החדש של אפרים

בע"ה

ליל שבת ויקהל תשפ"ד – כפ"ח

תיקון הציונות באדר-שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת מסר הרב שיעור מיוחד לבנות אולפנת לבונה, על עבודת חדש אדר בכלל, ובפרט בשנת העיבור, בהקשר של גאולת הכלל. פרק א עוסק ביחס בין גאולת אדר-פורים לגאולת ניסן-פסח כיחס בין "אתחלתא דגאולה", גאולת הגוף, וגאולה שלמה, מציין את הזיקה המיוחדת של פורים לארץ ישראל ולומד מכך על העבודה של תיקון הציונות בדורנו, בתביעה להנהגה על פי תורה שתאפשר לאלופו של עולם לדור בבית שנבנה בארץ ישראל. בהקשר זה מסביר פרק ב את סוד השקלים שנותנים בחדש אדר כתיקון שיקול הדעת – לו זוכים על ידי ההתקשרות למשה רבינו – שהוא ההכרעה לימין, למבט שדן את המציאות לכף זכות. תיקון שיקול הדעת הוא ההתמודדות הנכונה עם הערב-רב ובטול הכלאים המזיקים. קווי-היסוד של השיעור מבוססים על שני דרושים בספר אהבת שלום, הנלמד כסדרו בשנת תשפ"ד.

א. "אתחלתא דגאולה" באדר

גאולה באדר

שבת שלום. ברוכות הבאות. אנחנו נמצאים בשבת-מברכין אדר שני שהיא גם שבת שקלים – נדבר בעזרת ה' על שני הענינים.

חז"ל אומרים שצריך "למסמך גאולה לגאולה"[ב] – לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח – ולכן פורים הוא באדר הסמוך לניסן, אדר-שני שאנחנו מתכוננים אליו. אנחנו רוצים גאולה, תמיד מדברים על הגאולה, אבל מתברר שיש שתי בחינות של גאולה – גאולה של אדר, של פורים, וגאולה של ניסן, של פסח. צריך להבין את ההבדל בין הגאולות האלה, ולדעת איזו גאולה צריכה להיות בחדש אדר.

בפורים יש סגולה של "פרו ורבו"[ג] והמזל של חדש אדר בכלל הוא דגים, שנתברכו בפריה ורביה[ד]. הדבר מודגש באופן מיוחד בשנה מעוברת, כאשר בחדש העיבור – אדר-שני, בו חוגגים את פורים – יש סגולה של עיבור, של הריון. המשיח יבוא בחדש ניסן, "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל"[ה], אבל חדש אדר, חדש העיבור, הוא זמן מסוגל בו עם ישראל נכנס לעיבור עם המשיח – המשיח כבר נמצא בפוטנציאל, בעיבור, והוא נולד בחדש ניסן.

השבט של חדש אדר

יש בשנה שנים עשר חדשים ובעם ישראל ישנם שנים עשר שבטים – ברור שישנה הקבלה. בנוגע להקבלה הזו יש כמה וכמה שיטות:

השיטה הכי מקובלת, לפי האריז"ל[ו], היא שחדשי השנה – החל מניסן – מקבילים לסדר דגלי המדבר, שהוא-הוא גם סדר השבטים בהקרבת קרבנות הנשיאים: הראשון הוא יהודה, כנגד חדש ניסן, ועמו ב"דגל מחנה יהודה" גם יששכר וזבולון כנגד אייר וסיון; אחר כך בא "דגל מחנה ראובן" – ראובן-שמעון-גד כנגד תמוז-אב-אלול; יוסף הצדיק מתחלק לשני השבטים, כפי שמברך אותו יעקב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"[ז], ויעקב גם מקדים את אפרים למנשה, "וישם את אפרים לפני מנשה"[ח], משום שלמרות ששניהם גדולים וצדיקים מאפרים עתיד לצאת צדיק גדול יותר[ט]. כך בסדר המחנות-הנשיאים-החדשים קודם אפרים למנשה, כאשר ב"דגל מחנה אפרים" נכלל גם בנימין, בנה הנוסף של רחל, ואפרים-מנשה-בנימין מקבילים לחדשים תשרי-חשון-כסלו; סיום השנה הוא ב"דגל מחנה דן", "מאסף לכל המחנות"[י], הכולל את דן-אשר-נפתלי כנגד טבת-שבט-אדר.

