רשע באמת – פגם הברית ותיקונו ברוח התניא

בע"ה

כ"ח טבת מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (11-12) – תניא פרק יז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כתוב שכל אחד יכול לשלוט על החלל השמאלי של הלב, היצר הרע, מכח הרצון שבמח – זה נקרא "מח שליט על הלב" –חוץ ממי ש"רשע באמת", שכבר אבד את הכח של "מח שליט על הלב":

אם לא מי שהוא רשע באמת כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל וזה [שמאבד את הכח של "מח שליט על הלב" הוא] עונש על גודל ועוצם עונם [ומה שכתוב בתורה "כי קרוב אליך", שקל לעורר את האהבה המסותרת שבלב, על כל פנים לצורך האתכפיא של "מח שליט על הלב" שדרוש לקיום המצוות אמור ברוב בני ישראל, שלא רשעים באמת.] ולא דברה תורה במתים אלו שבחייהם קרוים מתים כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה [כל החלק הראשון של תניא לא שייך לתשובה – יש על תשובה חלק מיוחד, החלק השלישי. החלק הראשון מבוסס על "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שמדבר באחד שלא צריך תשובה לשם כך. "כל ימיו בתשובה" היינו תשובה עילאה, אבל המצב שצריך תשובה תתאה הוא מצב מיוחד – מצב של חטא, של מי שצריך לשבור את עצמו לגמרי. זו תשובה תתאה. תשובה עילאה היא שמחה, היא שייכת לכל אחד, היא תמידית. תשובה תתאה, שהיא שבירת היצר על ידי שפלות עצומה, שייכת דווקא לרשע באמת, חייבת להיות אצלו.] לשבר הקליפו' שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים [איך הוא עושה זאת?] ע"י [תשובה תתאה, שהיא] שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו כמ"ש בזהר על פסוק זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו' [רק על הזבח של הלב כתוב שם אלקים, שהוא גבורה.] שע"י לב נשבר נשברה רוח הטומאה דס"א [ע"ש פ' פינחס ד' ר"מ ופ' ויקרא ד' ח' וד' ה' ע"א ובפי' הרמ"ז שם] והיא בחי' תשובה תתאה [אומר זאת בפירוש.] להעלות ה' תתאה להקימה מנפילתה [הוא גרם במעשיו הרעים ש-ה תתאה תפול, זו גלות השכינה, ועל ידי התשובה הוא מקים אותה – "סוכת דוד הנופלת", שצריך להקימה על ידי תשובה.] שנפלה אל החיצוני' שהוא סוד גלות השכינה כמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם דהיינו [לא ארץ אדום, אלא] כשהאדם עושה מעשה אדום [גם אם הוא כאן בארץ. "מעשה אדום" בפרט שייך ליסוד האש שבנפש, אדום, ממנו כעס וגאוה, כמו שכתוב בפרק א בתניא. אם האדם כועס, או שהוא בעל אדומה, מהרתיחה של הכעס נעשה פגם הברית – כמו שנסביר תיכף – שבא מהישות של האדם. או שמרגיש זאת או שלא מרגיש זאת. זה נקרא "גלו לאדום", וכשגולה "שכינה עמהם" – גורם לגלות השכינה:] מוריד וממשיך לשם בחי' וניצוץ אלהות המחיה את נר"נ שלו המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה שבלבו שבחלל השמאלי המולכת בו בעודו רשע [כי הוא לא יכול לשלוט – כמו שאמרנו קודם, הוא אבד את הכח של "מח שליט על הלב".] ומושלת בעיר קטנה שלו [הגוף, כמו שהוסבר כאן בתניא.] ונר"נ כבושי' בגולה אצלה [חיה-יחידה הן למעלה, שרש הנשמה, אף פעם לא יורדות בגלות. אבל נר"נ, שכנגד בי"ע, כנגד מח-לב-כבד – מתקשרות בגוף ולכן גולות.] וכשנשבר לבו בקרבו [בתשובה תתאה, שהיא שבירת הלב.] ונשברה רוח הטומאה וס"א [עיקר הגלות הוא "גלו לאדום", אש וגאוה, ולכן עיקר התיקון הוא שבירת הגאוה.] ויתפרדו [כל פועלי און] כו' היא [הניצוץ שיש בכל אחד] קמה מנפילתה וגם נצבה כמ"ש במ"א.

פרק יז – פרשת משפטים בתניא

נחזור רגע להתחלה, "אם לא מי שהוא רשע באמת". זהו פרק מאד חשוב בתניא, פרק יז, פרק ה-טוב של התניא. יש עוד כמה פרקים מיוחדים בתניא, כמו פרק לב, הפרק של אהבת  ישראל, שהרבי שליט"א תמיד אומר שהוא הלב של התניא, או פרק מה, שמדבר על הרחמים, מדת יעקב, או פרק נ, הפרק של שער הנון בתניא. יש כמה פרקים מיוחדים, וגם הפרק הזה – פרק יז – הוא פרק ה-טוב, שהענין שלו הוא הטוב, הטוב וההיפך מהטוב.

אנחנו יודעים שפרקי התניא כנגד פרשיות התורה – ההקדמה כנגד פרשת בראשית ואחר כך גן פרקים כנגד גן פרשיות דאורייתא. יוצא שהפרק הזה הוא כנגד פרשת משפטים. בדיוק קשור למה שלומדים כאן נזיקין, בבא קמא, שכל דיני נזיקין יוצאים מפרשת משפטים. הפרק הזה צריך להיות בפנימיות כנגד פרשת משפטים – נרצה להבין את זה גם כן. יש 12 פרשיות בבראשית ופרשת משפטים היא הפרשה הששית בשמות ("שלם וחצי"). עד פרק יא, כולל, זהו חומש בראשית. אחר כך, פרק יב, הוא שמות. לפי זה, מה שאמרנו לפני כמה שיעורים בשם הרבי הקודם, ש-12 הפרקים הראשונים הם יחידה חשובה בפני עצמה בתניא – עד אז הגדרת הבינוני – היינו כל חומש בראשית וההתחלה של שמות, "שמות בני ישראל" שירדו לארץ מצרים, שהם, כמו שהסברנו, הכח לצאת ממצרים. עכשיו, פרק יז, הוא משפטים – פרק ה-טוב.

