"רצוננו לראות את מלכנו"

אור ל־ג' סיון פ"ה – כפ"ח

שיעור לרב שלמה כ"ץ וחבורתו (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שתי הקדמות למתן תורה

"נעשה ונשמע" ו"רצוננו לראות את מלכנו"

שוב, אנחנו נמצאים בשלשת ימי הגבלה – ההכנה הסמוכה לשבועות, חג מתן תורה. יש שתי אמירות-הכנות של עם ישראל לפני הגילוי של מתן תורה, שחשוב שיהיו במודעות שלנו:

הדבר המפורסם יותר הוא שלפני שקבלנו את התורה היינו צריכים לומר "נעשה ונשמע"[ב]. משה רבינו מביא אלינו את דברי ה' ואנחנו אומרים "כל אשר דבר הוי' נעשה ונשמע". החידוש של האמירה הזו היא שמקדימים "נעשה" ל"נשמע"[ג]. קודם כל "נעשה", ואם נעשה כמו שצריך, מתוך קבלת עול, העשיה עצמה תהיה הכלי להבנה עמוקה של מה שעשינו. בעשית המצוות עושים כלי להבנה עמוקה של המצוה – רק אם תעשה-תקיים את המצוה תוכל להבין אותה, אבל אם לא תעשה אותה היא לא תהיה מובנת. זהו חידוש. העולם הלא-יהודי לועג לנו על האמירה "נעשה ונשמע" – "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"[ד] (עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם). אמרנו בפה "נעשה" לפני ששמענו באזנים, "ונשמע", מה ה' דורש מאתנו. זו תכונה פנימית ועיקרית של עם ישראל (מצד היותנו ה"עזין שבאומות" עוד טרם מתן תורה, כנודע[ה]) – שאנו (גם בטבע הראשון שלנו) מוסרים את עצמנו לתורה ומצותיה. זו הכנה נצרכת למתן תורה.

אך יש הכנה שניה, גם היא חשובה והכרחית. "נעשה ונשמע" הוא פסוק מפורש, אבל חז"ל אומרים[ו], ורש"י מביא זאת בפירושו לתורה[ז], שבהתחלה ה' דבר אתנו רק דרך הצינור של משה רבינו, לא ישירות אלינו. אבל עם ישראל (ה"עזין שבאומות", כנ"ל) הביע התנגדות ואמר "רצוננו לראות את מלכנו". כמו שנסביר, הדרישה הזו באה עוד לפני "נעשה ונשמע". יש לנו רצון עמוק לראות את המלך עצמו, וה' מקבל את טענתנו (שאיננו רוצים לקבל את תורתו יתברך דרך שום אמצעי כו', אלא ישירות מה', ודווקא בדרך של "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[ח]) ואומר לנו ישירות את שני הדברות הראשונים, בניגוד לשאר התורה שמקבלים מפי משה. חז"ל דורשים[ט] "תורה צוה לנו משה"[י] –  משה צוה אותנו תריא מצוות, כמנין תורה, אבל את שתי המצוות הראשונות, "אנכי" ו"לא יהיה לך"[יא] (שהן כנגד שני פרצופי הכתר, עתיק ואריך, כמבואר במ"א[יב]) שמענו ישירות מפי הגבורה (סוד הגבורה דעתיק יומין המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך אנפין, וד"ל). במתן תורה חושי הראיה והשמיעה מתכללים יחד, "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[יג], ובזמן בו שמענו ישירות את הדברות, לא דרך משה רבינו, ראינו את ה' מדבר את הדברות כביכול.

קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול  מצוות

כל הענין של קבלת תורה הוא קבלת עול מלכות שמים. אמרנו שקבלה והגבלה קשורות זו לזו. חז"ל מלמדים[יד] שיש שתי קבלות שצריך לקבל – "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי"[טו]:

דבר ראשון, צריך לקבל עול מלכות שמים – לבחור את ה' שיהיה המלך שלנו. על מנת לקבל עלינו עול מלכות שמים בשלמות אנו רוצים לראות את מלכנו. כמו שכדי לבחור בן-זוג חייבים קודם לראות אותו[טז], כך בשביל לבחור את ה' כמלך, להתחתן אתו כביכול ("'ביום חתונתו'[יז] זה מתן תורה"[יח]), צריך קודם לראות אותו. אנחנו רוצים לבוא לפני המלך שלנו ולהשתחוות לו, אבל אי אפשר להשתחוות לו, להתבטל לפניו לגמרי[יט], בלי לראות אותו קודם (כפי שמשתחווים לה' רק בבית המקדש[כ], בו באים לראות את ה'[כא]). לכן אנחנו לא רוצים להסתפק בדיבור של משה רבינו, עם כל כמה שהוא גדול, אלא "רצוננו לראות את מלכנו". האמירה הזו היא בעצם "קבלת עול מלכות שמים".

