מתנת השבת

אהבת שלום – כי תשא

 

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.[א]

קדושת השבת היא עיקר גדול בתורות של האהבת שלום[ב], ועל פסוקי השבת כאן יש ארבע-עשרה תורות בספר אהבת שלום (ונעסוק בחלקן).

גבהות ושפלות

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו. יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע ומבואר אצלנו בפרשת ויצא בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שאיש הישראלי צריך לאחוז בשני הקצוות, היינו לפעמים צריך לאחוז בגבהות על דרך הכתוב _{(דברי הימים-ב יז, ו)} ויגבה לבו בדרכי ה', ולפעמים צריך להתרחק מגבהות ולאחוז בשפלות, ולא יספיק קו הממוצע רק צריך לאחוז בשפלות עד קצה אחרון. ועל כן צריך כל איש המשכיל לשקול במאזני צדק בכל פעם באיזה צד להטות עצמו ולהכריע, לפעמים בגדלות ולפעמים בשפלות, לפי צורך השעה, ויאחז צדיק דרכו הראוי לו באותה שעה וזמן.

והנה ידוע כי אכין ורקין מועטין ואתין וגמין רבויין _{(ירושלמי ברכות ט ז)}, וזהו ואתה דבר אל בני ישראל, פירוש שתראה להנהיג את בני ישראל, כי דבר הוא לשון הנהגה, על דרך מאמרם ז"ל _{(סנהדרין ח, א)} דבר אחד לדור, והיינו שתראה להמשיך ולהנהיג את בני ישראל בהנהגת המעלה והרוממות, וזהו לאמר, לשון רוממות, על דרך הכתוב _{(דברים כו, יז)} את ה' האמרת.

ומפרש ואזיל מהי המעלה והרוממות, אך את, פירוש מיעוט וריבוי, היינו להשתמש בשני הקצוות במיעוט וריבוי, היינו בגבהות ושפלות, לפעמים כך ולפעמים כך, וזו היא המעלה והרוממות, ומתוך זה תזכו לשבתותי תשמורו וד"ל.

צריך לאחוז בשפלות עד הקצה האחרון, "מאד מאד הוי שפל רוח", כדברי הרמב"ם שבמדה זו אין לנהוג בדרך האמצע אלא להתרחק לגמרי מכל שמץ גאוה, "לא מיניה ולא מקצתיה". אלא שיש גבהות חיובית, כמו שנאמר על יהושפט, המלך הצדיק, "ויגבה לבו בדרכי ה'", ובמלך המשיח נאמר "וגבה מאד".

מה קודם, מדת השפלות או הגבהות הטובה? לכאורה מדת השפלות קודמת, היסוד-הבסיס של עבודת ה'. אבל האהבת שלום נוקט בלשונו (כמה פעמים) בסדר הפוך, גבהות ושפלות. אכן, אחרי שקיים היסוד של השפלות, אז העבודה בפועל מתחילה בדרך של גבהות, "ויגבה לבו בדרכי ה'", כפתיחת הטור אורח חיים בהלכות השכמת הבקר "הוי עז כנמר" (ובשלחן ערוך "יתגבר כארי"), ההתעוררות לעשיה מתוך יוזמה ובטחון עצמי, "שמינית שבשמינית גאוה" הנצרכת כדי לקום ולפעול, ואחר כך חוזרים למדת השפלות, שלא לזקוף טובה לעצמי (כדברי הבעש"ט בסוד הפרה האדומה המטהרת טמאים ומטמאת טהורים, שהיא הגבהות החיובית הנצרכת בהתחלת המעשה אך בסוף המעשה היא מטמאת). זהו הסדר בפסוק "סלם מצב ארצה [שפלות בהתחלה, היסוד] וראשו מגיע השמימה [גבהות] והנה מלאכי אלהים עולים [גבהות] ויורדים בו [שפלות בסוף]".

הגבהות והשפלות שייכים לזוג הספירות נצח והוד: הנצח הוא 'עומק רום', גבהות (לבצע ולנצח את המניעות, מתוך בטחון אקטיבי), וההוד הוא 'עומק תחת', שפלות (מתוך הודיה ותמימות). גם בזה, הנצח קודם להוד, הגבהות קודמת לשפלות בסדר העבודה בפועל.

נצח והוד נקראים "מאזני צדק", כלשון האהבת שלום שצריך "לשקול במאזני צדק" באיזו מדה לנקוט בצורה 'מאוזנת'. המשקל הנכון נעשה בכח הדעת, "שיקול הדעת", עד ל"הכרעת הדעת" המכריעה את כף המאזנים[ג], הכל לפי "צורך השעה" (שעה היא גם לשון פניה, הכרעה, כמו "וישע ה'").

המעבר הנכון בין הקצוות, ההכרעה בין הגבהות והשפלות – היא "המעלה והרוממות" של ישראל, "'דבר אל בני ישראל לאמר' לשון רוממות", ויש לשים לב שהרוממות אינה זהה כאן לגבהות! בעומק, יש בנפש מקום של 'רוממות עצמית', ומכח הרוממות הזו יש את היכולת לנוע בין הגבהות והשפלות ולהגיע ל'הכרעת הדעת' ביניהם. לשון רוממות שייך לתפארת (כפירוש רש"י עה"פ "את ה' האמרת" שהוא לשון תפארת) – שכן הדעת היא 'נשמת התפארת'.

האיזון בין הגבהות והשפלות שייך במיוחד למדת המלכות ולמלך ישראל, "דבר אחד לדור" (המוזכר כאן): ההנהגה החיצונית של המלך היא 'התנשאות על עם', "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול", אך פנימיות המלכות היא השפלות, מדתו העצמית של דוד מלך ישראל "והייתי שפל בעיני". אצל המלך יהושפט, הגבהות היתה להעמדת המשפט, "ויגבה לבו בדרכי ה'" להעמיד שופטים על פי תורה ולעשות צדק בעם, להציל עשוק מיד עשקו בגבהות דקדושה (וכך להגשים את שליחותו כשמו יהושפט, כדברי האהבת שלום לקמן שהשם מורה על החיות). גם כאן, השרש הוא הרוממות העצמית של המלך שמכוחה הוא מנווט בין הגאות החיצונית לשפלות הפנימית.