"רשע באמת" – פגם הברית

כעת נתחיל להסביר: "אם לא מי שהוא רשע באמת". אמרנו שכל החלק הראשון של התניא לא מדבר על התשובה – זה אגרת התשובה. זהו הפרק היחיד בתניא שמדבר על עבודת התשובה – תשובה תתאה. אחר כך מדבר על שמחה. באמת יש קצת בפרק כט על תשובה, אבל מה שיש שם הוא על המצב שהבינוני יורד ומגיע למצב של טמטום הלב. העצה לפכח את עצמו מתוך טמטום הלב היא גם על ידי שישבר את הקליפה. אבל לא מדובר על רשע באמת – בפרק כט מדובר על הבינוני של התניא, רק שנמצא במצב של טמטום – איך הוא יוצא מהטמטום? על ידי שבירת הגסות שלו – תשובה יותר גדולה מהתשובה הקודמת. אבל כאן מדבר על רשע ממש, כאן זהו רשע מיוחד, כמו שנסביר, שנקרא "רשע באמת", שאבד את הכח שהוא הכלל של כל התניא. כל העבודה של התניא היא "מח שליט על הלב", ומכל הפעם משמע שלכל אחד יש כח זה, כי כל אחד יכול להיות בינוני. פתאום יש אחד שאין לו – זהו היוצא מהכלל של כל ספר התניא. יש אחד שקוראים לו כאן רשע באמת, אבד את כח הזה, ואין לו שום עצה אם לא יחזור בתשובה שלמה, תשובה תתאה, בלב נשבר על חטאיו.

צריך להבין מהו "רשע באמת". כתוב מהחסידים הראשונים, כמדומני בזמן אדמו"ר הזקן, שרשע באמת היינו מי שפוגם במדת האמת – מדת הברית. זו אחת האסמכתאות שבחסידות פנימיות היסוד היא אמת. אחד המקומות בתניא שהדבר מרומה הוא כאן. "רשע באמת" הוא רשע במדת האמת, פוגם את האמת שבו. דברנו לפני כמה שיעורים שהאמת היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – הרצון באמת, להתקרב לבה', לעשות רצון ה'. הרשע באמת הוא הפוגם במדת האמת, פגם הברית. האמת היא הברית, היסוד. אם מאבדים את האמת מאבדים את הכח של "מח שליט על הלב".  מהו הכח של "מח שליט על הלב"? כח של דעת, גם יסוד – אבל יסוד יותר עליון, קשר בין המח והלב. הכח הזה, לחבר מח ולב, תלוי בדעת – הקשר שהמח שיכול להשפיע על הלב. רשע באמת פוגם את מדת האמת וגם פוגם בדעת. לפי חב"ד עיקר פגם הברית אינו הפגם בגשמיות אלא פגם הדעת, ההתקשרות, הברית.

ברגע שהוא פוגם בזה ממילא אין קשר בין המח והלב, לא יכול להשפיע, ואז מתחילה כל הפסיכולוגיה, שהאדם מנותק. ספרנו פעם את הסיפור של הרבי הרש"ב שפעם פגש את גדול הפסיכולוגים, והוא אמר שמתבונן כעת בסוד של "מח שליט על הלב". ההוא כפר בזה, אמר שהיפך. כל הפסיכולוגיה מבוססת על זה שאין קשר אמתי בין המח והלב, לכן אין את הדבר הזה שהמח שליט על הלב. אותו אחד קידש את פגם הברית, פגם הדעת, הפגם באמת – וזה מתבטא בכך שלא יכול להפעיל את הכח התולדתי של מח שליט על הלב.

עוד פעם, הברית היא התקשרות – שאדם מקושר לה'. אם הוא מקושר – הוא לא נופל. אם הוא לא מקושר – הוא נופל. אם הוא לא מקושר בפנימיות הוא יפול גם בחיצוניות. בחב"ד לא מתקנים את כל התופעות החיצוניות באופן ישיר, כי הן רק התוצאה. השרש הוא רק הדעת. אם אדם מקושר לה' בדעת – אין לו פגם הברית בחיצוניות. אם הוא לא מקושר הוא עלול ליפול. מה שהוא נופל זה שום דבר, בעצמו הוא כלום, רק משקף את מצב הדעת שלו.

פגם הכעס והשקר

[אדם שקרן פוגם בברית?] שקר כן. יש שתי מדות. על זה כתוב בקונטרס כללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם. יש שתי מדות עיקריות שצריך לתקן אצל ילד – ואצל כל אחד, אבל הוא כותב לגבי ילד – רתיחות ושקרנות. ילד עלול לשקר ועלול לכעוס יותר מדי, לרתוח. הוא אומר שאלה שתי המדות העיקריות שדורשות תיקון. שם יש לו פרק שלם בו הוא דן מה לתקן קודם, כי הוא מסביר שאי אפשר לתקן שני דברים יחד. חייבים לוותר על אחד עד שגומרים לתקן את השני. כמו משל שאחד רוצה לתקן צינורות, ויסתום שני צינורות יחד, הכל יתפוצץ – ולא יוכל לתקן שום דבר. אחד היסודות בחינוך שתמיד צריך להשאיר צינור פתוח של התפרקות, פורקן, ואם לא תשאיר – יתפוצץ לגמרי ר"ל. כך אצל כל אחד. אם אתה, המחנך, רואה שתי בעיות – וסותם את שני הצינורות יחד הכל יתפוצץ. לכן צריך להשאיר אחד פתוח, אף שלא בסדר, כמו אינסטלטור. אחרי שדבר אחד מתוקן – יש צינור פתוח. הוא סותם לפני שמתקן, אבל התיקון הוא לעשות צינור טוב. אחרי שעושה צינור טוב הוא יכול לסתום את הצינור השני. יש אנרגיה פשוטה בנפש, ואנרגיה חייבת לצאת. זה אחד הכללים הגדולים בתיקון שמסביר הרבי הקודם. הוא דן שם למה להתייחס קודם – למדת הרתיחות או למדת השקרנות. כמובן, איך לתקן, הוא מסביר שם באריכות שהכל תלוי באדם, במהות שלו, במצב שלו, יש הרבה תנאים במה תלוי. המחנך צריך להיות חכם ולהתאים לו חינוך לפי מהותו ומצבו, ובכל אחד יש כמה פרטים. המחנך צריך להבחין במהות ובמצב ולפי זה מתאים את החינוך. אין כללים. השאלה רק אם יש את שתי המדות הרעות העיקריות – למה להתייחס קודם. שם הוא מסביר שיש דין בתורה ש"סכנתא חמירא מאיסורא". אותו דבר בחינוך, יש לפעמים דבר מסוכן – יכול להיות שמבחינת האיסור הדבר השני יותר אסור אבל הדבר הזה יותר מסוכן ולכן צריך להתייחס אליו. בדוגמה שמביא, דוגמה כללית שכוללת כל החינוך, השקר יותר אסור והרתיחות יותר מסוכן, ולכן צריך להתייחס לרתיחות לפני השקר.

