"והוי' יגיה חשכי"

הכח להפוך את החשך לאור

ליל שבת מקץ תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אנו יוצאים מאור החנוכה אל החרף הקר והחשוך. כיצד ניתן להמשיך את אור החנוכה לימים הבאים? בליל שבת חנוכה, מול נרות השבת והחג, העביר הרב שיעור מעמיק לבנות תוכנית "לב לדעת" (של 'מעינותייך') – שיעור שהסביר כי יש בחנוכה ממד גלוי ונמוך יחסית של אור הדוחה את החשך, אך עיקר סוד החנוכה הוא הממד העמוק של האור שמסוגל להפוך את החשך עצמו לאור. השיעור מעמיק בסוד החשך אותו יש לדחות ולהפוך, החשך שקיים בלב ושרש החשך בשכל, ומסביר שדווקא אור ההתבוננות החב"דית המעמיקה מסוגל לעשות 'טיפול שרש' לחשך ולהפוך אותו לאור.

"כי אתה נירי הוי' – והוי' יגיה חשכי"

דוד המלך אומר בשירתו – "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי"[ב]. בדרושי החסידות לחנוכה[ג] תופס פסוק זה מקום עיקרי, עד שיש המכוונים או אומרים אותו לפני הדלקת נרות חנוכה[ד].

חלקו הראשון של הפסוק, "כי אתה נירי הוי'", מתייחס בעיקר לאור האלקי שמאיר לנו ה' באמצעות "נר מצוה ותורה אור"[ה] ו"נר הוי' נשמת אדם"[ו] (כדלקמן). חלקו השני של הפסוק, "והוי' יגיה חשכי", מתייחס לפעולת האור האלקי ביחס לחשך.

מהו "חשכי" (המיוחד לי)? "ידע איניש בנפשיה" אודות החשך המקנן בלב – יש לאדם חשך 'משלו', חלקים אפלים בנפש, ויש חשך שהוא "רשימו" של חוויות קשות שעברו על האדם. העולם שלנו אינו עולם פשוט, "מעשה העולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"[ז], ולפעמים אדם עובר דברים איומים שמשאירים בלבו חשך ממשי ועם החשך הזה צריך להתמודד, אותו צריך 'להגיה'.

דחית החשך והפיכתו לאור

איך מתמודדים עם החשך? ידוע הפתגם "מעט אור דוחה הרבה דוחה מן החשך"[ח]. כאשר מאיר "נירי הוי'" החשך נדחה ומסתלק מפני האור – אך עדיין נותר חשך (במקומות הרחוקים ממקור האור או בחורים ובסדקים שהאור לא חודר אליהם). קצת פחות מוכר הוא סיומו של הפתגם – אם מעט אור דוחה הרבה מן החשך, כל שכן ריבוי אור המסוגל גם להפוך את החשך לאור[ט].

על פעולת הפיכת החשך לאור נאמר "והוי' [בתוספת ו, המלמדת על תוספת וריבוי אור ביחס לשם 'הוי'' בתחלת הפסוק] יגיה חשכי". "אור נגה" הוא אור מיוחד בתנ"ך, המתאר אור שיש לו יחס מיוחד עם החשך – אור הבוקע מתוך החשך, כמו בפסוק "ואֹרח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"[י], או אור הבוקע אל תוך החשך ופועל עליו, כמו בפסוק (שגם אותו יש נוהגים לכוון או לומר לפני הדלקת נרות חנוכה) "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול יֹשבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"[יא] (ורמז: נגה בגימטריא חן – החן שייך לחנוכה בכלל, ובפרט הוא כינוי היפי השמיני, השייך ליום השמיני של חנוכה[יב], תכלית ה"הולך ואור" של חנוכה, ה"הרבה מן האור" שיש בו כח להפוך את החשך של המשך חדש טבת וימי החורף, וכדלקמן).