ורמזים בשלש המדות גבהות-שפלות-רוממות: רוממות שפלות = חן פעמים הוי' (כך מוצאים חן בעיני ה'). גבהות = יו פעמים הוי'. הכל יחד = עד פעמים הוי' ("עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי", אותיות עד רבתי בפסוק "שמע ישראל... אחד").

האסמכתא בפסוק לגבהות ושפלות היא בלשון "אך את" – אך לשון מיעוט ואת לשון ריבוי. "אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין ריבויין". והנה יש גם צירוף "אך ורק", שני מיעוטים, אבל אין לשון כפולה של ריבוי. אפשר למעט עוד ועוד, אבל הריבוי צריך זהירות (ואם אומרים פעמיים רצוף 'גם' נעשה גמגום).

חסד לשבת

כי אות הוא ביני וביניכם. ופירש רש"י, אות גדולה היא בינינו. ולהבין לשון אות גדולה דייקא דנקט. יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע ומבואר אצלנו כמה פעמים, דשבת קודש היא בחינת מלכות בחינת דל, דלית לה מגרמה כלום רק מה שמכין מששת ימי המעשה _{(שעה"כ דרושי סדר שבת דרוש א ענין ליל ו')}, ועיקר ההכנה הוא יום א', על דרך אמרם ז"ל _{(ביצה טז, א)} מחד בשבתא לשבתא, והכנה זו נקראת גמילות חסד, כי יום א' הוא נגד מדת החסד, וכשמכין את עצמו מיום א' שהיא מדת חסד על שבת קודש בחינת דל אזי נקרא גומל חסד עם השבת, וכמבואר אצלנו _{(בפרשת בשלח)} בפסוק כי יד על כס יה, עיין שם. וזו היא הכוונה אות גדולה דייקא, רומז למדת החסד _{(עי' דברי הימים-א כט, יא)}, שצריך האדם לגמול חסד עם השבת קודש, ולהכין ולהמשיך כח רוחני מיום א' מדת חסד על שבת קודש וד"ל.

רש"י מפרש "'כי אות הוא ביני וביניכם', אות גדולה[ד] היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה". ההדגשה ברש"י "אות גדולה" (הוספה שאומרת דרשני) רומזת למדת החסד הנקראת גדוּלה ("לך ה' הגדֻלה והגבורה והתפארת").

ההכנה לשבת – לא רק בגשמיות אלא גם, ובעיקר, בתוכן הרוחני – מתחילה מיום ראשון שכנגד מדת החסד (הגדולה). אמנם בפשט עיקר ההכנה היא ביום שישי, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ופחות מזה ביום חמישי, וההתחלה ביום רביעי (באמירת "לכו נרננה הקטן"), אך בלשון "מחד שביך לשביך" רמוז שיש הכנה מיוחדת ביום הראשון, "להכין ולהמשיך כח רוחני" של מדת החסד מיום ראשון לשבת.

ביום ראשון יש את עיקר ה'רשימו' של השבת הקודמת, הזכרון של אור וענג שבת, וזה עיקר ההכנה לשבת הבאה! דהיינו, זכרון השבת במוצאי שבת – והרגשת חסרון הנשמה היתרה, "וי אבדה נפש"[ה] – הוא המעורר את הרצון והחשק לשבת הבאה. זכרון השבת שעברה הופך לכח מניע לזכרון השבת ההולכת ובאה, "'זכור את יום השבת', זכרהו מאחד בשבת". יש "זכור" ויש "לא תשכח" (כמו שנאמר בזכירת עמלק, ויש לדרוש מעין 'גזרה שוה' וללמוד שגם בשבת יש "לא תשכח") – ה"זכור" של השבת הקודמת הולך ונעלם (כשהוא הופך לזכרון השבת הבאה) ומה שנותר הוא "לא תשכח". ביום ראשון נאמר "בראשית ברא אלהים", בראשית אותיות ירא שבת, ירא ומתכונן לשבת הבאה מיום ראשון בשבת, והכל מתוך הרושם של השבת הקודמת (היינו השבת הנעלמת שלפני מעשה בראשית).

ביום ראשון מתחילים ששת ימי המעשה, בהם אנו עוסקים במצוות מעשיות (במיוחד בסתם מצוה היא מצות הצדקה, במדת החסד-הגדולה של יום ראשון) ועל ידי העסק במצוות מכינים את השבת הבאה. והרמז: יום ראשון = תריג (= אורות), כללות מצות התורה (שעיקרן מצוות מעשיות)[ו].

חסד וחסר

מצוה להכין לשבת, ועצם ההכנה לשבת היא גמילות חסד לשבת שאין לה מעצמה כלום. חסד היינו חס דל"ת כנודע (וכמו שמביא האהבת שלום בתורות הבאות), לחוס על דל[ז], על המלכות הדלה "דלית לה מגרמה כלום" (השבת השביעית היא סוד המלכות). אכן, השבת אינה רק מקבלת אלא גם משפיעה, "מקור הברכה" אשר "מינה מתברכין כולהו יומין", ששה ימים לפניה וששה לאחריה, בסוד האות וא"ו.