אבל אחר כך צריך עוד קבלה – "קבלת עול מצוות". אחרי שיש לנו מלך אנחנו צריכים לקבל את הציווים שלו, לעשות מה שהוא אומר (היינו להיפקד ממנו בזרעא חייא וקיימא של ריבוי מצות מעשיות, תולדותיהם[כב] של "ועמך כֻלם צדיקים"[כג], על ידי ששומרים את פקודותיו). קבלת עול מצוות הולכת יחד עם שכר ועונש. קבלת עול מלכות שמים לא שייכת עדיין לשכר ועונש, היא מעליהם, ה' עוד לא צוה לנו מה צריך לעשות ומה לא – קודם אנו מקבלים אותו כמלך, ורק אחרי שהוא מלך אזי הוא מצוה לנו מצוות ששייך בהן שכר למי שמקיים אותן ועונש למי שעובר עליהן. גם בנוגע למלך ישראל – על העם קודם לבוא אל המלך, לבחור אותו, להכתיר אותו למלך. רק אחרי שבוחרים את המלך, מתחייבים לקיים את כל מצוות המלך.

שוב, בשני הדברות שאנחנו מקבלים ישירות מה' יש קבלת עול מלכות שמים, ובשאר הדברות ובכל מצוות התורה יש קבלת עול מצוות. הדבר הראשון שאנו אומרים הוא "רצוננו לראות את מלכנו", זו קבלת עול מלכות שמים, ומתוך כך באים ל"נעשה ונשמע", שכל מה שהמלך שלנו יצוה אותנו נעשה. עוד לפני שאנחנו יודעים מה הוא יאמר לנו לעשות – אנחנו מתחייבים לעשות אותו[כד]. הסוד הוא שרק בדרך הזו נזכה להבנה מלאה ופנימית של רצון ה'. בהתחלה בא הרצון שלנו ואז בא הרצון שלו. המצוות הן הרצון שלו, אבל לפני שהוא מגלה את הרצון שלו עלינו לגלות את הרצון שלנו – אנחנו רוצים שאתה תהיה המלך שלנו.

טעמי תורה

את כל שש המלים הללו – "רצוננו לראות את מלכנו", "נעשה ונשמע" – אנחנו אומרים. לא ה' אומר לנו, אלא אנחנו אומרים לה' – אומרים שהרצון שלנו לראות את ה' ואומרים שאנחנו מתחייבים לעשות את מה שה' יגיד. יש לנו חוש יהודי פנימי, שזו הדרך היחידה להגיע לשמיעת-הבנת טעמי מצוות. משיח בא לגלות טעמי מצוה[כה] – בסוף נבין את טעמי המצוות – אבל אי אפשר להבין אותם בלי לעשות כלי, והכלי הוא לעשות אותם בלי הבנה.

לכן יש מחלוקת בחז"ל האם לדרוש טעמי תורה או לא[כו]. היחיד שסובר שאפילו כעת אפשר וצריך להבין וללמוד, הלכה למעשה, את טעמי המצוות – הוא רבי שמעון בר יוחאי, כי הוא מחובר לתורת משיח, לנשמתא דאורייתא, הסוד של התורה. ההבנה המלאה של טעמי מצוה תהיה בעתיד. שתי המלים "נעשה ונשמע" הן כמו הוה ועתיד. "נשמע" שייך בקבלה לבינה[כז], שהיא העתיד לבוא[כח]. אבל יש נשמות גדולות שכן מסוגלות להתקשר גם כעת לעתיד ולחוש אותו בעשיה עכשיו. כתוב "שכר מצוה מצוה"[כט], וההסבר הוא שהשכר הוא המצוה בעצמה[ל]. מה הכוונה? הבנה מלאה ופנימית של המצוה שמקיימים. זו שמיעה פנימית, שבאידיש נקראת 'דערהער', הבנה פנימית של מה שעושים ומקיימים בפועל. כתוב "היום לעשותם'[לא], למחר לקבל שכרם"[לב] – "היום לעשותם" היינו "נעשה", "ומחר לקבל שכרם", לעתיד, היינו "ונשמע". "ונשמע" אותיות שמעון, רמז לרבי שמעון בר יוחאי, התנא שגם עכשיו דורש טעמי מצוה.

