ז׳ אלול תש"ע, כפר חב"ד

1.    רמזי תשע"א

אנחנו לקראת השנה הבאה לטובה, עלינו ועל כל עם ישראל. נפתח בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. כמו בכל שנה, אנו מקדישים שיעור אחד לרמזים של השנה הבאה, והערב נקדיש את השיעור לרמזי השנה הבאה עלינו לטובה, שנת ה'תשע"א.

2.      א. שנת ביאת משיח

3.       ניצוץ המשיח שבכל יהודי

אנחנו יוצאים משנת תש"ע, 770. ידוע ש-תשע עולה בגימטריא בית משיח, ממילא המעבר לשנה הבאה הוא להכניס את האות א ("אלופו של עולם", "אאלפך חכמה", אלף-פלא) ב-בית משיח, שעל ידי כך נעשה ביאת משיח (ה-א באה הביתה – "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[א]).

אמנם הביטוי הרווח הוא "ביאת המשיח", אבל אפשר לומר גם "ביאת משיח". אפשר גם לחלק, שביאת המשיח היינו המשיח הכללי, ב-ה הידיעה, וביאת משיח היינו ביאת המשיח שבכל אחד, שכל אחד יגלה את המשיח שבו. כמו שכתוב בספר מאור עינים[ב], בשם מורנו הבעל שם טוב, שלכל יהודי יש ניצוץ משיח, ועל דרך מה שכתוב בתניא קדישא[ג] שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו – הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון.

4.       לחבר את הניצוץ הפרטי למשיח הכללי

לפי זה, ביאת משיח קאי על המשיח הפרטי, אבל אם מוסיפים את ה-ה, ה' האלפים, אפשר גם לכוון ל-ביאת המשיח. כשכותבים, כמו בשער של ספר, שנת ביאת משיח – כותבים אחר כך לפ"ק, לפרט קטן, ומשמיטים את האלפים, ואז יוצא: שנת ביאת משיח לפ"ק. אבל אם רוצים לכתוב גם את האלפים אזי כותבים לפ"ג – לפרט גדול – ואז, לגבי שנת ה'תשע"א, אפשר לכתוב ביאת המשיח ולהדגיש את ה-ה במיוחד, ה הידיעה, הרומזת למשיח הכללי.

יוצא ששנה זו היא גם שנת ביאת המשיח עם ה הידיעה, ה גדולה של האלפים. ונמצא שבשנה זו יש את הגילוי של המשיח הפרטי שבכל אחד, וגם, בצירוף כל הניצוצות הפרטיים של המשיח, יש גילוי של המשיח הכללי, יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

5.       תהא שנת עזר אלקי

אם רוצים לתת סימן של ראשי-תבות – כמו שבשנות הנו"נים הרבי נתן סימנים, תהא שנת נסים, תהא שנת נפלאות אראנו וכו' – אפשר להמציא הרבה רמזים. נאמר כעת רק רמז אחד: תשע"א ר"ת תהא שנת עזר אלקי[ד] (יש להעיר שבפרק תהלים של הרבי השנה, פרק ק"ט, נאמר "עזרני הוי' אלהי הושיעני כחסדך", ודוק). הרמז הזה אומר שנקבל סיעתא דשמיא בכל מה שאנחנו עושים, כמו שהרבי אומר "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח תיכף ומיד ממש". שה' יעזור לנו להצליח ליישם את כל משימות הקדש שלנו.

6.      ב. פרצוף הרמזים

נביא פסוקים או קטעי פסוקים (כמובן רק משפטים שלמים, שיש להם משמעות מלאה) ששוים כמו הפ"ק, כנהוג, תשע"א, 771. כדרכנו נבנה מהרמזים מעין פרצוף. אבל בשונה מהרגיל, הפרצוף שנעשה הערב הוא לא כמו כל הפרצופים, פסוק לכל ספירה, אלא נצרף יחד כמה רמזים שכוללים כמה ספירות, יחידה שלמה מתוך המבנה של הספירות.

כשנשלים את הפרצוף, אפשר יהיה להתבונן במכלול של כל הרמזים יחד, להתפעל מהיֹפי ולראות כמה הדברים מכוונים. כל רמז מכוון אותנו לעבודה שלנו בשנה הבאה עלינו לטובה, וכולם יחד נותנים תמונה שלמה של עבודת השי"ת בשנת תשע"א.

7.      כתר: קרן חזות

ידוע שהכתר מתחלק ל-ג' רישין. שהם בלשון הקבלה – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך, ובלשון החסידות – אמונה תענוג רצון. בהמשך נתבונן ברמז שמחלק את הכתר לשלשה חלקים בפירוש. אבל קודם נתבונן ברמז אחד יותר פשוט, לכל הכתר יחד. זהו ביטוי מאד יפה שמופיע פעם אחת בתנ"ך, בספר דניאל, "קרן חזות" שעולה בגימטריא תשע"א.

8.       להפוך את יון לאור

דניאל איש חמודות רואה את העתיד, במובן מסוים יותר מכולם, והוא רואה איך יהיה לפני ביאת המשיח ואיך יהיה בביאת המשיח. בתוך הדברים הוא רואה בחזון חיות שונות, כאשר כל חיה מסמלת מלכות אחרת. בין החיות הוא רואה את הצפיר. הצפיר הוא מלכות יון, וצריך לדעת שלמרות שאנחנו בגלות אדום, הרי השכל של אדום מקורו ביון (כמו שמבואר אצלנו בהרבה מקומות). עיקר היציאה מהגלות הוא לחזור להיות "עם חכם ונבון", המלחמה של השכל היהודי מול השכל הגויי, לנצח וגם להפוך אותו, "כיתרון האור מן החשך"[ה], שאז "נמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"[ו]. חז"ל אומרים ש"חשך" (בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו'") רומז למלכות יון.