כשם שיש חסד, לחוס על דל, כן יש חסר חס רי"ש, לחוס על הרש. האותיות ד-ר דומות בציורן ובמשמעות המילוי דל-רש, אלא שבדל"ת יש 'נקודת בטול' מאחור, הכרת הטוב למשפיע (היינו אות גימ"ל הגומלת חסדים), ואילו "לרש אין כל", אין נקודת בטול אלא כפיות טובה (לכן דל"ת שייכת ל"שמע ישראל... הוי' אחד", דל"ת רבתי, ולעומת זה "לא תשתחוה לאל אחר", רי"ש רבתי). ובכל זאת, יש לחוס על הרש. הרש אפילו לא שומר שבת, אין לו הכרת הטוב למי שברא את העולם וזן ומפרנס לכל ושבת ביום השבת – וצריך לחוס עליו, תחילה להפוך אותו לדל המכיר בחסרונו ושומר שבת, ולהמשיך להשפיע עליו כל טוב. הרש העיקרי בתנ"ך הוא משל כבשת הרש (שאמר נתן לדוד), שם נאמר "ויבא הלך לאיש העשיר.. לעשות לאֹרֵחַ הבא לו... ויעשה לאיש" – "תחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש"[ח], הלך ארח איש = יצר הרע[ט]. אך גם על היצר הרע יש לרחם, חס-ר, ולקיים בו "בכל לבבך בשני יצריך".

השפעת החסד היא מתוך אהבה (אהבה היא פנימיות החסד), לחוס על דל באהבה. אך לחוס על הרש הוא מתוך יראה (שהרי אין לו נקודת בטול ויש חשש וזהירות בהשפעה אליו). והרמז: כל האותיות נחלקות לי"א זוגות של אותיות הדומות בציורן, כאשר ד-ר הוא הזוג הרביעי (אחרי אצ בכ גנ), והוא כנגד הדעת (אחרי כתר-חכמה-בינה) שבה יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, ד בעטרא דחסדים, שרש האהבה בנפש, ו-ר בעטרא דגבורות, שרש היראה בנפש (יראת שמים נוטריקון רש. יראת שמים = רש ועוד ראש).

האות רי"ש היא ראש (ריש בארמית ראש) כפתיחת הפרשה "כי תשא את ראש בני ישראל". מבואר שלשאת את הראש היינו להרים את אותיות ראש לאותיות שלמעלה מהן, הקודמות להן – ואז מאותיות ראש נעשה שבת. זהו חסר, לחוס על רי"ש-ראש – לחוס על הראש העומד בפני עצמו ולהעלותו ולקשרו לשבת. ועוד: המלה ראש עצמה ב'חן' ראשאר[י] = שבת.

אות גדולה

או יאמר כי אות הוא ביני וביניכם: על דרך הידוע ומבואר בספרים כי יש אתוון רברבין ויש אתוון זוטרין, והיינו בשבת קודש היא בחינת אתוון רברבין ובחול היא בחינת אתוון זוטרין. ומי שזוכה להמשיך אור קדושת שבת קודש בששת ימי החול, זוכה לעשות מאתוון זוטרין אתוון רברבין, וזהו אות גדולה דייקא, ורומז לאתוון רברבין וד"ל.

בתורה הקודמת דובר על ההכנה-המשכה מששת ימי המעשה לשבת, וכאן מדובר על ההמשכה משבת לששת ימי המעשה, שהיא להגדיל את האותיות של ימי החול.

בתנ"ך יש "אתוון רברבין", אותיות גדולות, כמו בי"ת רבתי של בראשית, ויש "אתוון זעירין", אותיות קטנות, כמו ה"א זעירא של "בהבראם". העולם נברא בכ"ב אותיות: ימי החול נבראו באתוון זעירין, "'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם"[יא] (וכיון שזו ה זעירא נמצא שהעולם הזה נברא באתוון זעירין), ויום השבת נברא באתוון רברבין. אכן, התכלית היא להמשיך את קדושת השבת בימי החול וכך להגדיל את האותיות הקטנות שיהיו אותיות גדולות.

לגבי ה זעירא של "בהבראם", מבואר[יב] שכנגדה יש ה רבתי של "הלהוי' תגמלו זאת", כאשר ה זעירא ד"הבראם" היא סוד ה אחרונה של שם הוי', מלכות, "שם ה-קטנה רחל", ו-ה רבתי ב"הלהוי'" היא סוד ה עילאה, בינה, "שם ה-גדולה לאה". פשט הפסוק "הלהוי' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" הוא לגריעותא, אך יש לדרוש למעליותא: ה עילאה, בינה ["הלהוי'"] גומלת חסדים ["תגמלו"] ל"זאת", המלכות (בסוד חס דל, כנ"ל בתורה הקודמת).

ועוד, האותיות הגדולות-רברבין הן 'אותיות המחשבה', כמו ה רבתי הנ"ל, בינה; האותיות הרגילות (רוב אותיות התורה) הן 'אותיות הדיבור'; והאותיות הזעירות הן כנגד המעשה, ה זעירא הנ"ל, מלכות. לכן האותיות הזעירות שייכות לששת ימי המעשה (אך בשבת מלאכה אסורה), האותיות הרגילות שייכות גם לימי המעשה וגם ליום השבת (אלא ש"לא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"), והאותיות הגדולות שייכות לשבת, יום המחשבה.

בשני פסוקים עיקריים בתורה יש אותיות בעד רברבין: ב רבתי של "בראשית ברא אלהים", ו-עד רבתי בפסוק היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ( ב עד היינו שני עדים, קריאת שמע פעמיים ביום עדות על יחוד ה'). בעד רמז לתפלת חזקיהו על העם (לאחר שהפסח נעשה בטומאה) "כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר הוי' הטוב יכפר בעד"[יג], תפלה וכפרה של חזקיהו הראוי להיות משיח והתפלה היא 'כלי זינו'. הוי' הטוב יכפר = משיח. בעד = בן דויד[יד]. הוי' הטוב יכפר בעד = משיח בן דויד = איש מלחמה (עם כלי-זינו התפלה) = דלת[טו] (אות דל"ת "דלית לה מגרמה כלום", כנ"ל בתורה הקודמת. הטוב יכפר בעד = זאת, "תגמלו זאת" הנ"ל).

ועוד, בעד אותיות עבד (כאשר ב של בראשית נמצאת בתוך "שמע... אחד"), אמנם יש עבד בעולמות התחתונים, בחינת ימי החול ("ששת ימים תעבד", "שש שנים יעבד"), אך כאן זהו עבד למעליותא, בן שנעשה עבד (מה שהנחש היה ראוי להיות "שמש גדול", רברבין).

