נצח – 'שבע יפול צדיק וקם'

נצח בפרצוף עניני משיח – "שבע יפול צדיק וקם"

פרצוף עניני משיח – לפקוח את העינים

נמשיך לחבר בכך שנשלים נושא שאנחנו מדברים כבר יותר מחודש, מאז י"ט כסלו. אלה שני תאריכים קשורים לאדמו"ר הזקן – י"ט כסלו, חג הגאולה שלו, שהוא גם ההילולא של רבו, המגיד ממעזריטש, וכעבור חדש וכמה ימים יש את ההילולא שלו עצמו, כ"ד טבת. בי"ט כסלו התחלנו להתבונן בכל המקומות שאדמו"ר הזקן מביא את הנושא של משיח ואיך הוא מתאר את דמות המשיח.

ידוע שהדבר הכי חשוב בדורנו הוא לפקוח עינים ולראות משיח – כך הרבי לימד אותנו והדגיש שוב ושוב. כדי לפקוח עינים ולראות משיח צריך ללמוד נושאים של משיח. הראשון של חב"ד הוא אדמו"ר הזקן, ודבר ראשון צריך להתבונן ולתפוס כל פעם שהוא מביא את הנושא של משיח – מה אומר לנו משיח, מה זה משיח – וכמו שיש משיח כללי של כל עם ישראל וכל העולם כולו יש משיח פרטי בכל אחד. צריך לגלות את המשיח הפרטי, ניצוץ המשיח שבי, וכשנגיע למסה קריטית של ניצוצות משיח יתגלה המשיח הכללי.

מאז עברנו על כל הנושאים – כדרכנו עושים פרצוף, הקבלה, בין ההסברים השונים של אדמו"ר הזקן לספירות – ועברנו על כל הספירות חוץ מאחת שהשארנו להערב, שמבחינה מסוימת היא הספירה הכי חזקה ומענינת ונוגעת לנו, ספירת הנצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

"והמתיר אסורים והסומך נופלים והזוקף כפופים" כנגד עולמות בי"ע

הזכרנו שבתוך סידור עם דא"ח יש את ההערה לתיקון חצות שכתב אדמו"ר הזקן עצמו – הדבר היחיד שקדוש בקדושת התניא – וכל השאר שם הוא דרושים שלו, כמו לקו"ת ותו"א, שרשם אדמו"ר האמצעי. בתפלת "נשמת כל חי" שאומרים בשבת בבקר כתוב שה' הוא "המתיר אסורים, והסומך נופלים, והזוקף כפופים" – שלש בחינות. בדרוש על "נשמת" מביא אדמו"ר הזקן ששלש המדרגות האלה בזו אחר זו – "והמתיר אסורים והסומך נופלים והזוקף כפופים" – הן כנגד העולמות התחתונים בי"ע מלמטה למעלה.

כלומר, מי שנמצא בעולם העשיה הוא אסור – אסיר בבית הסהר – בגלות כמובן (הכל מצבים של גלות השכינה, גלות רחל). בעולם היצירה זה פחות חמור – להיות אסור בבית הסהר זה הכי חמור – שם, בעולם היצירה, זה להיות נופל, ליפול מהדרגה האמתית שלך. כמו שאמרנו שלעם ישראל יש כשרון, אבל בגלות הוא נופל מהטבע שלו, נופל מעצמו. אדם עם כשרון, שמסוגל לעשות משהו גדול בחיים, נופל מזה – לא מצליח. אז ה' "סומך נופלים" – איפה? בעולם היצירה. מי שרק יש לו בעיה בראש – שהראש שלו כפוף, יש לו השקפות לא נכונות, יש בראש משהו כפוף לתרבות הזרה – הכפיפות הזו היא בגלל הגלות של עולם הבריאה, ושם צריך להיות "זוקף כפופים", כך הוא מסביר.

מדרגת דוד ומשיח – "סומך נופלים"

שוב, אין הרבה מקומות שהוא מזכיר משיח ומדבר עליו וכאן אחד המקומות הנדירים בכל כתבי אדמו"ר הזקן שהוא מקשר את הענין למשיח, והוא משייך אותו בעיקר לקטנות מוחין של עולם היצירה. למה? אולי יבוא אסיר מעולם העשיה שצריך להתיר אותו – ודאי יש כזה משיח. ודאי צריך לגאול את אותו אחד שכפוף בשכל, בהשקפה, שצריך לזקוף אותו. אבל עיקר מדרגת משיח היא אחד שנופל, כמו שהסברנו קודם שהוא נופל מהפוטנציאל שלו וצריך לסמוך אותו.

מאיפה הוא מגיע לזה? הוא אומר שגם דוד המלך וגם משיח בן דוד מכונים בגמרא "נפלי", נפלים. רואים שיש כינוי שחז"ל השתמשו בו באופן מובהק לתאר את מלך המשיח, שהוא נופל. לכן, אף על פי שאפשר לומר שמשיח אסור באזיקים, ואפשר לומר שהוא כפוף כל זמן שאנחנו לא פודים אותו מהגלות. כל עוד לא מגלים אותו ברוב הדרו כמלך, מלך המשיח כפוף. אבל עיקר בחינת המשיח היינו מה שהוא נפול, נופל, וצריך לסמוך אותו.

"סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" כנגד בי"ע (וישוב הכוונות)

לפני שנמשיך רק נאמר שבמקום אחר, בברכה השניה של שמו"ע, אומרים גם שלשה לשונות – "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" – שמכוונים, כפי שאדמו"ר הזקן עצמו אומר, כנגד עולמות בי"ע, רק ששם זה מלמעלה למטה (לא כמו כאן) ושם הנופלים דווקא בעולם הבריאה ולא בעולם היצירה (ואין בתפלת נשמת "רופא חולים", שיש רק בשמו"ע). הנופל בבריאה והחולה, החמוּר ממנו, בעולם היצירה. מה ששוה בשניהם הוא ה"מתיר אסורים", שבשתי הכוונות הוא בעולם העשיה למטה.

אז יש שם חולה ביצירה – המשיח הוא גם חולה, גם חז"ל מתארים אותו כמצורע, "חיוורא דבי רבי" זה כינויו, היושב בשערי רומי. אז אם יש בחינה של חולה, החולה נכנס במקום היצירה ואז הנופל הוא יותר גבוה, שהוא נופל בבריאה. בריאה היא עולם השכל, כמו שאמרנו קודם, וכדי שלא תהיה לגמרי סתירה בין הכוונות – שהרי אלו תפלות שונות – צריך לומר שה"סומך נופלים" היינו היצירה-המדות של עולם הבריאה וה"כפופים" שייך יותר לראש, שרק הראש כפוף וצריך לזקוף יותר את הראש.

"כי שבע יפול צדיק וקם" – נפילות וקימות המשיח

בכל אופן, בכוונה של שמו"ע על "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים" הוא לא מזכיר את המשיח, אבל בתפלת נשמת הוא מדבר על משיח, שוב כנופל של עולם היצירה – "סומך נופלים" – ואז מביא עוד פסוק, שהוא עיקר ההתבוננות הערב, שעל דוד שהוא נפל ועוד יותר על משיח בן דוד שהוא נפל נאמר הפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם". הוא לא מביא את הגימטריא הידועה ש"כי שבע יפול צדיק וקם" שוה משיח במילוי אותיות – מם שין יוד חית. קודם כל, מה החידוש כאן? שהמשיח הוא לא אחד שכל הזמן 'על הגובה'. אדרבה, הוא טיפוס שנופל – אם יש שבע יש גם שבע בריבוע וגם שבע בחזקת שלש וכו'. על פי פשט, שבע היינו ריבוי פעמים – ריבוי מאד. "שבע יפול צדיק וקם".

נצח: הכח לנצח ולקום שוב תמיד (לנצח)

בגלל שעיקר הווארט שהוא מסביר כאן הוא על "סומך נופלים וגו'" והעובדה שפה הוא אומר "שבע יפול צדיק וקם" נמקם אותו בנצח של המשיח (מכל הפירושים שאמרנו עד כה ולא נחזור עליהם כעת). אם המשיח הוא נופל וצריך לסמוך אותו, הוא גם צריך לסמוך את עצמו. יש דברים שהוא יכול לקום מהם בעצמו ויש פעמים שצריך להקים אותו. אבל איך שלא יהיה – "וקם", זה עיקר הכח שלו.

אם רק היתה תופעה של נפילה, שכל הזמן הוא נופל, הייתי שם זאת במלכות (ש"רגליה יורדות מות") או בהוד. למה המקום של זה הוא נצח? למה תכונת "כי שבע יפול צדיק וקם" היא תכונת הנצח בנפש? מה הווארט? שאף על פי שכל רגע הוא נופל – כל רגע הוא קם. זה שהוא נופל בכל רגע – הוא גם קם מהנפילה, לא משנה כמה הוא נופל. הנצח הוא לנצח כל הזמן את הנטיה ליפול – נפל הוא מת, אבל כאן הוא קם לתחיה. ממילא הנצח הוא גם נצחיות.

"דוד מלך ישראל חי וקים"

מה ההבדל בין יעקב אבינו ומשה רבינו לדוד ומשיח? על יעקב ומשה נאמר שהוא לא מת. על דוד לא כתוב ש"לא מת" אלא "דוד מלך ישראל חי וקים". גם זו בחינת רחל. ב"חי וקים" הכוונה שכמה שהוא נופל – באותו רגע ממש הוא חי, כלומר שהוא קם לתחיה (חי וקים – קם לתחיה וקיים בכך שהוא המשך של דוד). זה "שבע יפול צדיק וקם" ותכונה זו של משיח היא הנצח שלו.

קודם הזכרנו את רבי נחמן, שהוא גם בגימטריא נצח והוא אמר "נצחתי ואנצח". מה הכוונה? אותו דבר, שגם כשיש נפילות – אין שום יאוש בעולם כלל, הכל מקשה אחת, הכל הא בהא תליא. נופלים? אז מה? אדרבא – יש איזה כיף שאני נופל וקם. יש פסוק – "כי נפלתי קמתי". נופלים וקמים. ככל שנופלים וקמים ככה מנצחים. צריך כל הזמן ליפול כדי להגיע לשפלות האמתית.