כתוב בשל"ה הקדוש – הראשון שכתב על נושא חינוך ילדים – שעל שום מדה לא צריך להקפיד, רק על שקר. הוא לא מדבר על רתיחות. הוא אומר שאם מקפידים לא לשקר הכל יהיה בסדר. אם יודה במה שעושה, כשיהיה ילד יותר גדול ויודה במה שעשה – בעצמו יתבייש וידע שצריך לתקן. אם ישקר – זה יקלקל הכל. לכן אומר שבחינוך ילדים לא צריך להקפיד על שום דבר – רק על שקר. צריך להסביר מה אסור, אבל העיקר שלא ישקר על מה עשה. אם משקר לאחרים – ישקר לעצמו, זהו כח המדמה. האיסור היותר גדול הוא שקר בפה, ברית הלשון שמכוונת כנגד ברית המעור.

הוא לא מדבר שם על מצב נפש כמו רתיחות, שהוא לא איסור אלא, כמו שאומר הרבי הקודם, הוא סכנה. הוא אומר שסכנת הרתיחות עושה פגם הברית, שרש פגם הברית – שאם אדם רותח מתוך הרתיחות, מתוך האדום ("גלו לאדום") אוטומטית בא לפגם הברית. מהו פגם הברית? שקר. עוד פעם, שקר הוא פגם הברית בפה ויש פגם הברית במעור – אבל את הכל הוא ממש עושה על ידי רתיחות. מהו שרש הרתיחות? כמו שכתוב בתניא, הישות. חז"ל אומרים "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". אפשר לעבוד עבודה זרה גם בלי לכעוס – ברגע שהוא חושב על עצמו זו עבודה זרה. ברגע שהוא חושב על עצמו הוא מסיח דעתו מהקב"ה, מסיח דעתו מהתפילין שבראש. ממילא, על פי חב"ד כל התיקון הוא רק תיקון הדעת – לא להסיח את הדעת מהתפילין שבראש, כל הזמן יש תפילין בראש. אם הוא מסיח את הדעת הוא יבוא לרתיחות ומזה יבוא לשקר, גם בברית הלשון וגם בברית המעור.

הקפדה אמתית בחינוך

עוד דבר: להקפיד בחינוך זה לא לתת מכות. להקפיד זה, כמו שדברנו לפני כמה ימים על מחשבה טובה שנוגעת באמת, להקפיד הוא בדיוק כמו הסיפור הזה שכעת סיפרו – שפעם הבן של רבי פינחס מקוריץ שיקר והוא ישב עליו שבעה ימי אבלות. מה לומדים באמת מהסיפור הזה? שעיקר ההקפדה זה לא לתת מכות, אלא שזה באמת נוגע להורים. בסיפור הזה הוא גוזמה – "דברו חכמים בלשון הבאי" – אבל לומדים מהסיפור הזה שזה נוגע. אם הילד רואה שנוגע באמת להורים – זו הקפדה, שמקפיד. הקפדה היא ריחוק הדעת, כמו שכתוב על אחי יוסף "ולא יכלו דברו לשלום" – לא יכלו לדבר אתו, בצורה טבעית, כי נגע להם. גם כאן, כל כך נגע לרבי פינחס מקוריץ שישב עליו שבעה. כמובן, ישב עליו באמת – כי הכל כאן תיקון השקר. לא חיצוניות ח"ו. אם לא נוגע, וההורה נותן מכות בחיצוניות, לגמרי מקלקל. הילד מרגיש אם נוגע. אם ההורה גם באיזו חיצוניות, צריך לעשות משהו, הילד מרגיש. אם באמת נוגע להורה, ואז הילד ירגיש, אפילו אם ההורה יתן קצת פאטש יעשה רושם חיובי על הילד. אבל אם נותן מכות בלי שנוגע לו באמת, שלא שההורה ממש מתאבל על המצב, פועל רק את הפעולה ההפכית לגמרי. זה באמת דבר קשה, אבל הרמב"ם אומר שאפשר להראות עצמו כועס בלי לכעוס. מי שנוגע לו באמת – יכול אפילו לעשות את הדבר הזה. אפילו על משה רבינו כתוב "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות".

עוד פעם, אומרים שהפרק הזה הוא משהו מיוחד בכל התניא. למה הוא פרק טוב? טוב גם הצדיק, "אמרו צדיק כי טוב", האמת, בחינת הצדיק. היפך הטוב הוא הרע, וכתוב בזהר שסתם רע הוא תמיד פגם הברית, "רשע באמת".

תשובה ותשובה "באמת"

עוד כמה שורות הוא גם כותב אותו דבר:

באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה

גם משפט מאד קשה. כל הספרים אומרים ש"רחמנא לבא בעי", אפילו שאדם רשע ועושה מצוה – הרשעות לא מבטלת את המצוה. ההיפך, לכן עושים מבצע תפילין – אפילו שיהיה רשע באמת, הנחת תפילין פעם אחת, גם אם לא יניח מחר, שוה אין סוף. יכול גם לעורר אותו בתשובה, אבל אפילו אם לא יעורר גם שוה. כאן הוא כותב שמי שרשע באמת לא יכול להתחיל לעבוד את ה', לא יעזור. מה הפשט? על פי פשט הכוונה שלא יכול לעבוד את ה' בפנימיות, לא נוגע למצוות על פי פשט. אבל הפירוש היותר פנימי, שחוזר להדגיש את המלה "באמת" – מיותרת כאן, לכאורה – והכוונה ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה'" באמת, מכיון שהוא רשע באמת לא יכול לעבוד את ה' עם המדה הזו של אמת, הכוונה לעבוד עבודה אמתית, אם לא יעשה תשובה קודם. לעבוד את ה' – הוא יכול. [מה יגרום לרשע באמת לעשות תשובה?] או שהגיעו מים עד נפש, שמרגיש במצוקה, או עוד כל מיני סיבות מן השמים. [אבל בעצמו לא יתעורר?] אם קורא את הפרק הזה גם יכול לעורר אותו. [תשובה היא גם עבודת ה', אז יכול להתחיל?] נכון, לכן מוכרחים לומר שהוא מתכוון עם הכפילות של "באמת" שלא יכול להתחיל לעבוד באמת, אבל יכול לעבוד, יכול לעשות תשובה, כמו שאתה אומר. אחרת הוא לא יכול לעשות שום דבר.

[חשבתי שהוא מדבר על כל אדם שרוצה לעבוד את ה' – רשע וטוב לו – אבל לא יכול לעבוד באמת.] אבל על רשע וטוב לו, ואפילו רשע ורע לו, כתוב שכל אחד ימשוך להיות בינוני – "היא מדת כל אדם", שעכשיו הוא רשע, "רשע וטוב לו" ואולי אפילו "רשע ורע לו" – ו"כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה", בלי לעשות תשובה ולב נשבר וכו'. למה? כי לכל אחד יש כח של מח שליט על הלב. עד כאן הרשע, 'סתם' רשע, לא היה רשע באמת. יש אחד שהוא "רשע באמת", והוא צריך לעשות תשובה – תשובה תתאה.