לכבוד שבת

לדעת כי אני ה' מקדישכם. ואיתא בש"ס _{(שבת י, ב)} אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. ולכאורה יש לדקדק, למה הודיענו ששמה שבת.

ויש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שעיקר חיותו של האדם היא הנשמה הקדושה והיא שמו של האדם, ועל כן כשקוראים את האדם ישן בשמו אזי בנקל לעוררו תיכף, מאם דוחפים אותו בלא קריאת השם, כי כשקוראים אותו בשמו שהיא נשמתו הקדושה וחיותו אזי מעוררים חיותו ממקום שורשו בהשתלשלות עד שמורידים את החיות אל האדם _{(עי' תולדות יעקב יוסף פ' שמות ד"ה בפסוק ואלה שמות הב', בשם הבעל שם הק'. ספר הבהיר אות פ)}. וכמו כן הוא בכל הדברים, שעיקר החיות של הדבר הוא שם הדבר, ועל ידי קריאת שמו יכולים לעורר חיותו.

והנה ידוע ששבת קודש היא צרורא דלעילא דבי חיי כולא _{(זמר 'אסדר לסעודתא' להאר"י ז"ל)}, ועל כן צריכים אנו בני ישראל להמשיך ולעורר אור קדושת שבת בהשתלשלות בקרבינו על ידי קריאת השם שבת, והיינו שכל העובדות שאנו עושים צריכים אנו לאמר 'לכבוד שבת'.

וזהו מאמר הכתוב _{(שמות כ, ח)} זכור את יום השבת לקדשו, פירוש שצריך להזכיר את יום השבת בכדי להמשיך את הקדושה אצלנו. כי יום השבת הוא מעצמו קדוש, ואינו תלוי בנו כמו ראש חודש ויום טוב _{(עי' סידור האריז"ל לרבי קאפיל כוונת שבת ד"ה סוד קדושת שבת)}, רק עיקר הזכרת השם שבת הוא רק להמשיך הקדושה אצלנו, וזה לקדשו דייקא _{(עי' אור החיים שם)}. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם, פירוש שאמר הקב"ה למשה לך והודיעם לישראל ששמה שבת, כי העיקר הוא השם כנ"ל.

השֵם של כל דבר הוא החיות המחיה אותו[טז], ומכאן העצה לקרוא בשמו של אדם ישן כדי להעירו (הרבה יותר טוב מאשר לדחפו...), והיא תורת הבעל שם טוב[יז]. קריאה בשם יכולה לעורר גם מי ששקוע בעלפון עמוק (תרדמת), סוד נשמת הבעש"ט עצמו – שמו 'ישראל' והוא מה שהקב"ה גוחן ולוחש לעם ישראל בשמו (ישראל) וכך מעירו מעלפון הגלות. בעל שם טוב הוא סוד שם ה'טוב', החיות הפנימיות של כל העולמות (סוד הטוב של שם עב, "אור הגנוז", "ותרא אתו כי טוב הוא", כמבואר בתורה הבאה).

ולענייננו: כדי להמשיך אלינו את קדושת השבת יש לקרוא לה בשמה, ולומר "לכבוד שבת". וזה שאמר הקב"ה למשה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שְמה לך והודיעם [הודיעם את השם 'שבת' שיקראו בשם]". העניין שיש לומר בהכנות לשבת "לכבוד שבת" מובא באר"י[יח] ובפוסקים[יט]. והרמז: על ידי השם מעוררים החיות, שם ועוד חיות = 764 = לכבוד שבת (ויש שכתבו לומר "לכבוד שבת קדש"[כ], וכן נוהגים רבים, אך הרמז המכוון הוא בלשון "לכבוד שבת"). שם חיות = לכבוד שבת = "כל כבודה בת מלך פנימה", היינו לכבוד שבת בת-המלך (ו"פנימה" היינו ההתכנסות פנימה בשבת, "שבו איש תחתיו").

ועוד רמזים: חיות = משיח בן דוד. שם חיות = אתה משיח, שם חיות אותיות משיחוּת דהיינו תכונה משיחית (כל אחד מישראל הוא 'אתה משיח' ויש בו 'משיחות', כיון שבכל אחד יש ניצוץ משיח)[כא]. לכבוד שבת במילוי, למד כף בית וו דלת שין בית תו = 2210 = הוי' פעמים פה (לומר בפה לכבוד שבת) = שבת ועוד 1508, חן פעמים הוי' (רוממות שפלות כנ"ל בתורה הראשונה).

דיבור ומחשבה

השבת היא "מתנה טובה" שאינה נתפסת במוחש-גשמיות אלא דווקא בדיבור, רוחניות. לכן יש התעוררות גדולה באמירת 'שבת' (וגם בזעקת 'שאבעס' כתוכחה למחללי שבת, אלא שאיננו נוהגים כך כי אין בזה תועלת, "שבת היא מלזעוק"), מה שאין כן בשאר מצוות מעשיות כמו תפילין (לא מצינו עניין בעצם אמירת 'תפילין'). אכן, את התפילין אפשר לתפוס ולנשק, אך כדי לנשק את השבת צריך לומר את שמה, "ישקני מנשיקות פיהו". עוד יש לומר שאפשר לנשק את השבת בשירות ותשבחות, כמו שאמר הצדיק רבי חיים מטשרנוביץ (בעל 'באר מים חיים' ו'סידורו של שבת') שאם היה יודע לשיר היה שר ומזמר כל השבת.

בהכנות לשבת יש חשיבות רבה לדיבור, אמירה בפה, כמבואר כאן על קריאה בשם. והרי את ההכנות לשבת בראשית עשה הקב"ה ב"עשרה מאמרות" בהם נברא העולם, החל מ"ויאמר אלהים [= אמירה בפה] יהי אור", וכביכול בכל מאמר הוסיף "לכבוד שבת"[כב]. וכן אנו צריכים לעשות בהכנות לשבת, אמירה בפה לכבוד שבת, כשמאי הזקן "שהיה אומר זו לשבת"[כג]. בהכנות לשבת מקיימים "'זכור את יום השבת לקדשו', תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת"[כד], והרי "זכור" הוא בפה, "כשהוא אומר שמור, הרי שמירת לב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך"[כה], וכן מ"זכור" לומדים מצות קידוש בפה[כו], וכן בזכירת עמלק "זכור בפה", ואם כן גם הזכירה בהכנות לשבת ראוי שתהיה בפה!