על האור המופיע על רקע החשך ופועל עליו נאמר "כיתרון האור מן החשך"[יג]. הפירוש השטחי הוא שהחשך מבליט את יתרון "האור כי טוב"[יד], אך הפירוש העמוק שבאור הבא מתוך החשך – כאשר החשך עצמו מתהפך לאור – יש יתרון מהותי ועמוק ביחס לאור. על מעלת האור היוצא מן החשך ביחס לאור הרגיל – דהיינו מעלת "והוי' יגיה חשכי" על "כי אתה נירי הוי'" – נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[טו]. כאשר עושים תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכויות[טז] – לא רק שחשך-הזדונות נדחה (כמו בתשובה מיראה, בו זדונות נעשו כשגגות בלבד) אלא שהוא עצמו הופך לאור-זכויות (מסוג חדש, שאינו קיים אצל צדיקים גמורים, העוסקים כרגיל ב"נר מצוה" ושום זדון לא מחשיך על "נר הוי' נשמת אדם" שלהם).

חשך הלב וחשך השכל

ידוע[יז] שישנן שתי תפיסות ביחס לחשך – חשך כהעדר-אור וחשך כמציאות ממשית (בעומק, שתי הבחינות הן אמיתיות, כפי שכתוב[יח] במכת חשך שבשלשת הימים הראשונים היה חשך בו "לא ראו איש את אחיו", העדר-אור שמונע ראיה, ובשלשת הימים הבאים היה חשך בו "לא קמו איש מתחתיו", חשך סמיך וממשי, "וימש חשך"[יט], שמונע תנועה). אם החשך אינו אלא העדר-אור מתאים לגרש אותו באמצעות "מעט מן האור" – שהרי ברגע שמאיר האור מתבטל החשך, מאליו וממילא ("הצמצום אינו כפשוטו"[כ] ורק יש להסיר את מה שמעלים את האור שעדיין קיים בכל, "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם"[כא] בשוה ממש[כב]). לעומת זאת, אם מדובר בחשך ממשי לא די בדחייתו – שהרי הוא יוותר במציאותו – יש להתמודד עם מציאותו ולהפוך אותו עצמו לאור.

בנפש, תפיסת החשך כהעדר-אור בלבד מתאימה ללב (לכן תפיסה זו מאפיינת את החסידות הכללית, חסידות הלב[כג]). בלב חשים כי יצר הרע במהותו אינו אלא "כח המתאוה", שמצד עצמו אין בו רע והוא יכול להתבטא כ"תאות צדיקים אך טוב"[כד], אך את האור הזה מחשיכים הלבושים הצואים בהם התלבש (בתאוות היתר נמוכות ואף בתאוות איסור ר"ל)[כה]. לעומת זאת, בשכל יש מציאות של חשך ממשי, "מורדי אור"[כו] שבונים תמונת עולם חשוכה (זה טמטום המח – תפיסה מעוותת ממשית – החמור מטמטום הלב, שאינו אלא אוטם והסתר[כז])[כח]. כשם שמבואר בחסידות[כט] שאין קר כמו השכל, כך אין חשוך כמו שכל שאין בו גילוי אלקות.

בחנוכה עיקר המלחמה הוא בתרבות יון, עליה נדרש[ל] "וחשך על פני תהום"[לא] – חשך ממשי על פי פשט, שהרי האור טרם נזכר עד כה. עיקר החשך של תרבות יון הוא חשך-השכל שבה – יסודות המדע שמתימר להחליף את אור התורה וההכרה והאמונה בהסבר שכלי לכל תופעה (וגם כאשר עברנו לגלות אדום – הרמוזה במלה "תהום" – הדבר נוגע בעיקר לתחום הלב, מקום הדם האדום, בעוד שה'מוחין' נותרו מתרבות יון, על תהום הלב האדומי עדיין מרחף החשך של המח היוני, כנודע[לב]).

אור השכל המאמין

כשאומרים שמעט אור דוחה הרבה מן החשך וכל שכן ריבוי אור שהופך את החשך אין הכוונה רק לריבוי אור בכמות אלא לריבוי אור איכותי – סוג אחר של אור (ורמז: להפוך את החשך לאור עולה ד"פ – ממוצע כל מלה – אור הגנוז, ה' ראה שטוב לגנוז את האור הגדול של ששת ימי בראשית לעתיד לבוא, כאשר יבוא הזמן להפוך את החשך לאור גדול, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[לג]). מה הכוונה?