לפי ההקבלה הזו חדש אדר שייך לשבט נפתלי. כתוב[יא] שנפתלי הוא נֹפת-לי – נפת היינו מתיקות, מֶתֶק, והמתיקות של נפתלי מתאימה לחדש אדר עם חוש השחוק ששייך לו[יב] (בארמית מתיקות היא ביסום, דבר המתבטא ב"חייב איניש לבסומי בפוריא וכו'"[יג]). איפה פורים נמצא אצל נפתלי? בברכת נפתלי כתוב שהוא "הנֹתן אמרי שפר"[יד] – שפר היינו ש-פר, השער של פורים[טו].

יש הקבלה נוספת[טז], פשוטה עוד יותר, שמקבילה את השבטים והחדשים לפי סדר הלידה שלהם. בהקבלה הזו ניסן איננו יהודה אלא ראובן, והחדשים מניסן עד אדר הולכים לפי סדר לידת השבטים – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין (או כסדר הלידה בחלוקה לאמהות – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף, בנימין[יז]).

בהקבלה הזו (בשני האופנים) חדש אדר מקביל לשבט בנימין – בנימין נקרא בן-ימין משום שהוא היחיד שנולד בארץ ישראל, הנקראת ארץ הימין[יח] (ולקמן נדבר עוד על הימין). מה הקשר בין בנימין לפורים? הכי פשוט – גיבורי המגלה, אסתר המלכה ומרדכי היהודי, באים משבט בנימין.

יש שיטה נוספת שכתובה, שמבוססת גם היא על סדר הלידה, אבל בה מחליפים רק את סדר שני הבנים האחרונים, בני רחל, יוסף ובנימין, ומקדימים את בנימין ליוסף. לפי השטה הזו חדש אדר בכלל שייך ליוסף הצדיק. אדר הוא החדש היחיד בשנה שיכול להתחלק לשני חדשים, אדר-ראשון ואדר-שני, ויוסף הוא היחיד בין בני יעקב שמתחלק לשני שבטים, מנשה ואפרים. יעקב אבינו מברך את בני יוסף, מנשה ואפרים, "וידגו לרוב בקרב הארץ"[יט] – ברכה בפריה ורביה כדגים, המזל של חדש אדר[כ].

לפי ההקבלה הזו גם מנשה קודם לאפרים, לפי סדר הלידה שלהם, כך שאדר-שני, אליו אנחנו נכנסים, שייך לשבט אפרים. אם "שפר" של נפתלי רמז לפורים, הרמז באפרים מובהק הרבה יותר – יש בו א ואחר כך כל אותיות פֻרים, שכתוב במגלה גם בכתיב חסר[כא]. בשיעור היום נלך עם ההקבלה הזו, המתאימה במיוחד לשנה מעוברת, ונתבונן בענינו של חדש אדר-שני, אליו אנחנו נכנסים, כמכוון לשבט אפרים.

פורים ארץ-ישראלי

למה יעקב מקדים את אפרים למנשה? מי הצדיק שיוצא מאפרים? ממנשה יוצא השופט גדעון, ירובעל, שרב עם הבעל והרס את המזבח שלו[כב]. העם רצה להמליך את גדעון, אבל גדעון אמר שרק ה' הוא המלך[כג]. אבל מאפרים יצא יהושע בן נון, שהוא צדיק גדול – "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה"[כד], יהושע מקבל את האור של משה ומאיר בו את המציאות. יהושע עושה דבר שגם משה רבינו לא עשה – הוא מכניס את עם ישראל לארץ ישראל. לפי זה, יש קשר מיוחד בין פורים לארץ ישראל (גם בהקבלה הראשונה, לפיה בנימין שייך לאדר, יש קשר כזה – כפי שצוין שבנימין הוא היחיד שנולד בארץ).