9.       חכמת יון וחכמת אדום

ההבדל בין יון לאדום הוא שחכמת אדום מצד עצמה היא חכמה מעשית, טכנולוגית – איך לקחת דברים מופשטים ולהפוך אותם למדע ישומי – וחכמת יון היא הפן התיאורטי, המופשט. הכל מתחיל מהצד המופשט, אם אין את המופשט אין את המעשי. רק אחרי חכמת יון באה חכמת אדום לישם ולהפוך את התיאוריה לטכנולוגיה. שתי החכמות הולכות יחד, אבל השרש הוא יון, ואם הופכים את השרש הכל הופך לקדושה[ז].

הרבי אומר שאפשר להשתמש בכל טכנולוגיה לקדושה, לשם כך היא נבראה – הכל יכול להפוך כלי לשמש את מלך המשיח להפיץ אמונה ותורה בעולם. כמו שהנחש היה אמור להיות "שַמָּש גדול" לאדם, וכך גם יהיה לעתיד לבוא, כך גם הטכנולוגיה שהיא חכמת אדום (משרש הנחש הקדמוני) תהפוך לשרת אותנו. זו הקדמה שהצפיר שראה דניאל הוא יון, החשך.

10.   הפירושים על הפסוק

בפסוק שם כתוב "ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ ואין נוגע בארץ והצפיר קרן חזות בין עיניו"[ח]. רש"י מסביר: "'הייתי מבין'. הייתי מסתכל בו. 'צפיר'. שעיר. 'ואין נוגע בארץ'. דומה היה כמדלג באויר. 'קרן חזות'. קרן גדול למראה העין".

האבן עזרא מסביר: "'ואני… צפיר העזים'. זהו אלכסנדרוס מוקדון, וכך פירש המלאך [בהמשך הפרק המלאך מפרש לדניאל את המראה ואומר "והצפיר השעיר מלך יון והקרן הגדולה אשר בין עיניו הוא המלך הראשון"], והוא בא מפאת מערב כי הוא היה מלך המערב ושם נולד, ופירוש 'ואין נוגע בארץ' כאילו היה עף באויר במרוצה ומרוב מרוצתו לא היה נראה שהוא נוגע בארץ".

על הביטוי המיוחד של סוף הפסוק: "והצפיר קרן חזות בין עיניו" כותב המלבי"ם: "הוא אלכסנדר המקדוני שהיה גבור גדול והקרן היה בין עיניו, שהעינים מציינים הבינה והשכל, שכל מעשיו היו בחכמה והשכל".

11.   קרן הכתר

"צפיר" זו מלה מיוחדת, קרובה לצפור (הצפיר עף כצפור, כמ"ש רש"י וראב"ע כנ"ל)[ט], או צפירה, אותיות פרץ, "ופרצת", וכו', יש בזה הרבה משמעויות. שרש צפר עולה שע נהורין, סוד אור הפנים של הכתר[י].

נתבונן בביטוי שכתוב על הצפיר: "והצפיר קרן חזות בין עיניו". קרן בקבלה היא סמל של הכתר, לכן ברור שרמז זה שייך לכתר. המלה חזות היא מלשון ראיה – שרואים אותו (כפירוש רש"י הנ"ל), נמצא ש"קרן חזות" רומז להתגלות הכתר, והיא "בין עיניו"[יא].

אם כן, הרמז הראשון שלנו לשנה הבאה עלינו לטובה הוא "קרן חזות", ואף שהוא נאמר לכאורה לגבי הלעומת-זה, זהו ביטוי כל כך חזק ויפה, שאם נבין את המשמעות שלו מיד נראה כמה הוא קשור לביאת מלך המשיח, שצריך להיות "קרן חזות", התגלות הקרן, "וירם קרן לעמו", "קרן ישראל", והוא "בין עיניו".

12.   המשיח לוקח את מלכות אלכסנדר מוקדון

המפרשים (הנ"ל) מסבירים ש"קרן חזות" הוא כינוי לאלכסנדר מוקדון, הוא המלך הראשון של יון שכבש את כל העולם. זו דמות שמצד אחד היא קליפה, אבל יש בה משהו יוצא דופן לחלוטין, חז"ל חבבו קליפה זו, עד כדי כך שהשם שלו אוּמץ והפך להיות שם יהודי. במיוחד אנו עדים לכך שלהרבה יהודים מיוצאי גלות רוסיה קוראים אלכס – שם יהודי, שהוא קיצור של אלכסנדר[יב].

מה המיוחד באלכסנדר מוקדון? המלבי"ם (הנ"ל) מסביר, שהוא כבש את כל העולם עם שכל. שוב, יון מסמלת את השכל (שבבחינת חשך לעומת אור התורה).

חז"ל אומרים במדרש[יג] שיש עשרה מלכים מאז בריאת-העולם שמלכו "מסוף העולם ועד סופו" – אלכסנדר הוא השמיני, מלך המשיח הוא התשיעי, ובסוף המלכות חוזרת לבעליה, מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא גם הראשון, "אני ראשון ואני אחרון". אם כן, לפי חז"ל מי שקודם למלך המשיח בתור מלך שמולך על כל העולם כולו, מסוף העולם ועד סופו, הוא אלכסנדר. ומכאן שבמדה מסוימת המשיח מקבל את המלכות על כל העולם מאלכסנדר. והרי זה פלא, עברו הרבה שנים, ואפשר לחשוב שאלכסנדר ומלכותו כבר בטלים ומבוטלים[יד]. אבל מתברר שה'רשימו' שלו עדיין קיים כמי שמולך על כל העולם, וכדי לחיות את הרשימו הזה – שיכולה להיות מציאות כזו של מלכות אוניברסאלית – צריך להוציא את הענין ממנו, וזה מה שמלך המשיח לוקח ממנו.

