הידור מצוה באהבת חתן וכלה

אור ל-ו' חשון תשפ"ו – פתח תקוה (פרידמן)

שבע ברכות בלוך (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחד מיסודות החסידות הוא הידור מצוה – קיום כל מצוה באהבה ובחבה הגורמים להדר בה עד מאד. השיעור שלפנינו – המתחבר לסדרה שלמה בסוגית "הדור מצוה" – נמסר בשבע ברכות והוא קושר את הדור מצוה ל"מצוה רבה" שבחיי הנישואין. פרק א מביא את דעת הלבוש, לפיה מעיקר הדין אין שיעור להידור מצוה – וכל מצוה יש לקיים בבחינת "'בכל מאדך' בכל ממונך" – ורק חכמים 'גזרו' ש"הדור מצוה עד שליש". פרק ב מבאר כיצד "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" צריך להתקיים אצל חתן וכלה, תוך הקבלה מפורטת של שלש האהבות לשלשה כינויים של הכלה-האשה הטובה במלאכי – "אשת נעוריך", "חברתך" ו"אשת בריתך". שיעור מיוחד ללימוד בחברותא זוגית.

א. "הדור מצוה" בבחינת "בכל מאדך"

הדור מצוה וסוד הנישואין

אנחנו עוסקים בתקופה האחרונה בסוגיא של "הדור מצוה עד שליש"[ב]. נאמר כעת עוד נקודה בסוגיא, אבל לפני כן נסביר את הקשר שלה לחתן וכלה: התכלית של החתונה היא קיום מצות "פרו ורבו"[ג] – מתאים להשנה, תהא שנת פרו ורבו[ד] – שנקראת "מצוה רבה"[ה]. זו אחת משתי מצוות שנקראו כך בחז"ל, פריה ורביה ופדיון שבויים[ו], אבל כמובן "מצוה רבה" קשורה לשונית יותר ל"פרו ורבו", לשון ריבוי – צריך לפרות ולרבות וצריך להדר בכך.

כל הנושא של הידור מצוה ודאי שייך למצוה רבה וכללית כמו "פרו ורבו", אבל יש לו עוד קשר מיוחד לחתונה. למדנו בשבע ברכות הקודם[ז] על פתיחת הספרא דצניעותא – "עד דלא הוה מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין"[ח]. עולם התהו שנשבר הוא עולם הרווקות, עולם שאין בו חיבור של איש ואשה, כמו שלא כתובים שמות הנשים של ז מלכין קדמאין דמיתו. רק במלך השמיני, הדר, כתוב "ושם אשתו מהיטבאל"[ט] – רק הוא היה נשוי, רק אצלו יש את סוד המתקלא. זה נכון לכל אחד ואחת, לפני החתונה הוא בבחינת תהו, "לא תהו בראה – לשבת יצרה"[י]. תהו הוא רווקות – ריקות, ריקנות (כתרגום "תהו ובהו"[יא] – "צדיא וריקניא"). רק בחתונה עוברים למצב של "מתקלא", פנים מול פנים (לא זה-תחת-זה אלא זה-מול-זה).

כל הסוד של הדור מצוה באמת יכול להתחיל רק מהחתונה, מהמתקלא של חתן וכלה, הדר ומהיטבאל (הדור טוב – טוב שהוא גם מטיב לכל[יב], ודוק). לפני כן עשיתם מצוות – כל הכבוד... – אבל הדור מצוה מתחיל רק מהחתונה.

דין תורה – "בכל ממונך"

הסוגיא של הדור מצוה בבבא קמא היא קצרה, אבל מורכבת ועמוקה ויש בה הרבה דעות. נתמקד היום בדעת הלבוש – הפוסק הראשון שנקט בסגנון של "הלכה בטעמה", באופן בהיר ומדויק, ובכך הוא מקור לשיטת אדמו"ר הזקן[יג]. בסוגיא דנן יש ללבוש חידוש חשוב:

הוא אומר[יד] שמדאורייתא אין בכלל גבול לבזבוז ממון על הדור מצוה. הרי התורה מצוה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[טו], כפי שאומרים פעמיים (לפחות) בכל יום, ומכוונים את הפשט "'בכל לבבך' בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. 'ובכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך, 'ובכל מאדך', בכל ממונך [דבר אחר 'בכל מאדך', בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד]"[טז]. אכן, חכמים תקנו ש"הדור מצוה עד שליש" (בדומה לתקנת אושא לגבי צדקה, כפירוש רש"י, "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[יז]), כדי שהאדם לא יביא עצמו לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור (כלשונו של הלבוש: "וטוב לו לישב בשב ואל תעשה... משיביא עצמו לידי עוני החשוב כמת", וכן הוא על דרך "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"[יח], עיי"ש). לחכמים יש כח לעקור מצות עשה בשב ואל תעשה[יט], אך לא לעבור על מצות לא-תעשה, ולכן במצות לא תעשה נשאר הדין המקורי שעל האדם לבזבז את כל ממונו כדי להמנע מאיסור.

