תיקון קרח

אהבת שלום – פרשת קרח

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן[א].

יש לדקדק שכתב 'ויקח' ולא פירש מה לקח. ואם הפירוש שלקח את דתן ואבירם, היה לו לומר 'דתן' ואבירם, בלא ו', והיא קושית האור החיים הקדוש.

תיקון האל"ף

ויש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שיש שלוש אלפין בשם מ"ה [יוד הא ואו הא], והשלש אלפין רומזים על א' מן אדנ"י, וא' מן אמת, וא' מן אדם. וכל אדם צריך לראות לתקן שלוש אלפין הללו. וכשמתקן השלוש אלפין אזי נשלם השם מ"ה שהוא בגימטריא אדם, והשם אדנ"י, ומדת אמת נשלמת גם כן.

והנה אדם הראשון בחטאו הפריד הא' מן אדנ"י ומן אמת ומן אדם. ואבותינו הקדושים התחילו לתקן הפגם הנ"ל _{(עי' זהר ח"א קיא, ב)}. היינו, אברהם אבינו ע"ה המשיך ותיקן הא' מן אדנ"י. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל _{(ברכות ז, ב)} לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, פירוש שעד שלא בא אברהם היה נפרד הא' מן אדנ"י, ולא היה רק בחינת דין, ובא אברהם אבינו ע"ה וקראו אדון, היינו שהמשיך הא' ונשלם השם אדנ"י, כי אדון ואדנ"י הם בחינה אחת, כמו שכתוב בכוונות שבת _{(פע"ח שער השבת פי"ט)} על 'אל אדון' _{(תפלת 'יוצר' לשחרית של שבת)} שהוא בחינת א"ל אדנ"י, שצריכים לכוון בחול, רק מחמת שבשבת בשחרית הוא בחינת דכורא, על כן נקרא אדון בלשון זכר. ויעקב אבינו ע"ה המשיך הא' מן אמת, כמו שכתוב _{(מיכה ז, כ)} תתן אמת ליעקב. והא' מן אדם, כשיתוקן אי"ה יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו.

וגם עתה ישנם יחידי סגולה שתיקנו כל השלוש בחינות א' הנ"ל, רק שהיא בפרטות, ואי"ה כשיתוקן בכללות יבוא הגואל צדק במהרה בימינו.

האל"ף רומזת ל"אלופו של עולם", אלף-פלא עליון. יש שלשה אלפי"ן במילוי שם מ"ה, והם האלפי"ן במלים אדם, א-דני, אמת. בחטא אדם הראשון נפרדו האלפי"ן ("ונרגן מפריד אלוף"), ואז מאדם נותר דם, מא-דני נותר דין ומאמת נותר מת (כמו שהתבאר בפרשת אמור בעניין גולה וגאולה).

האבות הקדושים התחילו לתקן את האלפי"ן: אברהם אבינו תיקן את האל"ף של א-דני, הוא הראשון שקרא לקב"ה אדון ("אדון ואדני הם בחינת אחת"), במדת החסד והאהבה הוא המתיק את הדין (א-דני בלא א), "עד אברהם חרון אף בעולם". יעקב אבינו תיקן את האל"ף של אמת, "תתן אמת ליעקב", א מחיה מת, "יעקב לא מת [אותיות אמת ליעקב]". ורמז: אברהם אדני יעקב אמת = 936 = לו פעמים הוי'.

האהבת שלום 'מדלג' על יצחק אבינו, ומשמע שיצחק התחיל לתקן את האל"ף של אדם. סוד אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח וביצחק מתחיל להתגלות התיקון המשיחי, ככתוב שלעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק "אתה אבינו"[ב]. ורמז: יצחק אדם = 253, משולש 22 ("מוצא פי הוי'"). והנה אדם = 45, משולש 9. כלומר, יצחק הוא סכום המספרים מ-10 עד 22 (13 מספרים, כאשר האמצעי הוא 16. 13 פעמים 16 = יצחק), מעשר ספירות בלימה ועד כ"ב אותיות יסוד (סוד יחוד אורות וכלים, הספירות הן אורות והאותיות הן הכלים, כמבואר בתניא).

הכל יחד, אברהם אדני יצחק אדם יעקב אמת = 1189, 29 פעמים 41. סגולת מספר זה מתבטאת בהיותו זוג של 1681 (41 ברבוע, שם של כב אותיות), כאשר 1681 במשולש = 1189 ברבוע.

משה אמת

והנה משה הוא בחינה אחת עם יעקב, כי משה מלגאו ויעקב מלבר כנודע _{(תקו"ז כט, א)}, נמצא שגם משה תיקן מדת אמת, והיו כל עבודותיו ומעשיו ודיבוריו בבחינת אמת. וקרח היה להיפך מן משה, מחמת שנטה לבחינת שקר, ועל כן חלק עליו.