ידוע שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח "אימתי קאתי מר" והוא אמר לו "היום". לאחר שריב"ל ראה שהמשיח לא בא, הוא התאכזב מאד והתלונן בפני אליהו הנביא שהמשיח שיקר לו, ואליהו ענה שהמשיח באמרו "היום" התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו". אם ר"ת אלכסנדר מוקדון, לרמז שהמשיח יבוא היום אם נצליח לברר את אלכסנדר מוקדון. ברגע שנתקן ונברר אותו, יבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש, "היום ממש" (וזו השמיעה בקול המשיח – "אם בקֹלו תשמעו").

13.   לפעול בתוקף ועם שכל

קרן היא עצם, סמל מובהק של תוקף ועז. הקרן של המלך, בה הוא כובש ומנגח את כל העולם, היא תוקף הרצון שלו. בתוך הכתר גופא יש אמונה-תענוג-רצון. הקרן שיש לו במצח – קרן חזות, קרן גלויה – ובה הוא מנצח את כולם, מגיעה, ראשית כל, מתוקף האמונה שלו (בחינת "אמונה אֹמן") ומבחינת "חביון עז העצמות" (עצמות לשון עוצמה) המלובש באמונה שבכתר.

העובדה שהקרן היא "בין עיניו" קשורה לשכל, כמו שמסביר המלבי"ם שעינים הן שׂכל, על דרך "עיני העדה". לאלכסנדר היה דחף לכבוש את העולם, כמסופר בגמרא[טו] שהוא היה צריך להגיע ולכבוש מעבר ל"הרי חשך" (והוא בעצמו סוד החשך כנ"ל) – וגם אנחנו צריכים לכבוש את הרי החשך, כל מקום חשוך במציאות, "יפוצו מעינתיך חוצה"[טז] – ואת כל הדחף הזה הוא מממש עם שכל חד ובהיר. את זה צריך ללמוד ממנו, צריך קרן – אצלנו זה "קרן ישראל", "קרן קימת" – צריך "חזות" ("קרן חזות"), וצריך להיות "בין עיניו".

14.   קביעה רצונית

יש לנו ביטוי, מושג מהחשובים ביותר אצלנו, "קביעה רצונית"[יז]. יש בה ארבעה שלבים: אמונה, רצון, עיבוד בשכל (שמעבד איך מוציאים מהכח אל הפועל), ולבסוף ראיה, ראיית השינוי במציאות (פקיחת עינים בלשון הרבי, לראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא").

אם יש ביטוי אחד בתנ"ך שמבטא הכי טוב, הכי חד, את העניין של "קביעה רצונית", זהו הביטוי "קרן חזות בין עיניו".

שוב, בתוך הכתר הקרן היא אמונה ורצון (כאשר התענוג מלובש בתוך הרצון, בבחינת חפץ, כמבואר בדא"ח), רדל"א וגלגלתא – בפשט הקרן יוצאת מהגלגלתא, המצח הוא המשך הגלגלתא – ו"חזות" היא מוחא-סתימאה, כח המשכיל. הכל נמצא "בין עיניו", הכל בטוב טעם.

[כשאומרים שבכתר יש ג' רישין יש בזה שני פירושים. פירוש אחד: רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך (כלשון ספר עמק המלך המובא בחסידות). פירוש שני: רדל"א, גלגלתא מו"ס. במקרה הזה יותר פשוט לומר ע"פ הפירוש השני, שהקרן היא אמונה-רדל"א ורצון-גלגלתא (שנקראת בחסידות "מקור הרצון"; מקור עולה רצון), וחזות היא המו"ס.]

יש פה לימוד חשוב לשנה הבעל"ט, שנת תשע"א, איך צריך לפעול כדי לכבוש את העולם לצד הקדושה – צריך לפעול עם "קרן חזות בין עיניו". הנקודה היא שמלך המשיח יבוא כאשר נהפוך את ה"קרן חזות" המקורית, ואז מהמלך השמיני – שכבר למעלה מהטבע – יבוא המלך התשיעי, מלך המשיח. לשנת תש"ע (בית משיח) צריך להכניס את ה-א של "אאלפך חכמה" – בירור חכמת יון על ידי אלף אורות של מתן תורה – ואז מגיעים לביאת משיח, המלך התשיעי שמולך מסוף העולם ועד סופו. כמובן, כל שאיפתו של מלך המשיח היא לזכות כמה שיותר מהר להחזיר את המלכות למי שהיא שייכת לו, לקב"ה, המלך העשירי, "אני ראשון ואני אחרון"[יח].

עד כאן הרמז הראשון של השנה [צריך לחשוב על ספר שסימנו שיהיה "קרן חזות", מתאים לכך במיוחד ספר שהנושא שלו הוא מלכות ישראל ומשיח].

15.  ג׳ רישין שבכתר: ג׳ פעמים "נורא" בתורה

הרמז הבא הוא לא פסוק, אלא רמז על פי המסורה שמכוון בפירוש לחלוקת הכתר לשלשה. בחמשה חומשי תורה יש מלה אחת שהיא שליש של תשעא – 771 = 3 פעמים 257 – נורא. יש ג' פעמים נורא בתורה (ללא אות נוספת), שעולים ביחד תשעא (נורא באנגלית זה awesome, רגש עילאי של נוכחות והתגלות ה', אין סוף ב"ה). "בתלת זימני הוי חזקה"[יט].

הפסוקים של ג"פ נורא הם פסוקים מפורסמים, ידועים וחשובים ביותר בתורה. את השנים הראשונים מן הסתם כולם זוכרים. הראשון הוא לאחר שיעקב אבינו חלם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ואז הוא אומר "מה נורא המקום הזה"[כ]. אצל הבעל שם טוב זהו הפסוק ממנו לומדים את הכלל הגדול בחסידות – שהרבה פעמים אנחנו אומרים שהוא השני בחשיבותו אחרי הכנעה-הבדלה-המתקה – יחוד יראה-נורא[כא] ("ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה", המקום של בית המקדש, "וזה שער השמים").

