זוגיות שמים וארץ

בע"ה

שבת כי-תצא, י"ד אלול פ"ב – כפ"ח

משיעור שבת חתן לקראת חתונה יוסף ונרי שי' אלברט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בשבת כי תצא נחגגה אצל הרב שבת חתן עם כל בני ישיבת "עוד יוסף חי". לאחר התפלות, בליל וביום השבת, התוועד הרב לכבוד החתן והכלה – דרש את שמותיהם בהקשר של נישואיהם ולמד מכך לימודים כלליים לחיי הנישואין של כל בני זוג. מנקודת המוצא של שמות החתן והכלה 'המריא' הרב להתבוננות מעמיקה ב'זוגיות' שמתארים בית הלל ובית שמאי בין השמים והארץ, כשכל אחד מהם מדגיש דווקא את הצד ההפכי למהותו-שלו – מתאים לעבודת החתן והכלה לשנות את טבעם החל מהחתונה ולהקדים תמיד את בן הזוג. ההתייחסות הזו מולידה מחול מתמיד בין בני הזוג, שבמרכזו מופיע השותף השלישי, לפניו כולם שוים לטובה ולברכה.

אחרי פרק א, שעוסק בתורף הדברים, בא פרק ב שמראה כיצד משתקפים הדברים גם ביחס לסוגית הגירושין שמבליטה בדרך ממילא את נקודת המוקד של הנישואין. 'על הדרך' נחרזות שלש מחלוקות של בית הלל ובית שמאי בדרך של "לשיטתייהו" דווקא בהיפוך-התפקידים ביניהם שמתואר כאן.

יצויין שבחלק נוסף של ההתוועדויות – הנדפס לקמן – יש עוד הרחבה במחלוקת הלל ושמאי לגבי בריאת השמים והארץ לפי מושגי העומק של החסידות, והדברים מתכתבים זה עם זה.

א. להקדים את בן הזוג

יוסף ונרי – יחוד יסוד-מלכות

שבת שלום ומזל טוב!

לחתן קוראים יוסף ולכלה קוראים נרי. שני השמות הם כפולות של שם הוי' ב"ה, כפולות של 13, אחד-אהבה. יוסף (156) עולה ו פעמים הוי' ו-נרי (260) עולה י פעמים הוי', סה"כ טז פעמים הוי' (כאשר הממוצע הוא ח פעמים הוי', בגימטריא יצחק, סה"כ פעמיים יצחק, כך שיש לי אישית וגם לראש הישיבה הרב יצחק שפירא שליט"א קשר מיוחד כאן...), לב פעמים אחד.

בספירות יש כאן ערכים מובהקים: יוסף שייך לספירת היסוד – יוסף הצדיק, "וצדיק יסוד עולם"[ב]. נרי שייכת לספירת המלכות, "כי אתה תאיר נרי הוי' אלהי יגיה חשכי"[ג], "כי אשב בחשך הוי' אור לי"[ד]. דוד המלך מכונה "נר ישראל"[ה]. אמנם המלכות "לית לה מגרמה כלום"[ו], אבל כאן מדובר על המלכות כפי שהיא מאירה כנר – כאשר "אתה נרי הוי'" ("אתה" גם הוא כינוי למלכות[ז]) אזי "כי אשב בחשך הוי' אור לי".

יוסף עולה ו"פ הוי', מתאים ליסוד שהוא הספירה הששית במדות הלב – כל שש מדות הלב שמתרכזות ביסוד. נרי עולה י"פ הוי' – המלכות מקבלת מכל עשר הספירות, מהמלכויות של עשר הספירות, "כל הנחלים הולכים אל הים"[ח], 'הכל היה בשביל המלכות' ("הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[ט]), היא התכלית של הכל, כמו שעוד נסביר.

אם כן, השידוך כאן הוא יחוד מובהק של יסוד ומלכות. ועוד רמז: יסוד-מלכות (כד ברבוע) ועוד יוסף-נרי עולה 992 – יהלום א-ל (סוד "חסד אל כל היום"[י]) ד פעמים (ממוצע כל מלה כאן) רמח-אברהם ("אברהם אֹהבי"[יא]), העולה ב פעמים (ממוצע כל זוג כאן) מלכות, (סוד "הכל היה מן העפר [מלכות] והכל שב אל העפר [מלכות]" הנ"ל).