פרצוף הנוקבא

איך אפשר לתרגם את כל זה למבנה קבלי? רוצים לכוון את שש המלים הללו לספירות. בזכות השיעור הקבוע שלכם, אני בטוח שכולם כבר מכירים את המושגים. שוב, כמו שאמרנו, את כל המילים הללו אנחנו אומרים ('אנחנו' היינו כנסת ישראל, ספירת המלכות בקבלה) – הספירות שנסביר כעת הן הספירות של הפרצוף שלנו, של כנסת ישראל (פרצוף הנוקבא בלשון הקבלה).

המלה הראשונה היא "רצוננו" – אנחנו רוצים. זהו הרצון של פרצוף כנסת ישראל (ושל נפש כל יהודי בפרט). רצון הוא כתר. גם הרצון של ה' הוא כתר – כתר הוא המנין של תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן. בקבלה קוראים למצוות תרך עמודי אור – כל מצוה היא עמוד של אור[לג] (המחבר את העליון לתחתון, עמוד המחבר את ה'תקרה' ל'רצפה'[לד]). המצוות הן הרצון של ה' מאתנו, אבל הרצון שלנו הוא לראות את מלכנו. שוב, הרצון הוא הכתר.

הכי חשוב ביחס בין שתי האמירות האלה, שהראשונה היא ראיה והשניה היא שמיעה. יש חמשה חושים, אבל שני היסודיים ביותר הם ראיה ושמיעה, שבקבלה הם חכמה ובינה[לה]. "נעשה ונשמע" פירושו נעשה ואז נבין. שוב, ב"רצוננו לראות את מלכנו" ה"רצוננו" הוא הכתר. רצון הוא בעל-מודע, כי המודע מתחיל מחכמה. אנחנו אומרים שהרצון שלנו הוא עוד לפני המודע, יש לנו רצון קיומי – כלומר, רצון שבלעדיו אין קיום ('איני יכול לחיות בלי זה'[לו]) – לראות את מלכנו, את מי שהולך לתת לי את המצוות שלו. הרצון הוא הכתר של הנשמה היהודי, ומהו הרצון? לראות. ראיה היא חכמה. איך שני אלו נקראים יחד בקבלה? י וקוצו של י. ה-י היא חכמה והקוץ שעל ה-י הוא כתר. הנקודה העליונה, הקוץ שמצביע למעלה, היא רצון וה-י עצמה היא חכמה.

מהי הבינה? "ונשמע". חכמה ובינה, ראיה ושמיעה, הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לז]. השמיעה היא התכלית של האמירה השניה והראיה היא התכלית של האמירה הראשונה והן מתחברות יחד.

מה נשאר לנו בספירות? לאיפה שייך "נעשה"? באופן הפשוט, עשיה היא מלכות[לח] (לפעמים אנו מסבירים[לט] ששרש העשיה, "נעשה", הוא דוקא בחכמה, סוד "כֻלם בחכמה עשית"[מ], אך "הוי' בחכמה יסד ארץ"[מא], "אבא יסד ברתא"[מב] דווקא, "ברתא" היינו ספירת המלכות). יש מלך, הוא נותן מצוות (כל מצוות התורה הן "מצות המלך"), וצריך לעשות-לקיים אותן בפועל ממש – העשיה כפשוטה היא עיקר הביטוי שלנו לקבלת מלכותו של ה', שאנחנו עושים מה שה' אומר לנו לעשות. יש הרבה הסברים בקבלה למה ה' ברא את העולם[מג]. אחד מהם שהוא רצה להיות מלך. אף אחד מהטעמים למה ה' ברא את העולם לא מספיק-מספק, כי אי אפשר להבין באמת למה ה' ברא את העולם (הרי "אילו ידעתיו הייתיו"[מד]). אבל, בכל אופן, כתובים ארבעה טעמים, והרביעי שבהם (מלמעלה למטה) הוא הרצון להיות מלך – מחשבת "אנא אמלוך"[מה], הרצון למלוך. "אין מלך בלא עם"[מו], והעם הוא מי שעושה מה שהמלך אומר.