יש החולקים על הלבוש[כ], על יסוד דברי הירושלמי[כא] לפיהם ההגבלות בהוצאות על מצוה וצדקה הם הלכה למשה מסיני (והן מתוארות כתקנה רק משום שהן נשכחו, שכחה של 'סוד הצמצום' מדאורייתא, וחכמים חזרו ויסדו אותן אחרי חורבן הבית – בזמן בו ניתן לחשוש מעניות, לעומת זמן הבית בו מתקיים "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"[כב], כפי שמאחלים שיתקיים בכל בית יהודי). לשיטתם, הציווי של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מתייחס דווקא לאיסור עבודה זרה[כג], כפי שנראה מכך שבכל המצוות אין חיוב של מסירות נפש ("'בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך"). אכן, הלבוש מסביר[כד] שהפסוק מדבר בכל התורה, אלא שלגבי "בכל נפשך" יש מיעוט מיוחד של "'וחי בהם'[כה] ולא שימות בהם"[כו], שמותיר את החיוב רק בעבודה זרה (ואדרבא, היא הנותנת, נדרש מיעוט כזה בפירוש כי בפשטות אחרת היה חיוב של "בכל נפשך" בכל מצוה ומצוה, כמו שיש חיוב "בכל מאדך" בכל מצוה ומצוה)[כז].

כמובן, בפשוטו של מקרא – ושל כוונת הלב בעבודת קריאת שמע – ודאי שאנחנו מבינים ש"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מתייחס לקיום כל המצוות (וכמבואר בתניא[כח] שאהבת ה', "ואהבת את הוי' אלהיך", היא השרש של כל מצוות-עשה דאורייתא, כולל גם מצות-עשה "את הוי' אלהיך תירא"[כט], יראת ה', שהיא השרש של כל מצות לא-תעשה – נמצא שאהבת ה' היא השרש של כל תריג מצות התורה[ל]), אותן יש לקיים בדחילו ורחימו (אהבה מפורשת בפסוק, ויראה הנכללת בה מתרבה מהמלה "את"[לא]). גם אם על הממון הטילו חכמים הגבלה, הרי ברגש הפנימי צריכה לבוא אהבת "בכל מאדך" לידי ביטוי בכל המצוות, באופן של הדור מצוה בלתי מוגבל, החל ממצות הנישואין (המקום הראשון בו מקיימים[לב] את הכלל הגדול בתורה[לג] של "ואהבת לרעך כמוך"[לד], באהבה רבה ומופלגה, שיש בה מעלה גם לגבי אהבת ה', כידוע בחסידות[לה]).

ב. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" בנישואין

"אשת נעוריך... חברתך ואשת בריתך"

נחבר את הענין הנ"ל עם עוד משהו יפה: בסוף ספר מלאכי, סיום הנבואה בעם ישראל עד ביאת גואל צדק, יש בפסוק אחד[לו] שלשה כינויים של הכלה, שראוי מאד שהחתן יתבונן בהם – "אשת נעוריך", "חברתך" ו"אשת בריתך"[לז].

הכלה היא אשת הנעורים שלך; היא החבר, "חברתך", כמו במאמר שאנחנו אוהבים לצטט[לח] "האשה הטובה היא החבר הטוב"[לט], עם כל המשמעויות של חבר, כולל גם המשמעות של חברותא, ללמוד יחד; והיא גם "אשת בריתך", כמו בעלת סודך, עמה כורתים ברית. הצמח צדק אומר[מ] שיש שלש דרגות של בעל סוד: יש אחד שרואים עליו שיש לו סוד. יש אחד שלא רואים עליו בחוץ, אבל הוא כן מודע לסוד. ויש אחד שהסוד אצלו כל כך נסתר שגם הוא לא יודע שיש לו סוד. אצל בעל סוד אמתי הסוד כל כך צנוע, וזו הצניעות של האשה, הכלה, שהיא עצמה לא יודעת שיש לה סוד – אבל יש לה סוד. רק כשמגיע הרגע שצריכים לגלות את הסוד, לחשוף אותו, הוא נחשף.

