עצמו אך כוונתו היא לעשות נחת רוח לה' אנחנו מביאים הרבה[סד] מקדושת לוי לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שחוזר עליו כמה פעמים[סה]. האבא נותן לבן סוכריה – הוא רוצה לראות את הבן נהנה ממנה בפשטות וכך הוא מקבל נחת רוח. יש בן שאינו רוצה בסוכריה, אך הוא אוכל אותה – ומתענג עליה – כדי שתהיה לאבא נחת רוח. כך הוא מסביר כאן, שהעוסק בתורה לשמה מנסה לקשר נפשו לה' כדי שלה' תהיה נחת רוח מטובת ההנאה שלו ב"קרבת אלהים לי טוב"[סו].

בכלל, הכוונה של לעשות נחת רוח לה' היא – כמו שכתוב בכתר שם טוב בכוונת המקוה[סז] – שייכת למדת התפארת. בחסד יש עבודה מתוך אהבת ה', בגבורה יש עבודה מתוך יראת ה' ובתפארת יש עבודה כדי לעשות נחת רוח מבניו, שיוכל לומר "ישראל אשר בך אתפאר"[סח]. כאן הכוונה שה"לגרמיה" שלי הוא כדי שה' יהנה ויתפאר בבניו. התפארת היא ה-ו שבשם. התפארת עצמה מחולקת לשליש עליון (סוד "עץ החיים"[סט], חסדים מכוסים, העדר מודעות עצמית) ושני שלישים תחתונים (סוד "עץ הדעת טוב ורע"[ע], חסדים מגולים, מודעות עצמית[עא])[עב] – הלימוד "אדעתא דנפשיה" לתועלת האדם המקשר נפשו לה' וחש כי "ואני קרבת אלהים לי טוב"[עג] שייך לשני השלישים התחתונים וההתקשרות לה' כדי לעשות לו נחת רוח שייכת לשליש העליון.

עבודת האחור לכתחילה

אם נחזור כעת לדברי רבי לוי-יצחק נבין יותר את עומק כוונתו וחידושו כאן:

מה שמתואר בתניא כתורה לשמה הוא בעצם מדרגה שעבור הצדיק היא המדרגה הגבוהה של "שלא לשמה" – יחסית זו מדרגת אחור. אכן, רבי לוי יצחק מסביר שהאחור הזה הוא מדרגת אחור רצויה ועיקרית, סוד "קשר של תפילין", שהוא שרש התפלה-ההתקשרות לה' (במח האחור, כנ"ל) – 'אחור לכתחילה', חלק ממצות תפילין, שהיא תיקון המוחין דז"א (מקום מלחמת היצרים בו נמצא הבינוני[עד]).

בפרט, החלוקה לשליש עליון ושני שלישים תחתונים שייכת בעצמה לסוד לאה וסוד רחל – לאה, העומדת באחורי העורף דז"א, מגיעה בעקביה עד לחזה דז"א, שם יש נקב שמהאור היוצא ממנו מתהווה הכתר דרחל (ועל כניסת עקבי לאה בראש רחל נאמר "מה שעשתה ענוה [לאה] עקב לסוליתא עשתה יראה [רחל] כתר לראשה"[עה], כנודע). כלומר, לאה עומדת כנגד השליש העליון של ז"א ורחל עומדת כנגד שני השלישים התחתונים. אם כן, כאשר רבי לוי'ק מסביר שאדמו"ר הזקן רומז בלשונו "לקשר" ללאה דווקא – לשם ה עילאה – דבריו עולים בקנה אחד עם דברי הרש"ג, שגם אותה עבודה של הבינוני "אדעתא דנפשיה", "כדי לקשר נפשו לה'", יכולה להעשות באופן של "לשמה", כדי לעשות נחת רוח לה', ולא מתוך אינטרס[עו].

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הפשט של "תורה לשמה" הוא לימוד על מנת לקיים והפנימיות בתניא היא "כדי לקשר נפשו לה'".
• דווקא ממח האחור יוצאת עבודת התפלה – עיקר העבודה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לחיות לפני ה' "באשר הוא שם".
• ה"לשמה" של הבינוני הוא עבודה "אדעתא דנפשיה", שאינה עבודה "לשמה" עבור הצדיק (כמו שהאמת של הבינוני אינה אמת עבור הצדיק).
• בתניא מוסברת עבודת הבינונים אך קונטרס-אחרון ולקוטי-תורה עוסקים גם בעבודת הצדיקים.
• "לשמה" באמת היינו "לשם התורה עצמה" – להמשיך אור אין סוף בתורה.
• על ידי לימוד לשם ה עילאה, מדרגת "נשמת חיים", זוכים ל"דברים הרבה", מדרגת "נפש חיה" – דיבור בחיות גדולה (המעורר שוב חיות למעלה וחוזר חלילה).
• אדם נשוי צריך לדבר עם אשתו – לפחות בסעודה משותפת אחת ביום – וכך הוא ממשיך לה חיות.
• בלימוד "לשמה" של הבינוני הוא עמל לתקן את עצמו ואת מה שפגם בעולם.
• העיסוק ב"תורה לשמה" כדי להתקשר לה' צריך להיות כדי לגרום לה' נחת רוח.
• יחוד פרצופי לאה ורחל הוא הלימוד "שלא לשמה" (רחל) שמביא "לשמה" (לאה).