אם כן, "נעשה" היינו מלכות ו"נשמע" היינו בינה. מה היחס ביניהם? היחס של "רצוננו לראות" מאד ברור, קוצו של י ו-י, שתי ספירות סמוכות. אבל ב"נעשה ונשמע" יש 'דילוג' ממלכות לבינה. איך קוראים לקשר הזה? "מי [בינה] זאת [מלכות] עולה מן המדבר"[מז]. אחד מיסודות הלימוד של הבעל שם טוב[מח] הוא שצריך לייחד את הבת ("זאת") ואת האם ("מי", "אם לבינה תקרא״[מט]), רחל ("זאת") ולאה ("מי"), דבור ומחשבה, או במקרה שלנו עשיה ומחשבה. לחיבור הזה קוראים "הא בהא תליא" – שתי אותיות ה בשם הוי'. "רצוננו לראות" הוא בדרך של אור ישר, מהכתר לחכמה, מקוש"י ל-י, אבל "נעשה ונשמע" היינו אור חוזר מ-ה תתאה ל-ה עילאה (כתוב בקבלה[נ] שלעתיד לבוא תתבטל ה-ו של שם הוי' – ו החיבור, כח החיבור של עלמא דאתכסיא, ה עילאה שבשם, מחשבה, ועלמא דאתגליא, ה תתאה שבשם, דבור ומעשה – היות שהחיבור בין הממד הנסתר לממד הנגלה יהיה 'עצמי', ללא צורך בכח מיוחד לחבר אותם, והוא סוד "רחל הגדולה"[נא] לעתיד לבוא, החיבור העצמי של שתי האחיות, שני פרצופי המחשבה והדבור-מעשה, וד"ל).

שוב, יש כאן עשיה שעולה לשמיעה, וראיה שיוצאת מהרצון העמוק שלנו. אנחנו אומרים "רצוננו לראות את מלכנו", קבלת עול מלכות שמים, ומתוך כך באים ל"נעשה ונשמע", קבלת עול מצוות. זו התבוננות פנימית לימים האלה שאנחנו נמצאים בהם.

אהבת ישראל ויראת הוי'

אנחנו אוהבים לעשות גימטריות (סוד "עיניך ברכות בחשבון"  ו"באו חשבון" , 'מצוה' בתורה, ואחת משבע דרכי לימוד תורת אמת בזהר[נב]), אז נראה גימטריא מאד יפה: כמה אותיות יש בארבע המילים "רצוננו לראות את מלכנו"? 18, חי. הבעל שם טוב למד מאחיה השילוני, שנקרא בעל הח"י[נג]. למה? כי ח"י רומז לשתי המדרגות העליונות של הנשמה, שני המקיפים, חיה-יחידה, ה-י וקוש"י. כמה אותיות יש בשתי המלים "נעשה ונשמע"? 9. אם כן, גם במלים וגם באותיות יש כאן יחס של "שלם וחצי"[נד]. זה כבר דבר יפה. יש כאן שני עדים ש"רצוננו לראות את מלכנו" הוא כפול ("כפלים לתושיה") מ"נעשה ונשמע".

הגימטריא שנעשה כעת היא רק על המלים "רצוננו לראות את מלכנו" (על הגימטריא של "נעשה ונשמע" דברנו פעמים רבות[נה]) – הן שוות 1586, שעולה אני פעמים הוי'. הרצון שלנו לראות את המלך שלנו שוה לחתימה של הרבה מצוות של התורה, "אני הוי'", והכי חשובה שבהן היא "ואהבת לרעך כמוך – אני הוי'"[נו]. רבי עקיבא אומר ש"זה כלל גדול בתורה"[נז], וימי הספירה הם הזמן להתחזק באהבת ואחדות ישראל[נח].

שוב, ארבע המלים הללו – "רצוננו לראות את מלכנו" – שוות "אני [פעמים] הוי'". הרצון שלנו לראות את ה' מתבטא בסוף בהשתקפות שלו בנו. המצוה להתדמות לה'[נט] מתבטאת הכי הרבה בכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ו"אני הוי'" משתקף במי שאוהב כל יהודי. הפשט בחז"ל הוא ש"רעך" היינו כל יהודי, אבל בראשונים יש מפרשים[ס] שהולך גם על גוים טובים – כל מי שהוא "רעך" באנושות. אמרנו את כל זה רק בשביל להסביר ש"אני הוי'" הוא לא רק חתימה של המצוה, תוספת אחרי המצוה עצמה, אלא חלק ממש מהמצוה. עוד רמז לכך הוא ש"ואהבת את הוי' אלהיך"[סא] שוה בדיוק "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'". אין שויון בין שתי האהבות הללו בלי המלים "אני הוי'".

