כיבוד הורים (3)

ב. כבוד הורים (3) – כבוד ההורים ושאר מצוות הכבוד המסתעפות מזה

חבת הארץ תלויה בקשר בין הורים לילדים

יהודה הזכיר שבנות צלפחד התחתנו עם בני דודיהן (שזה אותיות דוִד, מלך ישראל). כשמתחתנים עם בן דוד את מי מכבדים? אמרנו שבנות צלפחד זה הדוגמה לכבוד הורים, ומצרפים את זה לחבת הארץ שזה המשך הדורות בירושה. הא בהא תליא, מי שמחובר לדורות הקודמים מחבב את הארץ שהיא נחלתנו מדורי דורות. אומר שזה שייך לאבי ומעלה, ו"ברא כרעא דאבוה", הבן עומד במקום אביו (וכך גם הבת כאן). מי שאין לו את זה לא יורש את הארץ. רואים את זה היום, שהקבוצניקים שלא גדלו עם ההורים, אלא בחדר ילדים ובחדר אוכל, עוזבים את הארץ – אם אין קשר בין הורים לילדים, על פי תורה, אין מה לעשות כאן בכלל. זו המודעות של ארץ ישראל.

בנות צלפחד – כבוד הדורות הקודמים

לאבא קוראים צלפחד בן חפר. איך הנחלה עברה? זו הדוגמה העיקרית שהנחלה חזרה לחפר ואז ירדה חזרה – כאן המתים יורשים את החיים, הנחלה חוזרת שני דורות ואז שוב יורדת ומתגלה – תופעה זו קיימת רק בירושת הארץ. אמרנו (לפני כמה ימים ביצהר) שהגילוי של ה' בתוך הגוף היהודי, "עצמות בגוף", הוא דוקא בדרך של עליה לעולם האמת ואז המשכה לתוך עולמנו, וכך גם כאן.

בסוף זו היתה מצוה רק לדורם, ולא לדורות, להתחתן עם בני דוד כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט אחר, אבל מכל דבר בתורה צריך ללמוד הוראה לדורות, לכל אחד בכל מקום ובכל זמן, כנודע ממורנו הבעל שם טוב. מה לומדים מזה? אם הענין שלהן הוא כבוד הורים בצורה מופלאה ביותר, והגילוי שבזכות זה יורשים את הארץ ונאחזים בה, אז גם כאן יש כבוד הורים. ואת מי כבדו בסוף? אפשר לומר שכבדו כמה דורות קודמים: יש מחלוקת בין הראשונים אם בכלל יש מצוה לכבד סבא וסבתא בכלל, והאם זה מדאורייתא. כתוב בחז"ל שאשת האב ובעל האם נכללים ב"את אביך ואת אמך" וגם אח גדול לומדים לפי הפשט בגמרא מה-ו של "ואת אמך" (אם כי הרמב"ם כותב בפירוש בספר המצוות, בשרש השני, שזה נלמד מ"את אביך" לרבות אח גדול, לא כמו שהכסף משנה ושאר המפרשים ביד חושבים, שהוא לומד את זה מה-ו). מה עם סבא וסבתא? יש מהראשונים שאומר שיש מצוה מדאורייתא לכבד (אבל פחות, עם כל מה ש"בני בנים הרי הם כבנים"), אבל מה למעלה מזה? אף אחד לא אומר, כי כתוב שרק "בני בנים הרי הם כבנים" והרחמים על הבנים זה עד הנכד.

בכל אופן, אם יש סבא רבא ודאי ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ומכבדים אותו, ואם אברהם אבינו קיים אותו מכבדים הכי הרבה, האב הראשון (הבעל שם טוב עבור דורנו, דור העשירי). רבינו יונה אומר יותר מזה, שיש מצוה דאורייתא לכבד את הדודים, שזה אחי האב ואחי האם. אף אחד אחר לא אומר כזה דבר. לגבי סבא וסבתא זה סברא, מתקבל על הדעת, אבל להרחיב את זה ולומר שכבוד אב כולל את הדודים זה חדוש מופלא.

