סמינר אצל מרן האלקי ריב"ש טוב – שיעור חמישי

ד תמוז תשס"ו – אנגלית – מעז'יבוז'

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

יום שלישי

היום נתחיל ללמוד מכש"ט אות שצג. בהשגחה פרטית אחת התורות הארוכות והעיקריות בכש"ט מקשרת בין פרשת קרח וחקת (הבעש"ט ידע שבעוד מאתים חמישים שנה תהיה כאן קבוצה שכוללת אנשים מאה"ק ומחו"ל, שאז קרח וחקת ביחד, וכתב בשביל זה תורה זאת – עם מדרש לא ידוע  המקשר קרח וחקת). ראשית פרשת חקת זה סוד הפרה האדומה, ש"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וזאת בשל הפרדוקס ש"מטהרת טמאים ומטמאת את הטהורים" – איך יתכן שאותו דבר יגרום גם טהרה וגם טומאה. עיקר נשיאת ההפכים בתורה – עליה דברנו בשיעורים קודמים – בפרשת חקת.

בתחלת קטע זה מביא מדרש שאינו מוכר לנו – "מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה". רש"י אומר שראה (היינו תפס בשכלו) פרשת ציצית שבסוף שלח, ושאל על "טלית שכולה תכלת" – כנודע – כאשר מאחורי זה עומדת שאלה "כי כל העדה כולם קדושים" (כ"טלית שכולה תכלת") "ומדוע תתנשאו" (כפתיל תכלת ששמים בציצית). סמיכות הפרשיות מלמדת שסביב זה היתה המחלוקת – היה קודם פוטנציאל של מחלוקת, אך הנושא הזה היה הקטליזאטור של המחלוקת (תמהים למה כאן צצה המחלוקת, אז מחפשים מסביב בתורה מה היה ה'זרז' של המחלוקת – או בפרשה קודמת, או בפרשה הבאה). בפשטות יותר טבעי לחפש בפרשה הקודמת – במשהו שכבר  נאמר. לכן המדרש שהבעש"ט מביא לא כל כך מוכר – כיצד מה שיעורר את המחלוקת הוא משהו שעוד לא נאמר? לפי מדרש זה קרח ראה לפרשה הבאה. לפי מה שהבעש"ט מסביר המחלוקת סביב פרה זה המחלוקת המהותית. הציצית זה ענין צדדי – שהשתמש בו כמשל לעצם המחלוקת – אך ענין פרה אדומה זה ממש עצם המחלוקת (בלי הסבר הבעש"ט זה מדרש פליאה – כי המדרש לא מסביר קשר לפרה אדומה).

העקרון שכל רגע וכל שניה בחיים יש הוראה ומצוה מכל אחת מ-תריג מצוות – ניתן לקיימו רק במודעות טבעית, כי באופן מודע זה דורש מהאדם יותר מדי (ולכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה", אלא שיש התכללות בין כל המצוות). אדם נורמלי לא יכול כל רגע לעסוק בהוראות כל המצוות לאותו רגע, אך כרגע כשלומדים פרה אדומה – רוצים לדעת מה ההוראה הנצחית שלה, לכל רגע ורגע. בשכל – בתודעה, במודעות הטבעית – כל המצוות הן נצחיות. למה שאלו התלמידים דווקא על פרה אדומה? "כי אפילו בזמן בית המקדש לא נהג אלא לעיתים רחוקות" וכן "גם מה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הבעש"ט מסביר שפרה אדומה זה ענין הגבהות. אף שלמדנו ששמחה תלויה בשפלות מוחלטת, פעמים שאדם צריך גבהות בשביל להתחיל בעבודת ה'. כך במלך כשר משושלת בית דוד – יהושפט, שעשה הרבה דברים טובים – נאמר "ויגבה לבו בדרכי הוי'". בשביל כח לחדש וליזום – צריך איזו גבהות. הבעש"ט – המחדש הגדול של כל הזמנים. חז"ל אומרים שלדוד המלך היתה "קופה של שרצים מונחת מאחוריו" – זה בעבר שלו. יש מדרש שלכל העולם יש "קופה של שרצים מאחוריו" – שה' בנה את העולם במקום האשפה. לכל העולם יש גנאי הקודם לשבח. כך אצל כל האנשים – ורואים בעיקר אצל דוד המלך. דוד לא היה מחדש (רפורמי), אך הוא היה מלך במהדורה שניה – נסיון שני אחרי ששאול המלך נכשל. ה' נתן עוד הזדמנות למלכות ישראל – כמו פסח שני, המלמד שאין דבר אבוד. בכלל, מי שרוצה לעשות שינויים – צריך להיות מוכן לסבול מחלוקת. קופה של שרצים מונחת מאחוריו – ויבוא גנאי. על כל פנים, לומדים מיהושפט שבשביל ליזום ולפעול צריך "ויגבה לבו בדרכי ה'" (פרה אדומה – הכח ל"ויגבה", לקבל היי אמיתי).