זוגיות הלל ושמאי

הגימטריא של השמות היא גם מספר של זוג שיכולה להיות עבודת חיים ללמוד אותו – יוסף-נרי בגימטריא הלל-שמאי. שני השמות הלל ו-שמאי, כל אחד בפני עצמו, אינם כפולת שם הוי' ב"ה אבל הם כן כפולות 13 – הלל הוא ה פעמים אחד ו-שמאי הוא זך פעמים אחד, סה"כ זכה פעמים אחד.

יש מחלוקת יסודית של בית הלל ובית שמאי[יב] לגבי בריאת העולם[יג]: בית הלל אומרים ש"ארץ קדמה", כמו שכתוב "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[יד], ובית שמאי (לשון שמים) אומרים ש"שמים קדמו", כמו שכתוב בפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[טו].

בריאת העולם בזעיר אנפין היא כל בנין בית נאמן בישראל. היחס בין הלל לשמאי הוא בין חסד לגבורה[טז], בין חתן וכלה – ה"פ אהבה של הלל הם ה חסדים שמתקבצים ביסוד כדי להמסר למלכות[יז] (כמו החתן שלנו, יוסף) ושמאי הוא "אשה יראת הוי'"[יח] ("בנין המלכות מן הגבורות"[יט]). לעומת זאת, היחס בין שמים וארץ הוא חתן וכלה, כפשוט[כ] – השמים הם החתן המשפיע לכלה והכלה[כא] היא הארץ המשתוקקת אל בעלה. אם כן, כאשר בית הלל אומרים ש"ארץ קדמה" – החתן אומר שהכלה קודמת (כהנהגת בית הלל שמקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם[כב]); וכאשר בית שמאי אומרים ש"שמים קדמו" – הכלה אומרת שהחתן קודם.

זהו מוסר השכל לכל חיי הנישואין – החתן צריך להקדים את הכלה וצרכיה והכלה צריכה להקדים את החתן וצרכיו. יש גם דעה שלישית, של חכמים, ש"שמים וארץ כאחד נבראו"^י– "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו"[כג]. לפעמים כתוב[כד] שהדעה השלישית היא ממוצע בין שתי הדעות ולפעמים כתוב[כה] שהיא השרש המשותף הגבוה יותר משתיהן (וכך הוא במאמר שנלמד היום[כו]). כשחושבים על חתן וכלה, "יעמדו יחדו" היינו השותף השלישי. כאשר כל החיים החתן אומר ש"ארץ קדמה" והכלה אומרת ש"שמים קדמו" יש השראה של "שכינה ביניהם"[כז], מופיע השותף השלישי שאומר "יעמדו יחדו".

מהפך הנישואין

ההסבר שדעת בית הלל ש"ארץ קדמה" היא הקדמה של החתן את הכלה ודעת בית שמאי ש"שמים קדמו" היא הקדמת הכלה את החתן אומר שבעצם יש כאן מהפך מהטבע הראשון – החתן שייך לשמים, אבל הוא מקדים את הארץ באהבתו לאשתו, והכלה שייכת לארץ, אבל היא מקדימה את השמים בדאגתה לבעלה.

באמת, זהו מהפך שצריך להיות בחיי הנישואין אצל איש ואשה:

שמים וארץ הם גם, באופן פשוט, רוחניות וגשמיות. למה מתחייב החתן בחופה? הוא מתחייב לדאוג לגשמיות של הכלה – "שארה כסותה ועֹנתה"[כח], החיובים מהתורה, ושאר החיובים שיש בכתובה. עד החתונה החתן היה 'שמיימי' – הוא ישב בישיבה ועסק בתורה. בכל השנים שלפני כן החתן מתכונן לחתונה – לא במחשבה על הדברים שיתחייב בהם בחתונה, אלא בהתמלאות בתורה וביראת שמים. אבל כשהוא מגיע לחתונה הוא נכנס לעניני הארץ, ואז הוא צריך לנקוט במדת החסיד – שאומר "שלי שלך ושלך שלך"[כט], מוסר את כל העניינים שלו לטובת הכלה ודאגה לצרכיה.