הסברנו קצת מה זה "גלו לאדום" שכותב אחר כך. גם שרש פגם הברית, שנקרא רתיחות הדמים.

כותב שזה עונש על "גודל ועוצם עוונם" – זה לא מדבר ברשע של התניא שדבר עליו קודם, שאין לו "גודל ועוצם עוונם". כנראה שהדגש ב"גודל ועוצם עוונם", היות שהפגם כאן הוא בדעת, הייתי אומר ש-ה חסדים ("גודל") ו-ה גבורות ("עוצם", עצמה) שבדעת. "לא דברה במתים אלו" – מת הוא "אבר מת", פגם הברית – "שבחייהם קרויים מתים". מהי אמת? א שמחיה את ה-מת. הוא אומר כאן שהרשע, מי שפוגם באמת, הוא מת. עוד פעם, יש כלל בחז"ל ש"לא דברה תורה במתים". אפשר לחשוב שכל רשע נקרא מת. כאן הוא מסביר שהכלל הזה מדבר רק ב"רשע באמת", כי אמת היא א מחיה מת ולהיות רשע באמת, לפגום באמת, פירושו להפריד את ה-א, אלופו של עולם, ואז נשאר מת. לכן הסיפור שישב עליו שבעה ימי אבלות מכוון – דווקא הפגם באמת עושה אותו מת.

אמת – א מחיה מת

כמה עולה אמת במספר סידורי? לו. כמה זה אמת במספר גדול? 441, רבוע של 21, "אהיה אשר אהיה". במספר סידורי רבוע של ו. השל"ה הקדוש גם כותב שיש בחז"ל ש-ו היא אות האמת. לכן לוחות הברית היו ו וכו'. למה זה אות האמת? קודם כל, כי אמת במספר סידורי הוא ו ברבוע ו-21 (שרש אמת) המשולש של ו. כך אומר השל"ה הקדוש. מה זה 36? לו צדיקי הדור. מה לומדים מאמת? רמז מאד גדול, שיש אחד בפני עצמו – ה-א שמחיה את ה-מת. הצדיק הוא הטוב, "אמרו צדיק כי טוב". ה"רשע באמת" כאן, כמו שנסביר, פוגם במה שאדמו"ר הזקן כתב בפרק ב – ההתקשרות לצדיק הדור. לכן בחסידות, מהבעל שם טוב ואילך, כל כך חשוב להתקשר לצדיק. כי התקשרות לצדיק היא מעיקרי תיקון פגם הברית, האמת. כשהוא מתקשר לצדיק מתקן את האמת. יש צדיק שהוא חד בדרא, כמו שדברנו לפני כמה שיעורים. אחר כך יש 13 (מ) סביב לו, אחד, ואז 22 (ת) סביב, יחד. 13 כמו החדשים בשנה מעוברת. מסביב ל-1 יש אחד ומסביב יש יחד, "יחד שבטי ישראל". זהו סוד לו הצדיקים. מי שמחיה את ה-מת הוא רק ה-א, א מחיה מת, ובלעדיו ה-13 וה-22 הם אותיות מת. הכח להחיות את המת, א מחיה מת, הוא דווקא ה-א שבאמצע. איך מחיה? באמצעות כולם. יש א באמצע, מסביב 13 ומסביב 22, ועל ידי כולם יחד יש כח להתפשט בכל עם ישראל להחיות את המת. אם יהודי פשוט מתקשר לאחד מה-22, הם המתקשרים ל-13 והם ל-1 וממילא מקבלים כח להחיות את המת. 13 כמו יג מדות הרחמים ו-22 כמו אותיות התורה. צריך לומר שה-22, שכנגד אותיות התורה, הם הצדיקים שמשפיעים מכח לימוד התורה – 22 כמו האותיות, ה-ת, כתוב ש-ת היא תורה. ה-מ שהיא מים – אהבה, רחמים, מדות הרחמים – היינו הצדיקים שמליצים יושר על עם ישראל. אפשר לומר שה-כב הם גאוני הדור, רק שהם צריכים להיות משועבדים לחסידות – אחרת הם מתנגד, שהוא כבר מת, מת-נגד. אם הם ראשי ישיבות שקשורים גם לפנימיות התורה משפיעים אמת. ה-מ, אלו שמשפיעים בכח התעוררות רחמים רבים, יג מדות הרחמים, הם כמו תלמידי הבעל שם טוב. ההשפעה שלהם היא בסוד יג מדות הרחמים, לכן זה מ – משפיעים על ידי תפלה. האחד באמצע הוא ה"צדיק באמנתו יחיה", שלמות האמונה של כל עם ישראל, ואמונה כוללת גם תפלה (שנקראת אמונה) וגם התורה נקראת אמונה (כמו שהסברנו אתמול בלילה[ב], שהתורה בשרשה נקראת אמונה). אם כן, הצדיק באמצע הוא בסוד האמונה, הכח האמיתי להחיות את המת – עליו כתוב "צדיק באמונתו יחיה", שדורשים "באמונתו יחַיה", שהאמונה היא שרש החייאת המת, ה-א של האמת. ה-מ היא ה-13, מדות הרחמים, וה-ת ה-כב, אותיות התורה והבריאה. ה-א שבאמצע גם שרש עבודת התפלה וגם לימוד התורה. הכל מושרש ב-א, סוד הצדיקים, סוד המלה אמת.

תקומה נצחית

אחר כך הוא כותב שצריך לעשות תשובה. אומר שתשובה היא שבירת לבו ומרירת נפשו. בחסידות היינו תכונת השפלות, פנימיות המלכות. הוא פגם באמת, פנימיות היסוד. איך יחזור לאמת? על ידי פנימיות המלכות, רק ממלכות אפשר להגיע ליסוד. פנימיות המלכות היא תשוב ה תתאה, עוצם השפלות. מה שאנחנו מסבירים תמיד שאמת ושפלות הולכים יחד. זהו שרש פרק יז בתניא, שמי שפגם באמת עיקר עבודתו רק שפלות, תשובה תתאה, ועל ידי השפלות הוא יכול לחזור ולהתחבר עם האמת. זה מה שידוע שרבי מענדלי מויטבסק היה חותם "השפל באמת" – רמז שעל ידי "שפל" אפשר להתחבר עם האמת. השפלות מתחברת ומתקנת את האמת. זה נקרא "טוב", זהו המצב הטוב, המתוקן, כאשר הוא שפל באמת, אז הוא מתקן את האמת.

