פנים בפנים

אהבת שלום – פרשת בלק

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב וגו'[א].

יש לפרש על דרך זה, דהנה כבר נתבאר אצלנו למעלה בפרשה הקודמת שלקדושת ארץ ישראל בחינת מלכות צריך לבוא מקודם לתיקון אות ברית קודש, מדת יסוד, בחינת יוסף, על דרך אמרם ז"ל _{(כתובות קי, ב)} כל הדר בארץ ישראל, פירוש הדר רומז למלך השמיני הנקרא הדר _{(בראשית לו, לט)}, והוא עולם התיקון, מדת יסוד אות ברית קודש, על דרך הכתוב _{(ויקרא יב, ג)} וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ועל דרך הזוהר הקדוש _{(ח"ב קפו, ב)} פרי עץ הדר, הדורא איהו דכל גופא. וזהו הדר בארץ ישראל, פירוש שמקודם בואו לארץ ישראל בחינת מלכות צריך לתקן בחינת הדר הרומז לברית קודש, ואזי נעשה יחוד יסוד ומלכות.

וזהו מאמר הכתוב _{(שמות יג, יט)} ויקח משה את עצמות יוסף עמו, פירוש שמשה לקח עמו תיקון בחינת יסוד מדת יוסף, כי משה רבנו ע"ה היה רוצה לזכות לבוא לקדושת ארץ ישראל בחינת מלכות, ולזה צריך מקודם תיקון הברית בחינת יוסף.

ועל כן ישראל מקודם בואם לארץ ישראל היו צריכים למלחמות סיחון ועוג, הרמוז לתיקון הברית, כי סיחון ועוג הם ערלה ופריעה כנודע _{(לקו"ת פ' דברים ד"ה יש לדעת)}. וזהו שאנו אומרים בהלל הגדול _{(תהלים קלו, יט-כא)} לסיחון מלך האמורי וגו' ולעוג מלך הבשן וגו' ואחר כך ונתן ארצם לנחלה.

וכן לקדושת שבת צריך גם כן לבוא מקודם לתיקון הברית מדת יוסף, כי קדושת שבת וקדושת ארץ ישראל הם חד, וכמבואר אצלנו כמה פעמים. וזו היא כוונת אמרם ז"ל במה דנקטו _{(שבת קיט, א)} יוסף מוקיר שבי וד"ל.

והנה היחוד הלזה, יחוד יסוד ומלכות, היא בחינת קביעות מקום לתפלתו, כי מקום הוא בגימטריא יוסף כשתחליף אות מ' באות י' בא"ת ב"ש, וכדאיתא בכתבי האר"י ז"ל _{(לקו"ת פ' יתרו ד"ה זכור)}, ותפלה היא מלכות כנודע _{(זח"א רנג, ב)}. וזוכה על ידי זה שאלהי אברהם יהא בעזרו, ואויביו נופלים לפניו, על דרך אמרם ז"ל _{(ברכות ו, ב)} כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. [ואויביו נופלים תחתיו _{(שם ז, ב)}]. ומה דנקט לשון בעזרו דייקא, כי עזר הוא גם כן לשון יחוד, על דרך הכתוב _{(בראשית ב, יח)} אעשה לו עזר כנגדו. וגם היחוד הנ"ל נקרא סמיכות גאולה לתפלה, כי גאולה היא יסוד, ותפלה היא מלכות כנודע.

וזוכה שאינו ניזוק כל אותו היום, על דרך אמרם ז"ל _{(ברכות ט, ב)} כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו, ואדרבה כל הברכות משתלשלים ונמשכים באמצעות היחוד השלם, כי אז יש כח למדת המלכות שכינה הקדושה להשפיע כל הברכות וכל הישועות כנודע. והעיקר הוא שהיחוד והזיווג הוא פנים בפנים כי אז אין שום יניקה לחיצונים, ואדרבה אויביו נופלים תחתיו, וכל הברכות נמשכים ומשתלשלים באמצעות היחוד.

