פסחים

ה. בדיקת חמץ במרתף (מי השילוח)

לא לבדוק מקומות שאין מכניסים בהם חמץ בנפש

מה המשך המשנה? "מקום שאין מכניסים בו חמץ לא צריך בדיקה". אם יש מקום שלא מכניסים בו חמץ לא צריך לבדוק אותו. יש מישהו – לא ר' לוי'ק, אחד הצדיקים[טז] – שדרש ש"מקום שאין מכניסים בו חמץ" הכוונה בחבר שלך. מה הווארט? שצריך לבדוק, לראות, רק את החמץ שלך, לא את החמץ של מישהו אחר – לגביך כל יהודי אחר הוא בחזקת "מקום שאין מכניסים בו חמץ", לא צריך בדיקה, לא צריך לבדוק אותו. תבדוק רק את המקום שבטוח מכניסים בו חמץ, שבטוח הוא מלא ישות, מלא נגיעות (מלא נפח) – אתה בעצמך, "השאור שבעסה" שבתוך הלב שלך.

הוא לא אומר, אבל אפשר להמשיך קצת את הווארט ולומר ש"מקום שאין מכניסין בו חמץ" נוגע לאדם שיש לו אובססיה של בדיקת חמץ, ולא רק שבודק אצל מישהו אחר – שלא שייך בכלל – אלא אפילו בתוך עצמו יש "מקום שאין מכניסים בו חמץ". "ידע איניש בנפשיה" – כעת אומרים ווארט של האיז'ביצער, מי השילוח[יז] – שיש מקומות אצלך שלא מכניסים חמץ ולא צריך לבדוק אותם.

מה הוספנו? אנחנו רוצים להוסיף לווארט הזה, שאם אתה בודק מקום שאין מכניסים בו חמץ – שחז"ל אומרים שאין צריך בדיקה – בכך גופא אתה מכניס בו חמץ. זה לא כתוב – זו תוספת חשובה. שוב, מהו חמץ? ישות. יש מקומות – דבר טוב מאד, שאדם לא יתיאש, שיחשוב שכולו חתיכה אחת חמץ, יש בו מקומות – שאין מכניסים בהם חמץ, ברוך ה', תודה לא-ל. אל תבדוק אותם – ברגע שתבדוק את המקומות האלה הבדיקה גופא תכניס חמץ.

מה זה בעבודה? שנבין יותר. יש רגע – זכות עצומה – שאדם מתפלל (דברנו על תפלה, "תכון תפלתי") בכוונה, מכל הלב שלו. עוד שניה אם הוא יחשוב על העבודה שלו – באותו רגע הוא יכניס חמץ ללב, יקלקל את הכל. כמו הסיפור המפורסם בחסידות – אהר'לה, מספיק, רד מהשלחן. רבי אהרן מסטרשליא קפץ על השלחן ברוב דבקות והתחיל לרקוד, אבל ברגע שהמשיך טפה יותר מדי, נעשה מודע לכך שהוא רוקד, החסיד היותר פקח שחזה בכך אמר לו – אהר'לה, כבר הגיע הזמן שתרד מהשלחן, כבר גלש לסרח העודף, שהוא נעשה מודע לעצמו. בעצם הבדיקה אתה גם נעשה מודע לעצמך, ואולי יש מקום שלא צריך – אולי (ובודאי) יש בך איזו נקודת אמת (נקודת "עוד מעט ואין רשע", כפי הסברו של רבי נחמן). בטוח שבכל יהודי יש מקומות כאלה – אל תבדוק אותם.

בדיקת מרתף היין לפסח מהחמץ שנשאר בו מפורים

המשנה ממשיכה: "ולמה אמרו שתי שורות במרתף?" – אם יש לאדם מרתף מן הסתם אין שם חמץ, אז למה אמרו חז"ל לבדוק בו שתי שורות? – עונה המשנה "מקום שמכניסים בו חמץ", מדובר במקום שכן מכניסים בו חמץ. אם המרתף בחזקת שלא מכניסים חמץ לא צריכים לבדוק, אבל יש מרתף שכן מכניסים בו חמץ.

מה בודקים? יש במרתף שורות-שורות של חביות יין, ובתוך הסעודה לפעמים נגמר היין ושולחים את השמש להסתפק – לקחת יין – מהחביות במרתף. הוא יורד למרתף, והשמש גם משתתף בסעודה – יש לו פת של חמץ גמור בתוך היד – ותוך כדי שהוא מביא יין הוא משאיר חתיכת חמץ בתוך המרתף. מדובר במרתף כזה שמכניסים חמץ – סימן שגם במרתפים יש מציאות של "מקום שמכניסים בו חמץ".