את ה"נורא" השני גם כולם זוכרים, כי הוא בפסוק המרכזי של שירת הים, שאומרים כל בקר – "מי כמכה באלם הוי' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עֹשה פלא"[כב].

גם הנורא השלישי מופיע בפסוק שאמור להיות שגור, הברית שלעתיד לבוא, שנאמרה בפרשת כי תשא אחרי התגלות י"ג מידות הרחמים שקוראים בצבור ביום התענית. בפסוק שחותם את הקריאה (הכל הולך אחר החיתום) כתוב "ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאֹת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה הוי' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך"[כג]. הדבר יפה בפני עצמו, שיש שלש פעמים "נורא". כמובן שבנ"ך יש עוד כמה וכמה, אבל אנחנו מדברים על חמשה חומשי תורה בלבד ובהם יש ג"פ "נורא".

16.   יחוד יראה-נורא

פשיטא ש"נורא" שייך לכתר. אמנם כאשר בתפלת שמונה-עשרה אומרים "האל הגדול הגבור והנורא", שם "נורא" מכוון כנגד יעקב, שהוא הראשון שאמר "מה נורא המקום הזה". אבל הכוונה שם ב"נורא" היא לא סתם תפארת, אלא מה שהתפארת היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (כדלקמן) – שרש התפארת בפנימיות הכתר.

הגברא חווה יראה, אבל מה שהקב"ה – השכינה הקדושה, הקב"ה בכבודו ובעצמו – מתייחד ומתגלה מצד החפצא, זה 'נורא'. זהו יחוד יראה-נורא, יראה היינו הגברא – ממלא-כל-עלמין – ונורא היינו החפצא – סובב-כל-עלמין, וסובב כל עלמין הוא הכתר. לכן פשיטא שהנורא מקביל לכתר.

17.   ג"פ "נורא" – שרש מחדו"מ שבכתר

מכיון שיש בתורה בדיוק שלשה "נורא", מתבקש מאד להקביל ולכוון אותם ל-ג הרישין שבכתר, ונאמר בקיצור:

כתוב בתניא[כד] ששרש הלבושים בנפש יותר גבוה מעשר כחות הנפש. אמנם כחות הנפש מתלבשים בתוך הלבושים, אבל שרש הלבושים – מחשבה דבור ומעשה – יותר גבוה מהכחות[כה]. הכחות הגלויים מתחילים מהחכמה, ושרש הלבושים מחדו"מ הם בכתר עליון, לכן הם יותר גבוהים מהכחות.

מה שכתוב "את מעשה ה' כי נורא הוא", הנורא השלישי, מכוון בפירוש כנגד לבוש המעשה. בנורא השני, "נורא תהלת עשה פלא" – אמנם יש גם עשיה, "עשה פלא" (כמו שכתוב גם בפסוק של הנורא השלישי "אעשה נפלאות"), אבל הפשט של "נורא תהלת" הוא שה' יראוי מלהלל אותו, כפי שמפרש רש"י – הוא למעלה מתפיסה. אם כן, ברור ש"נורא תהלת" היינו נורא ביחס ללבוש הדבור. ובנוגע לנורא הראשון, חוית יעקב בהתעוררותו מהחלום, "מה נורא המקום הזה… וזה שער השמים", רומזת ללבוש המחשבה – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", "נודע בשערים בעלה" ("שער השמים" של כל אחד), היינו התקשרות לקב"ה בלבוש המחשבה.

לכן אפשר לכוון ש"מה נורא המקום הזה" מתייחס לשרש לבוש המחשבה בכתר עליון, רדל"א, האמונה שבכתר (בסוד פתגם מורנו הבעל שם טוב שבמקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש – "מה נורא המקום הזה", וד"ל). "נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא" הוא כנגד לבוש הדבור שבכתר, ה"רישא דאין", התענוג של הכתר. ו"את מעשה הוי' כי נורא הוא" הוא כנגד לבוש המעשה שבכתר, רישא דאריך, הרצון שבכתר, שהוא הראש השלישי שבכתר (והיינו לפי השיטה הרגילה אצלנו, שיטת עמק המלך).

עד כאן הרמז השני – פירוט של הכתר לג' רישין שבו.

18.  חב"ד: "המנרה נכח השלחן"

הרמז הבא לקוח ממלאכת המשכן. כאשר כתוב איך להעמיד את הכלים במשכן, יש ביטוי מאד יפה: "המנֹרה נֹכח השלחן"[כו]. ראשי התבות של הביטוי הם הנה – לשון התגלות, "הנה הנה מלך המשיח בא". במלה נכח יש שלש אותיות והיא גם עולה ג"פ הוי', כמו הכוונה של לחם ו-מלח. ג שמות הוי' רומזים תמיד ל-ג שמות הוי' בברכת כהנים. ג"פ הוי' צריך להיות "נכח" ("שויתי הוי' לנגדי תמיד").

19.   מנורה ושלחן – רוחניות וגשמיות

מה הכוונה של "המנרה נכח השלחן" בספירות העליונות? המנורה והשלחן הם בקדש, ובקדש הקדשים יש את הארון – אותיות נורא, "מה נורא המקום הזה" (ששם מקום הארון אינו מן המדה – נמנע הנמנעות, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, אי אפשר לחשוב ולחשב את זה, על דרך "נורא תהלת" שאי אפשר לבטא את זה בדבור, והיינו עוד רמז מובהק ש"מה נורא המקום הזה" מכוון כנגד שרש לבוש המחשבה שבכתר).