זמן החיבור של קרח וחקת בכל שנה – מוצ"ש פרשת קרח. זה היה ג תמוז – הוא היום הארוך בשנה (כי אז עצר יהושע את השמש והירח) וכעת מתברר שהוא היום הגבוה בשנה (היום לקבל בו היי של "ויגבה לבו בדרכי הוי'", וזה מה שהרבי רצה מאתנו). זה סוד ג תמוז אצל הבעש"ט.

למה פרה אדומה זה גבהות? הרי לוקחים אפר פרה אדומה, ואפר זה ביטוי השפלות של אברהם – "ואנכי עפר ואפר" (במאמרי ההשטחות של ר"ה מביא בתחלה ש"עפר ואפר" זה "בבחינת יחיד שלפני הצמצום"; מבאר ש"עפר" זה יכולת בגילוי ו"אפר" יכולת בהעלם – ה-וה וה-יה של "שמו" של מדרגת "יחיד"). אפר פרה (פרה-אדומה-אוקס, פרה לשון פו"ר, אוקס-זרע) – לשון פרו ורבו, שם מופיע כח האין סוף. בשביל לגלות כח הא"ס צריך שפלות או גבהות? בכח להמשיך נשמות ולפרות ולרבות יש תחושה של גבהות. אי אפשר להיות שפל בלי להרגיש שמחה, והשמחה המקורית זה שמחת הנישואין – שמחת הנישואין בכח פריה ורביה. אחרי השמחה והגבהות המסייעת לפרות ולרבות צריך לזקוף הכל לזכות ה' (power בא מלשון פר). כח הזרע מתואר בתורה כ"און" ("כחי וראשית אוני"; כל בכור נוטל כפול כי "הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה"), ואון הוא מלשון אני – גם זרע וגם אגו. לכן הבעש"ט אומר שראשית כל סוד הפר זה גבהות, אך גבהות זו צריכה להביא לשמחה ושפלות בתכלית.

כדי לעשות משהו גדול – צריך בהתחלה להרגיש שאני גדול (בסוף מסביר שלפני שמתחילים, להסתכל סביב אם יש גדול יותר – שיעשה זאת יותר טוב).

"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". הבעש"ט מסביר שאי אפשר לדעת את ה', אך צריך כל החיים לעשות המאמץ לדעת אותו עד "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – המצוה היא "דע את אלקי אביך", אך ככל שמעמיקים בכך יודעים כי באמת אינך יודע. זה קשור לתורה כאן – מי שאומר אם אי אפשר לדעת את המלך איני מנסה, ישאר כל החיים בחצוניות, כי מי שחושב שאינו מסוגל לעשות דבר. סוד הפרה האדומה לחוש גדול, שאפשר לפעול ואפשר לדעת, ורק מתוך כך יתקיים "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" (כאשר ה"לשמה" – "זך ונקי מכל סיג גדלות", כי אם בסוף יהיה שמץ גדלות יתועב לפני ה'). אם יש לך גדלות במצוה – זה פולחן עצמי, אך בלי גדלות – לעולם לא תעשה מצוה. פרדוקס זה הוא סוד פרה אדומה. בתחילה, כשצריך "שלא לשמה", מטהרת טמאים. בהמשך, כשצריך "לשמה", מטמאת טהורים. דינמיקה זו לא רק בתחלת דרך ה' – אלא פועלת גם אצל צדיק גדול בכל רגע. כשמצליחים לקרב מישהו צריך לדבר איתו על גדולת נשמתו – אולי אתה גלגול של תנא, משה רבינו, אולי אתה המשיח. כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", אך זה לא מספיק לו – צריך לשמוע שהוא משהו מיוחד (ויש בכך הרבה דרגות). בלי זה האדם לא יתעורר ב"ויגבה לבו" – זה מהות דברי הבעש"ט, שאנשים צריכים 'להדלק' ומה ש'מדליק' זה גבהות. משפיע אמיתי צריך לדעת כמה גאוה צריך להזריק למישהו כדי לעורר אותו – אחר כך בע"ה מקרבים אותו ומסבירים לו שהוא גורנישט.