איך רואים זאת מהסוף? כי הוא מצטט פסוק "קמה מנפילתה וגם נצבה". מאיפה בא? ממה שכתוב ביוסף, סוד הקמת הברית. התיקון כאן הוא הסוד של הקמת הברית, "הנה קמה אלומתי וגם נצבה", ואז הוא עוד פעם חי. כשנפל נקרא אבר מת, ו"קמה וגם נצבה", היינו אבר חי בקדושה. זו תחית המתים. ר"ת "קמה וגם נצבה" יוסף בגימטריא, כך כתוב. מה ההבדל בין "קמה" ל"נצבה"? כתוב בחסידות ש"קמה" לשעה ו"נצבה" לנצח. "קמה וגם נצבה" כמו "חי וקים לעד". ה"נצבה" היינו "אתם נצבים היום כלכם". תמיד כתוב בחסידות ש"נצבים" הוא על ידי אחדות עם כולם – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם". לכן יש עוד פירוש, ש"קמה" בפני עצמו ו"נצבה" – הקימה הנצחית – היא כאשר יש אחדות שלמה עם כולם. זה שיוסף היה שלם עם כלום – היה באמת בתוכו. לא רק שהוא קם, אלא שהיה אחד עם כולם. אבל הם לא הכירו בזה, רק חשבו שרוצם לקום עליהם, "המלך תמלוך עלינו". את ה"קמה" שלו הם הרגישו אבל לא את ה"נצבה" שלו, ה"נצבה" הוא היותו בפנימיות אחד עם כולם, לכן הקימה שלו היא נצחית. הם רק הרגישו שהוא קם עליהם, "המלך תמלוך עלינו", ואז הקימה לא קימה נצחית – לכן הוא צריך ליפול, לכן הפילו אותו לבור. עוד פעם, זהו הסוד של "קמה וגם נצבה" שכותב כאן.

יתרו-משפטים – מראיה לשמיעה

נאמר מה שהתחלנו להסביר קודם: התהליך הזה כנגד פרשת משפטים, בה יש את כל הדינים של בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא – בעיקר בבא קמא, כל דיני מזיקים. קודם כל, לומדים שהמזיק גם בא מה"רשע באמת", שאין לו "מח שליט על הלב". מה הכוונה? הוא לא שולט על הבהמה שלו, הנפש הבהמית. להיפך, הוא בגלות בתוך הנפש הבהמית שלו, כמו שכתוב כאן. כמו שאמרנו, הוא מתלבש, הבהמה שלו מושלת עליו – לא שהוא מושל עליה. זהו המזיק, כל המשפטים. המזיק הוא בדיוק מה שכותב כאן, שהוא – הנפש האלקית, האדם – ירד בגלות בתוך הנפש הבהמית, מה שאנחנו אומרים כל הזמן התלבשות האדם בתוך הבהמה שלו, בתוך כל החלקים שלו, ואז הם לא ברשותו אלא הוא ברשותם, הרשע הוא ברשות לבו, ברשות הבהמה שלו. לכן התיקון הוא "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – לפנימיותם, שהרב צריך להשפיע בפנימיות. אם הרב משפיע בפנימיות ומקשיבים לרב – אז באמת ההתקשרות אליו היא שרש התיקון.

יש כאן רמז לזה: כתוב שההבדל בין פרשת יתרו לפרשת משפטים בפנימיות הוא שפרשת יתרו היא מעבר בין ראיה לשמיעה. בפרשת בשלח יש את קריעת ים סוף, ובכל הפרשיות שלפני כן יש עשר מכות. כל ההתגלויות האלה נקראות ראיה – ראו עשר מכות, "זה אלי ואנוהו", שפחה על הים ראתה מה שלא ראו הנביאים. זהו המשך עדיין לחומש בראשית, שעיקר ההתגלות לאבות הוא ראיה – "וארא אל אברהם וגו'" – עד שם הכל ראיה. פרשת יתרו היא המעבר – ממוצע המחבר, ששרשו יותר גבוה – מראיה לשמיעה. לכן במתן תורה כתוב "רואים את הקולות" – הראיה והשמיעה התחברו, בא משרש יותר גבוה, אבל בחיצוניות זהו מעבר מתקופת הראיה לתקופת השמיעה. אחרי מתן תורה מתחילה תקופת השמיעה. גם בהתחלה, לפני הראיה, יש שמיעה – יש הרבה תקופות של ראיה ושמיעה. מהאבות מתחילה תקופת הראיה. במתן תורה מתחילה תקופת השמיעה. מיד אחרי מתן תורה – בפרשת ואתחנן – נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (ולא 'ראה ישראל'). בפרשת משפטים היא כבר שמיעה, "ואלה המשפטים אשר תשים בפניהם", זיי זאלן דערהערן – כך כתוב בפירוש בחסידות, מהרבי הקודם, שהרב צריך לשים את המשפטים כך שהתלמידים ישמעו בשמיעה הפנימית, אחרי מתן תורה. [זה "וישמע יתרו"?] לא היתה יכולה התורה להנתן בלי יתרו, שהתעורר בשמיעה מלמטה למעלה, ואז יכול היה להיות המעבר – מלמעלה למטה, בסוד מתן תורה – של כל עם ישראל מראיה לשמיעה. זהו הסוד העיקרי של מתן תורה, המעבר בין ראיה לשמיעה. [איך היתה לו שמיעה?] כי היה מבחוץ. אצלם היתה ראיה, מהאבות, ודווקא על ידי אחד שבא מהחוץ אפשר לעשות את המעבר לשמיעה. [איך יהיה לעתיד?] בפשטות ראיה, "כי עין בעין יראו" – כמו "ירידה צורך עליה", מראיה לשמיעה ואז שוב לראיה, במדרגה הרבה יותר גבוה. אבל באמת יש הרבה מדרגות של ראיה ושמיעה.

סדר התפתחות החושים

כל ההיסטוריה היא החושים, שקודם יש ראיה ואחר כך יש שמיעה ואחר כך חוש הדיבור – לפי הרבי הקודם – ואחר כך חוש הטעם ואחר כך חוש הריח. נסביר את זה קצת: גם אצל ילד קטן, וגם אצל כל עם ישראל. אצל ילד קטן החוש הראשון שמתחיל להתפתח הוא חוש הראיה. דברנו קודם על חינוך. הדבר הראשון שצריך לתת לילד הוא לצייר. אפשר שהוא ישמע דברים קודם, כמו שישמע נגינה וכו', אבל הוא רק מתרשם מזה בבחינת אור מקיף. בשביל לפתח את החוש, החוש הראשון שהוא יכול להתחיל לפתח נקרא חוש הראיה. לכן הדבר הראשון שנותנים לילד הוא לצייר. לכן גם הדבר הראשון בחינוך הילד, גם בשולחן ערוך, הוא צורת האותיות – כשהוא בן שלש, שיכיר את צורת האותיות, עוד לפני שמתחיל ללמוד את הטעמים, שמיעה. התפתחות חוש הראיה מתחילה מגיל שלש, סוד צורת האותיות. מגיל חמש מלמדים אותו מקרא – נקודות וטעמים, כמו שכתוב בשולחן ערוך. אז הוא יכול להתחיל לשמוע, לפתח את חוש השמיעה. בגיל עשר הוא מתחיל ללמוד משנה. מהי משנה? חוש הנאום, חוש הדבור – משניות בעל פה. המקרא הוא לשמוע איך לומר נכון (נקודות) ואיך לנגן נכון (טעמים) את המלים. אבל משנה היא חוש הדבור, לשנות את המשנה בעל פה – חוש הנאום. דובר הוא כמו נואם. אחר כך, החוש הרביעי, נקרא חוש הטעם. הוא "בן חמש עשרה לגמרא", שפירושה – כמו שאדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך – להטעים כל דבר, למצוא את הטעם. בגיל חמש עשרה יכול להתחיל ללמוד גמרא, שהיא הטעם. כמו שיש טעם רוחני – יש גם טעם גשמי. לכן, בדרך כלל, גם בגשמיות הטעם לא מתחיל להתפתח עד גיל 15 – גיל 15 הוא השלב של התפתחות הטעם. אחר כך, בן שמונה עשר לחופה, זהו חוש הריח – כתוב בקבלה שחופה היא סוד ההדסים, הריח. כל מה שקשור לחיבור בין חתן וכלה, בפנימיות קשור לחוש הריח. זו הנחת, "לריח נחוח", גם כמו מציאת חן.