בדרך כלל המנורה היא חסד והשלחן הוא גבורה – מנורה בדרום ושלחן בצפון – ולכל אחד יש סגולה. סגולת המנורה היא חכמה, "הרוצה להחכים ידרים", וסגולת השלחן היא עושר, "הרוצה להעשיר יצפין", "בשמאולה [של התורה] עשר וכבוד". וכאן כתוב שצריך להיות שניהם יחד "פנים בפנים", "המנרה נכח השלחן", הדרום מול הצפון.

נראה שאמנם בדרך כלל מנורה ושלחן הם חסד וגבורה, אבל הביטוי השלם הזה, "המנרה נכח השלחן" מכוון כנגד חב"ד. המנורה כנגד החכמה, "הרוצה להחכים ידרים", השלחן כנגד הבינה, והמלה 'נכח' כנגד הדעת.

כמו שהדרום זה אברהם אבינו, יש "אלהי אברהם" – התגלות האלקות לחסד שהוא שרש נשמת אברהם, וכך יש את "אלהי יצחק". "נכח" זה התגלות, וגם "הנה" (ראשי התבות הנ"ל) זה התגלות. כתוב "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" – שרש החיוהי זה בחכמה, גילוי אור רוחני, אור המנורה, ושרש הגרמוהי זה בבינה, השלחן, גשמיות.

20.   איזון בין האור הרוחני והשפע הגשמי

בקיצור, "המנרה נכח השלחן" זה איזון של שאיפה רוחנית, "הרוצה להחכים ידרים", ושאיפה גשמית, "הרוצה להעשיר יצפין". כאן זה מאוזן.

מה זה אומר לנו לגבי העבודה של השנה הבאה? שצריך להגיע למצב כזה שיש אור רוחני וגם שפע גשמי. הרבה פעמים קוראים לזה אור ושפע, המנורה אור והשלחן שפע. יש אור רוחני ושפע גשמי, וצריך שיהיה "המנרה נכח השלחן", הסתכלות פנים בפנים. "עד דלא הוה מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין". תיקון הפנים בפנים הוא דווקא בחב"ד, באבא ואמא.

זה השרש של "הנה מלך המשיח בא" – התגלות, שיהיה במוחין, שזה מקור החיות. כתוב שמוחין הם חיים, "כי עמך מקור חיים". שיהיה איזון של "המנרה נכח השלחן", בין הרוחני והגשמי, האור והשפע, החכמה והעשירות. שיהיה אחד מול השני ובדיוק אחד לפי הערך של השני.

אם כן, הרמז הזה כולל אצלנו את כל עבודת המוחין של תשע"א, "המנרה נכח השלחן", ר"ת הנה. כמובן שהמלה "נכח" כאן היא הדעת, שפועלת את ההסתכלות פנים בפנים. שוב, שרש המנורה זה החכמה, "הרוצה להחכים", שרש השלחן זה "בינה", שם שרש הכלים-השפע, אבל מה שפועל את ה"נכח" זה הדעת – דעת שמקבלת מהכתר, קו האמצעי שיונק ומקבל וממשיך את הכח שלו מהכתר (נכח לשון כח, ומקבל את הכח הזה מהכתר העליון).

21.  חג"ת: ראובן שמעון לוי

בחג"ת יש רמז יפה שכולל את כל החג"ת, כמו שהרמז הקודם, "המנרה נכח השלחן", כולל את כל החב"ד (מלבד רמזים פרטיים על החג"ת, שנביא בהמשך).

כתוב במפורש בכל ספרי הקבלה והחסידות שחג"ת הם שלשת הבנים הראשונים של יעקב אבינו (בני לאה, אמא עילאה, אם לששה בנים כנגד ו"ק הנולדים מאמא) – ראובן שמעון לוי, שעולים בגימטריא תשע"א.

ראובן זה החסד, ראיה, תחת המנורה בחכמה כנ"ל. שמעון זה "הוי' שמעתי שמעך יראתי", "אני בינה לי גבורה" תחת השלחן. לוי הוא ה"נכח", "הפעם ילוה אישי אלי" ("אישי" בחינת חכמה ו"אלי", לאה, בחינת בינה-אמא כנ"ל), הוא פועל את הזיווג – פועל בנים ובנות.

שוב, למעלה בחב"ד יש "המנרה נכח השלחן" ובחג"ת יש ראובן שמעון לוי. ראובן כנגד החסד (העומד מתחת לחכמה, המנורה). שמעון כנגד הגבורה (שמתחת לבינה, השלחן), ולוי כנגד התפארת (שהפנימיות שלה היא הדעת, 'נכח').

22.  חסד-נצח: "שלח לחמך על פני המים"

נעבור לרמזים פרטיים. מה שמיוחד בפרצוף שלנו שהרמז הפרטי מיוחד לספירה אחת, אבל יש לו גם השלכה הלאה לעוד ספירה אחרת. הרמז של החסד, ששייך גם לנצח (ענף החסד), הוא פסוק מאד חשוב ומפורסם מספר קהלת, "שלח לחמך על פני המים" בגימטריא תשע"א[כז].

23.   לפזר צדקה בלי חשבון

הפשט של הפסוק הזה הוא שצריך לתת הרבה צדקה בלי חשבון. וסיום הפסוק "כי ברֹב הימים תמצאנו" – אפילו שנדמה לך שאתה לא מקבל הכרת תודה, ואפילו שבכלל אינך יודע כל-כך לאן זה הולך, בכל-זאת צריך לפזר, "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד".

יש כמה מדרשים על אנשים שקיימו "שלח לחמך על פני המים", ובסוף – כעבור הרבה זמן, ולפעמים גם כעבור מעט זמן – באופן פתאומי הם קבלו הכל חזרה, "כי ברב הימים תמצאנו". העניין הוא פשוט לתת, בלי חשבון. זה רמז מאד יפה מה צריך לעשות בשנה הזו – "המעשה הוא העיקר" – פשוט לקיים את הפסוק "שלח לחמך על פני המים".