והנה כאשר נהרגו סיחון ועוג, שזו היא בחינת העברת הערלה ופריעה, תיקון בחינת היסוד כנ"ל, אזי התחיל תיכף להיות הזיווג פנים בפנים, ואזי התחילה להתבטל יניקת החיצונים. וזהו וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, פירוש 'את' רומז למלכות, על שם שנכללים בה כל הכ"ב אתוון מא' ועד ת', וממנה נמשכים כל הברכות, על דרך הכתוב _{(תהלים לד, ב)} אברכה את, ברכו את _{(שם קלד, א)}, וכמבואר בזוהר הקדוש _{(קצט, א)}, ו'כל' רומז גם כן לבחינת מלכות הנקראת כל _{(זח"ב לז, א)}, וגם כל רומז ליסוד הנקרא גם כן כל כנודע _{(עי' זהר ח"א מז, ב)}, והאמורי רומז גם כן ליסוד, בסוד סיחון ועוג שהם ערלה ופריעה, ופירושו שראה בלק שעשו ישראל העברת הערלה ונעשה יחוד יסוד ומלכות כנ"ל, ולזה ויגר מואב.

רק שסבר שהיחוד והזיווג הוא בבחינת אחוריים ולא בבחינת פנים בפנים, ועל כן אמר _{(כב, ו)} אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, העליונה. פירוש כי כשהזיווג הוא בבחינת אחוריים ולא בבחינת פנים בפנים אזי יש אחיזה ויניקה לחיצונים, ויש מקום ח"ו לחול הקללות, ואין שורים הברכות כלל. אבל באמת הם טעו, כי היה הזיווג בבחינת פנים בפנים, ועל כן לבסוף הוצרך לברכם וד"ל.

יחוד שלם

הנקודה העיקרית היא יחוד יסוד ומלכות פנים בפנים. היסוד הוא האיש, "צדיק יסוד עולם", והמלכות היא האשה, כנסת ישראל (וכן ארץ ישראל ושבת, כמבואר כאן). כאשר יש יחוד שלם של יסוד ומלכות, אז יש כח לשכינה (המלכות) להשפיע כל הברכות וכל הישועות, ובמיוחד כאשר היחוד הוא פנים בפנים שאז אין יניקה לחיצונים.

במתן תורה נאמר "פנים בפנים דבר ה' עמכם"[ב] – יחוד שלם ללא יניקה לחיצונים. וכן "תורה חדשה" (שיגלה המלך המשיח)[ג] תהיה פנים בפנים דוקא. יחוד פנים בפנים – הן בספירות העליונות, והן בנפש, ביחסי אדם וחברו בכלל וביחסי איש ואשה בפרט – פירושו שכל הרצון, הכוונה המחשבה והאהבה, מופנים ליחוד עם הזולת, ללא כל נטיה של מחשבה לצד אחר (אחֵר הוא אחור), מחשבת חוץ (עד לפגם של "שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחרת"[ד]), וכן כל פניה לעצמו-לגרמיה היא בחינת אחור (כשאינו פונה באמת לזולת אלא פונה לעצמו והזולת הוא כאמצעי-אחור). כאשר יש מחשבה אחרת, בחינת אחור, אזי יש מקום ליניקת החיצונים, היינו התעוררות דינים (כמו שמבואר כאן על סברת בלעם שרצה לקלל).