מה קורה אצל הכלה? היום יש את 'המהפכה השלישית'[ל], אז גם הבת לפני החתונה עוסקת בתורה, אבל פעם היו מתחתנים מאד מוקדם – ומה הכלה היתה עושה קודם? [מכינה נדוניה...] מתכוננת בגשמיות, לומדת אצל אמא שלה איך לנהל בית, עוסקת בעניני הארץ. מה אמור לקרות אחרי החתונה? כעת נמצאים השמים בראש מעיניה של הכלה – הרוחניות של החתן. לפי מנהג חב"ד אומרים גם בלידת בת "שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים" – מה התורה אצל הכלה? כתוב בלוח "היום יום"[לא] שזו זכות התורה שלה בכך שהיא שולחת את בעלה ואת הבנים ללמוד תורה ומחכה לבעל. לפעמים היא שולחת את האיש ללמוד תורה במקום רחוק, הרבה זמן – כמו רחל ששלחה את רבי עקיבא ללמוד תורה – והיא מחכה לו ("באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן"[לב]). כלומר, האשה לא רק מבשלת לאיש – היא דואגת למצבו הרוחני. כאשר חז"ל אומרים "הכל מן האשה"[לג] הכוונה הפשוטה שלהם היא למצב הרוחני של האיש (ועל האיש מצדו להכיר בכך, ולומר – כפי שאמר רבי עקיבא לתלמידיו – "שלי ושלכם שלה הוא"[לד]).

מהי, בהקשר הזה, הדעה ש"כאחד נבראו"? מצב בו מכירים שגשמיות של יהודי היא רוחניות[לה], וממילא הדאגה של החתן לצרכיה הגשמיים של הכלה והדאגה של הכלה למצבו הרוחני של החתן עומדים כאחד. שוב, זהו גילוי של השותף השלישי שדואג לבני הזוג בכל הממדים, משווה אותם בכל עניניהם ומשרה את ברכתו בבית.

כוונת החופה

מכל מה שנתבאר עד כה אפשר גם ללמוד כוונה פשוטה ויפה לזמן עמידת החתן והכלה תחת החופה:

בהקשר של חתונה, היחס בין השמים והארץ הוא גם היחס בין שני השלבים של החתונה – שני שלבים שנוהגים בימינו לקיים אותם בצמידות זה לזה[לו], כאשר עומדים תחת החופה – קידושין ונישואין. הקידושין, בהם הקשר בין החתן והכלה הוא שמימי-רוחני (קשר של קדושה והבדלה שמוסיפה התורה לנישואין ה'טבעיים'[לז]), והנישואין, שמביאים למימוש הקשר בין החתן והכלה בארץ, בחיים ביחד "כאורח כל ארעא".

על פי פשט, הקידושין קודמין לנישואין – "שמים קדמו", כדעת בית שמאי. אך בנוסח ברכת הנישואין, "ברוך אתה הוי' מקדש עמו ישראל על ידי חֻפה וקִדושין", הנישואין קודמים (כקושיא הידועה בזה[לח]), כדעת בית הלל! ממילא, בזמן בו החתן והכלה עומדים יחד תחת החופה מתגלה שהשמים והארץ "יעמדו יחדו"[לט] בהשוואה גמורה בין גשמיות לרוחניות, כאשר הגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלי וגם שלו.

בפשט, "חֻפה" היינו קנין החופה, הנישואין לעומת הקידושין, אך ישנו פסוק אחד המזכיר "חֻפה" באופן מובהק של "יעמדו יחדו" – "כי על כל כבוד חֻפה"[מ]. בפסוק זה, כמו שמוסבר במאמר החתונה[מא], ה"חֻפה" היא המקיף הרחוק שעל גבי מקיפי-חופות החתן והכלה בפרט (סוד ה-ם הסתומה של הצלם, בסוד "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[מב] בין החתן והכלה). "כבוד חתן" הוא אהבת החתן לכלה, המתבטאת בכך שהוא מקדים את הכלה (וזהו כבודו האמתי), ו"כבוד כלה" הוא אהבת הכלה לחתן, המתבטאת בכך שהיא מקדימה את החתן (וזהו כבודה האמתי), ו"על כל כבוד"[מג] של שניהם חופפת החופה העליונה, נוכחות השותף השלישי שמגלה את חיבורם כאחד.

ב. מה חשוב בנישואין?

המחלוקת בגירושין

יש עוד מחלוקת עיקרית של בית הלל ובית שמאי ביחס לנישואין, בסוגיא עיקרית שמופיעה בפרשת כי תצא שקראנו היום – בנוגע לגירושין. הרבי מסביר^כז שתכלית החידושים של התורה בנוגע לנישואין – קידושין וגירושין בגט – היא להפוך את הנישואין לנצחיים. בכל זאת, יש גם מציאות של גירושין, כאשר בית שמאי, בית הלל ורבי עקיבא חולקים מתי יכול האדם לגרש את אשתו: "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה... וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ... רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו"[מד].