לכאורה, הנס של פורים לא שייך לארץ ישראל, שהרי הוא היה בשושן הבירה, כאשר עם ישראל "מפֻזר ומפֹרד בין העמים בכל מדינות מלכותך"[כה] של אחשורוש, ואפילו אחרי הנס "אכתי עבדי אחשורוש אנן"[כו]. לכן, לפי אחת הדעות, לא אומרים הלל בפורים. ובכל זאת, מההקבלה כאן רואים שיש קשר לארץ ישראל. באמת, בפורים יש קשר מיוחד ליהושע בן נון, שהכניס אותנו לארץ, שהרי שושן פורים נקבע דווקא ב"ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון"[כז]. בירושלמי מפורש שכך הוא מפני ש"חלקו כבוד לארץ ישראל"[כח] (כראוי לה, שהרי ארץ ישראל, העולה כבוד פעמים הוי'), כפי שפסק הרמב"ם "ולמה תלו הדבר בימי יהושע? כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל... ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה"[כט] (ויש המסבירים זאת כחלק ממגמת נס פורים לחזור לארץ ישראל ולבירתה המקדש בירושלים וכך לחדש את קדושת ערי חומה בארץ ישראל[ל]). היום, כאשר אנחנו בארץ ישראל, צריכים להתבונן בפורים במיוחד בהקשר של הכניסה לארץ.

משיח בן אפרים

ידוע שישנם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד[לא]. בהרבה מקומות משיח בן יוסף נקרא בפירוש משיח בן אפרים[לב]. יחסית, משיח בן יוסף – משיח בן אפרים – הוא ההכנה לגאולה ומשיח בן דוד הוא הגאולה השלמה. כך מסבירים[לג] את היחס בין הגאולה של אדר והגאולה של ניסן. הרבי תמיד אמר[לד] שבנוגע לגאולה העיקר הוא ההלכות שברמב"ם, ולא המדרשים השונים, ואנחנו רגילים להסביר[לה] שאף שהרמב"ם לא מזכיר את שני המשיחים הם נכללים אצלו בשני שלבים של המשיח האחד, שבתחלה הוא "חזקת משיח" ורק אחר כך הוא הופך ל"משיח ודאי"[לו] – גם אותו סדר של הכנה לגאולה וגאולה שלמה (דוגמת העיבור והלידה של המשיח, כנ"ל לגבי חדש העיבור והגאולה בניסן).

כידוע, יש כמה דעות מהו שמו של משיח[לז]. בתלמוד ירושלמי כתוב ששמו דוד[לח], כמו דוד המלך הראשון. אבל יש מקומות בחז"ל שה' קורא למשיח – אפילו בלי להבחין באיזה משיח מדובר – אפרים[לט]. כמה עולה אפרים[מ] ועוד דוד? משה, ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[מא] (ועוד נתייחס אליו באריכות בהמשך בע"ה).

יש ביטוי שכולם מכירים, אבל אולי לא יודעים שהוא כתוב בפירוש לגבי חדש אדר – "אתחלתא דגאולה"[מב]. כתוב בחסידות[מג] שב"למסמך גאולה לגאולה" הגאולה של אדר היא "אתחלתא דגאולה" המכינה לגאולה השלמה של ניסן. אפשר גם לרמוז שאדר מתחיל באותיות אד – ר"ת אתחלתא דגאולה. כתוב[מד] שפורים הוא גאולת הגוף – ה"אתחלתא דגאולה" היא גאולת הגוף, שאפשרית דווקא בארץ ישראל, והיא הכנה לגאולת הנפש (גאולת פסח-ניסן[מה]). חז"ל אומרים ש"כל ההתחלות קשות"[מו] – בגאולה השלמה של ניסן יש נסי-נסים[מז], נסים גלויים בהם הכל גלוי וברור, אבל ה"אתחלתא דגאולה" של אדר היא נסים נסתרים, יש עליות וגם ירידות ונפילות, קשיים ב"אתחלתא דגאולה".

תיקון הציונות

מהי בתנ"ך ממלכת אפרים? ממלכת הצפון, ממלכת ישראל, שבמושגים שלנו היום היא מדינה לאומית חילונית[מח]. מאפרים יצא יהושע בן נון, אבל גם יצאו ממנו רשעים גדולים כמו ירבעם בן נבט[מט] וכל המלכים הרשעים בממלכת ישראל, ממלכת אפרים, נקראו על שמו. ממלכת יהודה היתה הממלכה הדתית, הנאמנה לה', והיו בה מלכים צדיקים כמו דוד המלך, יהושפט, חזקיהו ויאשיהו, שהחזירו בתשובה את העם – אבל זה לא החזיק מעמד, רוב הזמן הרוח של ממלכת הצפון השתלטה גם על ממלכת הדרום.