יש מצוה "למיסמך גאולה לגאולה" – גאולת פורים לגאולת פסח. זה הרמז של משנה זו. מתי זה קרה שהשמש ירד למרתף עם פת ביד? בפורים. לא היה מספיק יין ושלחו את השמש להביא יין. כולם צריכים להגיע לקיום מצות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", 'ארור חמץ ברוך מצה'[יח], וגם השמש מחויב במצוה של עד דלא ידע, אז ודאי היה שתוי מאד כששלחו אותו למרתף לספק לאורחים יין. הוא ירד לשם עם חתיכת חמץ ביד, כנראה אזן המן, וטבעי מאד – עד דלא ידע – שהשאיר את החמץ במרתף. ההוה-אמינא שבמרתף אין חמץ, לא צריך לבדוק, אבל יש מרתף יין שצריך לבדוק כי יתכן שהשמש השאיר שם חתיכת חמץ. "למה אמרו שתי שורות במרתף? מקום שמכניסים בו חמץ".

בדיקת מרתף היין – בדיקת תלמיד חכם מישות

שוב, האיז'ביצר אומר שמרתף יין היינו כללות המציאות של תלמיד חכם. יין היינו "יינה של תורה" והתלמיד חכם הוא עצמו "מרתף של יין" ("מרתף של יין" = 16 פעמים יין, הר"ת = ה פעמים יין והאוס"ת =  וה פעמים יין, 770, "מנחת ערב", הכל יין, "נכנס [180, ממוצע 4 אותיות מרתף] יין יצא סוד" – "אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל", 'נבואת' בני רבי חייא לרבי[יט]. והכוונה היא עד שתכלה קליפת ה"תניא" מתלמידי החכמים, כמו שיתבאר, ובפרט מאלו שנוהגים שררה בישראל, שאר אותיות ראש, "ראש ולענה").

הייתי יכול לחשוב ש"מרתף של יין", תלמיד חכם, לא צריך לבדוק – כי אין שם חמץ. קודם אמרנו שיש בנפש מקום שאין מכניסים בו חמץ – אל תבדוק אותו. הייתי יכול לחשוב שתלמיד חכם כל מהותו מלאה חביות יין של תורה, לא צריך לבדוק אותו בכלל – פטור מהמצוה. אומרים לנו – לא, תדע לך שאותו תלמיד חכם, מרתף של יין, הוא מקום שמכניסים בו חמץ. מה החמץ אצלו? כמו שאמרנו, יש חמץ במודע, רע גלוי (גאוה גלויה לעין), ויש חמץ שאינו מודע, הישות הנעלמת, מה שנקרא קליפת "תניא" בזהר הקדוש, הגאוה של תלמיד חכם (שבקי בכל סעיף קטן, עליו נאמר "סעפים שנאתי תורתך אהבתי"). דווקא מרתף של יין הוא בחזקת "מקום שמכניסים בו חמץ" וצריך לבדוק אותו היטב.

בדיקת שתי שורות במרתף – מחלוקת ב"ה וב"ש ומחלוקת רב ושמואל

כמה צריך לבדוק במרתף? זהו המשך המשנה, המחלוקת הראשונה במסכת פסחים (פסחים לשון רבים, פסח ראשון ופסח שני. בפסח ראשון מחמירים, "כל חמירא כו'", משא"כ בפסח שני ש"חמץ ומצה עמו בבית", ובלשון המשנה: "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית"[כ], הראשון לחומרא והשני לקולא, מתאים לעיקר ענינו של פסח שני ש"אין אבוד", תמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר לבטל ולהפוך לטוב את הדין החמור, ואין לך קולא יותר מזה, עבודת השי"ת נעשית לו קל וכיף), מחלוקת בית שמאי (לחומרא) ובית הלל (לקולא) – "בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות".