איך אפשר להבין את דעת בית הלל – אם מישהי הקדיחה את התבשיל לגרש אותה?! דעת רבי עקיבא בכלל לא מובנת – שאם מישהו מצאה מישהי נאה מאשתו הוא יגרש אותה. [הרב פעם אמר שבשליחות יכול להיות שאם אדם מצא שליחות נאה יותר הוא יחליף שליחות.] יש שיחה של הרבי[מה] שמסביר את שלש הדעות בשליחות ואומר שאין הלכה כרבי עקיבא... כנראה מדובר אם היא ממש נאה הימנה, שליחות נאה באין-ערוך. [אז מה למעשה?] אם הרבי נתן את השליחות – ודאי צריך להשאר בה. אם לא – אולי יש מקרים שמחליפים. בכל אופן, לגבי גירושין ההלכה היא כבית הלל[מו], כמו תמיד, אבל יש כאן 'נטיה' לבית שמאי – הרבי מביא בשיחה^לו שבזיווג ראשון אין למהר לגרש גם לדעת בית הלל כי "מזבח מוריד עליו דמעות"[מז].

[אפשר לומר שיש בזה הבדל בין צדיקים לבעלי תשובה?] גם היחס בין צדיקים ובעלי תשובה הוא יחס של שמים וארץ, לכן אפשר להסביר[מח] באותו אופן את המחלוקת של רבי יוחנן ורבי אבהו[מט] (מקרה מיוחד, שתלמיד חולק על הרב, כמו שדברנו בעבר[נ]): רבי יוחנן אומר שצדיקים גדולים מבעלי תשובה, "שמים קדמו", כדעת בית שמאי. צריך לבדוק אם יש עוד מקומות שרבי יוחנן נוטה לדעת בית שמאי. לעומתו רבי אבהו, תלמידו, אומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", "ארץ קדמה". רבי אבהו דורש את הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב"[נא], שמקדים את ה"רחוק" ל"קרוב". בשביל להעמיד את דעתו רבי יוחנן דורש את הפסוק בצורה 'משונה', שלא הייתי מבין לבד – "'רחוק' שהיה רחוק מדבר עבירה... 'קרוב' שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו" – אולי לכן רבי אבהו חולק עליו, כי פשט הפסוק מסייע לו.

[בפשט המחלוקת היא כמה יש בנישואין ממד של הכרח וכמה ממד של בחירה (כאשר לפני מתן תורה כל הנישואין היו בחירה, כמו שהרמב"ם אומר בתחלת הלכות אישות).] נכון. אם כן, שני הצדדים כאן הם כמו שאנחנו מסבירים[נב] את היחס בין "בת גילו" ל"בחירת לבו" – לפי בית שמאי "שמים קדמו", העיקר הוא "זיווג מן השמים" של "בת גילו", ולפי בית הלל "ארץ קדמה", העיקר הוא 'זיווג מן הארץ' של "בחירת לבו", וצריך כל הזמן שתהיה בחירת הלב (דבר עוד יותר בולט לפי דעת רבי עקיבא, כמובן).

לשיטתייהו

לפי ההסבר שדעות בית הלל ובית שמאי בנוגע לשמים וארץ שייכות לחתונה, הם הולכים כאן "לשיטתייהו": לפי בית הלל "ארץ קדמה" – יש חשיבות גדולה לבסיס הגשמי של הנישואין, צריך שכל יום יהיה מה לאכול, ואם "הקדיחה את תבשילו" (בכוונה להקניטו[נג]) זו יכולה להיות סבה מספקת להתגרש. ב"ארץ קדמה" החתן צריך לדאוג לגשמיות של הכלה, אבל כשהראש הזה משתבש גם בעיה בגשמיות יכולה לגרום לגירושין. לעומת זאת, לדעת בית שמאי, "שמים קדמו" – רק סבה רוחנית מצדיקה גירושין (ואזי מצוה לגרש, כפי שאומר רש"י על הפסוק[נד]).

באיזו מחלוקת נוספת אפשר לראות את ה"לשיטתייהו"? יש מחלוקת יסודית של שמאי והלל עצמם לגבי שבת: "אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר 'ברוך ה' יום יום'"[נה]. רואים כאן שאכלו בשר כל יום – זהו האוכל. פעם בשביל לאכול כל יום בשר אנשים היו נוסעים לאמריקה, היום יש גם בארץ... בכל אופן, גם כאן שמאי נוהג לפי השיטה ש"שמים קדמו" – קודם כל צריך לדאוג לכבוד שבת, לעניני הרוחניות. [אבל למעשה הוא נוהג כמו רבי עקיבא – "מצא אחרת נאה הימנה"...] לעומתו, הלל נוהג לפי השיטה ש"ארץ קדמה" – קודם כל צריך לדאוג שהיום יהיה מה לאכול, שיהיה בשר על השלחן.