24.   הבטחה פעמים צדקה

יש עוד רמזים עמוקים ששייכים למתמטיקה לגבי השנה. לא נאמר את מה שקשה, אלא רק משהו מהדברים הפשוטים, ביחס לחשבון השנה לפרט גדול, שנת 5771.

צריך לדעת דבר חשוב לגבי כל מספר, שהדבר הראשון שמתבוננים בו הוא האם זהו מספר ראשוני או לא, ואם לא מה מרכיביו. אם עושים את זה באופן ידני זה יכול לקחת הרבה זמן. מי שיודע את הכללים החשבוניים הפשוטים בזה, רואה מיד שהמספר 5771 אינו מתחלק ב‑3, 5, 7, 11, 13 [עד 13 זה כללים פשוטים, לא צריך בשביל זה מחשב. מ‑17 והלאה צריך לבדוק]. בשביל לחלק את 5771, צריך להגיע עד 29 (המספר הראשוני ה‑11 החל מ‑1) ומתברר שהוא 199 פעמים 29. שני אלה מספרים ראשוניים, כלומר שהמספר לא מתחלק יותר[כח].

היותר מפורסם בגימטריא שלו הוא המספר 199 שעולה צדקה. ידוע שמי שיש לו 200 זוז לא יכול לקחת צדקה, אבל מי שיש לו 199 זוז זכאי לצדקה – זה רמז אחד מפורסם. רמז שני מפורסם ש-עני אביון עולה 199. אז השנה הזאת מתחלקת ב‑צדקה, מכאן נסיק שצריכה להיות שנה של צדקה, זה מתקשר לרמז של "שלח לחמך על פני המים".

אבל מה זה 29? מספר יותר קטן, לכאורה יותר פשוט. יש מעט מילים ב‑29, ואחת המלים – אולי הכי פשוטה ויפה – היא הבטחה (יש בטח, 19, ויש הבטחה, 29). אם כן, שנת 5771 עולה הבטחה פעמים צדקה. זה אומר שצריך להבטיח הרבה צדקה, מראש, עוד לפני שנכנסים לשנה זו, והקב"ה יעזור שכל אחד יוכל לקיים את מה שיבטיח, ועוד יותר. "הלך בתֹם ילך בטח" – אם יבטיח בתמימות אז "ילך בטח" ויוכל לתת כמה שהבטיח. זה קשור כמובן ל"שלח לחמך על פני המים".

25.   נצח – הביצוע של החסד

המשך הפסוק, "כי ברב הימים תמצאנו", שייך לנצח. הזכות של "שלח לחמך על פני המים" היא "צדקתו עומדת לעד", "כי ברב הימים תמצאנו" – בכל רוב הימים, מכאן ועד לעתיד לבוא, עד עדי עד, "תמצאנו". על פי פשט יש לאהוב בלב, ולפשוט יד ימין על מנת לתת צדקה, אבל ברגע שאני מבצע בפועל את הצדקה זה כבר נצח – נצח הוא הביצוע של החסד. החסד רוצה לתת, ומי שעושה את זה בפועל זה הנצח.

26.   לתרום לעוסקים ברזי תורה

כתוב "שלח לחמך על פני המים", שהלחם יגיע רחוק – האבן עזרא מביא פירוש מדהים, שהכוונה כאן היא לפזר פרורי לחם לדגים בבריכה (הוא אומר שזה לא הפשט, אבל כך מישהו מפרש והוא מביא אותו) – הדגים אלה הנבראים של עלמא דאתכסיא.

אם בכל זאת רוצים לקרב את זה לפשט, אפשר לפרש שהכוונה היא לפזר הרבה צדקה למי שעוסקים בגילוי רזי תורה, "נוני ימא". אנשים שעוסקים בעלמא דאתכסיא. היות שהם בעלמא דאתכסיא אין הרבה סיכוי שיראו את התוצאות, אבל לעתיד-לבא עלמא דאתכסייא כבר יתגלה.

בקיצור, יש כאן רמז פרטי: "שלח לחמך על פני המים" – זה חסד, והחסד יורד גם לכלול את הנצח, ענף החסד.

27.  גבורה-יסוד: "יהי דן נחש עלי דרך"

יש רמז פרטי של גבורה, והוא יורד לא מגבורה להוד, ענף הגבורה (כמו ברמז של החסד שיורד לנצח, ענף החסד) אלא דווקא ליסוד. הרבה פעמים הגבורה מתבטאת ביסוד, כח גברא, כמו הסוד של יוסף-יצחק. והיינו מה שספירת היסוד נוטה לשמאל – גבורה. הפסוק כאן הוא הברכה שיעקב אבינו מברך את בנו דן "יהי דן נחש עלי דרך"[כט] בגימטריא תשע"א.

28.   קשר הגבורה ליסוד

קודם כתוב "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". דן על פי פשט הוא מדת הדין והגבורה. כתוב ששר הצבא של מלך המשיח יהיה משבט דן. כל הברכה שם מתייחסת לשמשון הגבור, גבורה, אבל גם לשמשון יש קשר ליסוד כנודע. המשל הוא "יהי דן נחש עלי דרך", ובכל ספרי הקבלה הנחש הוא הסמל של ספירת היסוד. נחש עולה משיח, וקשור למשיח בן יוסף בפרט. גם 'דרך' משמשת הרבה פעמים ככינוי וסמל של ספירת היסוד.

מה שדן הוא נחש קשור לגבורה, והוא גם פועל בגבורה לעשות נקמה (חשים בן דן עולה נחש, והוא צירוף אותיות משיח). "יהי דן נחש עלי דרך" זה צנור שהולך מהגבורה ליסוד. ה"נחש עלי דרך" זה בחינה של ה"צדיק יסוד עולם" עליו נאמר "חרב נקמת נקם ברית", פסוק שנדרש בקבלה על היסוד. מי עושה את זה? – "יהי דן נחש עלי דרך".