כל הביטוי שוה אני פעמים הוי', ו-הוי' שוה פעמיים 13 – פעמיים אחד שהן פעמיים אהבה. פעמיים אהבה מובן כ"ואהבת את הוי' אלהיך" ו"ואהבת לרעך כמוך" וגם פעמיים אחד היינו "הוי' אחד"[סב] ו"מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[סג]. בתוך הביטוי יש רק מלה אחת שהיא בעצמה כפולה של 13 – "לראות". לראות עולה 637, 13 פעמים 7 ברבוע. המספר הזה שוה בדיוק יראת הוי' – "ראשית חכמה יראת הוי'"[סד]. כאשר קבלנו את התורה בהר סיני כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[סה]. כל הגילוי שהיה, ופריחת הנשמה שלנו על כל מלה – הכל בשביל שתהיה יראת ה' על פנינו. חז"ל אומרים[סו] שיראת ה' על הפנים היא בושה – יראת בשת. המלה הראשונה בתורה, "בראשית", היא צירוף אותיות ירא-בשת[סז]. יראה-בושה על הפנים היא החויה הכי הפנימית של נפש היהודי. אנחנו מסבירים[סח] שהחויה הזו היא הרגשה שאני, עצם היותי כמציאות נפרדת מאחדות הוי', כמו כתם שחור על סדין לבן – אני מתבייש להיות, בושה קיומית אמתית. יש בושה שלילית, אבל זו הבושה החיובית של "ישראל רחמנים בישנים וגומלי חסדים"[סט]. בפרצוף שעשינו כאן אמרנו ש"לראות" היינו החכמה, והחכמה היא-היא יראת ה', "ראשית חכמה יראת הוי'". בראשית, אותיות ירא-בשת, מתורגם "בחוכמא"[ע].

אם המלה הזו היא כפולת 13, ממילא כל שאר המילים בביטוי הן גם כפולת 13. כמה שוה 1586 פחות 637? 949, אהבה פעמים חכמה, ששוה בדיוק אהבת ישראל. אנחנו מסבירים שבשביל לאהוב באמת יהודי צריך הרבה אהבה והרבה חכמה – חכמה איך לאהוב, איך לבטא את האהבה[עא] (יתכן שיש לך אהבה לאהובך אבל אין לך חכמה לדעת איך לבטא את האהבה כדי שהאהוב ירגיש כמה שאתה אוהב אותו ו"כמים הפנים לפנים"[עב]), כאשר הכל צריך להיות מתוך המדה הפנימית של החכמה, מדת הבטול, בטול ה'אני' החוצץ ביני לבין רעי. לכן אהבה פעמים חכמה, 13 פעמים 73, שוה אהבת ישראל.

לפי זה, "רצוננו לראות את מלכנו" היינו הרכבה של יראת הוי' ואהבת ישראל. יש כאן הבנה פשוטה, שחזרנו עליה הרבה פעמים[עג] – לימוד של הבעל שם טוב – שיראה צריכה להיות רק ישירות לה'. אבא של הבעל שם טוב צוה אותו, צוואה אחרונה, כשהיה ילד – אל תפחד משום דבר ומאף אחד חוץ מה'[עד]. יראה הולכת ישירות אל ה'. היראה מה' היא לא יראת ענש, היא יראה (awe) מעצם נוכחות ה'. אבל אהבה צריכה להיות "ואהבת לרעך כמוך" – לאהוב את ישראל, לאהוב אנשים (כמו שאבא של הבעל שם טוב סיים – "ותאהב כל יהודי"). אדמו"ר הזקן לימד אותנו[עה] שהשיא של האהבה, אהבת ה', הוא אהבת ישראל – לאהוב מה שהאהוב אוהב. אם אתה אוהב משהו, האהבה צריכה להתפשט גם למה שהוא אוהב – אז זו אהבה שלמה. אם כן, השיא של אהבת ה' עצמה הוא אהבת ישראל. ב"רצוננו לראות את מלכנו" (רצוננו... מלכנו, של כולנו יחד דווקא) יש הרכבה-יחוד של יראת הוי' ואהבת ישראל.

עד כאן דרוש אחד בפני עצמו, על שתי האמירות האלה שהן הכנה למתן תורה.

ב. "למלכים ולרגלים"

עצרת – סוד המלכות

בחז"ל שבועות נקרא עצרת. בתורה שני חגים נקראו עצרת – שביעי של פסח ושמיני עצרת. אבל בחז"ל סתם עצרת הוא חג שבועות. חשוב להתבונן מה המשמעות של עצרת.

שרש עצר מופיע כשה' אומר לשמואל להמליך את שאול למלך הראשון על ישראל: שאול הלך לחפש את האתונות של אביו וה' אמר לשמואל שהוא יהיה מלך. לפני כן, העם תבע מלך, וה' – קצת בדיעבד – הסכים לעם שיהיה מלך[עו]. זו דוגמה מובהקת לכך שהרצון של העם קודם לרצון (הגלוי) של ה'. ה' אמר לשמואל שמחר יופיע מי שאמור להיות מלך, ולמחרת, כאשר בא שאול, ה' אמר לשמואל "זה יעצֹר בעמי"[עז]. זו המלה שרוצים להבין – "יעצֹר"[עח], כמו חג העצרת.