שיטת רבי עקיבא

נחזור למחלוקת של הגירושין: אם בית הלל נוקטים כאן ש"ארץ קדמה" – התבשיל הוא חשוב, שיהיה כל יום בשר, ואם "הקדיחה תבשילו" אפשר להתגרש – ובית שמאי נוקטים ש"שמים קדמו", כנראה שהדעה השלישית במשנה, דעת רבי עקיבא, היא בגדר "יעמדו יחדו".

נאמר רמז לכך שרבי עקיבא הוא השרש המשותף של הלל ושמאי: רבי עקיבא הוא משה רבינו של התורה שבעל פה[נו]. משה רבינו, כרעיא מהימנא, הוא המחבר של שני המשיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (שהם יחסית חתן וכלה, כמו הלל ושמאי)[נז]. משה, "גואל ראשון", הוא גם "גואל אחרון", "מה שהיה הוא שיהיה"[נח] – מה הרמז העיקרי של משה-משיח? על משיח נאמר "עד כי יבא שילה"[נט] – "שילה" בגימטריא משה ובתוספת "יבא" עולה משיח. שילה היינו ראשי וסופי התיבות של שמאי-הלל [אמצעי התיבות עולים עא, ראש וסוף של עקיבא.] נכון. בכלל, איך יודעים שמשה הוא החיבור של הלל ושמאי? משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל[ס] או משה-שמאי-הלל[סא].

איך כאן דעת רבי עקיבא היא השרש המשותף? אצלו הכל ברמה של שלמות, הגשמיות והרוחניות גם יחד, הכל כולל את רצון ה', ואם זה לא המצב – צריך למצוא משהו נאה באין-ערוך שתהיה בו השלמות הזו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• היסוד כולל את כל מדות הלב והמלכות מקבלת את השפעת כל עשר הספירות – הכל הוא בשביל המלכות.
• למלכות "לית לה מגרמה כלום", אך מכח ה' היא מאירה כנר – "הוי' אור לי".
• החתן צריך לומר "ארץ קדמה" – להקדים את הכלה; הכלה צריכה לומר "שמים קדמו" – להקדים את החתן; ואז מופיע ביניהם השותף השלישי ואומר "יעמדו יחדו".
• עד החתונה עוסק החתן בעיקר בתורה – אך מהחתונה עליו לומר "ארץ קדמה" ולדאוג לצרכיה הגשמיים של אשתו, כפי שהוא מתחייב בכתובה.
• עד החתונה עוסקת הכלה בעיקר בהכנות הגשמיות – אך מהחתונה עליה לומר "שמים קדמו" ולדאוג להתקדמות הרוחנית של בעלה, שהרי "הכל מן האשה".
• השותף השלישי מגלה ש"יעמדו יחדו" – אצל יהודי גם הגשמיות היא רוחניות – והבית מתברך בכל הענינים.
• שמים וארץ הם קידושין (קשר קדוש-שמיימי) ונישואין (קשר ממשי-ארצי).
• הקידושין קודמין לנישואין ("שמים קדמו") אך בברכת האירוסין מקדימים חופה לקידושין ("ארץ קדמה").
• כוונת החופה: החתן והכלה "יעמדו יחדו" בקידושין (שמים) ובנישואין (ארץ) – הגשמיות והרוחניות שלהם מתכללים ומתברכים יחדו לכל ימי חייהם.
• יש להתרחק מגירושין עד הקצה האחרון.
• על האדם שזכה לשליחות מהרבי להתעקש על שליחותו גם אם מצא אחרת נאה הימנה.
• במקרים מסוימים שיש שליחות נאה באין-ערוך על האדם להחליף את שליחותו.
• החשבת הארץ-הגשמיות אצל בית הלל גורמת לכך שגם הקדחת התבשיל יכולה להיות עילת-גירושין ולדאגה לאוכל דבר יום ביומו.
• החשבת השמים-הרוחניות אצל בית שמאי גורמת לכך שגירושין הם רק כאשר יש פגיעה בדיני התורה ושקודם כל יש לדאוג למאכל לכבוד שבת.
• רבי עקיבא דורש "יעמדו יחדו" – חיבור מושלם של הגשמיות והרוחניות בחיי הנישואין.
• רבי עקיבא הוא משה רבינו של התורה שבעל פה – הכח המחבר את שמאי והלל (ואת שני המשיחים).