29.  תפארת – קו אמצעי: "מברִחַ מן הקצה אל הקצה"

על הבריח התיכון של המשכן נאמר "מברח מן הקצה אל הקצה"[ל], בגמטריא תשע"א.

הבריח התיכון הוא כינוי לספירת התפארת ומה שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה היינו מה שהתפארת עולה עד לכתר (בכלל, ועד לפנימיות הכתר בפרט) ויורדת עד למלכות, כלומר שהוא כולל את כל הקו האמצעי (קו התיכון), קו האמת ("תתן אמת ליעקב", יעקב הוא מדת התפארת בפרט כנודע), קו הנושא הפכים.

30.   לחבר את ההפכים

השרש ברח הוא צירוף אותיות חבר – תפקידו של הבריח התיכון הוא לחבר יחד את הכחות השונים וההפוכים. לפעמים מתפרש "המברח וגו'" שמבריח מעמק רום שבנצח לעמק תחת שבהוד, היינו מבריח מסוף ההתפשטות בנצח לעלית המלכות בהוד, כמו שיתבאר. וכן ידוע שלוי – שברמז הכללי של חג"ת מכוון כנגד התפארת – מתחלק לכהנים ולוים, ימין ושמאל, והבריח התיכון מחבר ומאחד אותם, כלומר שהוא מחבר את כללות קו ימין וקו שמאל, לא רק את נצח והוד בפרט.

בבריח התיכון היה נס גדול לפי מדרש חז"ל, שנעשה כנחש עקלתון שמקיף את כל ג רוחות המשכן, תופעה הקשורה להמשכת הגבורה ליסוד, "יהי דן נחש עלי דרך" הנ"ל, וד"ל.

ובעבודה: כפי שבעבודת החב"ד צריך להיות "המנרה נכח השלחן", אור ושפע פנים בפנים, כך במדות צריך להיות "מברח מן הקצה אל הקצה", היינו איחוד הקצוות, מן הקצה אל הקצה, לאחד קצוות נגדיים, דרום-צפון מזרח-מערב רום-תחת, איזון בלב על-ידי המשכת מוחין מאוזנים, ודוק.

31.  מלכות-הוד: רות נעמה

עד כאן אמרנו שני רמזים בכתר, רמז שכולל חב"ד, רמז שכולל חג"ת, רמז מחסד לנצח, רמז מגבורה ליסוד ורמז של תפארת המחבר את כל הקצוות. נשאר לנו לציין רמזים להוד ומלכות.

נתחיל עם רמז שעולה ממלכות להוד. כתוב "איהי בהוד" – היא, המלכות, מתייצבת בספירת ההוד בזמן הזיווג. "איהו [התפארת-הז"א] בנצח ואיהי [המלכות-הנוקבא] בהוד". מי שלומד כתבי האריז"ל יודע שהנצח וההוד המדוברים הם הנצח והוד דאריך, אבל בכללות המשמעות של "איהו בנצח ואיהי בהוד" היינו שהזכר נוטה, בחלק המוטבע שבנפש, לימין, לנצח, והנקבה נוטה לשמאל, להוד.

32.   שנת גיור כהלכה

בהקשר זה, תשעא עולה רות ונעמה "שתי פרידות טובות" שיצאו מלוט ובנותיו. רות ונעמה מסמלות גיור כהלכה. שתיהן שייכות לאמא תתאה, מלכות (לשם עולות כל נשמות הגרים), אבל בפרט הן מסמלות את המלכות בעליתה להוד, כי גיור כהלכה קשור לספירת ההוד. אם חלילה יש יציאה מתחום הקדושה לסט"א זה "הודי נהפך עלי למשחית", אבל אם יש ניצוץ קדוש שעולה מהקליפות, מהשבי, ונכלל בקדושת עם ישראל – זהו הוד. הוד זה יהודי, "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", ומי שהיה לו קשר לע"ז וכופר בה נעשה יהודי[לא]. אין רמז יותר יפה לגיור כהלכה מאשר רות ונעמה.

נמצא ששנת תשעא היא שנה של גיור כהלכה, שתתקיים הבטחת הצדקה של ה' (שנת הבטחה-צדקה) – שה' מבטיח שצדקה עשה עמנו שפזר אותנו בין הגוים להוסיף גרי צדק. הבטחה פעמים צדקה – הרמז של הפרט גדול ה'תשע"א – קשור לרמז זה של הפרט קטן, תשע"א: רות נעמה.

יש גם זמן מיוחד שאפשר לכוון את הרמז הזה. כשאומרים את הסליחות בפעם ראשונה, בעוד כמה שבועות – הסליחה העיקרית היא "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", ראש-תוך-סוף של רות נעמה הוא רנה. "באבֹד רשעים רנה" – איך נפעל ה"אבד רשעים"? כשמוציאים את כל הניצוצות, "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל", אז "באבד רשעים רנה", רות נעמה (ובדרך מליצה, רנה הוא שם מומלץ לבת שתוולד בשנת תשע"א). זהו רמז מתאים לכוון בסליחה הראשונה ובכל השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.

33.  פנימיות המלכות (העולה לאצילות ולרדל"א):
"צמאה נפשי לאלהים לאל חי"

יש עוד שני רמזים שקשורים למלכות. הראשון קשור לפנימיות המלכות, ולקשר של פנימיות המלכות לרדל"א, כידוע ששרש המלכות ברדל"א – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" (התפארת, סוד "מברח מן הקצה אל הקצה", עולה עד לפנימיות הכתר כו', אך פנימיות המלכות מושרשת ברדל"א ממש וב"חביון עז העצמות" שברדל"א, וד"ל).