נגיד את הנקודה במילים יותר פשוטות, שקשורות לאקטואליה: חדש אדר הוא חדש של תיקון הציונות. ציון בגימטריא יוסף – יש לה שייכות מיוחדת ליוסף. גם היום יש בארץ ממלכה שלא מונהגת על פי תורה, כמו ממלכת אפרים. יש תהליך של שיבת ציון, של שחרור הגוף היהודי – הכל בנסים נסתרים, מלובשים בטבע, הנסים המאפיינים את חדש אדר. הבעיה היא שיש שיבה לציון בלי המשמעות הנוספת של שיבה – בלי לעשות תשובה. מי שיודע זאת וצריך לתקן את הענין הוא מי שיושב כאן סביב השלחן – זו אחריות שלנו.

להכניס את האלף לבית

בזהר[נ] מוסבר ההבדל בין אמירת השבטים "כֻלנו בני איש אחד נחנו"[נא] לאמירה "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו"[נב] שבפעם הראשונה הם לא כללו אתם את יוסף[נג] ובפעם השניה הם כללו גם את יוסף. יוסף הוא סוד האות א (מה שניכר במיוחד דווקא אצל אפרים, א-פֻרים, כנ"ל), שרק כאשר הוא מצטרף לשבטים הם יכולים לומר "אנחנו". לפי דברי הזהר מסביר האריז"ל[נד] שה-א הזו היא ה-א שבמילוי האות ואו ומוסיף כוונה יפה לשנה מעוברת – יוסף הוא חדש העיבור, ה-א הניצבת בין ו חדשי החורף, מתשרי עד אדר, ל-ו חדשי הקיץ, מניסן עד אלול.

הזהר שם[נה] מסביר שהאות א היא דכורא והאות ב היא נוקבא[נו]. האות בית היא כמו "'ביתו' זו אשתו"[נז] – העולם נברא ב-ב רבתי של "בראשית" והוא מיועד להיות דירה-בית לה' יתברך[נח] (ורמז: בראשית אותיות בית-אֹשר[נט]). לשם כך צריך להזמין את האלף, אלופו של עולם[ס], אל תוך הבית. זהו בכלל הסוד של חדש אדר, א-דר, הרומז לכך שאלופו של עולם דר בעולמנו[סא], "שש ושמח בדירתו בתחתונים"[סב]. איך עושים זאת? על ידי התורה – צריך להכניס את ה-א של "אנכי", ראשית מתן תורה, לתוך ה-ב של "בראשית", בריאת העולם. למה יעקב אוהב את אפרים? כאשר יעקב ירד למצרים מנשה היה המשנה ליוסף, העוזר הראשי של המשנה למלך, ואילו אפרים למד תורה מפי יעקב ב"בית תלמוד" שלו במצרים[סג] – יעקב הוא עמוד התורה[סד] והוא אוהב במיוחד את מי שעוסק עמו בתורה (כשם שיוסף למד שבע עשרה שנים מיעקב, ולכן אהב אותו יעקב במיוחד[סה]). טוב מאד שיש גוף, שיש בית, הוא העיקר בשביל דירה בתחתונים, אבל צריך שהוא ינהג על פי תורה – "אתחלתא דגאולה" תלויה בכך שהמלכות של עם ישראל בארץ ישראל תנהג על פי תורה (ואז זו ראשית הנהגתו של המשיח, כמו שמתאר הרמב"ם, וחלק מפעולתו בדרך לגאולה האמתית והשלמה)[סו].

מה קורה כשהבית לא ממלא את היעוד שלו? כשלא מזמינים את האלף להכנס? אז יש כח מיוחד דווקא לנשים – שמייצגות את המציאות, שהן הסוד של "'ביתו' זו אשתו" – להסביר מה חסר במציאות ולתבוע לגלות בתוכה את ה-א, את התורה, כדי שהזכר העליון, אלופו של עולם, ישכון בבית. זו הנקודה שדברנו כמה פעמים[סז], במיוחד עם הבנות שלומדות כאן, של "כן בנות צלפחד דֹברות"[סח] – שדווקא לנשים יש את הכח המיוחד לחולל כאן את השינוי. גם בפורים העיקר הוא האשה, מרדכי הוא המשנה למלך אבל אסתר היא המלכה. המלך שם הוא אחשורוש, מלך גוי, אבל חז"ל דורשים שהוא רומז ל"מלך שאחרית וראשית שלו"[סט] (בסדר משונה, שמקדים את ה"אחרית" ל"ראשית"). בלי אסתר לא היה לנו פורים – היא זו שאומרת לחכמים "קבעוני לדורות" ו"כתבוני לדורות"[ע], היא התביעה של המציאות, של הבית[עא], להשרות בתוכו את אור התורה.