בזה שנופלים וקמים גם מגיעים להפליה האמתית של פרשת שבוע, שרק בה כתוב שה' מפלה בין ישראל למצרים. יש ארבע הפליות בתורה, הכל בין היהודים לבין האויבים שלנו[10]. שלש פעמים בעשר המכות ה' מפלה – במכת ערוב (הרביעית, כנגד ספירת הנצח, הספירה הרביעית מלמטה, כאן שרש ההפליה – "הכל הולך אחר הפתיחה". כל הערבוביא והתערובות שייך למצרים ולתרבותה, משא"כ בנוגע לישראל, שבמקומם, בארץ גשן, לא היה ערוב), מכת דבר (החמישית) ומכת בכורות (העשירית)[11].

תכלית המכות היא להפלות. אחר כך שוב כתוב "ונפלינו" ("ונפלינו" אותיות ונפלנו עם י – כולם בחכמה, י, אתברירו – סוד הקימה לתחיה מהנפילה על ידי אות ה-י), שמשה רבינו מבקש בהמשך, בפרשת כי תשא[12]. נפל וגם תפלה (בכובד ראש, "ממעמקים", מתוך שפלות) וכל שכן הפליה – הכל מאותו שער, אותו שרש.

אבל נפל כפשוטו – אדם נופל. אבל הוא נופל בשביל לגלות את החידוש. אם הוא לא היה נופל לא הייתי יודע שאם הוא יפול הוא יכול לקום – כדי להוכיח זאת הוא צריך באמת ליפול. זה "שבע יפול צדיק וקם" וזה הנצח – גם מלשון נצחון וגם מלשון נצחיות – של משיח. זו הבחינה של "דוד מלך ישראל חי וקים". מתי מכריזים זאת? בקידוש לבנה. כשאומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" חושבים על המשיח, כי זו בחינת מלך המשיח, שהוא חי וקים.

להזדהות עם נפילות המשיח בעולם היצירה

היות שאדמו"ר הזקן מקשר זאת דווקא עם עולם היצירה בביאורו על תפלת נשמת, אפשר להבין שעיקר הנפילות של מלך המשיח שייכות לעולם היצירה. מכל הספירות של המשיח, הכי קל שכל אחד יזהה בעצמו את הספירה הזו. אם רוצים להתחיל לגלות את ניצוץ משיח שבי, לאור מה שאנחנו מסבירים עכשיו הכי קל להתחיל מהנצח. הייתי חושב שאולי הנצח הכי קשה, אבל לא – מה שהכי מדבר אלי, שאני הכי יכול להזדהות איתו, שאני כל הזמן נופל. רק השאלה אם אני כל הזמן קם, ואיך אני קם – באיזה כח חדש, באיזה נצחון, באיזו נצחיות. אני כל הזמן נופל, ואם המשיח נופל – אז יש זיקה, יש בינינו זיקה חשובה ביותר.

שוב, אם אדמו"ר הזקן שם זאת בעולם היצירה, זה מסביר לנו מה סוג הנפילות של מלך המשיח. קודם כל, הנפילות שלו הן נפילות של מדות. עולם היצירה הוא רגש, הוא לב – הוא נופל בלב, ברגש, במדות. בנרנח"י עולם היצירה הוא רוח, המשיח נופל ברוחו (לא אומרים נפילה בנוגע לנפש או נשמה או חיה או יחידה, דווקא ברוח אומרים שמישהו נפל ברוחו. על משיח, שנלכד ונפל בעונות, נאמר "רוח אפינו משיח הוי'"). כל פעם שהמשיח נופל במדת הלב הוא נופל ברוחו.

חוץ מאשר מדות הלב מה זה עוד עולם היצירה? כלומר, מה המשמעות בכך שעיקר הנפילות הן בעולם היצירה? שלשת העולמות התחתונים בי"ע הם כנגד לבושי הנפש מחשבה-דבור-מעשה. אם עולם הנפילות הוא עולם היצירה זאת אומרת שהוא נופל בדבור שלו. למשל, יתכן שמדי פעם נפלטים ממנו דברים לא רצויים בדבור, שהוא פולט "כשגגה שיוצאה מלפני השליט", שבגמרא כתוב שגם אנשים מאד-מאד גדולים, צדיקים מאד גדולים, בחינת משיח, לפעמים אומרים איזו מלה שהתוצאה שלה מאד-מאד לא טובה. על זה נאמר "כשגגה שיוצאה מלפני השליט". זה נפילה בדבור, ועולם הדבור הוא עולם היצירה.

אם כן, רק אם מקשרים את זה לעולם היצירה מיד מצטייר שהנפילות של משיח הן או נפילות במדות הלב (וממילא ברוח כנ"ל) או נפילות בדבור – שתי בחינות של עולם היצירה.