34.   כאיל תערוג

יש שני פסוקים סמוכים בתהלים, "כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים"[לב]. "צמאה נפשי לאלהים לאל חי עולה תשע"א. לענייננו זו מציאות של השתפכות הנפש.

המפרשים מתלבטים בשאלה למה הפֹעל "תערג" כתוב בלשון נקבה והרי 'איל' הוא לשון זכר! יש מי שפירש שאיל הוא שם כולל לזכרים ונקבות, אך הנקבה עורגת יותר מהזכר. ורש"י מפרש: "אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום, ומה היא עושה? חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. 'כאיל תערוג'. כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג, דבר הכתוב בזכר ובנקבה. הזכר עורג על עסק המים כמו שפרשנו, הנקבה כשהיא כורעת לילד והיא צועקת הקב"ה מרחם עליה".

כשהמלכות עדיין למטה, בעולמות התחתונים, היא "צמאה לאלהים", וכשהיא עולה לקדושת האצילות (שם אלהים שבמלכות), אז היא צמאה ל"אל חי" ליסוד ("אל חי" זה יסוד). זו עלית המלכות, וכל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, ועד שמגיעה לשרש המלכות ממש, רדל"א.

35.   הניגונים של תשע"א

זה רמז שמתאים לכל מוסדות החינוך. לשני הפסוקים האלה יש ניגון של הצמח צדק, מתחיל מ"כאיל תערוג" וממשיך "צמאה נפשי לאלהים לאל חי וגו'". זהו גם הפסוק לפיו חיבר האבן עזרא פיוט לשבת קדש. ראוי שלקראת השנה הבאה הילדים ילמדו לנגן את הניגון של הצ"צ וגם את הניגון לפיוט של האבן עזרא. יש על זה שני ניגונים ידועים לנו, הניגון שהרבי מהר"ש היה שר ועוד ניגון יפה ששמענו על פיוט זה. אם כן, יש פה שלשה ניגונים הקשורים לרמז זה, וכדאי שכולם ילמדו אותם לקראת השנה הבאה.

36.  מלכות היורדת לבי"ע: "גרש ירחים"

הרמז האחרון הוא מברכת יוסף, שארצו ברוכה, "גרש ירחים"[לג] בגימטריא תשע"א.

הרמז הזה שייך למלכות כפי שהיא יורדת למטה, לעולמות התחתונים בי"ע על מנת להחיותם ולתקן אותם. הרמז הקודם היה איך שהמלכות עולה לאצילות, ושם מתייחדת עם היסוד, "אל חי", עד שעולה מעלה מעלה לשרשה ברדל"א ועד למרחב העצמי של אוא"ס ב"ה (בסוד כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש, במרחב העצמי כו'). כעת נתבונן ברמז איך שהמלכות יורדת לעולמות התחתונים על מנת לברר את הבירורים למטה.

37.   ירידת השפע

מה זה "גרש ירחים"? רש"י מפרש "יש פירות שהלבנה מבשלתן ואלו הן קשואין ודלועין". אותם ירקות שהארץ מגרשת-מוציאה – זוהי פעולת הירח, דוד מלך ישראל חי וקים, כאשר הוא יורד למטה עד עולם העשיה. זוהי פעולת שפע, פעולת "שלחן" (כנ"ל ברמז "המנרה נכח השלחן", גם קשור לרמז "שלח לחמך וגו'" בחסד, וכידוע ששרש שלחן הוא שלח) – השפע נמשך מאמא עילאה, שרש השלחן, עד לאמא תתאה, המלכות, שיורדת להמציא שפע לעולמות התחתונים.

כל חקלאי רוצה לדעת את הסודות של השנה הבאה, במה כדאי להשקיע ולזרוע. כל מי שתמסור לו את הסוד הזה תקח אחוזים – כמובן, בשביל הדגים ("נוני ימא" כנ"ל) – והסוד שזו שנת "גרש ירחים", שנה טובה לקשואים ודלועים. כדאי לאכול אותם, אפשר לעשות הרבה תבשילים טעימים ובריאים עם קשואים ודלועים.

38.  סיכום הפרצוף

עד כאן השלמנו את הפרצוף, עם כמה חידושים איך בונים פרצוף (ודוק שיש כאן עשרה רמזים, הגם שאינם לפי עשר הספירות בפשטות אלא במורכבות מה, סוד "מעשה מרכבה")[לד]. כדי שנזכור נחזור בקיצור:

"קרן חזות" (קביעה רצונית איך כובשים את העולם, איך מלך המשיח צומח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – מאלכסנדר מוקדון. גם הקרן צומחת מהמצח והיא בחינת צמח, כך כתוב).

נורא-נורא-נורא (ג' רישין שבכתר)

"המנרה נכח השלחן" (האיזון בשכל)

ראובן-שמעון-לוי (חג"ת)

"שלח לחמך על פני המים" (חסד-נצח)

"יהי דן נחש על דרך" (גבורה-יסוד)

"מברח מן הקצה אל הקצה" (תפארת-קו אמצעי)

רות-נעמה (מלכות-הוד, שנת גיור כהלכה; בזכות צדקה בלי חשבון של "שלח לחמך על פני המים" זוכים גם לנקמה בגוים, על פי תורת המלך, וגם לגיור כהלכה)

"צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (עלית המלכות עד רדל"א)

"גרש ירחים" (ירידת המלכות להשפיע שפע, מטה מטה עד לעולם הגשמי).

ננגן את הניגון של הצ"צ ל"כאיל תערג", ואח"כ נשיר את "לבי ובשרי". מסופר שמכל פיוטי השבת החתם-סופר היה שר רק את זה. גם מהרבי מהר"ש, שמדי פעם היה שר את הזמירות, אנחנו מכירים רק את הניגון שהוא היה שר על הפיוט הזה.

תהא שנת "צמאה נפשי לאלהים לאל חי", מבצע שכולם ילמדו השנה את הניגון הזה.

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.