וזהו שאמרו חכמינו ז"ל _{(זהר ח"ג קעו, ב)} שקרח חלק על שבת, כי שבת היא גם כן בחינת אמת, מדת יעקב, כי בשבת נשלם השם יעקב, כי ז' פעמים הוי"ה הוא בגימטריא יעקב _{(לקו"ת פ' וירא ד"ה ואברהם)} וד"ל.

אך להבין, איך היה לקרח אחיזה במשה לחלוק עליו, יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שמשה היה גלגול הבל _{(זהר ח"א כח, ב)}, והבל היו בו ל"ז ניצוצות טובים, כמנין הבל, וש"ח רעים, ומשה תיקן כל הש"ח ניצוצות הרעים גם כן, והעלם לקדושה, ועל כן היה שמו משה, כי ל"ז וש"ח המה בגימטריא משה _{(לקו"ת פרשתנו ד"ה ויקח)}. וקרח היה גם כן גלגול הבל, מבחינת הש"ח ניצוצות הרעים שמצד הרע, ודחה הל"ז ניצוצות הטובים. ועל כן היה שמו קרח, כי קרח בגימטריא ש"ח _(שם). רק שנחלק אות ש' ונעשה ממנה 'קר', אבל במשה היה הש' בלי התחלקות, רק בבחינת אחדות.

וכמו שאמרו חכמינו ז"ל _{(זהר ח"ב צה, א)} שבחינת הקדושה מתחיל בפרודא וסיים בחבורא, ואצל בחינת הרע מתחיל בחבורא וסיים בפרודא. כמו שאנחנו רואים בחוש, שאנשי אמת שהולכים בדרך ה', אם אוהבים זה את זה, אף שבתחילה אין אהבתם כל כך חזקה, מכל מקום בכל יום ויום נתוספת אהבה ביניהם, כמו שכתוב _{(במדבר כא, יד)} את והב בסופה, ואוקמוהו _{(זהר ח"ב נה, ב)} אהבה בסופה, ונגד אהבה שבסוף נקראת האהבה שבתחילה בשם פירוד, אבל באמת גם בתחילה היא אהבה. ואצל הסטרא אחרא הוא להיפך, שאף שנראה בתחילה אהבה ביניהם, מכל מקום לבסוף נראה שהיא שנאה ממש ופירוד גדול ביניהם. ושם שקר מורה גם כן על זה, שמתחיל בש' ומסיים ב'קר' שעולה גם כן ש', רק שהיא בהתחלקות, בחינת פרודא כנ"ל.

וכמו כן בכאן, במשה היו הש' ניצוצות בחבורא חדא באות ש', מחמת שהעלם לקדושה. ואצל קרח, שנטה לבחינת שקר, וחלק על משה, שהוא בחינת אמת, היתה אצלו הש' בהתחלקות, היינו 'קר'. וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג קרח, היינו שנחלק הש' על 'קר'. גם שנתחלקו הש"ח הרעים מן הל"ז הטובים. ועוד, ש' היא בחינת אש, בחינת התלהבות, ו'קר' היא בחינת קרירות, ועל כן היה לקרח אחיזה לחלוק על משה, מחמת שהיו משורש אחד: והנה יצהר וקהת ולוי מורים גם כן על בחינת ש', בחינת אחדות, היפך מן פירוד. כי לוי הוא מלשון התחברות _{(עי' בראשית כט , לד)}, וקהת הוא גם כן לשון חיבור ואסיפה, מלשון הכתוב _{(שם מט, י)} ולו יקהת עמים, ויצהר הוא בחינת שמן _{(עי' במדבר יח, יב)}, בחינת חכמה _{(זהר ח"ג לח, ב)}, שבה גם כן נאספים כל בחינות הקדושה _(שם). וזהו שכתוב בן יצהר בן קהת בן לוי, להורות לנו שקרח עשה מן הש' 'קר', כי המה מורים על בחינת הש', בחינת אחדות וחיבור, כנ"ל וד"ל.

ובזה מתורצת קושית האור החיים הקדוש, למה חשב לנו הכתוב אלו הצדיקים במחלוקותו של קרח, לא היה לו להזכירם, כמו שלא הזכיר את יעקב, יעוין שם. אבל לפי מה שכתבנו לא קשה מידי, כי בא להורות לנו על הנ"ל, שעשה מן הש' בחינת 'קר'.