אולם באמת נראה שבזה העיקר הוא הכוונה לכבוד שבת (ואין זה כמו קיום "זכור" בקידוש היום שצריך להיות בפה, מפני ששם אין מעשה אלא רק דיבור ולא די במחשבה, אבל בהכנות מעשיות לכבוד שבת די בכוונת הלב המצטרף למעשה, ודוק).  וכן נראה מדברי אדמו"ר הזקן שהעיקר בהכנות הוא הכוונה[כז].

ויש לומר שדי שיאמר "לכבוד שבת" פעם אחת בתחילת ההכנות ובהמשך די בכוונה, כמו שקידוש היום נעשה בפה פעם אחת בתחילת השבת (וכמנהג חב"ד לומר "לשם יחוד" פעם אחת ביום, לפני "ברוך שאמר", וזה מתייחס גם לכל המעשים בהמשך היום שנעשים על דעת זו)[כח]. "מחשבה טובה מצטרפת למעשה", וכן המחשבה לכבוד שבת (שהיא הטוב הגנוז, כדלקמן בתורה הבאה) מצטרפת למעשה ההכנה לשבת (והרמז: מחשבה מעשה = 770 = שכינה שכינה – שכינה עילאה, מחשבה, ושכינה תתאה, מעשה).

כך מבאר אדמו"ר הזקן[כט] כי בשבת יש חיצוניות ופנימיות, הן ב"זכור" והן ב"שמור". "שמור" בחיצוניות היינו "שביתה מעשיה גשמית" (ל"ט מלאכות), ובפנימיות היינו השביתה מכל דיבורים גשמיים ("שלא לשוח שום שיחה בטלה ח"ו"). "זכור" בחיצוניות הוא בדיבורים של קדושה, ובפנימיות היינו "הכוונה בתפלת השבת ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד". והוא הדין בהכנות לשבת: חיצוניות ההכנות היינו האמירה-דיבור "לכבוד שבת", ופנימיות ההכנות היא המחשבה-הכוונה, והיא עיקר העבודה.

והנה השבת בזמן היא כארץ ישראל במקום. והנה ארצות חו"ל שייכות בכללות לעולם העשיה וארץ ישראל לעולם היצירה, עולם העשיה הוא מעשה בפועל ועולם היצירה הוא הדבור. לכן צריך להמשיך את קדושת השבת בדבור. אך באמת בשבת כל העולמות עולים, ארץ ישראל עולה לעולם הבריאה, עולם המחשבה, ולכן גם ההכנות לשבת ניתן לעשות במחשבה.

אכן, גם מחשבה נקראת אמירה, "לך אמר לבי". וכן האמירה בפה מלווה במחשבת הלב[ל]. והרמז: במספר סדורי, אמירה = מחשבה. במספר רגיל, אמירה מחשבה = תורה.

ושבת שמה

עיקר הדיוק של האהבת שלום הוא בלשון הגמרא "ושבת שמה". ויש לרמז: ושבת שמה = 1053, שבת (702) ועוד חצי שבת (351) = ג פעמים 351, הוי' במשולש = אלוה אלהים הוי' אהיה צבאות שדי אדני, שבעת השמות שאינם נמחקים לשיטת הרמב"ם (המכוונים כנגד ז"ת בסדר הזה).

ושבת שמה אותיות שבת משהו. 'משהו' (לשון חכמים) היינו שיעור קטן ביותר (ללא מינימום מוגדר), ובלשון התורה היינו 'מה' (משהו במספר סדורי = 45 = מה[לא]), כמו "ונחנו מה" של משה רבינו, שבפשט אין הכוונה אין ואפס ממש אלא משהו זעיר-קטן שאיננו נחשב. דהיינו, למשה יש 'משהו' של מודעות עצמית, כמו שהוא אומר בפרשתנו "ואם אין מחני נא" מכאן שיש משהו למחות. חמץ בפסח אוסר במשהו, למשה אין "משהו חמץ", שהרי הוא צדיק גמור, ובכל זאת יש לו 'משהו').

משהו = שמאי. וממילא ושבת שמה = שבת שמאי, שמאי הזקן שהיה מכין מאחד בשבת לשבת. גם זה מתקשר למשה, כידוע ש-משה ר"ת משה שמאי הלל. משה שמאי הלל = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל".

הטוב הגנוז

או יאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם _{(שבת י, ב)}. דהנה ידוע _{(עי' שער הכונות כוונת העמידה דרוש ב)} שהשם הוי"ה הוא חיות כל העולמות. והנה בבריאת העולם היה מאיר שם הוי"ה במילוי יודין שהוא בגימטריא ע"ב וגימטריא חסד, והנה השם הזה נחלק לד' חלקים נגד ד' העולמות היינו אצילות בריאה יצירה עשיה כנודע, נמצא שכל חלק הוא י"ח אורות. והנה חלק הראשון שהוא נגד עולם האצילות עמד וגנזו, על דרך אמרם ז"ל _{(חגיגה יב, א)} ראה שאין העולם כדאי עמד וגנזו, ואין נתגלה מחלק הראשון שהוא נגד עולם האצילות רק נקודה אחת, בכדי להחיות העולמות, וי"ז נקודות שהם בגימטריא טו"ב נשארו חתימין בגניזו עד לעתיד, והוא הטו"ב הגנוז לצדיקים, על דרך הכתוב _{(תהלים לא, כ)} מה רב טוב"ך אשר צפנת ליראך. וזהו (_{בראשית א, ד)} וירא אלקים את האור כי טו"ב, עמד וגנזו לצדיקים _{(חגיגה שם)}, כנודע וכמבואר אצלנו כמה פעמים _{(עי' פ' וישלח ד"ה ויקן)}.