אני חוזר, אם האב-טיפוס הכי גדול של כבוד הורים הוא בנות צלפחד, אז את מי כבדו בסוף, כאשר התחתנו עם בני דודיהן? את הדודים שלהם. אפשר לומר שכבדו את הסבא, ואת הסבא רבא עד למנשה, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה. מה קרה לדודים שהתחתנו עם הבני דוד? הם נעשו חותנים. הדוד הפך להיות שווער. על כבוד חותן וחותנת יש כבר יותר (מאשר רבינו יונה ביחס לדודים) שאומרים שזה דאורייתא. יש חולקים על זה, אבל יש הרבה שאומרים את זה.

אם כן, בנות צלפחד פסקו – "ראתה עינן מה שלא ראה משה רבינו" – שמכבדים את הסבא (שזה מחלוקת), את הדודים (שזה מחלוקת) ואת השווער והשויגער (שזה מחלוקת). הכיבוד הורים שלהם מושלם.

ששה זוגות הנכללים בכבוד הורים

מה יוצא בסוף? שיש ששה זוגות של זכר ונקבה שנכללים בתוך מצות "כבד את אביך ואת אמך": אבא ואמא, אשת האב ובעל האם, אח גדול ואחות גדולה (כך לפי רוב הראשונים) – עד כאן כתוב בפירוש ברמב"ם (רק שלגבי אח גדול הרמב"ם אומר שהחיוב נוהג "מדברי סופרים", ולא ברור אם הכוונה דרבנן או דאורייתא, אבל בכל אופן שונה מאשת האב ובעל האם), ונוספים עליהם – סבא וסבתא, שווער ושוויגער, דוד ודודה. רואים שכבוד תמיד הולך בזוגות, "זכר ונקבה באו אל נח אל התבה".

אגב, מי הראשון בתורה שבפירוש קיים מצות כבוד הורים? שם ויפת בני נח ("ויקח שם ויפת את השמלה" – "ויקח" לשון יחיד ללמד ששם נתאמץ במצוה יותר, ולכן זכה לטלית, ויפת זכה בקבורה). שם הוא רק אבי עבר, אבי היהדות, אבל הוא התאמץ במצוה הזאת. אחר כך רואים שעשו הרשע קיים את המצוה בהידור, אחר כך דמא בן נתינא (גוי). אז בעצם מצוה זו מתחילה בפירוש משם בן נח (ורמז: שם עשו דמא = "לעיני כל ישראל", מספר ההשראה ה-20, תכלית כל התורה כולה לרשת את האורות הגדולים דתהו על ידי מצות כבוד אב ואם, וד"ל). אף שזה לא מ-ז מצוות, רואים שגוים נענשו על אי כיבוד אב ואם, סימן שזה קיים גם על גוי.

בכל אופן, יצא שבמצוה הזאת – אם מרחיבים אותה לגמרי – יש ששה זוגות, שזה יב נפשות. הכל יוצא מ"את אביך ואת אמך", כאשר ב"את אביך" יש ו אותיות וב"ואת אמך" – עוד ו אותיות – ששה זכרים ושש נקבות. לכל אחד יש אות בבטוי זה.

ההקבלה ל-יב פרצופי האצילות

אם רוצים לתת לזה מבנה בקבלה – זה ששת זוגות הפרצופים של כל עולם ועולם: עתיק ונוקביה, אריך ונוקבא, אבא ואמא עילאין, ישראל-סבא ותבונה, ישראל ולאה, יעקב ורחל. זה עיקר קבלת האריז"ל, כי לפני האריז"ל אין כזה דבר בכלל – יש עשר ספירות וזהו. קבלת האריז"ל היא פרצופים, ולא עשרה פרצופים אלא יב פרצופים. אז אם יש מקור לדבר הזה בתורה זה מצות כבוד הורים כשכוללים את כל הדעות.