ב. תיקון שיקול הדעת

"משמיעין על השקלים ועל הכלאים"

אנחנו נמצאים בשבת שקלים. מסכת שקלים פותחת "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים".

השקלים מלווים אותנו בכל חדש אדר – "משמיעין על השקלים" בראש חדש, "בחמשה עשר בו שלחנות היו יושבין במדינה"[עב] והכל כדי שיתרמו במשך כל החדש, עד לתרומה משקלי השנה החדשה לקרבנות הציבור בר"ח ניסן.

גם על הכלאים משמיעים בראש חדש, משום שזהו זמן זריעה – קשור למה שהוסבר לעיל על חדש העיבור, כל מה שעתיד לצמוח-להוולד בניסן נזרע-נקלט בחדש אדר – כדי שיבררו את הזרעים שעומדים להזרע (ואם מעורב בהם מין אחד, בשיעור של יותר מאחד מעשרים וארבעה, ימעטו אותו), ושוב "יוצאין אף על הכלאים" בחמשה עשר באדר, כדי לדאוג לעקור כלאים שצמחו[עג]. רואים שאלו שני ענינים חשובים, שהמשנה קושרת יחד ומדגישה בהקשר של חדש אדר.

לכן, צריך להבין את הענין הרוחני של שקלים, את הענין הרוחני של כלאים וגם את הקשר ביניהם[עד]:

"מוליך לימין משה"

הסוד של שקלים שייך לתיקון שיקול הדעת. דברנו שבוע שעבר על "אין שמחה כהתרת הספקות"[עה] – כאשר יש ספק, בגימטריא עמלק[עו], צריך שיקול דעת כדי להכריע נכון. כתוב[עז] שעד ביאת המשיח עדיין תתכן טעות בשיקול הדעת, גם אצל צדיק גדול, וביאת המשיח קשורה דווקא לתיקון שיקול הדעת בשלמות.

כאשר נמצאים בפרשת דרכים (הסימן של שנת תשפ"ד, כפי שדובר באריכות[עח]) צריכים להכריע אם לפנות לימין או לשמאל. תיקון שיקול הדעת הוא לדעת ש"כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין"[עט]. הכוונה הפשוטה היא לא להכרעה בין ימין ושמאל פוליטי, שצריך לתמיד להיות ימין קיצוני – אולי גם זה נכון... – אלא ימין ושמאל של הפנימיות, חסד וגבורה. בכל מקרה בו יש התלבטות האם לקרב או לרחק, התלבטות בין "ימין מקרבת" ל"שמאל דוחה"[פ], צריך להכריע לימין, לדון את המציאות בעין טובה. הסגולה לתיקון הדעת והטייתה לימין היא נתינת צדקה בשופי – נתינת "מחצית השקל" בחדש אדר וגם ריבוי מתנות לאביונים בפורים[פא], כדברי הרמב"ם[פב] שמתנות לאביונים הם עיקר שמחת פורים וראוי להרבות בהם יותר מבשאר הוצאות החג. צריך להרבות בצדקה בכסף, וגם מי שאין לו עדיין מליונים לתת לצדקה יכול וצריך לתת, כמו שלמדנו[פג] על "מתן אדם"[פד], האדם צריך לתת עצמו, להתנדב, וזה אפילו יותר חשוב.

תיקון שיקול הדעת שייך להתקשרות למשה רבינו: כדי לדון נכון את המציאות הדיין צריך להיות בקי במשנה – בכל הדינים שיש בהם הכרעה ברורה – וגם בעל שיקול הדעת[פה]. משנה שיקול הדעת ר"ת משה – את המשנה, שהיא כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה, כל מה שהדיין צריך לדעת, קבלנו ממשה רבינו (ואף כתוב[פו] שכאשר זכה משה לשער ה-נ, בשעת הסתלקותו נכנסה בו האות נ – בסוד הר נבו, נ-בו – והוא הפך למשנה[פז]), ומשה רבינו הוא סוד הדעת של כל עם ישראל[פח], המתקן את שיקול הדעת.