יש מחלוקת בין רב ושמואל בפירוש דעת בית הלל – שאנחנו פוסקים כמוה – מהן "שתי שורות החיצונות שהן העליונות"[כא]. רב אומר שכאשר אני נכנס לפתח המרתף יש לי את כל החביות החיצוניות, ואני צריך לבדוק את השורה העליונה והשורה שתחתיה בצד החיצוני של המרתף – הסמוך לפתח. שמואל אומר ש"שתי השורות החיצונות שהן העליונות" הכוונה שתי השורות לצד הפתח, אבל "שהן העליונות" – השורה העליונה והשורה שמאחוריה, השורות שנוגעות בתקרה. אם החביות הן עד התקרה שמואל אומר שצריך את השורה העליונה וזו שמאחוריה בתוך המרתף. זו דוגמה יפהפיה של מחלוקת בדיוק לשון חז"ל: המשנה אומרת "שתי שורות החיצונות שהן העליונות" – מה זה? שתי העליונות של החיצון או שתי החיצוניות של העליון? רב אומר שתי השורות העליונות של החיצון ושמואל אומר שתי השורות החיצוניות של העליון.

סיום הגמרא "והלכתא כוותיה דשמואל" ופסק ההלכה כרב

איך פוסקים את ההלכה? מה אמור להיות הכלל? כשמואל פוסקים בדיני ממונות וכרב באיסור והיתר. רב ושמואל – מי הימין ומי השמאל, חסד וגבורה יחסית? הרבה פעמים אנחנו אומרים שרב הוא החסד ושמואל הוא לא סתם גבורה אלא מקור הגבורה בבינה. לפי כללי הפסיקה כאן מדובר באיסורי ולכן צריך לפסוק כמו רב, אבל ראה זה פלא – בגמרא סיום הסוגיא (סיום הגמרא על המשנה הראשונה של המסכת) הוא "והלכתא כוותיה דשמואל".

מי זוכר איך פוסק השו"ע? אם תפתחו שו"ע, וגם שו"ע של אדה"ז, תראו שפוסק כרב. בשו"ע של המחבר, הב"י, הוא מביא, כדרכו תמיד, רק את פסק ההלכה. אבל בשו"ע אדה"ז, אם יש מחלוקת עד כדי כך שכתוב בגמרא "והלכתא כוותיה דשמואל" כנגד הכלל, הייתי מצפה שיזכיר את שמואל – אבל הוא מביא רק את ההלכה, רק את רב.

תיכף נסביר איך בעל מי השילוח אומר בעבודה, על פי חסידות, הוא מסיים את הקטע – תסתכלו – "והלכה כוותיה דשמואל". אלו צדיקים גדולים של החסידות אנחנו מכירים שלפעמים סוטים מן ההלכה הפסוקה? או הרבי מקאמארנא, שלחן הטהור, או מי השילוח. כאן זו דוגמה יפהפיה, אבל בעצם יש לו אסמכתא עצומה – כך כתוב בגמרא, שאומרת "והלכתא כוותיה דשמואל", וממילא גם הוא מסיים כך.

באמת מי שלומד סוגיא זו עם המפרשים רואה שאכן יש ראשונים שפוסקים כשמואל. איך יתכן שכתוב בפירוש "והלכתא כשמואל" בגמרא והרמב"ם והרא"ש פוסקים כרב, ואחריהם השו"ע ואדה"ז? מסבירים האחרונים – שוב, ווארט שצריך עיון גדול – שכנראה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שלשת הגדולים, לא גרסו אצלם בגמרא "והלכתא כשמואל". תפתחו מסכת פסחים, דף ח עמוד ב למטה, סיום הגמרא על המשנה הראשונה, ותראו ששתי המלים האחרונות הן "והלכתא כוותיה דשמואל". איך פוסקים כנגד גמרא מפורשת? אומרים שהמלים האלה לא היו כתובות אצלם, וצריך בזה עיון גדול. בכל אופן, יש ראשונים שפוסקים כשמואל, אבל לא הגדולים – לא הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם. גם בטור הוא מביא שיש מי שפוסק כשמואל – לכן הייתי חושב שאדמו"ר הזקן יהיה לפחות כמו הטור, שמביא את שתי הדעות – ואחר כך מסיים שאדוני אבי הרא"ש פסק כרב. הוא גם לא מביא שבגמרא כתוב "והלכתא כוותיה דשמואל", כך שאם ההסבר נכון – כך היתה הגרסה גם אצלו. שוב, הוא כותב שיש פוסקים כרב ויש פוסקים כשמואל ואדוני אבי הרא"ש פסק כרב.