רוצים לדרוש כעת ששלשת הכינויים הללו – אשת נעוריך, חברתך ואשת בריתך – מתחברים ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

הידור באהבת האשה

נקדים הקדמה חשובה: כתוב מהבעל שם טוב[מא] – מובא בדא"ח[מב] – שצריך לאהוב את האשה כמו שאוהבים את התפילין[מג]. הווארט הזה לא בא למעט באהבת האשה, כמו ששוטה יכול לפרש אותו, ר"ל. אדרבא, הוא בא להרבות עד מאד באהבת האשה[מד]!

כמו שכתוב באגרת הקדש[מה], אהבת האשה של עם ישראל קדושים היא אהבת ה"חלק אלוה ממעל ממש"[מו] שבה, אהבת אלקות, אהבת המצוה (לשון צוותא וחיבור[מז]), ומצווה המצוה, שהוא השותף השלישי[מח] במצוה, "שכינה ביניהם"[מט], שמשתקף גם באשה כפשוטה (האשה היא סוד השכינה הקדושה, היא עלמא דאתגליא, גילוי אלקות בעולם). תפילין זו מצוה שנוהגים להדר בה, גם בכמות (גם במספר וגם בגודל, כשני הפירושים של רש"י[נ] ותוספות[נא] ב"הדור מצוה עד שליש") וגם באיכות (גם בנוי החפצא של המצוה, כדבסמוך, וגם הדור בכוונת המצוה, שגם היא מצוה, כידוע בענין "חכם לב יקח מצות"[נב], שתי מצות במצוה אחת, כפירוש הבעל שם טוב[נג]) – הכמות (במספר) של מצות תפילין היא שלכל אחד יהיו לפחות שני זוגות תפילין רש"י ור"ת (וההידור בגודל, שיהיו "ארבע על ארבע"[נד]) והאיכות בכתיבת סת"ם היא "התנאה לפניו במצות, עשה לפניו... ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין"[נה] (חמשה דברים שמנו חכמים בהידור מצוה בכתיבת סת"ם, בנוסף לדוגמאות מעוד מצוות כמו אתרוג, שופר וציצית). יהודי צריך לאהוב את התפילין שלו, עם משמעות רוחנית וגם גשמית לאהבה הזו, וכך גם באהבת האשה.

העיקר בין איש ואשה הוא האהבה – "אהבה ואחוה ושלום ורעות"[נו] – כפי שאדמו"ר הריי"צ הקפיד לנסח את ההזמנה, עם ר"ת אהבה בכל הפסקאות[נז]. כמו שהזכרנו, את מצות "ואהבת לרעך כמוך" – שאדמו"ר הזקן הסביר שהיא גדולה מ"ואהבת את הוי' אלהיך" – מתחילים לקיים בין איש ואשתו, באהבת הדוד והרעיה[נח] המתוארת בשיר השירים. לכן אני 'מרשה לעצמי' לומר שגם באהבה הזו צריך לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[נט].

הזכרנו שכתוב בדא"ח שהמלה "את" ב"ואהבת את הוי' אלהיך" באה לרבות יראה, אבל זהו דרוש לא לפי הפשט הרגיל שה"את" בא לרבות עוד משהו לאהוב (כמו "את הוי' אלהיך תירא"[ס] – "לרבות תלמידי חכמים"[סא]). ממילא, כאן יש לומר שה"את" בא לרבות את האשה, התגלות השכינה (כאשר המלה "אֵת" עצמה רומזת גם ל"אַת", לשון נוכח לנקבה, וכפי שאנחנו דורשים[סב] על הפסוק "את השמים ואת הארץ" – הכל אַת, את הרוחניות שלי ואת הגשמיות שלי, ואני אוהב אותך בשני היצרים שלי, היצר השמימי והיצר הארצי, כדלקמן).