עוד פעם, זהו משהו מאד יסודי, אחד היסודות של כל התורה כולה, בהתפתחות החושים: קודם כל מתחיל להתפתח חוש הראיה. אחר כך חוש השמיעה. יש בזה כמה מחזורים. כעת הסברנו מחזור אחד, מגיל שלש עד גיל שמונה עשרה, אבל יש בזה עוד מחזורים. הכי פשוט להבין הוא מה שעכשיו הסברנו. פיתוח חוש הראיה, בפנימיות, הוא בצורת האותיות. בפנימיות, כי במקיף יש עוד מחזור קודם – מרגע שנולד. ויש גם מחזור ברחם של החושים האלה. אבל לפתח בפנימיות מתחיל מגיל שלש – קודם חוש הראיה, צורת האותיות; אחר כך חוש השמיעה, "בן חמש למקרא"; אחר כך חוש הנאום, חוש הדבור, שהרבי הקודם קורא לו גם "חוש ההטפה", להטיף – "בן עשר למשנה"; בגיל חמש עשרה חוש הטעם, "בן חמש עשרה לגמרא", למצוא את הטעם בגמרא, בשכל, וגם את הטעם בגשמיות; אחר כך חוש הריח, החופה, "בן שמונה עשרה לחופה" – הריח הוא סוד החופה, בן שמונה עשרה לחופה, חי.

התפתחות החושים במהלך היסטוריה

אותו דבר הוא סוד ההיסטוריה של כל עם ישראל: מהאבות עד מתן תורה זהו חוש הראיה. אחר כך, ממתן תורה עד דוד המלך, שהוא נקרא "נעים זמירות ישראל" – הוא שלמות השמיעה, נקרא חוש השמיעה. החוש של כל הנביאים, מה שנקרא תקופת הנביאים, אחרי דוד המלך, הוא חוש ההטפה. כי הנביאים מטיפים לנו. גם נביא לשון ניב שפתים, חוש הדבור. משה רבינו היה צריך להיות נביא אבל לא היה לו חוש זה – חוש הדבור, היה "ערל שפתים". היה לפני הזמן. חוש הדיבור היה אצל ירמיהו וישעיהו, תקופה אחרת לגמרי. אצל משה רבינו החוש הזה הוא לפני הזמן, כי היה בין הראיה לשמיעה, לכן הדיבור שלו היה חידוש, נס. אחר כך, בתקופת הבית השני – הנביאים הם עד חורבן בית ראשון. קודם אמרנו שמשנה היא דבור וגמרא היא טעם, אבל ביחס לנביאים כל התנאים הם טעם. אצלנו יש משנה וגמרא, אבל אצלם התנאים היו בעלי הטעם, שרש הטעם. אז כל התקופה של בית שני, עד סיום הש"ס, כולה נקרא חוש הטעם. מעזרא הסופר עד רב אשי ורבינא הכל נקרא חוש הטעם. מה התחיל אחריהם? לאט לאט החלה התגלות פנימיות התורה. ספר יצירה, הגאונים, קצת פה קצת שם – זהו חוש הריח, עד הזמן הזה, עד ביאת המשיח. [כולל פילוספיה, ספרי מחשבה.] זהו חוש הריח, החוש של המשיח, שהוא "מורח ודאין". שלמות חוש הריח היא המשיח, שידון על פי ריח. הוא יהיה הרבי הגדול של החסידות. [???] צריך להתבונן, אפשר להקביל. אמרנו שהדבר הזה חוזר בהרבה מחזורים – זהו אחד היסודות של כל התנ"ך. [???] אבל לא צריך, כי כאן כל חוש חשוב בפני עצמו. להיפך, אפשר לחשוב שראיה הכי גדול. כל חוש הוא משהו בפני עצמו, כל חוש כולל את כל הנרנח"י. כאן זה ענין אחר. אפשר תמיד להקביל, אבל קודם צריך לבדוק את הדבר בפני עצמו – לפני שמחפשים לקשר למשהו אחר. הכל צריך להתחבר כאחד, אבל כל אחד הוא שלמות – שלמות מושלמת בפני עצמו. אמרנו שבסוף צריך לחבר הכל. המשיח הוא השלמות של הריח, ואחר כך יתגלו כל החושים ביתר שאת וביתר עז, הכל ביחד, לכן יהיה "עין בעין יראו" וכך הלאה כולם.