מעלת וקולת פירוש רב ודחיקת שמואל למציאות של 'דיני ממונות'

אמרנו שהלכה כשמואל בדיני ממונות. מה ההבדל בין בדיקת שתי השורות העליונות של החוץ או שתי החיצוניות של המעלה? קודם כל, מה יותר קשה? בדמיון שלי יותר קשה שמואל – לבדוק למעלה שתי שורות, זו אחרי זו – מאשר דעת רב. אם כן, כבר רואים שרב הוא מיקל.

גם בלשון המשנה, "החיצונות שהן העליונות" – אפשר לפרש כך או כך, וגם תוספות מסבירים ככה וככה ולא אומרים שאחד עדיף, אבל איזה פירוש יותר נשמע לנו? לעניות דעתי הפירוש של רב נשמע יותר – החיצוניות שהן העליונות, שתי החיצוניות שלמעלה. לא החיצוניות של העליונות, כפי שאומר שמואל. אם כן, לכאורה רב הוא יותר פשט במשנה. [גם ההגיון איפה יפול חמץ.] גם השמש שלנו – חזי לאצטרופי, השמש מביא יין מלמעלה – איפה ישים את החמץ? בחוץ או מאחורה – יותר מסתבר בחוץ, אסמכתא לרב. לכן פלא שכתוב בגמרא "והלכתא כוותיה דשמואל".

הכל הקדמה להסביר את דברי בעל מי השילוח, אבל קודם נאמר עוד ווארט: אם אני רוצה שבכל אופן תהיה הלכה כשמואל צריך להיות בזה פן של ממונות. מה קורה כששולחים שמש לספק לנו יין, ובגלל שאולי השאיר שם חמץ אני צריך לבדוק שם. אם יש לי מרתף של יין מסתבר מאד שאשלח שליח – את אותו שמש – לבדוק אותו מחמץ. מה יכול לקרות? מה ההבדל בין שתי השורות מצד חוץ לשתי השורות לצד התקרה? השמש שלנו, שגם התרשל והניח שם חמץ, וגם שולחים אותו לבדוק שם את החמץ – מצטייר אצלי בדמיון שאם יצטרך לבדוק את שתי השורות העליונות הרבה יותר סיכוי שישבור חבית. אם מספיק שיבדוק רק את שתי השורות החיצוניות פחות יכנס לדיני ממונות. כנראה שלשמואל יש איזו תאוה ליצור היכי תימצי של ממונות בסיפור הזה. לכן הוא שולח אותו – אליבא דבית הלל כמובן – לבדוק את שתי העליונות, ויותר סיכוי שישבור חבית, ואז יהיה לו דין ממונות עם בעל הבית. עד כאן קצת מילתא דבדיחותא.

מי השילוח: רב – בדיקת "אנכי" ו"לא יהיה לך"; שמואל – בדיקת "אנכי" ו"לא תרצח"

איך מסביר בעל מי השילוח? הוא אומר שהשורות כאן הן בסוד עשרת הדברות – ווארט שלו, שנחשוב שמהארץ עד התקרה יש חמש שורות של חביות יין. הוא אומר שחמש השורות שלצד חוץ הן כנגד הלוח הימני של עשרת הדברות וחמש השורות שבתוכו, לצד פנים, הן כנגד חמשת הדברות של הלוח השמאלי. כך הוא כותב.

לפי זה, מהי דעת רב ומהי דעת שמואל? מה צריך לבדוק? הווארט הוא שבית הלל אומר לנו שאם תבדוק שתי שורות בלבד ויהיה נקי – הכל בחזקת נקי. ככה סובר בית הלל – תבדוק שתי שורות והכל יהיה אצלך בחזקת בדוק ונקי, והשאר הוא "מקום שאין מכניסים בו חמץ", לא צריך לבדוק, אל תבדוק אותו (שמא תכניס לשם חמץ כנ"ל). מהי דעת רב? הוא אומר שדעת רב שהעיקר בעשרת הדברות הוא "אנכי" ו"לא יהיה לך" (שני הדברות הראשונים, הכתובים יחד בפרשיה אחת ושדווקא אותם שמענו ישירות מפי הגבורה). אם אתה בודק שם, ב"אנכי" ו"לא יהיה לך", שני הדברות הראשונים, ואתה נקי – הכל נקי אצלך. מה אומר שמואל? שצריך לבדוק את העליון בצד ימין ואת העליון בצד שמאל – "אנכי" ו"לא תרצח" (וכידוע ש"אנכי" = 3 בחזקת 4, כנגד 4 אותיות שבו, ואילו "לא תרצח" = 3 בחזקת 6, כנגד 6 אותיות שבו, והוא סוד פסח מצה מרור, ודוק). לא הכרחי "לא יהיה לך" לפי שמואל, אך לפי רב לא הכרחי "לא תרצח". המחלוקת כאן היא מה הדבור הכי חשוב בעשרת הדברות אחרי "אנכי" – "לא יהיה לך" או "לא תרצח".