"משה מלגאו, יעקב מלבר", וכשם שיעקב הוא אמת כך משה, כמו שמודים בלועי קרח "משה אמת ותורתו אמת"[ג]. קרח חלק על משה, על אמת ועל שבת, ונטה לבחינת שקר – אותיות קר של קרח, הן שקר, ש הנחלקת ל-קר (כמו שיתבאר).

מחלוקת קרח על משה נעוצה בשרשם המשותף בהבל. משה = הבל ניצוצות טובים ועוד שח ניצוצות רעים שמשה תיקן. קרח = שח הניצוצות הרעים, ודחה את הבל הטובים.

ה-ש של משה נחלקה אצל קרח ל-קר ("ואתפליג קרח", חלוקת ש ל-קר). אצל משה הניצוצות עלו לקדושה ולכן הם מתחברים יחד, סטרא דקדושה מתחיל בפירודא (פירוד יחסי בלבד, אהבה שאינה עזה כל כך) ומסיים בחיבורא, באהבה רבה ונפלאה, "את והב בסופה" = שניאור = ט פעמים סג (כאשר ראשי התבות אוב = ט), אהבה בחינת רשפי אש בלי גבול, "בכל מאדך", ושרשה מגבורות ד-סג (כמבואר בתניא[ד]). גם קרח הוא "בן יצהר בן קהת בן לוי" – יצהר שמן דקדושה (חכמה ואחדות), קהת לשון אסיפה ("יקהת עמים") ולוי לשון חיבור ("ילוה אישי אלי"), אבל קרח עצמו מתחיל בחיבורא ומסיים בפירודא (עד שגם עדת קרח נפרדת בתוך עצמה, "מחלוקת קרח וכל עדתו" היא מחלוקת "שאין סופה להתקיים").

ה-ש של משה היא אש, חום והתלהבות, אש קדש, הבל לשון חמימות. אבל אצל קרח ה-ש הופכת לקֹר, קרירות לענייני קדושה. קרח קרר את החמימות הטובה לקדושה וממילא נעשה חם לענייני עולם הזה, ובפרט לפוליטיקה ו'דמוקרטיה' שאינה לפי רצון ה' ("כל העדה כלם קדושים", בכפירה בבחירת ה' במשה ונבואתו). אכן, מבואר שלעתיד לבוא קרח יתוקן ויעלה מעלה מעלה, "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח[ה]. אז יתחבר קרח עם אבותיו: קרח ועוד יצהר = תריג ("עם לבן גרתי ותריג מצות שמרתי"), ויחד עם קהת = 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ויחד עם לוי = 4 פעמים ארץ (ממוצע כל שם) = יב פעמים מהיטבאל (זמן, יחוד מה-בן).

שרש קין

והנה בשעת המחלוקת נתלבשה בו גם כן בחינת קין, שהיה גם כן מצד הרע, כדאיתא בלקוטי תורה _{(ד"ה ויקח)}. וראובן היה גם כן משורש קין כנודע _{(שם פ' ויחי ד"ה ראובן)}, על כן דתן ואבירם בני ראובן, היו גם כן משורש קין, מבחינת הרע: וזהו ויקח קרח, פירוש שלקח רק הש"ח ניצוצות מבחינת 'הבל' כמנין קרח, ודחה הל"ז ניצוצות הטובים, והש' נחלק על 'קר' וכנ"ל.

ועוד לקח את דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, פירוש שלקח בחינת קין גם כן, ועל כן סיים בני ראובן. ועל כן כתיב ו'דתן בו', כי ו' מוסיף על 'ויקח', וכאילו כתיב 'ועוד לקח' וד"ל.

וזהו מה דאיתא בלקוטי תורה _(שם) בזה הלשון, אמנם כאשר נאמר פרשה זו, שהוא עון ויקח קרח, אז נתעבר בו רוח קין מצד הרע. וזהו סוד ויקח קרח, שאמרו חכמינו ז"ל _{(סנהדרין קט, ב)} שלקח מקח רע לעצמו, יעוין שם. כי ו' מן ו'דתן מוסיף על 'ויקח', וכאילו כתיב 'ועוד לקח' וד"ל.

קרח עצמו הוא משרש הבל כנ"ל אבל בשעת המחלוקת התעברה בו רוח קין, כרמוז בשמו: ק של קין, ו-רח היינו רוח. רוח קין אותיות קרח יון, חכמת קרח היא כחכמת יון, "טבעתי ביון מצולה", כאשר חכמת = קין קרח. אכן, גם חכמת קרח וחכמת יון (נוי) סופה להתקן, "צדיק כתמר יפרח", והרמז: קרח יון (נוי) = אחישנה = טוב פעמים טובה. קרח יון בהכאה פרטית (ק פעמים י וכו') = 2600, מאה פעמים הוי' (רמז למאה ברכות בכל יום, כל ברכה עם שם הוי').