התפתחות חוש הריח – פנימיות התורה

עכשיו, רק נראה את זה בעוד ענין אחד: נקח רק את הדבר האחרון, שנקרא פנימיות התורה. גם בתוך פנימיות עצמה יש את כולם. אמרנו שפנימיות התורה ביחס לשאר היא ריח, אבל בתוך הריח עצמו, כשמסתכלים על ההתפתחות, גם רואים את כולם לפי הסדר. מה זה? בתחלת התגלות הקבלה, הפנימיות – ספר יצירה, ספר הבהיר, ספרי היכלות (שמתארים ג"ע וגיהנם וכו') – הכל ספרי ראיה. עיקר הקבלה לפני הזהר נקרא היכלות, לתאר את ההיכלות – ממש כאילו מישהו ראה מה הולך שם ומתאר מה הוא ראה. כל הקבלה לפני הזהר נקראת קבלה של ראיה. [כמו מסע?] כן. הכל ראיה. הזהר הוא המעבר, הוא מתן תורה של הקבלה. לכן, מי חבר אותו? רבי שמעון, לשון שמיעה. [כתוב תא חזי.] ספר הזהר, כמו מתן תורה, מחבר בין ראיה לשמיעה. לכן יש בזהר פרקי היכלות – מה שהיה לפני הזהר נכנס לזהר. חסידות היא דערהער, אפילו שיש שם תא-חזי, וזה מתחיל להסביר ענינים – מתחילה שמיעת הספירות, לא כמו שהיה לפני כן. לכן העיקר הוא רבי שמעון, לשון שמיעה, ויש בזהר חיבור ומעבר בין ראיה לשמיעה, כמו מתן תורה. אחר כך באו הראשונים – הראב"ד והרמב"ן וגם לפניהם, עד ספר הפרדס, עד הרמ"ק, הכל נקרא מקובלים ראשונים – וכולם הטיפו, יסוד ההטפה. כולם הטיפו מה שכתוב בזהר, הטיפו את הענין של עשר ספירות. [מה זה הטיפו?] דברו על זה, הרחיבו את הדיבור. זה חוש הדיבור, חוש ההטפה, שאדם יודע לדבר טוב, לבטא את עצמו טוב. [חבר כנסת...] כן, זה חוש ההטפה של הקליפה, של הלעומת-זה. האריז"ל הוא כבר חוש הטעם בתוך הקבלה. הוא חוזר לטעמים של הזהר, מגלה את הטעמים של הזהר כביכול, את עומק הכוונה של האריז"ל, כמו ללמוד גמרא. לכן כתבי האריז"ל בקבלה הם כמו גמרא עם תוספות בנגלה – ללמוד בעיון את הענין. זהו טעם, חוש הטעם של הפנימיות. זה המשיך כמה מאות שנים, עד הבעל שם טוב. הבעל שם טוב הוא סוד החתונה עם הקב"ה, שהחתונה היא חוש הריח. אם כן, הבעל שם טוב, החסידות, היינו הריח שבריח. השלמות של זה היא המשיח, שהוא "מורח ודאין".

זהו ענין שלם, מה שנקרא התפתחות החושים, חמשת החושים האלה. [מה עם הרש"ש?] הוא סיום הטעם, סיום כתבי האריז"ל. הם הטעם שבריח. [מה עם חוש המישוש?] כאן זה חמשה חושים של הפנים, במקום המישוש בא הדיבור. כנראה שייך לטעם – כאשר מרכזים את חמשת החושים בפנים חוש הדיבור בא במקום חוש המישוש. יש בקבלה יב חושים, כנגד החדשים, זה משהו אחר. אבל כשיש רק חמשה חושים – או שזה מישוש או שזה דיבור.

תיקון הרשע – שמיעה פנימית

למה הסברתי את זה? כאשר מתבוננים ברשע באמת. יש כלל אצל הבעל שם טוב שכל תיקון הוא מיניה וביה, שהכוונה בסוד הצירוף. אפשר למצוא כאן צירוף שהוא עצמו התיקון. קודם כל, "רשע באמת" ר"ת רב. יש כמה פירושים בזה: פירוש אחד – הפירוש הפשוט – שיש רב שהוא רשע באמת. מי זה? מה שרבי נחמן קורא לו "מפורסם של שקר" – הוא רב של שקר, לכן הוא הרשע באמת. אבל הפירוש היותר פנימי, כמובן, הוא שתיקון הרשע באמת הוא ההתקשרות לרב – "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמרנו שמשפטים היינו ההתגלות הראשונה של שמיעה. איך זה מרומז כאן? רשע באמת אותיות שמע את רב. כתוב ש"את" היינו הפנימיות, הדערהער של עצם הענין, אז תיקון ה"רשע באמת" רמוז ב"שמע את רב" – לשמוע את הפנימיות של דברי הרב. זו באמת כל עבודת חב"ד, להתבונן בפנימיות, בדערהער הפנימי, של אותיות הרב. כל המושג בחסידות הוא אותיות הרב, וצריך לשמוע את הפנימיות, ולשם כך צריך הרבה שבירת היש. כל השפלות, שבירת היש, ה'אני', היא ההכנה כדי שיהיה אפשר לשמוע את פנימיות ועצמיות דברי הרב. זהו התיקון של ה"רשע באמת". כדי לתקן משהו צריך למצוא צירוף אותיות שהוא התיקון. אם יש דבר שצריך לתקן, הבעל שם טוב אומר שהעיקר הוא סוד הצירוף באמת. כאן התיקון של "רשע באמת" הוא ר"ת רב, צריך להתקשר לרב, איך? על ידי "שמע את", ששומעים את הפנימיות שלו.

התפתחות החושים בתולדות החסידות

[איך החלוקה בתוך החסידות?] כתוב שהבעל שם טוב והמגיד הם בסוד הראיה של הריח של הריח. אדמו"ר הזקן, שהוא בבחינת מתן תורה של החסידות – ספר התניא נקרא מתן תורה, הוא התורה שבכתב – הוא בסוד המעבר בין הראיה לשמיעה. זהו סוד המאסר שלו בפטרבורג, כל המאמרים לפני פטרבורג הם בבחינת ראיה ואחרי פטרבורג התלבש בשכל, ירד יותר לבחינת שמיעה. כל הענין של חב"ד בכלל הוא הענין של השמיעה – הכח לעבור מהראיה לשמיעה בריח שבריח. [למה ראיה שבריח שבריח?] אמרנו שכל פנימיות התורה היא הריח, ובתוך פנימיות התורה החסידות היא הריח – הריח של הריח – ובתוך החסידות, הריח של הריח, הבעל שם טוב הוא הראיה, זה הראיה של הריח שבריח. באמת, מהדור השלישי והלאה היו הרבה-הרבה צדיקים שהטיפו מוסר לעם. זה היה – אפשר לומר – עד מלחמת העולם הראשונה, הדיבור של הריח שבריח. אחר כך, בערך מסוף תקופת הרבי הרש"ב – הרמב"ם של החסידות, כמו הגמרא, הטעם של החסידות – מתחיל הטעם של הריח של הריח. מאז ועד עכשיו הכל הטעם של הריח של הריח. המשיח, שמחכים לו, הוא הריח שבריח שבריח, "מורח ודאין", ה'חזקה' של הריח.