"כי כל שאור וכל דבש" – שאור זה גבהות ודבש זה מתיקות, שמסביר שזה גם בא מגאוה. במקומות אחרים מוסבר שיש שני עניני יצה"ר – גאוה ותאוה, שאור ודבש. זה דיון מה העיקר ומה קודם למה – בחב"ד מאד ברור שגאוה מביאה תאוה. גם כאן ברור כך – שמה שגורם למתיקות (או לדמיון של מתיקות) זה הגאוה, השאור קודם לדבש וגם הדבש הוא סוג של גאוה (הן אם הוא מתיקות הגאוה, בוודאי, ואפילו אם זה מתיקות התאוה – בא מגאוה). "שהרמז בשאור ודבש לגבהות שהם מרתיחים ועולים כמו הגבהות שמגביה לב האדם".

רעיון חדש – "והם דיני הקטנות כי קטן רוצה להיות גדול והדיוט קופץ בראש". גבהות זה דיני הקטנות – ילד רוצה לגדול, להיות מספר אחד בכל דבר.

הרמב"ם גם אומר לחנך ילד בדרך של "מתוך שלא לשמה בא לשמה", החידוש כאן הוא "וענין הזה אפילו בצדיקים שכבר הם טהורים הוא נוהג תמיד על דרך הנ"ל, שצריך להתקרב להש"י בגבהות ושפלות". זה הכרחי לפי העקרון שכל המצוות נוהגות בכל אחד בכל זמן ובכל מקום – אחרת היה שייך רק למתחילים בעבודת ה'.

לכאורה, נראה הפוך מהמודל של הכנעה-הבדלה-המתקה – שם מתחילים מהכנעה, וכאן מודל יותר פשוט (שני שלבים, ולא שלושה – דואט בנשמה בין גבהות ושפלות) שמתחיל כל פעם מגבהות. דברנו לפני כמה חודשים על מודלים של שנים ושלושה וארבעה (שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע). בעבודת ה', גבהות-שפלות זה דוגמה ל"שיר כפול". המודלים החשובים אצל הבעש"ט בעבודת ה' – הכנעה-הבדלה-המתקה, יחוד יראה-נורא (דינמיקה של העלאת ניצוצות). כאן יש גבהות-שפלות – זה סוד ההתבגרות. הכנעה-הבדלה-המתקה זה סוד היחסים (בתורה נלמד מהליכת אברהם לארץ ישראל – אז זה גם דינמיקה של משימה). יחוד יראה-נורא זה סוד הגאולה.

גבהות-שפלות זה גש, כמו גנאי-שבח (שיא הגנאי זה גבהות, והשבח הכי גדול זה השפלות – צריך להתחיל בגנאי ולסיים בשבח). בתורה שער גש זה ב"ויגש" – גישת יהודה (במס"נ על בנימין, שמופיע בתוכו, כיסוד המלכות) אל יוסף הצדיק, סוד ההשתטחות שנתבאר אתמול.

בשביל להמשיך לגדול צריך להמשיך כל הזמן בסדר של גבהות-שפלות. גם אחרי שהתקרבת אתה עדיין רחוק – וצריך שוב כח לטהר טמאים. הגבהות זה אלמנט של תשו"ת בתוך התשו"ע – שכמה שהתקרבת, תחוש עדיין רחוק וזה ידחוף אותך להתקדם. בלי תחושת הריחוק תמשיך להתקרב בתשו"ע, אך לאט לאט – אתה לא תקפוץ ותדלג קדימה. מי שעף ימשיך לעוף, אך בלי תנופה והחשה של הקצב. תחושת תשו"ת יותר דוחפת מתשו"ע – כי אתה מרגיש שאתה באמת מרוחק, ולא רק שאתה עוד לא התקרבת עד אין סוף (שם אני קרוב, אך יכול להתקרב עוד) – והיא המזרזת את התשו"ע. אם אתה באמת רחוק – הכרחית גבהות. הרפורמה של הבעש"ט שכמה שאתה צדיק – עליך לחוש ממש טמא ורחוק (ולא רק צדיק קטן שיש לו עדיין לאן לגדול). בשביל לעשות שינוי – לא לכתוב הספר השלושים ואחד אחרי שלושים ספרים (שמזה אתה לא כל כך רחוק), אלא לעשות משהו חדש (מרכז בטורונטו, להציל את ישראל), ובשביל כך אתה חוזר אחורה למצב של ילד קטן, כי ביחס לדבר החדש אתה לגמרי מרוחק, עוד לא התחלת כלל. אז צריך להתחיל שוב דינמיקה של גדילה והתבגרות. בלי זה – משיח לא יבוא.