עכשיו רק צריך לכוון את זה: לכאורה אבא ואמא, שזה הפשט שאין עליו חולק שהוא מהתורה – גם מחיים וגם לאחר מיתה ללא חולק (כלומר שזה משהו נצחי) – זה אבא ואמא עילאין, שבכללות כתוב "ימותו ולא בחכמה", שאין מיתה שמה (לכן נמשך לאחר מיתה). האמא נכללת כאן בתוך האבא, זה אבא ואמא עילאין. אשת האב ובעל האם זה לכאורה ישראל-סבא ותבונה – זה הפשט של הגמרא שמתרבה מ"את... ואת". ה-ו בא לרבות אח ואחות גדולים (אם כי שהרמב"ם לא לומד מזה, יש לו גרסא אחרת). זה בזו"נ – זה גם הפשט. או שזה ישראל ולאה או שזה יעקב ורחל. נשים את זה ביעקב ורחל שצריך לכבד – בדורות זה הדור הכי קטן. כל השאר זה דור אחד לפחות מעליך, ורק אח ואחות הם גדולים ממך אבל באותו דור. הדודים הם בדור של האבות, אבל זה לשון אהבת דודים – חתונה עם בני דוד זה תחושת "אני לדודי ודודי לי", שהמלה דוד רומזת גם לחתן ולכלה עצמם (וידוע[ה] בסוד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" שה"רעים" בחכמה ובינה אבל ה"דודים" בזו"נ, ודוק) – לכן נשים אותם בישראל ולאה, שאלו הפרצופים העליונים של זו"נ, שמתחת לאשת האב ובעל האם.

סבא וסבתא, שזה בכלל דור אחר, ברור שזה עתיק ונוקביה. יוצא מכל זה – וזה עיקר החידוש – שהשווער והשוויגער הם באריך ונוקביה (זה מה שנשאר).

ולסיכום:

עתיק ונוקביה	סבא וסבתא
אריך ונוקביה	שווער ושוויגער
אבא ואמא עילאין	אבא ואמא
ישראל סבא ותבונה	בעל האם ואשת האב
ישראל ולאה	דוד ודודה
יעקב ורחל	אח ואחות הגדולים

מעלת כבוד חמיו וחמותו על כבוד אביו ואמו

עיקר החידוש כאן, שיש משהו בשווער ובשוויגער יותר מאבא ואמא. קודם כל, כתוב שיש דבר כזה. על מי הרבי אמר "עצמות בגוף"? לא על אבא שלו אלא על השווער שלו. למה לא אמר על אבא שלו? באמת כתוב שיש משהו בהתייחסות לשווער שזה יותר מאבא. קודם כל, כי אם אדם זוכה לשאת בת ת"ח – כמו הרבי שהוא חתן של הרבי הקודם, או כמו הרבה דוגמאות שלכך צריך לשאוף לכתחילה – אז במדה מסוימת השווער שלך הוא גם הרב שלך, וכבוד רב מובהק (כמו אצל הרבי והשווער) יותר מכבוד אב.

יותר לעומק: יש כמה סברות למה צריך לכבד את חמיו וחמותו על פי נגלה, ואחד ההסברים באחרונים הוא שהיות שאשתו כגופו אז השווער והשוויגער זה ממש הורים שלו, הורים של הגוף שלו. זה ההסבר הכי מתקבל על הדעת (שבכלל מנסה להסביר את טעם המצוה). זה חוזר למה שלמדנו, שיש שלשה שותפים באדם – ההורים נותנים את הגוף (לובן ואודם) והקב"ה נותן את הנשמה. אבל אם האשה היא הגוף, אז במדה מסוימת יש יותר התעצמות של אבי הגוף ואם הגוף בשווער ובשוויגער, אפילו יותר מאבא ואמא שלי, כי היא יותר גוף אפילו מהגוף שלי. הכבוד לאשה הוא "מכבדה יותר מגופו", במדה מסוימת כי היא גופו יותר מגופי, אז ההורים נותנים את הגוף במובן מסוים יותר מההורים שלי וצריך יותר לכבדם.