"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

עוד לפני ההקבלה של שלשת הכינויים לשלש האהבות – שכתוב שהן כנגד שלשת האבות[סג] – נאמר בדרך צחות: אם במקום "ואהבת את הוי' אלהיך" נכתוב 'ואהבת את אשת נעוריך, חברתך ואשת בריתך', איך נפרש את הפסוק? הכי פשוט:

צריך לאהוב את האשה "'בכל לבבך' בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע". כשמדברים על אהבת ה' יותר קשה להבין מה הכוונה לאהוב אותו יתברך גם עם היצר הרע שלי – אותו אני מכיר היטב, ויודע שאינו שייך לאהבת ה' (אלא, בעיקר, לאהבת נשים) – ולכן יש פירושים שונים[סד]. אבל כשמדברים על אהבת איש ואשה הדבר מובן הרבה יותר: הרי מפורש בגמרא[סה] שבלי יצר הרע אין תולדות, בקשר בין איש ואשה לא יוצא כלום בלי אהבה של היצר הרע. באהבה בין איש ואשה, קדושת היחס-היחוד שלהם, חייבים לקדש גם את היצר הרע[סו] – כי בלעדיו אין יחס מאוזן (סוד המתקלא הנ"ל) ואין תולדות, בלי יצר הרע אין "לשבת יצרה", התכל'ס של הזיווג.

בסדר של דרשת חז"ל על "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מתחילים מעבודת האתהפכא של "בשני יצריך"[סז] וממשיכים ל"אתכפיא" של "בכל נפשך" ו"בכל מאדך" (מאתהפכא של "הוי'" לאתכפיא של "אלהיך"). יתכן שעבור צדיק הכיף הכי גדול הוא למסור את הנפש על קידוש ה' או להוציא את כל כספו בבת אחת לקיים את רצון השי"ת, אבל עבור רוב האנשים (מדת בינוני, שהיא "מדת כל אדם"[סח]) זו עבודה קשה (כאשר יש מי שגופו חביב עליו מממונו ויש מי שממונו חביב עליו מגופו[סט]). בדרך כלל בתניא אתהפכא היא עבודת הצדיקים, אבל התורה מדברת לבינוני[ע], והיא רוצה (קודם כל!) שגם לו יהיה הטוּב-טעם, ה'כיף', של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[עא], העבודה של "בשני יצריך"[עב] (בה מקיימים את מאמר הבעל שם טוב "הרע כסא לטוב"[עג], כאשר "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"[עד]). דווקא בחיי הנישואין, בין איש לאשתו, מאירה עבודת האתהפכא אצל כולם, גם אצל הבינוני[עה].

אחר כך צריך לאהוב את האשה בבחינת "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך" – צריך לאהוב את הכלה אפילו אם היא מוציאה לך את הנשמה... נוטלת לך את הנפש. מה הכוונה? כתוב[עו] שנפש היא לשון רצון – כמו בפסוקים "אם יש את נפשכם"[עז], "אין נפשי אל העם הזה"[עח], ועוד[עט]. כאשר מתחתנים יודעים שבת הזוג בהחלט עלולה לבטל את הרצון שלי, ליטול את הרצון שלי ולעצב אצלי רצון חדש (כפירוש החסידי[פ] ל"עושה רצון בעלה"[פא]), ועל מנת כן מתחתנים.

אחר כך "'בכל מאדך' בכל ממונך" זהו דבר פשוט – כל חשבון הבנק שלי שייך לך[פב] (מתאים לכך ש-הבנק אותיות נקבה)... מדאורייתא על כל מצוה יש לבזבז את הכל[פג], וחשבונות שונים הם כבר מעין "תקנת אושא" בזמן הגלות, בזמן חורבן הבית. וכמובן, צריך לקיים ביחס לאשה גם את הפירוש השני של חז"ל – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", להודות לה מאד-מאד על כל מדה ומדה שהיא מודדת לך, על כל מה שהיא גומלת לך (ועל כל ביס וביס שהיא מכניסה לפיך, בין מתוק ובין מר)[פד].

ככה נדרוש בדרך צחות את הפסוק ביחס לאיש ואשה בכלל.

כעת נעבור להקבלה המפורטת[פה]:

אהבת "אשת נעוריך" – "בכל לבבך"

מה ההבדל בין "אשת נעוריך" ל"חברתך" ו"אשת בריתך"? "אשת נעוריך" מדגיש אהבת נעורים, על דרך הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך"[פו]. בשלב של אהבת הנעורים מתאים לומר "'בכל לבבך' בשני יצריך". לכן, אם מדייקים בפסוק במלאכי, דווקא בנוגע ל"אשת נעוריך" נזכרת היכולת לבגוד, ר"ל ("הוי' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך" ובעיקר האזהרה בפסוק הבא, בו חוזר הביטוי "אשת נעוריך": "וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד"). על כך מוכיח הנביא – אל תבגוד באשת נעוריך! לגבי "חברתך ואשת בריתך" לא נאמרת הלשון בגידה, לא שייך. אבל "אשת נעוריך" היא עדיין בקטנות, אהבת נעורים. אהבת נעורים צריכה להיות באמת "בכל לבבך", 'בחירת לבו' ולא רק 'בת גילו'[פז] (בת מזלו[פח]), ושם יש גם את החשש שר"ל יכול להיות גם היפך הטוב, הקשר הטוב. צריך להתחזק, ואדרבא, "זכרתי לך חסד נעוריך" – ה' אומר שעיקר מה שאני זוכר לך הוא "חסד נעוריך, אהבת כלולותיך". אם כן, "אשת נעוריך" הולך בפרט על "בכל לבבך".