היחוד השלם, פנים בפנים, הוא בכח הדעת[ה] (יחוד הוא פנימיות הדעת), ריכוז מכוון בזולת (בן-הזוג או בת-הזוג), כלשון אדמו"ר הזקן בתניא "והדעת הוא מלשון 'והאדם ידע את חוה' והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד"[ו], כאשר היחוד פנים בפנים מתבטא במבט העינים, כרמז: פנים = עינים, עיני היסוד (איש) במלכות (אשה) ועיני המלכות ביסוד. ויש לפרש את שתי הלשונות בתניא "התקשרות והתחברות": התקשרות מלמטה למעלה, המלכות מתקשרת ביסוד, והתחברות מלמעלה למטה, היסוד מתחבר במלכות ("אשת חבר [התחברות] הרי היא כחבר"[ז]). השם הקדוש של הדעת הוא אהוה (המתחלף ב-אהבה), ר"ת "את השמים [זכר, יסוד] ואת הארץ [נקבה, מלכות]" שעולה טוב, חבור איש ואשה – "אומר לדבק טוב הוא", "ודבק באשתו [ללא כל מחשבת חוץ, ואז] והיו לבשר אחד"[ח] (ולעומת זה "גם בלא דעת נפש לא טוב").

הדר בארץ ישראל

מבאר האהבת שלום: כדי לזכות לארץ ישראל, בחינת מלכות, צריך לתקן קודם את היסוד-הברית (וכן כדי לזכות לקדושת השבת, "כי קדושת שבת וקדושת ארץ ישראל אחד הם", כמו שהתבאר בפרשת שלח). לכן משה לקח את עצמות יוסף עמו, היינו תיקון היסוד, בחינת יוסף ("צדיק יסוד עולם"[ט]), כדי לזכות לקדושת ארץ ישראל. זהו סוד "הקובע מקום לתפלתו" – תפלה היא מלכות ("ואני תפלה"[י]) ו"מקום" רומז לבחינת יוסף, תיקון היסוד – וכן סמיכת גאולה לתפלה (גאולה היינו יסוד ותפלה היא מלכות).

בלשון חכמים "כל הדר בארץ ישראל", רמז למלך הדר המכוון כנגד היסוד, "הדורא דגופא": גופא היינו התפארת, "תפארת גופא", בחינת יעקב, והיסוד הוא ההדור של הגוף, יוסף ("גופא ובריתא חשבינן חד")[יא]. כלומר, לאחר שבעה מלכי אדום עליהם נאמר "וימלך וימת", סוד שבירת הכלים בעולם התהו, מגיע המלך השמיני הדר, ראשית התיקון (ולכן לא נאמרה בו מיתה), המכוון כנגד היסוד ("ביום השמיני ימול בשר ערלתו"). בשבעת המלכים הראשונים לא כתוב שהיו להם נשים (בהיותם שייכים לעולם התהו) ואילו על הדר נאמר "ושם אשתו מהיטבאל", עולם התיקון ביחוד איש ואשה: הדר מהיטבאל = אשה, תיקון המלכות (אשה) על ידי יחוד יסוד ומלכות. ורמז: יסוד מלכות ועוד הדר מהיטבאל = אמת אמת, "אמת מארץ תצמח" (ארץ ישראל, אליה זוכים ביחוד יסוד ומלכות).

על האתרוג "פרי עץ הָדָר" פירשו חז"ל שהוא מלשון דירה, "הדר באילנו משנה לשנה"[יב]. ולפי האהבת שלום יש לדרוש גם: פרי עץ הדר היינו הדר בארץ ישראל[יג].

המימרא הרווחת של "הדר בארץ ישראל" היא "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה"[יד]. אך מלבד זה נאמר "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון"[טו], ועוד נאמר "כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא"[טז]. שלש מימרות אלו הן כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל: "הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה" היינו הכנעה, כפירוש הבעל שם טוב "דומה כמי שיש לו אלוה" ובאמת אין לו, כלומר "שדומה בעיניו שדר בארץ העליונה, שהוא קרוב להקב"ה [ואז] דומה לו כמי שיש לו אלוה ובאמת אין לו"[יז] (אלא צריך להיות בהכנעה, ארץ כנען, ולא לדמות שיש לו). "שרוי בלא עוון" כנגד הבדלה כמובן. "בן העולם הבא" כנגד המתקה (וכן "מדבר בלשון הקדש" שייך להמתקה, מל מלשון דיבור).