איך נאמר את זה בפנימיות? התחושה שלי לגבי אבא ואמא שלי היא תחושה סובייקטיבית (נשתמש במלה בלועזית) – אני צריך להרגיש שהם השתתפו ביצירתי. אבל השווער והשוויגער זה תחושה אובייקטיבית. במקום המלים בלועזית, אצל אבא ואמא שלי תחושת ההשתתפות ביצירתי היא תחושה של "גברא", אבל בשווער ובשוויגער – מי שזוכה להכיר ש"אשתו כגופו דמיא", ומצוה לאהוב אותה כגופו ולכבדה יותר מגופו (רואים שיש משהו בכבוד יותר מסתם אהבה, זה ווארט בפני עצמו), יש תחושה של השתתפות ביצירת הגוף מבחינה אובייקטיבית ממש, אני יכול לראות את זה מבחוץ – כ"חפצא". כלומר, זה חפצא של עצמות בגוף. לכן זה משייך אותו לאריך.

יש ודאי מעלה באבא ואמא עילאין יותר מאריך ונוקביה (הרי הפשט הוא שכבוד אב ואם הוא העיקר, וכל הענין של כבוד חמיו וחמותו הוא מחלוקת אם זה בכלל מצוה), למה? כי "פנימיות אבא ופנימיות אמא [או"א עילאין] פנימיות עתיק", משא"כ פנימיות אריך ונוקביה היא לא פנימיות עתיק. לכן בכל אופן אב ואם זה העיקר. אבל אפשר גם להבין שבמקיף יש מעלה של השווער והשוויגער על ההורים.

כבוד משה ליתרו

למי שאומר שכבוד חמיו וחמותו הוא דאורייתא יש כמה לימודים, ואחד מהם הוא ממשה ויתרו (בדעתו של יתרו היתה מחלוקת – האם משה יצא לכבודו או לא – ומשה הכריע לטובת יתרו). את מי משה כבד יותר, את עמרם או יתרו? כאן קשה לומר שיתרו הוא רבו המובהק (אך נתן לו עצה בפרשת יתרו, ומשה קבל ממנו) ועמרם הוא גדול הדור שכל שושלת גדולי התורה וההוראה עוברת דרכו. את פינחס ביזו "בן פוטי" – שאבי אמו, יתרו, פטם עגלים לעבודה זרה. על פי פשט הקשרים של משה עם עמרם ויתרו לא היו באותו זמן – עמרם לא יצא ממצרים, ומשה גם לא גדל אצלו, אבל הוא הכיר אותו – אבל את מי הוא כבד יותר? הייתי חושב שיכבד יותר את עמרם, אבל התורה מדגישה שכבד את יתרו.

קודם כל, מי יותר גדול – משה רבינו או עמרם? פשיטא שמשה יותר גדול. ה"לעומת זה" של משה הוא "בלעם בנו בעור"[ו] – "מנה בן פרס"[ז]. אף על פי שלא כתוב "משה בנו עמרם", אבל יש השוואה ביניהם. בלעם הוא גם הלעו"ז של אברהם אבינו בפרקי אבות, ושם זה פשיטא שהוא לא רק מנה בין פרס אלא מנה בין הפכו. בכל אופן, פשוט שמשה הוא המנה ועמרם, עם כל הכבוד לו, הוא הפרס. כמו אצל, להבדיל, בלעם בן בעור.

יש רמז שכתוב בקבלה: מי היה הרבי של משה רבינו? משה הוא השביעי לאברהם ורבו הוא השביעי לאדם הראשון, חנוך בן ירד, כך מובא[ח]. חנוך בן ירד = עמרם. יש איזה עיבור של חנוך בתוך עמרם. גם הפעם הראשונה שהקב"ה התגלה למשה רבינו בסנה זה כאשר שמע את הקול של הקב"ה בקול של אביו (כמו ששמואל שמע את ה' בקול של עלי). אז יש הרבה זכות וענין גדול בעמרם, ואפילו מכנים את משה סתם "בן עמרם"[ט] (= איש האלהים, "משה בן עמרם" ו"משה איש האלהים" הם שני כינוייו).