והנה בשבת קודש שהיא מעין העתיד, מתגלה הטוב הגנוז ההוא, ומאיר לעולם כל השם ע"ב שהוא חיות כל העולמות, ועל כן שבת היא צרורא דלעילא דבי חיי כולא, ועל ידי קריאת השם שבת יכולים אנו לעורר הטוב הגנוז הנ"ל בחינת שבת, ולהמשיך אור קדושת שבת בקרבינו, על דרך שמקיצים הישן בקריאת שמו כנ"ל.

האהבת שלום מבאר את הענין הזה בכמה מקומות: שם עב, הוי' במילוי יודי"ן, נחלק לארבע פעמים חי. חי הבחינות העליונות הן בעולם האצילות, אך 'נקודה אחת' מתוכם מאירה לעולמות התחתונים (שאם לא כן לא היו מתקיימים), ונותרו טוב בחינות גנוזות, "טוב הגנוז". אך בשבת מתגלה הטוב הגנוז, וכדי להמשיך את קדושת השבת יש לקרוא לה בשמה (כמבואר בתורה הקודמת).

וכן נוהגים לומר בשבת איש לרעהו "שבת טוב", או שבתא טבא, גוט שבת[לב] (ויש אומרים שמקיימים בזה מדאורייתא מצות "זכור את יום השבת לקדשו")[לג], כי בשבת מאיר הטוב הגנוז. ורמזים: שבתא טבא = הכל פעמים אחד-אהבה, ויחד עם "זכור את יום השבת לקדשו" (ראה הערה כט) = חן פעמים מד (נחמד = אמונה). גוט שבת = 720 = י פעמים עב (הארת שם עב בשבת כמבואר כאן) = משה צפרה ("כי משה בעצמו הוא שבת" לקמן) = מספר צירופי המלה בראשית.

אכן, יש גם ברכת "שבת שלום"[לד], או "שבת שלום ומבורך"[לה]. אך רבים נהגו לומר דווקא "שבת טוב" וכיו"ב, ובפשטות טעם הדבר כיון ש"בקושי התירו אמירת שלום בשבת"[לו]. ויש להוסיף ביאור: אמנם שאלת שלום היא מעלה גדולה, "הוי מקדים בשלום כל אדם"[לז], אך זה שייך בעיקר ביום חול, כי שלום פירושו לדרוש-לשאול בשלום חברו ולברכו שיהיה בשלום[לח] וזה במקום שיש חשש של חסרון, אבל בשבת שאין חסרון ופגע רע אין צורך לשאול בשלומו. וכן מצינו בגמרא על הנכנס לבקר חולה בשבת (לפי אחת הדעות) "בכניסתו אומר שלום. וביציאתו אומר... ושבתו בשלום"[לט], משמע שזו ברכה מיוחדת לחולה שיתרפא, ו"בקושי התירו לבקר חולים בשבת", וממילא לאדם בריא אין טעם לומר 'שלום' בשבת. ודברי האר"י הקדוש בהנהגת ליל שבת "בכניסתך לבית תאמר בקול רם ובשמחה יתרה שבת שלום"[מ], אין הכוונה לשאלת שלום שבין אדם לחברו אלא הקבלת פני השבת[מא] (ושייך במיוחד לנרות שבת שנתקנו משום "שלום ביתו"[מב]).

ובעומק: שלום שייך למעלת התורה ("פדה בשלום"[מג], והעוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה), וביום חול מברכים זה את זה בשלום היינו על ידי התורה (שהיא מגנא ומצלא), הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם וכן אנו 'מבריאים' את העולם על ידי התורה. אבל שבת היא סוד "מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר [גם לתורה]", כמו שהציווי על השבת נאמר לישראל עוד לפני מתן תורה. ישראל הם טובים בעצם, "הטיבה ה' לטובים", וכנסת ישראל היא בת הזוג של יום השבת שבו מאיר הטוב הגנוז, למעלה מהשלום. ועוד: ימי חול שייכים לדיבור, ובהם יש לקיים "והגית בו יומם ולילה", בדברי תורה. אבל שבת היא עולם המחשבה, "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת"[מד] ("כי שבת היא  בחינת שתיקה שלמעלה מבחינת דיבור"[מה]), "מחשבה טובה", מחשבת הטוב הגנוז, מחשבתם של ישראל הטובים.

תשובה בשבת

והנה להבין עוד יותר הוא כך, דהנה עיקר התשובה היא בשבת קודש, כי שבת הם אותיות בשת _{(תקו"ז ה, ב)}, ומתוך שמתבייש מקדושת שבת קודש נופלת עליו בושה והכנעה ויראה, וזו היא עיקר התשובה. ועל כן באדם הראשון נאמר עליו מתחילה _{(בראשית ב, כה)} ולא יתבוששו, ואחר זה כשהגיעה 'שבת' קודש שהם אותיות בשת, מתוך שנתבייש נתקבל בתשובה כנודע.

ועל כן אמרו חכמינו ז"ל _{(שבת קיח, ב)} כל המשמר שבת כהלכתה, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, והכל הוא מצד הבושה שמתבייש מקדושת שבת שהיא עיקר התשובה. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל _{(שבת קיח, ב)} כל המשמר שבת כהלכתה, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, והכל הוא מצד הבושה שמתבייש מקדושת שבת שהיא עיקר התשובה.

ועל כן יכולים אנו להמשיך ולעורר קדושת שבת קודש בקרבינו על ידי קריאת השם שבת, כי כשמזכירים השם שבת שהם אותיות בשת, נופלת עלינו בושה ויראה, שזו היא עיקר התשובה. ובאמצעות התשובה יש כח בהדיבור שם שבת לפעול ולעורר ולהמשיך קדושת שבת קודש בקרבינו, שהיא בחינת הטוב הגנוז.