להרגיש גבהות – זו הקטנות של הקדושה. שפלות – זה הגדלות של הקדושה. זה ההתחלה וזה הסוף. בקליפה הפוך – הקטנות זה להרגיש קטן והגדלות זה להרגיש גבהות. בהתחלה אומר לו שאתה קטן מדי, ואחרי שמצליח מכניס גבהות. בסט"א זה פשוט – קטנות לחוש קטן וגדלות לחוש גדול – ובקדושה זה "עולם הפוך", "דעת בעלי בתים היפך דעת תורה". "מצא מין את מינו" ו"פגע בו כיוצא בו" – צריך להלחם בסט"א עם אותה מדרגה בקדושה. להלחם בקטנות דסט"א (תחושת שפלות) עם הקטנות דקדושה (תחושת גבהות).

איך מבינים "בשבילי נברא העולם" ו"עלי העולם עומד"? הרמב"ם אומר שהעולם שקול, ובמצוה אחת אני יכול להכריע כל העולם לכף זכות, וההיפך. זה הסבר רציונאלי אחד למשמעות מאמר חז"ל זה – הסבר של הרמב"ם, שבגדלות מוחין. אך יש משמעות יותר פשוטה – שאני מרכז העולם. זו תפיסה ילדותית – וכאן הבעש"ט אומר שיש לה מקום. זו הגבהות שנצרכת בתחילה – לא סתם לחוש גדול, אלא לחוש הכי גדול. לומר למקורב שאולי אתה המשיח (ולא פחות מכך). אפילו הצדיק הכי גדול צריך זאת – אפילו הרבי צריך לומר לעצמו לפני שיוזם פעולה גדולה שאולי אני המשיח. חז"ל אומרים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואנו על דרך זה "במקום שאין משיח השתדל להיות משיח".

בסוף צריך להזהר משום תחושה שהוא יותר טוב מהזולת. עושה כי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אך אחר כך אסור לו להיות מרוצה שהוא עשה ולא אחרים – צריך להניח שאחרים גם מסוגלים, והיו עושים יותר טוב.

"אדום מצד הקליפה" – הבעש"ט היה ברוסיה, בה 'אדום' זה אנרגיה שלילית. גם פר משתגע מאדום – פרה אדומה משתגעת וזועמת על עצמה (?).

בדימוי הרגיל בחז"ל משמע שהארז שלילי והאזוב חיובי – והמצורע לוקח ארז כי הגביה עצמו כארז וכו' – אך כאן הבעש"ט אומר שגם הארז נחוץ וחיובי, כמו האזוב.

דעה של "שמינית שבשמינית" ודעה של "לא מינה ולא מקצתה". "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – לפעמים דעה שמתאימה לבינוני ודעה שמתאימה לצדיק, ואז פוסקים כבינוני, אך יש מחלוקת בהן דעה אחת שמתאימה לילדות (למתחילים) ודעה שמתאימה לבוגרים (למתקדמים) – כמו כאן – ואז רואים שהרמב"ם פוסק כגדלות. לגבי פרה אדומה לא יכול לפסוק שלא ישימו ארז – כי התורה אמרה – אך מצמצם זאת ל"אמה" (בקבלה רומז ל"אלהינו מלך העולם", ובנח "ואלא אמה תכלנו מלמעלה" – זה הכי גבוה, הגבהות של התיבה, צריך להיות אמה דווקא, מדוד ומשוער).

הפיכת הפרה (גבהות) לאפר (שפלות) מקביל לארז (גבהות) ואזוב (שפלות).