לפי זה, עצרת היא לשון מלכות, ממשלה (rule, govern), וחג העצרת הוא חג של מלכות – קבלת עול מלכות שמים, כנ"ל. אבל זו לא המשמעות השכיחה יותר של השרש עצר. מה פירוש לשים מישהו במעצר? לכלוא אותו. זו המשמעות היותר שכיחה של המלה. כשאתה נוהג ברכב ויש אור אדום, מה הוא אומר? 'עצור'. לפעמים גם הצבא או המשטרה מטילים עוצר. מה עוד המשמעות של שרש עצר? עצירת זיתים, סחיטת זיתים כדי להפיק מהם שמן זית[עט]. אם כן, יש משמעות של מעצר או עצירה ומשמעות של סחיטה. שתי המשמעויות הללו קשורות כמובן, אבל איך הן קשורות בפשט למלכות או ממשלה? יש תופעה של מלים בעברית שיש להן משמעות של דבר והיפוכו, כמו שרש, שהוא גם במובן של להכות שרש וגם במובן של לעקור-לשרש, ועוד דוגמאות רבות, אבל כאן משמע שהמשמעויות אמנם שונות אך לא מנוגדות. אם הן לא מנוגדות, צריך לומר שיש בעומק קשר פנימי ביניהן.

אפשר לומר שכל המשמעויות של השרש עצר שייכות לכח הגבול, בו עוסקים במיוחד בשלשת ימי הגבלה[פ]. זה מסביר את הקשר הפנימי. אם אנו ממליכים עלינו כעת את ה', אז צריך לעשות מה שה' אומר לנו. אפילו אם זהו בעצם הרצון הפנימי של האדם – הרצון הפנימי העמוק של חייל הוא שיהיה לו מפקד שיתן לו פקודות, הרצון הפנימי של העם שיהיה מלך שיתן לו פקודות – אבל בכל אופן הוא מקבל עול, הוא מסכים להיות מוגבל, כי רק אם הוא יהיה מוגבל הוא יוכל לקבל אור מוגבל (המתאים ל'כלים' שלו) מהמלך, שהוא באמת אור נעלה מאד.

מלכודת מלכדת

יש עוד שרש דומה לשרש עצר: יש היום מפלגה כאן בארץ שנקראת בשם ליכוד. מה הפירוש של ליכוד? הרמב"ם אומר – לפי דרכו שלו בהסבר טעמי המצוות (בפרט במורה נבוכים) – שהמצוה בתורה להעמיד מלך ("שום תשים עליך מלך"[פא]) היא כדי "ללכד את העם"[פב]. מה פירוש ללכד את העם? איחוד או ריכוז (unite, consolidate). אבל יש בשרש לכד בתנ"ך גם משמעות של לכידה-תפיסה, כמו ללכוד את העיר וכדומה (capture, catch, ensnare), והיא המשמעות השכיחה יותר של השרש (על דרך הנ"ל ביחס לשרש עצר). משרש זה נגזרת גם המלה מלכודת, שגם מופיעה בתנ"ך ("טמון בארץ חבלו ומלכֻדתו עלי נתיב"[פג]). זו תופעה דומה למה שראינו בשרש עצר, שיש לו גם משמעות הנראית שלילית וגם משמעות חיובית. כמו שאמרנו, יש כאן ניגוד מסוים – אבל לא ששתי המשמעויות של אותו שרש הן דבר והיפוכו. לכן צריכים לומר שמה שיכול להתקבל כדבר שלילי הוא לא שלילי בעצם, ואדרבה, יש להתעמק כל פעם באיזה הקשר הוא מופיע, ומה התועלת שבו (איך מעצר נצרך למלוכה-ממשלה מתוקנת, ואיך לכידה נצרכת לאיחוד העם).

ובנוגע לשרש לכד – כדי ללכד-לאחד אנשים אתה צריך ללכוד אותם. מה הכוונה? המלך צריך 'לתפוס' את הציבור וכך לאחד אותו. מתי תפיסה היא טובה? כשאתה תופס את הלב של האנשים. אז מתגלה הטבע השני שלהם – שהוא הטבע האמתי שלהם (טבע שני בגימטריא אמת[פד]) – לזהות ולאהוב את המלך. לשם כך המלך צריך כריזמה – הכריזמה שלו תופסת את הלב של האנשים, בכך הוא שובה אותם, באופן חיובי, ואז הוא יכול לאחד אותם. לכל אחד מבני העם יש דעה שונה – כמו שרואים היום – מן הקצה אל הקצה. איך אפשר לאחד אותם? רק אם מישהו יעצור-ילכוד אותם יחד. המלך יכול לתפוס את כולם ולאחד אותם.