בחדש כסלו אנו חוגגים בדורות האחרונים את ראש השנה לחסידות – י"ט כסלו[לד], חג הגאולה של אדמו"ר הזקן. מאסר אדמו"ר הזקן נבע, ברוחניות, מקטרוג על הפצת החסידות בשופי (כדרך להבאת הגאולה בחסד וברחמים[לה]) – כך גילו לו הבעל שם טוב והרב המגיד, ואף הורו לו שעליו להמשיך לגלות חסידות ביתר שאת (במענה לשאלתו האם בעקבות הקטרוג עליו להפסיק)[לו]. רבים מתלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הרב המגיד – חברי אדמו"ר הזקן – עסקו בהפצת אור החסידות, ומדוע נאסר דווקא אדמו"ר הזקן? אפשר להסביר שהוא הרבה להפיץ, יותר משאר חבריו, וכנגד ריבוי האור (הכמותי) התעורר הקטרוג, אך לא די בהסבר הזה. החידוש של אדמו"ר הזקן בהפצת החסידות הוא עומק אחר של דברי חסידות – הוא לא מדבר רק אל הלב, אלא עוסק בחכמה, בינה ודעת של החסידות.

אדמו"ר הזקן כותב בשער התניא שהספר כתוב ב"דרך ארוכה וקצרה". הדרך הקצרה היא הפניה הישירה אל הלב עצמו ואילו הדרך הארוכה היא ה'עיקוף' דרך המח, שדווקא הוא מאפשר להגיע אל פנימיות הלב[לז]. היעד הוא הלב, התכלית היא הרגש הטהור, אבל הדרך להגיע אליו באמת עוברת דרך השכל. כאשר אדמו"ר הזקן מחליף את הדיבור על יצר הרע לדיבור על נפש בהמית הוא מגלה שלתאוה שבלב, שנדמית כתופעה של העדר-אור הגורם לכך שהתאוה נמשכת לדבר הלא נכון, יש תשתית שכלית של תפיסת-עולם (משובשת) שלמה. את החשך הממשי הזה, של השכל, לא די לדחות – ובסופו של דבר הדחיה הזו פשוט לא יעזור... – וחייבים להפוך אותו, על ידי אור השכל בדרך חב"ד, אור מרובה לא רק בכמות אלא גם באיכות.

השכל החב"די אינו 'סתם שכל', זהו שכל שמבטא אמונה. השכל החשוך, שאין בו גילוי אלקות, הוא שכל של בינה – עליו נאמר[לח] "במחשכים הושבני כמתי עולם"[לט] – ללא אור החכמה, שהוא אור של גילוי אלקות, אמונה ומסירות נפש יהודית, כמבואר בספר התניא[מ] ("פך השמן הטהור" של חנוכה[מא]). את החשך של השכל צריך להפוך מכח החשך העליון של הקדושה, "ישת חשך סתרו"[מב], האמונה הפשוטה שברדל"א (המתגלה במח החכמה, כמבואר בתניא, כנ"ל)[מג]. האמונה עצומת העינים אוחזת בעצמות ה'[מד] וממשיכה מהעצמות כח להפוך את החשך של תרבות יון לנוי ו"אור גדול".

יראה במח ואהבה בלב

בפסוק "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי" מודגש כי האור המדובר בו – בשני החלקים – שייך לשם הוי' ב"ה. החלוקה בין השכל והרגש בשם הוי' היא פשוטה וברורה – השכל הוא אותיות י-ה ומדות הלב הן אותיות וה, הכל בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו"[מה], כנודע.

על הפסוק "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"[מו] פרשו חז"ל[מז] כי "שמי" היינו "כשם שאני נכתב", שם הוי' ב"ה ככתבו, ואילו "זכרי" היינו "כשם שאני נקרא", שם א-דני בו אנו משתמשים (בעולם הזה) כדי להגות את שם הוי'. אכן, בתיקוני הזהר הביאו רמז מופלא על הפסוק – "'שמי' עם יה – שסה, 'זכרי' עם וה – רמח"[מח]. ל-שסה מצוות לא תעשה של התורה יש זיקה דווקא למדרגת י-ה שבשם ול-רמח מצוות עשה יש זיקה למדרגת וה שבשם.