טעות קרח ברוח הקדש, שיצא ממנו שמואל ולכן זה יציל אותו, זה ממש קשור לפרה אדומה – לראות את הגדולות שבעתיד ומתוך כך להתרומם כעת (?). עצם הענין ש"ראה פרה אדומה" – שראה לעתיד, את תחלת הפרשה הבאה. הרבה פעמים אנו מבארים שצדיק חי בעתיד בעוד הבינוני חי בהוה (זמן בינוני; מאמין שעברו לא משפיע על בחירתו כרגע) והרשע חי בעבר (לשון עבירה; לא מאמין בבחירה חפשית). לחיות בעתיד – לחיות עם משיח – זה הצדיק. בעתיד הכל טוב. אך יש שני סוגי חיים עם העתיד – אפשר לשים את עצמי בעתיד, או להביא את העתיד עלי. קרח ראה שיש לו עתיד כה ורוד ויפה והחליט שהוא שם, וזה הוא כעת – יש לו רוה"ק לראות את העתיד, אך לחשוב שזה הוא כעת זה שקר. הצדיק האמיתי מביא את העתיד אליו – יש לו כרגע בחירה חפשית, ובוחר בהתאם לזכרון העתיד (הפוך מרשע הבוחר כרגע על פי זכרון העבר שלו). פסיכולוגים מחטטים בעבר – בהמון שיטות שונות. יש בכך משהו – אם המטרה היא להשתחרר מהעבר זה בסדר. אם העבר שולט בך, לפעמים צריך לחזור לעבר ולהתנתק ממנו. אך הרבה פעמים נכון וצריך לומר שכח את העבר, במקום לחטט בעבר ובטראומות שלו – צריך לעזור לאדם לשכוח את העבר, וזו דרך התורה בפשטות.

קרח ראה את העתיד וטעה. קרח היה פקח – אולי אפילו יותר ממשה – אך למשה היתה יותר רוח הקדש. גם ראה את שמואל, אך ראה – מה שקורח לא ראה – שבני קרח יעשו תשובה, משא"כ קרח (כמו לראות את ה"היום" בלי ה"אם בקולו תשמעו").

בסוף מוסיף – דבר ברור, אך לא אמר עד כה, והוא מוסיף שלב לפני ה"שיר כפול" – שאף על פי שנזקק לגאוה, לא ירצה בכך. שאם אפשר להסתדר בלי זה – תסתדר בלי זה.

קרח מחמת קנאה חשב שמשה הפריז. כשרואים מישהו אחר שחושבים שאני צריך ויכול לעשות – מוצאים שמי שעושה זאת הוא בעל גאוה. אם אני חושב שאני יכול להיות שליח במעזיבוז, אז ברור לי שהשליח שם הוא בעל גאוה – שהרי הוא לוקח את התפקיד שלי ומתיימר לעשות מה שאני יכול.

אם "יותר מדי גדולה" סימן ש"לקחתם לעצמכם".

הבעש"ט אומר כאן שקנאה גורמת לראות הפוך. הוא בעל גאוה ומשה לא, וחשב הפוך (בעל גאוה אף פעם לא רואה שהוא בעל גאוה, כפי שביאר הבעש"ט במשל הנוסע שעלה על הר מתוך שינה ורק בירידה רואה שהיה על הר).

"כי זה דבר עמוק [לדעת מי צודק] וצריך לזה האמנה לתלות החסרון תמיד בו ולחפוץ תמיד בכניעה ושפלות". דבר אחד – צריך תמיד לחשוב שמא אני קרח והזולת משה רבינו – לתלות החסרון בו. ודבר שני – לחפוץ תמיד בכניעה ושפלות, עוד לפני הגדלות. לנסות לבדוק שמא איני זקוק ואין ראוי לענין – זה ההכנעה שמתחילה הכל. לגבי מי שלא רוצה לצאת מהמטה צריך גבהות – לא צריך לחשוב אולי מישהו אחר יכול וכו', כי אצלו ודאי הקליפה קטנות שגורמת חוסר מעש. בסוף מדבר על תיקון קרח – על מישהו שמתחיל עם "ויגבה לבו" וצריך בירור אם זה מהקדושה או לא. זה מי שכבר איננו שוכב במטה בחוסר מעש.