מי הוא יתרו לפי הקבלה? "שבעתים יקם קין" – יקם ר"ת יתרו-קרח-מצרי, הנר"נ של קין. יתרו הוא הנשמה של קין. משה רבינו הוא הבל, וכמו שקין הרג את הבל משה הורג את המצרי (נקמה), זה הנפש, עם קרח, שזה האמצע, יש למשה מחלוקת (והקב"ה קובר אותו באדמה), אבל יתרו, נשמת קין, זה כבר מבורר ("נשמת שדי תבינם"). על זה בלעם מתפלא – איך זכית לזה הקיני? לפי זה, אצל השווער שלו משה (הבל) מקיים מצות כבוד אח גדול (קין) – במבנה שעשינו זה קשר בין אריך לבין מלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות", קשר מאד יפה.

לגבי משה רבינו ועמרם צריך לומר – צריך לחפש מה האריז"ל אומר עליו[י] – שהדרגה של הבל במשה רבינו יותר גבוהה. הוא חייב לכבד אביו, עם כל המעלות שאמרנו, אבל בכל אופן יתרו הוא משרש קין, וכתוב שלעתיד לבוא שרש קין יעלה הרבה מעל שרש הבל (ואפילו על קרח נאמר "צדיק כתמר יפרח" לע"ל).

סיכום

בכל אופן, זה היה השיעור של היום על כבוד הורים, שכולל כל יב הפרצופים של "את אביך ואת אמך", והכל קשור לבנות צלפחד שקיימו את זה בשלמות עם כל הבחינות, ואמרנו שהן חמש אותיות יהודה. יהודה גם "ידיו רב לו" ושיהיה לו הכבוד המלא, שיתן כבוד להורים ולקב"ה ("כבד את הוי' מהונך", הפסוק המקביל ל"כבד את אביך ואת אמך" – יש ג"פ "כבד את" בתנ"ך, כנגד שלשה שותפים באדם, ביתרו זה האבא הכולל אמא בואתחנן זה האמא הכוללת אבא ובמשלי זה כבר השותף השלישי, "כבד את הוי' מהונך, ומראשית כל תבואתך").

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בכבוד אח גדול

[ר' מרדכי הס אמר שמשה כבד את מרים כי נולד בזכותה.] אם כבר אמרת, נאמר עוד משהו: יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן לגבי כבוד אח גדול. כבוד אשת האב ובעל האם זה רק מחיים (יש מי שכותב שטוב לכבד גם אחר כך, אבל לפי הרמב"ם זה רק מחיים), אבל לגבי אח גדול משמע מהרמב"ם שלא כך. אמנם יש לו פחות כבוד, רק מדברי סופרים, אבל משמע ממנו שחייבים לכבד אותו בעצם ולא תלוי בחיי ההורים. אבל הרמב"ן בהשגותיו בספר המצוות כותב בפירוש שגם כבוד אח גדול זה רק בחיי ההורים, ומסביר זאת כמו לגבי אשת האב – שזה רק בגלל כבוד האבא, שרוצה שיכבדו את האחים הגדולים. הרמב"ן עצמו מסביר כיבוד הורים, שזה כבוד המקום ולא כבוד הבריות, כי השתתפו ביצירה וזה כבוד הא-ל (ולכן זה בלוח הימני של הדברות), ואם הוא עצמו אומר שזה לא כולל אח גדול אחר מיתה (אמרנו שכבוד הורים לאחר מיתה הוא מהסימנים לכך זה ענין אלקי, שנשאר אותו דבר), סימן שבאמת באח גדול הוא לא סובר שיש גילוי "עצמות בגוף" (או איך שלא נאמר את זה), אלא רק בגלל ההורים.

יש מי שאומר (גם בנגלה, לא רק בקבלה) שבאח גדול יש איזה בחינה של אבא. על פי קבלה זה ודאי כך. אז באמת אי אפשר לומר שזה תלוי בחיי האב, אלא משהו עצמי. מה שאמרת, שמשה נולד בזכות מרים – בכך זה דומה לאח גדול מתאים לשיטת הרמב"ם. המנחת חינוך מביא כל הנפק"מ בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן באח גדול. כששמנו את זה הכי נמוך בפרצופים, זה נח לשיטת הרמב"ן. לא שאי אפשר להסביר לפי שיטת הרמב"ם, אבל נח לפי שיטת הרמב"ן. לפי זה הפרצופים התחתונים של יה זה רק מחיים, וזה הפרצוף התחתון של וה.