[מה הקשר בין ענין הריח לענין שלמדנו ביום חמישי באיז'ביצא?] באמת אמרנו שחתונה, שהיא "פרו ורבו", היא חוש הריח. [אבל מה הענין הפנימי?] חוש הריח הוא אור המקיף, החופה – החוש שמקיף שנים כאחד. מתוך האחדות הזו יוצאים ילדים, "פרו ורבו", הכל מתוך האחד. מה שמחבר שנים להיות אחד הוא חוש הריח – החופה, שהיא מהדסים. מזה יוצאים ילדים, ישוב העולם, "פרו ורבו". [???] אבל זה היחיד, חוש פנימי של היחיד שמפתח את עצמו. אבל יש חוש אחד שמחבר שנים יחד, חוש הריח, "ריח ניחוח". לכן עיקר הענין של החסידות הוא אהבת ישראל, שהיא אחדות – גם כי זהו חוש הריח. יש ביטוי אצל רבי נחמן שאומר שבזמן הזה לא צריך להוכיח, מי שלא ראוי, כי אז הוא מבאיש את הריח. אם אדם מדבר לא יפה אל החבר הוא מבאיש אצלו את הריח, ומה שמבאיש את הריח גורם פירוד בין הלבבות, במקום אחדות זה פירוד. החוש הרוחני שכאילו מחבר את הרבים, את השנים, איש ואשה – הוא חוש הריח. [???] כמה שיותר, במיוחד בזמן הזה שאנחנו מרגישים שזה קרוב. אנחנו אומרים שיש איזה זמן שכל אחד יודע שהלידה קרוב. אם לא היה זמן שיודעים שהלידה קרובה – לא היה שייך כל הדיון כאן. אם יש דיון כי יש איזה חשבון או איזה זמן – כמו היום, שהמציאות מוכיחה, כל אחד שיש לו קצת תחושה רואה שזה קרוב – ואז יש שתי סברות. או שעכשיו צריך שמירה יתירה, או שהסח הדעת. מכיון שנשאר בתיקו, סימן שיש לכל צד שרש באמת, שרש אמתי. שמה? מצדנו צריכה להיות התקשרות לענין המשיח – לשמור אותו, לצפות לו (כמו שהסברנו הרבה פעמים ששמירה היא ציפיה, געגועים), כל זמן שיותר קרוב צריך יותר שמירה... מה שיקרה בסוף הוא לגמרי "עין לא ראתה אלהים זולתך", לכן הרמב"ם אומר שאף אחד לא יודע מה יקרה באמת.

משיח – ההפתעה האמתית

מכאן רואים מהו בכלל ענין המשיח – שהוא עצמו סוד ההפתעה, יהיו הרבה הפתעות. כשמשיח יבוא כולם יופתעו – גם החב"דניקים יופתעו, גם הברלסבים יופתעו, כי אם זה לא הפתעה זה לא זה, זה משהו אחר. מה שבאמת יהיה הוא הפתעה גדולה באמת. גם למשיח עצמו הפתעה, כמו שהרבי שליט"א כותב, שהמשיח לא יודע שהוא המשיח עד הרגע המסוים בו כתוב "ונחה עליו וגו'" – זה שרש נשמתו כל הזמן, אבל שרש נשמתו בהעלם, כך הוא כותב. גם הבעל שם טוב זו ההפתעה הכי גדולה. גם משה רבינו היה הפתעה, התווכח עם ה' שבעה ימים, "מי אנכי כי אלך", כמו שקראנו פעם שעברה. מי שלא מוכן להפתעות מעכב את המשיח. מה זה לא מוכן להפתעות? מי שחושב שהמשיח חייב לבוא לפי התפיסה שלי, לפי הציור שלי על המשיח – אוי ואבוי, מעכב את המשיח. מי שחושב על המשיח כדמות מסוימת, אבל אם יהיה מישהו אחר לא יסבול אותו – קטנות הדעת היא לא לסבול היפך מה שאני חושב, שאם אני חושב שצריך להיות ככה ולא סובל אחרת זו קטנות, צמצום הדעת. צמצום הדעת הוא שמעכב את ביאת המשיח. זה כאן התיקו. אם היה מתוכנן לגמרי היה שייך לטעם ודעת, אפשר לתכנן. אבל לא מתוכנן, זה אונס, כלומר שזה למעלה מטעם ודעת, הפתעה – לכן יכול לקרות במקום לא מתוכנן לגמרי, חשבת כאן וקורה במקום אחר, תנאים אחרים, הכל אחרת.

עם זה, מה דוחפת את הצד של השמירה? שזה כן. הכוונה לצפות, געגועים פשוטים, זהו התנאי, מה שמקרב את ביאת המשיח. אבל לא להגביל את הדמות, שחייב להיות כמו שאתה חושב, כי בדיוק להיפך – אם זה לא אתה זה לא זה, זה משהו אחר. [אפשר להשתמש כאן במלה ???] זה לא תמיד טוב. כמו שאמרתי, אונס זה מושג ההפתעה.

[אליהו יתרץ את כל הקושיות.] זה בשביל המתנגד, שיתרץ. כמו שהרבי אומר, שכתוב שמשיח לא יבוא בשבת – אבל אם יבוא בשבת ימצאו תירוץ. זהו דבר חשוב, שהתיקו כאן אומר שיהיו המון הפתעות וזה בסדר. אחד שלא מכון להפתעות, שצריך להיות אצלו כך קבוע, זו ביאת המשיח. להאמין שאות-אות, תשובה-תשובה, קרוב עוד רגע וצריך להרבה במעשים טובים – כמו שהרבי אומר – ככל שמרגישים יותר קרוב צריך להרבה באתערותא דלתתא, ובציפיה ושמירה יתרה. כל מה שעושים יותר דברים לזכות את עם ישראל אלה געגועים – געגועים מעשיים, שהם העיקר, שהם 'לחטוף' כמה שיותר, אריין-חאפ, אבל לא להגביל את הציור – לא לחשוב שזה בדיוק לפי איך שאני חושב שיהיה. זה גורם בדיוק ההיפך, זה מה שמעכב, מה שעכב את משיח כל הדורות. עיקר העיכוב של משיח הוא כי משיח הוא משהו  משונה לגמרי, ומכיון שכל אחד חושב שצריך להיות ככה – הוא לא יכול לבוא, כי הוא אחרת ממה שהם חושבים. הם לא מוכנים להפתעה שלו – אז לכן הוא לא בא. [???] זה לא טוב, צריך תיקון זו"נ. צריך הזדככות הכלים לקבל את האור, לא לבטל את הכלים אלא שהאור יתקבל מהם. צריך להיות זך. [???] לימוד הפנימיות הוא השמירה שכתובה כאן. רואים שאלה שעוסקים בפנימיות מרגישים שקרוב, ומי שלא מתעסק בזה לא הגיע אפילו להתחלה כאן. קודם כל, יש לו תחושה שמרגישים שקרוב. מי שלא מתעסק בפנימיות לא מרגיש שקרוב, יכול להיות עוד 2000 שנה. [???] הפנימיות היא ה'. אם אחד שחושב שהפנימיות היא דווקא הספר הזה שאני לומד, שכולם צריכים ללמוד דווקא הספר שהוא לומד – זו הגבלה, צמצום. הוא אומר שגם משיח יאמר שלומד את הספר הזה, זה מגביל את המשיח.

כאן יוצא מהו עיקר העיכוב ומהו עיקר הכח שמקרב. זה ענין אחד.

כעת נראה עוד דבר כאן... [חסר סיום ההקלטה]