סיחון ועוג

בפרשתנו, מואב פחדו לאחר שישראל הכו את סיחון ועוג מלכי האמורי. מלחמת סיחון ועוג היא תיקון היסוד-הברית ואז נעשה יחוד יסוד ומלכות (ולכן כיבוש סיחון ועוג קודם לכיבוש עיקר ארץ ישראל). סיחון ועוג הם סוד ערלה ופריעה ר"ת עוף = יוסף (ו פעמים הוי'). ערלה ופריעה = 676 = הוי' ברבוע[יח]. סיחן עוג = אור[יט], שייך לתיקון הברית, "כתנות אור" (בתורתו של רבי מאיר)[כ] המתקנות "כתנות עור" (עור הערלה והפריעה).

סיחון הוא לשון שיחה-דיבור[כא], וכן מלך האמורי מלשון אמירה[כב]. היינו עולם הדיבור, עלמא דאתגליא, ה תתאה של שם הוי'. על כן משה לא פחד ממנו, כי משה הוא מעלמא דאתכסיא ("מן המים משתיהו") השולט על עלמא דאתגליא. אך עוג מלך הבשן הוא כנגד העגולים (עוג לשון עגול), מקיפים דאמא (על דרך המבואר שעוג הוא עור הפריעה המקיף), ה עילאה של שם הוי', השייך לממד "הנסתרות" ("מי דקיימא לשאלה"). לכן משה פחד ממנו ונצרך לחיזוק "ויאמר ה' אל משה אל תירא אֹתו" – "משה זכה לבינה" ויכול להכניע את עוג.

ועוד, מהמקיפים דבינה מגיע "כח המדמה" – כמו שניכר באגדות המופלאות על עוג (החל ממה שמפורש בתורה "הנה ערשו ערש ברזל" ועד לאגדות חז"ל שמזכיר רש"י בפירושו בפשוטו של מקרא). לכן משה פחד ממנו, שלא יכניס את עם ישראל לדמיונות שוא (והכניע אותו בכח המחשבה, בינה. הבשן = במחשבה. ראש-תוך-סוף מחשבה אותיות משה).

בכל זה יובן מה שבמלחמת סיחון (בפרשת חקת) לא נזכר משה בפירוש אלא ישראל, "וישלח ישראל מלאכים אל סיחן... ויכהו ישראל" וכו', ואילו במלחמת עוג מוזכר משה. כי סיחון הוא כנגד ישראל בכלל ועוג כנגד משה בפרט[כג]. והרמז: סיחן במספר קדמי = ישראל! עוג במספר קדמי = 352, משה ועוד שבע (משה הוא הדור השביעי)[כד].

בלעם ובלק

בלעם ובלק הם יסוד ומלכות של הקליפה – בלעם כנגד היסוד והדעת, "יודע דעת עליון", ביסוד אבא[כה]. ובלק מלך מואב כנגד המלכות, וממנו יצאה רות "אם המלכות" של בית דוד – ולכן הם עומדים נגד יחוד יסוד ומלכות של הקדושה. לכן לאחר שהוכנעו סיחון ועוג, והחל יחוד יסוד ומלכות בקדושה, נועצו בלק ובלעם מה לעשות לישראל[כו].

אכן, בלעם ובלק חשבו שהיחוד של יסוד ומלכות בקדושה היה רק בבחינת אחור, ואז יש להם יניקה, אך האמת היא שהיחוד היה פנים בפנים, ולכן בלעם לא הצליח לקלל את ישראל והוכרח לברכם.

אמנם בסוף הפרשה חטאו ישראל בשטים בפגם הברית (בעצת בלעם), מה שיתוקן בשלמות בביאת משיח צדקנו, ביחוד השלם של יסוד ומלכות (כאשר "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים"[כז]).