אהבת "חברתך" – "בכל נפשך"

אמרנו שעל "חברתך" כתוב ש"האשה הטובה היא החבר הטוב". כמו שאמרנו, "חברתך" גם לשון חיבור וגם לשון חברותא – חיבור גם במוטבע שבנפש, גם במורגש שבנפש וגם במושכל שבנפש. החיבור במושכל הוא כאשר לומדים יחד, ועוד יותר כשעושים שליחות יחד, מפיצים תורה ביחד.

על "ואת הנפש אשר עשו בחרן [בחברותא]"[פט] כתוב[צ] שאברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. צריך חברות בשביל לתקן את "נפשך", "'בכל נפשך' אפילו נוטל את נפשך". בשביל לקרב, לגייר, צריך עקירת הרצון אצל המקורבים והמקורבות. כתוב "הוכח תוכיח"[צא], ופרש הבעל שם טוב[צב] "הוכח" את עצמך ואחר כך "תוכיח" אחרים, "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים"[צג]. כמו שאני רוצה לעקור במקורב את הרצון הלא טוב כך צריך לעקור את ממני הרצון הלא טוב (שבדקות או דקות שבדקות), ולכך נדרשת חברותא ("רוממות אל בגרונם [בלימודם יחד] וחרב [חבר] פיפיות בידם [לעקור את הרצונות הבלתי רצויים]"[צד])[צה]. כך נחבר בדרך הדרוש את "חברתך" ל"בכל נפשך".

אהבת "אשת בריתך" – "בכל מאדך"

אבל הדרגה הכי גבוהה היא "ובכל מאדך". האהבה הזו מופיעה רק בפרשה הראשונה של קריאת שמע, ולא בפרשה השניה, ולכן הפרשה הראשונה נקראת "עושין רצונו של מקום"[צו]. בין בני הזוג, זו הגעה למדרגת "תמתי"[צז], כשהם פועלים לפי ה"כתר אחד לשניהם"[צח], רצון אחד משותף שיש לשניהם (דווקא לאחר עקירת הרצון הבלתי-רצוי, בעבודת "בכל נפשך", בזכות החברות, זוכים להגיע לתכלית ההזדהות עם רצון השי"ת – בחי' "תמתי", "כתר אחד לשניהם", "בכל מאדך", "עושים רצונו של מקום", כנ"ל – "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו"[צט]).

כתוב שמהכתר העליון ("אל עליון") יוצאים נה"י חדשים[ק] ("גומל חסדים טובים"). הנה"י של כל פרצוף היינו יכולת ההשפעה של הפרצוף למדרגות הנמוכות ממנו (כגון יכולת ההשפעה מז"א למלכות, מחתן לכלה), ודווקא מהכתר (סוד "על כל כבוד חֻפה"[קא]) מתחדשים כוחות השפעה חדשים[קב]. כאשר מתחתנים מקבלים יכולת חדשה להשפיע יחד על הזולת[קג], "הנפש אשר עשו בחרן". המדרגה הזו מתבטאת דווקא במקיף שמופיע בממון של האדם[קד]. "בכל לבבך" היינו ה-צ של הצלם, הכחות הפנימיים (נר"נ), "בכל נפשך" היינו מקיף החיה, המקיף הקרוב (ה-ל של הצלם) השורה על האדם, אבל "בכל מאדך" הוא מקיף היחידה, המקיף הרחוק (ה-ם של הצלם), שמתגלה דווקא בממון האדם, ברכוש, כמו שמבואר מהבעל שם טוב[קה] ובעוד ספרי חסידות[קו]. לשם שייכת העבודה של "בכל מאדך", "בכל ממונך" וגם "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד".