במושגים כאן, אור מצוות עשה הוא יחסית "מעט מן האור" הדוחה את החשך, ועליו נאמר "כי אתה נירי הוי'", כאשר בפרט ה"נר מצוה" היינו ו שבשם (סוד "תפארת גופא"[מט], הגוף הכלול מ"רמח איברין דמלכא"[נ]) ו"נר הוי' נשמת אדם" היינו ה תתאה שבשם, המלכות, כנסת ישראל הכוללת את כל הנשמות (ובפרט היינו נשמת דוד המלך, שנקרא "נר ישראל"[נא])[נב], הרמוזים גם בשני נרות שבת[נג] שמדליקה אשה נשואה כנגד האיש והאשה[נד], ו-ה שבשם. לעומת זאת, אור מצוות לא-תעשה הוא ריבוי אור – השגת השלילה שלמעלה מהשגת החיוב (שמופיעה במצוות עשה)[נה] – שיש בכוחו להתייחס ישירות אל החשך והרע (כענין מצוות לא תעשה) ולהפוך אותם ל"אור כי טוב".

כמו שמפורש בתניא, כח המניע של מצוות לא-תעשה הוא יראת ה' וכח המניע של מצוות עשה הוא אהבת ה'. בדרך כלל מבינים שאהבה ויראה הן שתי מדות העומדות בשוה, אך כאן מתברר שהיראה שייכת יותר למוחין (שרש מצוות ל"ת) והאהבה שייכת למדות (שרש מצוות עשה). ואכן, כך מתאר אדמו"ר הזקן את התעוררות המדות מתוך ההתבוננות: "כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית ופחד ה' בלבו ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה"[נו].

[ובאופן נוסף: "נירי" רומז ל-ער מצוות הנוהגות גם בזמן הזה[נז], זמן החורבן, כאשר "אני ישנה [בגלותא[נח]] ולבי ער"[נט], וממילא מובן ש"והוי' יגיה חשכי" היינו שמג (ז בחזקת ג) המצוות שאינן נוהגות בזמן הזה ("חשכי" עם האותיות והכולל עולה שמג). המצוות הנוהגות בזמן הזה מסוגלות להאיר ולדחות קמעא את חשכת הגלות, אך רק המצוות שתנהגנה לעתיד לבוא יכולות להפוך לגמרי את חשך הגלות לגאולה. בעוד המצוות הנוהגות בזמן הזה הן "הנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם [גם בזמן הגלות] לעשות את כל דברי התורה הזאת" המצוות העתידיות, התלויות במקדש, הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו". מצוות אלו הן סוד גילוי ה-אלף-פלא – המוחין בעצם[ס], "אאלפך חכמה"[סא]-"אאלפך בינה"[סב], גילוי ה"חכים ולא בחכמה ידיעא" ו"מבין ולא בבינה ידיעא"[סג] (בהשגת האמונה דלעתיד לבוא, "עד ועד בכלל"[סד]) – ה-א שהופכת את חומר הגלם (האפל) של הגולה לגאולה^סב, וד"ל.]

שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא

אכן, בביאורי החסידות לפסוק "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי" מודגש הכפל של שם הוי' ב"ה – אין מדובר כאן רק בשם הוי' אחד (בחלוקה של י-ה ו-וה), אלא בשתי מדרגות של שם הוי', הוי' דלתתא ("כי אתה נירי הוי'") והוי' דלעילא ("והוי' יגיה חשכי"). שם הוי' במובן של מהווה, על שם הפעולה, הוא שם הוי' דלתתא, ואילו שם הוי' כשם העצם של ה', שם המיוחד, הוא שם הוי' דלעילא. דוגמה לכפילות כזו של שם הוי' יש גם בפסוק שהוא הצהרת האמונה של עם ישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סה]. שם הוי' הראשון, שהוא "הוי' אלהינו", כחנו וחיותנו[סו], הוא שם הוי' דלתתא, "כי אתה נירי הוי'" ("נירי" שלי, על משקל "הוי' אלהינו" שלנו). שם הוי' השני, "הוי' אחד", המסוגל להגיה גם את חשך האומות ולהביא למצב של "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[סז] (כפירוש רש"י על הפסוק), הוא שם הוי' דלעילא, "והוי' יגיה חשכי"[סח].