וזו היא כוונת אמרם ז"ל במדרש _{(בראשית רבה כב, יג)} על אדם הראשון, שתמה על עצמו שלא ידע עד היכן כוחה של תשובה, ופתח פיו ואמר מזמור שיר ליום השבת. והכוונה, כי מזמור שיר ליום השבת ראשי תיבות למשה _{(פע"ח שער השבת פ"ו)}, כי משה בעצמו הוא שבת, כמבואר בספרים _{(עי' בראשית רבה כב כח, ובמתנות כהונה)}, ועל דרך הנאמר במשה _{(שמות ב, ב)} ותרא אותו כי טוב הוא, ורומז לטוב הגנוז, בחינת שבת. ורומז לכל הנ"ל, שבאמצעות קריאת השם שבת המורה לתשובה, יכולים להמשיך קדושת שבת קודש בחינת טוב הגנוז בחינת משה, ובכח התשובה נפתח פיו לומר שירות ותשבחות וד"ל.

וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, טובה דייקא, ופירושו שאמר הקב"ה למשה שיש לי מתנה והיא בחינת טוב הגנוז כנ"ל. ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם ששמה שבת, כי עיקר המשכת קדושת שבת קודש שהיא בחינת הטוב הגנוז הוא על ידי קריאת השם וכנ"ל.

בושה מביאה לתשובה. יש תשובה תתאה, "סור מרע ועשה טוב" בפועל ממש, ויש תשובה עילאה. הבושה המביא לתשובה תתאה היא כאשר האדם מתבייש ממה שעשה (עבר על מצוות לא תעשה וכו') או שמתבייש ממה שהיה עליו לעשות ולא עשה (בטול מצות עשה). ולמעלה מזה יש 'בושה קיומית', מי שמתבייש בעצם הקיום הנפרד שלו, ומרגיש כמו כתם שחור על מפה לבנה כשלג (אור אין סוף), ומגיע לתשובה עילאה.

ויקהל משה

ובזה יובן הפסוק _{(שמות לה, א)} ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ופירש רש"י, ויקהל למחרת יום הכיפורים, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים על פי דיבורו, ותרגומו ואכנש. ופירושו, כי משה הוא בחינת שבת, סוד התשובה. ו'אחר יום הכפורים' רומז גם כן לתשובה. ורומז, שהיה כח בהדיבור לפעול בהשומעים באמצעות התשובה, לאספם.

והזהיר להם על השבת אחר חטא העגל, פירוש שהראה להם כח השבת שהיא גם כן מזבח כפרה, וכדאיתא באור החיים הקדוש פרשת ויקהל _{(ד"ה אלה הדברים)} שמפני זה סמך שבת למשכן, שמכפר גם כן על העגל, עיין שם. והראה להם גם כן שיש בכח הדיבור שם שבת לעורר ולהמשיך אור קדושת שבת קודש בחינת הטוב הגנוז, על דרך ויקהל משה סוד השבת סוד התשובה על פי דיבורו, ולא בידים וכנ"ל וד"ל.

מתנה גנוזה

או יאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י, ב). דהנה כשאדם נותן מתנה לחבירו, אזי הוא דבר הנראה לעין בחוש שזה הוא הנותן וזה הוא המקבל, וגם המתנה עצמה היא דבר הגלוי, נמצא מצד זה לא נקראת מתנה טובה, כנודע בדבר שחוש ראיית העין שולט (עי' תענית ח, ב). לאפוקי שבת נקראת מתנה טובה, מחמת שהיא בבית גנזי, ואין אנו רואים כלום, רק היא נרגשת על ידי קריאת שמה וכנ"ל. וזהו מתנה טובה יש לי מחמת שהיא בבית גנזי ואינה נראית, רק נרגשת על ידי קריאת שמה, וזהו ושבת שמה.

והנה הרגשת מתנת השבת על ידי קריאת שמה, תלויה בשפלות באמת, כמבואר אצלנו לקמן (ד"ה וביום), ועל ידי השפלות, יכול להתחבר עם חבירו ולבקש טובתו באמת לאמיתו. וזהו לך והודיעם דייקא, לשון התחברות (עי' בראשית ד ,א), פירוש להרגשת מתנת השבת על ידי קריאת שמה צריך התחברות עם חבירו ויבקש טובתו באמת לאמיתו, וזה תלוי בשפלות וכנ"ל. ויובן עוד יותר על דרך הזוהר הקדוש (זח"א א, ב) כיון דמטי תמן, מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשת, כולא סתים כדקדמיתו, והבן.

השבת היא מתנה גנוזה, נסתרת, סמויה מן העין ("אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"), וניתן להרגיש אותה רק על ידי קריאת שמה. אך לזה יש צורך בשפלות, כמו שמבאר לקמן (ד"ה ביום), ששבת קדש היא בחינת מלכות דלית לה מגרמה כלום, וצריך לגמול עמה חסד (חס דל, כמבואר לעיל), ולכן אי אפשר להמשיך את קדושת השבת אלא על ידי מדת השפלות, ההכרה שאין לו מצד עצמו כלום, ובזה 'מזדהה' עם השבת הדלה, ובלשונו לקמן:

ועל כן אינו באפשרי לקרות השם שבת באמת לאמיתו ולהמשיך קדושת שבת קודש על ידי קריאת שמה, אלא מי שמכיר שפלותו באמת לאמיתו, ונדמה בעיניו שהוא בחינת דל, שאין לו כלום מצד עצמו, רק מה שמשפיע לו השי"ת ב"ה, כמדריגת השבת עצמה, שהיא בחינת דל כנ"ל. ואף שאנו שומעים לפעמים שיש בני אדם שקוראים תמיד השם שבת ורגיל על לשונם ושגור בפיהם, זהו אינו באמת לאמיתו רק מן השפה ולחוץ ודו"ק.

לישראל יש שפלות בעצם, "'אתם המעט מכל העמים', שממעטים את עצמכם", ולכן הם נוחלים את השבת. אבל "גוי ששבת חייב מיתה", כי אין לו את מעלת השפלות כישראל ולכן אינו שייך לשבת.