מקיף היחידה הוא הסוד של הנפש, 'יש לי סוד' (כמו שדובר לאחרונה[קז]). 'יש לי סוד' היינו סוד ההתקשרות שלי, 'יש לי סוד' היינו ה"לך לך" אל האין, אל שרש הנשמה שלי, ה"אין מזל לישראל" ("לך לך" מלמטה למעלה, ב"רצוא"), ו'יש לי סוד' הוא גם תכלית השליחות שלי בעולם ("לך לך" מלמעלה למטה, ב"שוב")[קח]. זהו הסוד של "אשת בריתך", בעלת הסוד.

"ובכל מאדך" שוה ענג – "אין בטובה למעלה מענג"[קט]. למה יש מישהו שהממון שלו יותר יקר אצלו מהחיים? אדם בטבע רוצה לחיות, אבל הוא לא מרגיש את עצם התענוג שיש בחיים. יש תענוג בחיים – "כי עמך מקור חיים"[קי], מקור כל התענוגים[קיא] – החיים הם בעצם תענוג, אבל התענוג לא מורגש לאדם[קיב]. רוב האנשים מרגישים רצון עצמי לחיות, לא רוצים למות, אבל לא מרגישים את עצם התענוג שיש בחיים. לעומת זאת, ברכוש יש תענוג מורגש, תענוג גלוי. בשרש, זו המדרגה שנקראת בינה דרדל"א – "תענוג פשוט הבא במורגש", בלשון אדמו"ר האמצעי[קיג] – והיא נמצאת בתוך הרכוש דווקא, בתוך ה"בכל מאדך". לכן יש מעלה במקיף שבתוך הכסף אפילו מעצם הרצון לחיות, ויש אפילו מישהו שיותר קשה לו לוותר על הממון מעל עצם החיים. לכאורה, לא מובן בכלל איך יכול להיות כזה דבר, אבל זהו ההבדל בין חיצוניות הכתר, הרצון, הרצון לחיות, לפנימיות הכתר, התענוג, ועד לשעשועים עצמיים של האדם עם ממונו (דהיינו תענוג פשוט, שעשועים עצמיים, הבא במורגש, על ידי השע-שוע עם הרכוש[קיד]).

בכל אופן, זו המדרגה של "אשת בריתך" – סוד כריתת ברית (כרת אותיות כתר[קטו]), שבאה מפנימיות הכתר, כמבואר בחסידות[קטז]. לכן אפילו אם יעשו דברים שלכאורה סותרים את הקשר, יפגעו חלילה אחד בשני, הם לא יסתרו, לא יהרסו אף פעם, כי כרתו ברית למעלה מטעם ודעת לגמרי[קיז]. הביטוי המעשי של כריתת ברית הוא מה שאמרנו קודם, שכל הכסף (המבטא את כל הכיסופין[קיח]) שייך לאשה – "בכל ממונך". זהו הביטוי של האהבה, למסור לאשה כל מה שיש לי, כמו שרבי עקיבא אמר – "שלי [ושלכם] שלה"[קיט], הכל שלה. זו מדת החסיד של פרקי אבות, שאומר "שלי שלך ושלך שלך"[קכ] – הכל שלך, אשתי האהובה. זו אהבת ה"בכל מאדך".

"שלהבת יה"

עד כאן עשינו דרוש, עם טפת נגלה ביחס למקור הדין של הדור מצוה, שמתחיל בעיקר מההידור של החתן והכלה, הדור במצות פרו ורבו, ועם הקבלה של כינויי הכלה בספר מלאכי לאהבת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

לחיים לחיים, שיהיה בנין עדי עד. שיתקיים אצלכם, גם אחד כלפי השני וגם כלפי כל עם ישראל, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

כל הביטוי "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" עולה שלהבת, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[קכא]. זהו עוד רמז יפה המקשר את הביטוי לחתן וכלה. איפה כתוב שלהבת? "רשפיה רשפי אש שלהבתיה"[קכב], פסוק שהולך על הדוד והרעיה של שיר השירים. מהי "שלהבת-יה"? השלהבת של ה"שכינה ביניהם", י של האיש ו-ה של האשה, שכאשר הם מתחברים ומתיחדים השכינה שרויה ביניהם ("שלהבתיה" בגימטריא ב פעמים שלום, שלום בית).

שיתקיים כך ביניכם, למעליותא, "רשפיה רשפי אש". כתוב[קכג] ש-אש ר"ת אברהם-שרה, הזוג הראשון, של פרשת השבוע[קכד]. הם מקבלים את השמות המתוקנים שלהם – לא אברם אלא אברהם, לא שרי אלא שרה – בברית מילה. מכאן נלמד שהגימטריא של השמות לא תמיד אומרת, כי יוצא בדיוק אותו דבר... לחיים לחיים.