הפסוק (השייך לעבודת הבטחון של חדש כסלו[סט]) אומר "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[ע] – "ביה הוי'" רומז לכך ששתי אותיות י-ה 'מתפתחות' לכלל שם הוי' שלם ובאותו אופן מתפתחות גם אותיות וה לשם הוי' שלם. חלוקת י-ה ו-וה דלעיל, החלוקה למצוות לא תעשה מתוך יראה בשכל ומצוות עשה מתוך אהבה בלב, מתפתחת לחלוקה לשם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא. וההסבר בפרט[עא] (כאשר בכל מדרגה החידוש הוא שתי המדרגות שנוספו):

בשם הוי' של השכל ה-י הוא הברקת החכמה וה-ה הוא התפשטות הבינה התופסת את הברק שלא יעלם, מרחיבה ומפתחת אותו לאורך, לרוחב ולעומק (כצורת האות ה ביחס לנקודת ה-י). אחר כך ה-ו היא המשכה – דחף לממש ולהביא למציאות את מה שהושג בשכל – ו-ה תתאה היא האותיות שיכולות לבטא את ההשגה, קודם כל במחשבה, אחר כך בדבור ובסופו של דבר גם במעשה. כאשר מצליחים לבטא באותיות טובות את ההשגה העמוקה ביותר, יש כח להפוך את החשך לאור.

בשם הוי' של הלב, שעיקרו מדת האהבה – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[עב] – ה-י היא הברקה של אהבה (מה שנקרא 'אהבה ממבט ראשון'[עג]). ה עילאה היא תחושה שהרגש ממלא את הלב, את כל ישות האדם. ה-ו היא התיישבות הדעת והתייעצות פנימית כיצד להשפיע-לבטא את הרגש אל הזולת. ה תתאה היא אותיות הדבור לבטא נכון את רגש האהבה (במ"א[עד] נתבאר שהמלה אהבה היא על משקל י-ה-ו-ה – ובהקבלה למבואר כאן ה-א היא הברקת הרגש הראשונית, דוגמת ה-י, וה-ב שמחליפה את ה-ו רומזת ל-ב הספירות נצח והוד, ה"כליות יועצות"[עה] כדי להשפיע ולבטא את הרגש, כנ"ל).

"מוסיף והולך" – הפיכת חשכת החרף

את המעבר מ"כי אתה הוי' נירי" ל"והוי' יגיה חשכי" אפשר להרגיש בתוך ה"מוסיף והולך" של חנוכה גופא: בתחלת חנוכה, בתוך חדש כסלו עדיין, מתחילים ממעט אור הדוחה הרבה מן החשך. אכן, ככל שמתקדמים בחנוכה מגיעים אל תוך חדש טבת – החשוך והקר – ושם כבר מתגלה הרבה אור שמסוגל גם להפוך את החשך לאור.

מכך גם מובן שתכלית ה"מוסיף והולך" של בית הלל איננה 'נפילה' משמונה נרות ביום השמיני לאפס ביום שלמחרת (נפילה שלא קיימת בשיטת בית שמאי, בה "פוחת והולך" והמעבר מנר אחד ביום השמיני ליום שלאחריו הוא המשך טבעי לכל התהליך של חנוכה) – ה"מוסיף והולך" של בית הלל מגיע לשיא העל-טבעי ביום השמיני, לגילוי אור גנוז וגדול, "אור נגה", שיכול להפוך את החשך לאור, ואז שוב אין צורך בנרות נוספים, שהרי החשך עצמו הופך לאור! (לעומת זאת, שיטת בית שמאי היא "כנגד פרי החג"[עו], במגמה של מיעוט ודחית החשך בלבד[עז], כאשר אחרי הדחיה הכללית נדרשים בירורים פוחתים והולכים של 'סיגי חשך' שנותרו בחורים ובסדקים אליהם ניתן לחדור דווקא באור הנרות הפוחתים והולכים, וד"ל).

הפיכת החשך לאור בחדש טבת מתבטאת בהיותו "חדש שהגוף נהנה מן הגוף"[עח] – חמימות והנאה שצומחות דווקא מתוך החשך והצינה העזה של החדש. ורמז: "חדש שהגוף נהנה מן הגוף" עולה 1000 (בגימטריא ישראל בעל שם טוב וכו'[עט])– סוד אלף אורות להם זכה משה רבינו במתן תורה. זהו האור הגדול – "האור הגנוז" בתורתנו הקדושה[פ] המתגלה לצדיקים לעתיד לבוא (בסוד "כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[פא] שדווקא בכוחו להפוך את החשך לאור).