מלכות בשלשת הרגלים

שתי המלים, עם המשמעויות השונות, שייכות לחג העצרת – החג בו אנחנו בוחרים את ה' להיות המלך שלנו. בשבילנו חג העצרת הוא לרצות את המלך שלנו, לרצות לראות אותו ("רצוננו לראות את מלכנו", "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[פה]), לאהוב אותו ולבחור בו (בדומה לבחירת בן/בת זוג, כנ"ל). אבל אמרנו שבכל שלשת הרגלים יש עצרת, רק שהעצרת של שבועות היא "עצרת" סתם, עיקר ה"עצרת". צריך להבין את משמעות ה"עצרת" של כל אחד מחגי השנה:

במשנה בתחלת מסכת ראש השנה כתוב שיש "ארבעה ראשי שנים". כתבנו על כך בגילוי דעת שהתפרסם השבוע[פו]. אנחנו נפגשים כי סיימתם את לימוד הספר תיקון המדינה – זהו הסיכום הכי רלוונטי. הראשון בין ארבעת ראשי השנים הוא "אחד בניסן" שהוא "ראש השנה למלכים" וגם "לרגלים". ראש חדש ניסן – יציאת מצרים, קריעת ים סוף – הוא דבר ראשון ראש השנה למלכים, מלכי ישראל שהשנה עבורם מתחילה מניסן, ודבר שני כתוב שהוא ראש השנה לרגלים. אם כן, מתבקש שלכל אחד משלשת הרגלים יש משמעות אחרת של מלכות, משמעות אחרת של תיקון המדינה, משמעות אחרת של "עצרת" (לשון מלכות כנ"ל). מה ההסבר?

פסח, גאולת מצרים, הוא לידת העם[פז] – הגוף נולד ביציאת מצרים והנשמה נולדת בקריעת ים סוף (שנקראת לידת הנשמות[פח]). "אין מלך בלא עם". מי בא קודם, המלך או העם? אם המלך לא יכול להיות בלי עם – העם בא קודם. ה' ברא עם בתקוה שהם יהיו העם שלו, שיקבלו את המלכות שלו, ורק אז ה' יהיה מלך בגלוי[פט]. לפני בריאת העם, המלכות היא רק בפוטנציאל עמוק, שנקרא "העלם שאינו במציאות"[צ]. אין מציאות למלכות לפני שהעם מופיע, חפץ במלך ומבקש אותו – "רצוננו לראות את מלכנו". פסח הוא הזמן של יצירת העם שירצה מלך. רמז יפה לכך שהעם קודם למלך מופיע כאשר כותבים את המלה מלך באחוריים – מ מל מלך – קודם יש מ בפני עצמה, אחר כך מל ששוה ע, כך ששני השלבים הראשונים של יצירת המלה מלך שוים עם. רק אז, כאשר יש עם, מופיע מלך. שוב, החג הראשון, חג המצות (רמז למציאות העם), הוא לידת העם – זו משמעות לידת העם היהודי, שהוא מוכן להיות העם של ה' (תכונת הבטול של המצה[צא]), הנכונות לקבל את מלכותו ומצוותיו של ה' (שבאה לידי ביטוי בשלמות לפני מתן תורה – "נעשה ונשמע").

אחר כך בא החג שנקרא עצרת סתם, חג שבועות, שהוא החג של "רצוננו לראות את מלכנו" (וגם של "נעשה ונשמע" כנ"ל) – העם שנולד, אנחנו, רוצה לראות את המלך והוא נענה לרצוננו ומופיע לנו בכבודו ובעצמו – "אנכי הוי' אלהיך", "אנכי מי שאנכי", עצמותו של ה' יתברך. כעת אנחנו לא רק עם החפץ במלך, המלך כבר עומד מול עינינו ומצוה לנו תורה ומצות!