מה הרמב"ם יאמר? הוא לא כותב, אבל לפי הרמב"ם כל התורה כולה היא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – ואכן הוא פוסק כרב. אבל שמואל אומר שהעיקר הוא "אנכי" ו"לא תרצח", ואם אתה בסדר בשני אלו אתה בסדר בכל התורה. ווארט זה של בעל מי השילוח מתאים לכלל הנ"ל שהלכה כרב באיסורי, בין אדם למקום ("לא יהיה לך" הוא בין אדם למקום), ואילו כשמואל בממוני, בין אדם לחברו ("לא תרצח" הוא בין אדם לחברו), ודוק.

נקודת המחלוקת – העיקר זהירות מתאוה או מפגיעה בחבר

מה הן המצוות האלה בפנימיות? "אנכי" – גם בחב"ד – היינו מצות האמנת אלקות, אמונה והתקשרות בה' יתברך, פשוטו כמשמעו, בה', בהשגחה הפרטית של ה', בורא העולם. מהי מצות "לא יהיה לך"? בחב"ד בדרך כלל כתוב שחוץ מהפשט, עבודה זרה ממש, הוא כולל גם "עובד עבודה זרה בטהרה", היינו מי שתולה את בטחונו בסבות חיצוניות, חוץ מהשי"ת, לגבי פרנסתו וכיו"ב, אבל כאן בעל מי השילוח כותב יותר – ש"לא יהיה לך" אמור באדם שהולך אחר תאוות לבו. אם אתה אוכל בתאוה אתה עובר על הדבור השני של עשרת הדברות, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". כמו שלקב"ה יש תאוה לדירה בתחתונים, כל התאוה של היהודי צריכה להיות תאוה לה' ולקיום רצונו בעולם (והוא ענין "תאות צדיקים אך טוב"). אם יש לך תאוה אחרת, רצון אחר, אתה עובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

איך הוא מסביר "לא תרצח"? "אנכי הוי' אלהיך" היינו לחשוב כמה שיותר על ה', על דרך הווארט של הבעש"ט "אשרי אדם אשר לא יחשב הוי' לו עון". מה פירוש "לא תרצח" – אל תחשוב רע על יהודי, כך הוא מסביר. אדם שחושב רע על יהודי, מי שלא יהיה, עובר על "לא תרצח" לפי בעל מי השילוח. הוא מביא פסוק – שמובא גם בתניא, וכמו שאמרנו הרבה פעמים יש חסידים שאומרים שהכי חשוב ללמוד אותו בעל פה בכל התניא – "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (ובתניא מוסבר שיש יתרון במחשבה על הדבור, לכן אסור – מחשבה רעה על החבר חמורה יותר מאשר לשון הרע כו'). אם אדם חושב רע על יהודי – הוא רוצח אותו במחשבה.

מה אומר שמואל? שאם אדם נזהר להאמין בה', לחשוב ה' – "חשוב טוב יהיה טוב", ה' הוא עצם הטוב. תחשוב על ה' ואל תחשוב רע. אם אדם מקיים זאת היינו בדיקת שתי השורות החיצונות שהן העליונות לפי שמואל ואז הוא מכוסה, לא צריך לבדוק יותר – הוא יהודי שלם, "יראה שלם", מגלה את השלמות שלו. אומר רב – לא, צריך לחשוב על ה' ולבער את התאוות מהלב, שלא תהיה שום תאוה חוץ מה', ואז אתה בסדר. כאן נבין למה מי השילוח מדגיש בסוף, אחרי ההסבר – צריך לירות לך כדור בראש "והלכה כשמואל". הסיום הזה הוא כדור בראש, שאני אומר שהעיקר הוא כשמואל – לחשוב על ה' הטוב ולא לחשוב רע על החבר, לא לרצוח את החבר שלך במחשבה ("הרי מחשבה מועלת"). אם זה בסדר – גם התאוות תהיינה בסדר, לא מענין אותי כל כך.

עד כאן תורה חשובה של מי השילוח, שקשורה גם לרבי לוי'ק.