שפלות והתחברות

"ועל ידי השפלות יכול להתחבר עם חברו". כל בחינה כאן מתקשרת לשניה (כמו בתורות של רבי נחמן): כדי להמשיך את השבת צריך שפלות, ועל ידי השפלות מתחבר עם חברו ומבקש טובתו באמת (ומתפלל עליו). וזהו "לך והודיעם", דעת היא התחברות (כמבואר בתניא "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות").

צד נוסף של השפלות והענוה הוא "מה פשפשת מה מצאת, כולא סתים כקדמיתא" – ההכרה של "תכלית הידיעה שלא נדע".

ברא שבת

או יאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. דהנה כתיב _{(בראשית ה, ג)} ויקרא את שמו שת, ואיתא בזוהר הקדוש _{(ח"א נו, א)} הטעם לקריאת שמו 'שת' ולא 'שית', כענין 'בראשית' 'ברא שית', מפני שאדם הראשון בחטאו פגם בבחינת י' זעירא שהיא בחינת יסוד, ופרח י' משי"ת, ועל כן כד אוליד בר אודי על חטאו וקרא שמו ש"ת, ולא אדכר ביה י' בגין דעבר עליה, ונתקבל בתשובה, על דרך הכתוב _{(משלי כח, יג)} ומודה ועוזב ירוחם, עיין שם.

והנה בשבת מתגלה בחינת י', כי מעין עולם הבא יום שבת מנוחה _{(עי' ברכות נז, ב מנחות כט)} ובעולם הבא אזי יתוקן העולם כמו קודם החטא, בחינת שי"ת. ועל כן 'שבת' הם אותיות 'שת' ובמקום י' באה ב' כי היו"ד גנוז בהב', על דרך אמרם ז"ל _{(זח"א ו, ב)} 'בראשית', ב' ראשית, נקודה בהיכליה. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, פירוש שהיו"ד גנוז בהבי"ת, ושב"ת שמה, ודו"ק.

"בראשית ברא אלהים" – ברא שית, הם ששה ימים המכינים לשבת קדש, שש מדות ומלכות. היו"ד של שית רומזת למדת היסוד, י סוד, ובחטא האדם הסתלקה היו"ד ונותר שת, בנו של אדם "תחת הבל" (גלגול הבל)[מו] וממנו הושתת העולם, מדת היסוד.

מה שכתוב כאן שהיו"ד של שית היא זעירא, הכוונה שכל יו"ד היא זעירא, ונקראת 'זעיר' במסורה. אכן, יש גם יו"ד זעירא בתורה, בפסוק "צור ילדך תשי", תשי אותית שית (כמבואר כאן שהיו"ד של שית הסתלקה, "תשי"). את היו"ד הקטנה הזו צריך להגדיל, כמבואר לעיל ששבת היא סוד אתוון רברבן ועל ידה מגדילים את האותיות הזעירות. והנה היו"ד רבתי בתורה היא בפסוק "ועתה יגדל נא כח אדני", יגדל ביו"ד רבתי-גדולה. "תשי" היינו תשות-כח, קטנות, ולעומת זה "יגדל נא כח אדני"[מז] להגדיל את היו"ד (כאשר שם "אדני" הוא במלכות, צריך להגדיל את המלכות).

חלוף ב"י

בשבת חוזרת ומתגלה היו"ד הנעלמת, שבת היא מעין עולם הבא ועולם הבא נברא באות יו"ד. אך היו"ד גנוזה באות הבי"ת, "נקודה בהיכלא", וכך שית של בראשית הופך להיות שבת, ברא שבת. הבי"ת במלה שבת דגושה (בדגש חזק), סוד היו"ד הנעלמת בתוכה כנקודה בהיכלא. חיבור בי"ת יו"ד הוא "בי" (בתוכי, נקודה בהיכלא), "כי בי חשק ואפלטהו"[מח], וכן מבואר ש"בי" הופך להיות רמח (ב ברבוע ועוד י ברבוע ועוד בי ברבוע).

האות בי"ת היא לשון ברכה, וכן העולם נברא בבי"ת של בראשית, וברכה זו מיוחדת ליום השבת "ויברך אלהים את יום השביעי". ואילו היו"ד היא נקודת הבטול, פנימיות החכמה (יו"ד ראשונה של שם הוי'). לכן היו"ד היא פנימיות הבי"ת – נקודת הבטול היא הנמצאת בפנימיות בתוך הברכה, נקודה בהיכלא, והיא היא המביאה את הברכה. "החכמה תחיה בעליה" – נקודת הבטול של היו"ד מחיה את הבי"ת (ועוד, הבי"ת היא 'בליטה', סוד אבר חי, היורה-כחץ את הטיפה הזרעית, יו"ד, בסוד שבת ר"ת שקיעה בליטה תקיעה, וד"ל). אכן, על גבי נקודת הבטול, היו"ד, הנמשכת לתוך הבי"ת של ברכה, שורה מלמעלה כח האמונה. והיינו "ברכו במן", כי המן הוא סוד האמונה ("מן הוא" אותיות אמונה), ומכח האמונה באה הברכה.

והנה ב-י הוא אחד החילופים באלפא-ביתא של אכב"י (חלוקת האותיות לשני טורים, ובכל טור מחליפים את האות הראשונה באחורנה, על דרך אתב"ש בכל האלף בית). אך בי רומז לשבת, "אך את שבתותי תשמורו" ו-בי היינו חילוף שית-שבת כנ"ל.

סדר האלפא-ביתות הוא: אלב"ם כנגד החכמה, אתב"ש כנגד הבינה, אכב"י כנגד הדעת. בתוך אלף-בית אכב"י, החלוף הראשון, א"ך, הוא כנגד הכתר, והחלוף השני ב"י כנגד החכמה (חכמה שבדעת) – היינו מוחין דאבא של שבת. כל צירופי האותיות באלפא-ביתות הם 'פנים ואחור', וכאן הפנים הוא ב"י והאחור הוא י"ב – המעלה המיוחדת של שבת שהיא 'פנים' (סוד לחם הפנים בשבת).