שוב, החג הראשון הוא לידת העם, החג השני הוא הופעת המלך שהעם כל כך רצה (וכאשר מדובר במלך בשר ודם, מלך המשיח, היינו צמיחת המלך מתוך העם עצמו, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[צב], "ויצא חֹטר מגזע ישי [ר"ת 'יחד שבטי ישראל'[צג], כנודע[צד]] ונצר משרשיו יפרה"[צה]). מה מתחדש בסוכות, החג השלישי? סוכות הוא הזמן של תיקון המלכות ('תיקון המדינה'). המלכות היא לא העם בפני עצמו ולא המלך בפני עצמו (גם כאשר הוא מופיע לעם) – היא המלכות, מציאות חדשה שנוצרת על ידי "מלך שמו נקרא עליהם". המלכות היא הממשלה שעובדת נכון, היא יחסי הגומלין בין המלך והעם. אז קודם צריך עם, אחר כך מלך, ואחר כך את שניהם יחד – מלכות. בשביל תיקון המדינה, מלכות, צריך תשובה משמחה (שהיא דוקא ב"זמן שמחתנו", חג הסוכות ושמיני עצרת-שמחת תורה, שלאחר התשובה מיראה של עשרת ימי תשובה, ימים נוראים[צו]) – "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת"[צז], שכולנו נשב בסוכה אחת שהיא "סוכת שלום"[צח], שיהיה שלום בינינו. הסוכה אחת מאחדת את כולנו, בה אנחנו ומלכנו בראשנו נפגשים יחד ואז אפשר ליצור ממשלה וצבא וכל שאר הרכיבים של מדינה מתוקנת, והכל בדרכי שלום ובשמחה (כאשר התכונה המשקפת את הקשר העצמי בין מלך ושמחה היא הפריצה – "מלך פורץ גדר"[צט] ו"שמחה פורצת גדר"[ק], וד"ל).

ניסן, יציאת מצרים, הוא ההתחלה של הכל – "ראש השנה למלכים ולרגלים". כתוב שכל ישראל בני מלכים[קא] ובירושלמי כתוב שכל ישראל מלכים[קב], והמלכות מתחילה עם יציאת מצרים, אבל גילוי המלך עצמו הוא בשבועות, במתן תורה. אחר כך, החידוש של סוכות הוא שהמלכות-המדינה תתפקד באופן תקין, שלם ושמח.

שו"ת: מלכות – מדיעבד ללכתחילה

שאלה: הרב אמר שבדיעבד ה' הקשיב לעם והסכים לבקשתם להעמיד להם מלך. יותר מאוחר, פעמיים, שמואל אומר בשם ה' ששאול חטא בכך שהוא הקשיב לעם ולא הקשיב לה' – אני אמרתי שאתה מלך על עמי ואתה מקשיב לעם במקום להקשיב לי. האם זה לא מקרה של "נורא עלילה על בני אדם"?

תשובה: כל חטאי ישראל הם "נורא עלילה על בני אדם"[קג] (וכמו שכתוב בדרושי בעל מי השלוח וממשיכיו, לעתיד יתגלה שלא חטא ישראל מעולם, הכל היה יד ה'[קד]). האמת, שמכל חטא יוצא משהו טוב שברגע הראשון (הרגע של החטא) אנחנו לא יכולים להבין. ה' היסס אם למנות את שאול למלך, כי הוא ראה מראש שלא יהיה כרצונו. "בקש הוי' לו איש כלבבו"[קה], ושאול לא היה כלבבו – לכן המינוי שלו היה בדיעבד. אבל דוד לא היה בדיעבד. צריך לעבור דרך הדיעבד, כמו "מתוך שלא לשמה בא לשמה"[קו].

איך אנחנו יודעים שדוד הוא לא דיעבד? הרי כתוב "שום תשים עליך מלך", זו מצוה[קז]. איך אפשר לומר שהמצוה היא לא לפי רצון ה'? רק שדווקא על המלכות נאמר "ברישא חשוכא והדר נהורא"[קח] (סוד ז מלכי אדום שמתו "לפני מלֹך מלך לבני ישראל"[קט]) – בהתחלה צריך להיות שאול ורק אחר כך דוד, בו מתקיימת המצוה לכתחילה[קי]. דוד מקפיד מאד (עד כדי מסירות נפש ממש) לא לגעת בשאול, שהוא "משיח ה'", גם בזמן שהוא רודף אותו ומבקש להמיתו[קיא]. שאול הוא באמת "משיח ה'", אבל יחסית לדוד הוא בחינת משיח של עולם התהו (בבחינת "ברישא חשוכא והדר נהורא" כנ"ל). אחריו בא דוד, המשיח של עולם התיקון. דווקא הדיעבד הוא שמאפשר את ההופעה של הלכתחילה.

נאחל קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – התורה של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[קיב]. ישר כח, תמשיכו מחיל אל חיל!