גם סוד מחצית השקל רומז למשה רבינו – ראשי התיבות הם מה, כמאמר משה רבינו "ונחנו מה"[פט], וכשמוסיפים את ה-ש של "השקל"[צ] (שהיא עיקר ראש התבה) רומז "מחצית השקל" למשה. שאר האותיות ב"מחצית השקל" עולות כמנין שלשת האבות, אברהם-יצחק-יעקב – שיקול הדעת הנכון הוא גילוי תכונות עם ישראל, רחמנים בישנים וגומלי חסדים[צא], הנוטים תמיד לימין[צב]. למשה רבינו נאמר הציווי על השקלים, "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם"[צג], אבל הביטוי החד-פעמי בתורה "ראש בני ישראל", רומז כאן גם לאמירה לבני ישראל שעליהם להתקשר לרבי[צד] – "תשא את [במובן של תתחתן עם] את ראש בני ישראל" (ואזי זוכים "לפקדיהם", מלשון פקידת איש את אשתו, פקידת הגאולה, "פקד פקדתי"[צה] על ידי משה). גם בפשוטו של הפסוק, משה רבינו מצטווה לשאת את ראש בני ישראל – לקרב אותם אליו כדי לתקן את דעתם ולגלות בתוך כל אחד ניצוץ רבי, ניצוץ שלו עצמו.

לפעמים כתוב שדעת משה רבינו היא "יקוב הדין את ההר"[צו], אבל כתוב גם "מוליך לימין משה"[צז] – תיקון שיקול הדעת על ידי משה הוא הנטיה בעומק הדין לצד הימין והחסד[צח].

תיקון הכלאים

לפני שנעמיק בסוד הכלאים הנוגע לעניננו, נקדים דבר אקטואלי: כלאים הם גם מלשון כלא[צט]. לכן, תיקון הכלאים בחדש אדר הוא סגולה לשחרור כל הכלואים-החטופים בחדש הזה, בעזרת ה'.

תיקון הכלאים קשור לתיקון של החטא הקדמון, האכילה מ"עץ הדעת טוב ורע"[ק]. האכילה מעץ הדעת גרמה לתערובת אסורה – כלאים – של טוב ורע[קא]. כמובן, הפרדת התערובת האסורה, הדעת השלילית, והרחקת הרע מתחום הקדושה קשורה לשיקול הדעת הנכון שיש לזכות לו בחדש אדר.

המיוחד באיסור כלאים הוא שכל אחד משני המינים שמעורבים בו מותר מצד עצמו, ורק התערובת שלהם אסורה – רק העירוב יוצר מציאות של טוב ורע (ובסופו של דבר כולה אסורה, כולה רע). כלומר, בשרש כל מה שנמצא בתערובת הזו הוא טוב, ואם רק ישכילו לשים כל דבר במקומו הנכון יהיה אפשר לקרב-להציל כל מה שנמצא בתערובת (ואולי אפשר להגיע בסופו של דבר לתרכובת נכונה וראויה[קב], כפי שהכלאים מותרים בציצית[קג] ואף מצוה גמורה בבגדי הכהן הגדול במקדש[קד]).

היחס לערב רב

כל ההתבוננות הזו מתקשרת לעוד נושא 'רגיש' – סוד הערב-רב. אנחנו נמצאים היום במצב בו רבים מעם ישראל נמצאים בארץ ישראל, ולב ישראל חי וערני, מאמין ורוצה לנהוג בדרך הנכונה, אך ישנה הנהגה שלא הולכת על פי תורה. יש מי שרוצה לומר שכנראה ההנהגה הזו שייכת לערב-רב – שאלו אנשים שהתערבו בכרם בית ישראל (כ"כלאי הכרם") ושצריך לדחות אותם החוצה כדי לתקן את המצב של עם ישראל. זהו נושא שדובר עליו הרבה פעמים[קה], מאז ימי שכם, והוא דוגמה מצוינת לצורך לתקן את שיקול הדעת ביחס למציאות של כלאים-תערובת:

צריך לזכור שההכרעה לקבל את הערב-רב היתה הכרעה של משה רבינו – שיקול דעת שלו[קו] (והרמז: ערב רב בגימטריא דעת). מכיון שיצאו מכך דברים לא טובים משה רבינו צריך לחזור בגלגול בכל דור כדי לתקן זאת, אך כתוב שהוא חוזר כדי לקבל אותם בצורה נכונה. פתחנו בקשר של חדש אדר-שני לשבט אפרים. האותיות שבאמצע מלים ב"דגל מחנה אפרים" הן גר – קשור לגיור כהלכה, נושא שהרבי דבר עליו כמעט כל שנה בפורים וקשור ל'מהפכה הרביעית' שלנו[קז]. הערב-רב היום הוא ניצוצות יהודיים שנתערבו בין האומות. ממלכת אפרים היא ממלכת עשרת השבטים, אשר גלו עם חורבנה – הם נעלמו בין האומות והם צריכים לחזור (וחלקם התחילו לחזור). יש מחלוקת בחז"ל[קח] האם עשרת השבטים עתידים לחזור או שהם נטמעו בגוים ולא יחזרו שוב. שיקול דעת שלנו צריך להיות לימין – להכריע שהם עתידים לחזור, ובמדת הצורך לעבור שוב גיור כהלכה. יש דוגמאות נוספות הרבה יותר קרובות אלינו, כמו אנוסי ספרד ופורטוגל, שהצאצאים שלהם פזורים בעולם. כמה צאצאי אנוסים יש? יש מי שמעריך זאת במאה מליון ויש מי שמעריך זאת בהרבה יותר... כמובן, ישנן גם נשמות גרים המעורבות בין העמים שאינן זרע ישראל באופן ישיר. צריך לדעת לקבל את הנשמות האלה ב"ימין מקרבת", מתוך שיקול דעת נכון – חייבים שהם יתגיירו כהלכה, גרות-אמת עם כל התנאים, אך רגש הכללי כלפיהם צריך להיות קירוב.

בכל אופן, האם אפשר להצביע על מישהו היום בתוך עם ישראל ולומר שהוא בעצם שייך לערב-רב וצריך להרחיק אותו? כפי שהסברנו הרבה פעמים, זיהוי של אדם מסוים כערב-רב הוא טעות בשיקול הדעת באופן שבו יש להבין את פנימיות התורה. החסידות מלמדת שהערב-רב נתערב בתוכנו, כך שבכל אחד יש נקודת ערב-רב שצריך לתקן, ואי אפשר לזהות אותו עם איש מסוים. אדרבא, הערב-רב שבתוך כל אחד הוא בדיוק מה שגורם לטעות בשיקול הדעת – הנטיה לשמאל, להרחיק ולדחות מישהו, היא-היא הערב-רב שמשבש את הדעת, ותיקון שיקול הדעת הוא דחית תכונות הערב-רב והנטיה לימין שטבעית ליהודים רחמנים וגומלי חסדים.

באופן מעשי, כאשר מדברים על תיקון הציונות – הענין של חדש אדר-שני – צריכים לדעת כיצד להסתכל נכון על אנשי הציונות, מתוך מבט שדן לכף זכות. המבט המקרב איננו השלמה עם המציאות – אי אפשר להשאיר את ההנהגה שלא על פי תורה – אבל הוא מזהה את המניעים הטובים, הכוונות הטובות, של מי שהקימו את המדינה ויודע להבחין גם בפעולות הטובות שלהם. אם יש גביר שהוא שמאל קיצוני והוא גם תומך בפעולות של השמאל הקיצוני – כל הבעיות ביחד... – צריך להסתכל עליו בעין טובה, לזהות את הטוב שבו ולקרב אותו ב"ימין מקרבת" (שיתמוך בכספו גם בפעולות של הימין, זו התחלה טובה של קירוב...).

שיהיה לנו אדר שמח, פורים שמח, עם תיקון המציאות בארץ – שנזכה ל"אתחלתא דגאולה" ומתוכה לגאולה האמתית והשלמה, "מסמך גאולה לגאולה"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• באדר יש "אתחלתא דגאולה" – המשיח נמצא בעיבור – ובניסן זוכים לגאולה שלמה, לידת המשיח.
• לאדר יש קשר (לפי ההקבלות השונות) לשבט נפתלי, לשבט בנימין ולשבט אפרים.
• לנס פורים – שהיה בגלות – יש זיקה מיוחדת לכניסה לארץ ישראל.
• אדר וניסן הם בסוד משיח בן יוסף (אפרים) ומשיח בן דוד.
• ב"אתחלתא דגאולה" הנסים נסתרים ומורגש "שכל ההתחלות קשות" ובגאולה השלמה הנסים גלויים.
• שיבת ציון צריכה להיות מלווה בתהליך של תשובה אל ה'.
• אל תוך הבית שנבנה בתחתונים צריך להמשיך את אלופו של עולם בכח הנהגת התורה.
• "אתחלתא דגאולה" תלויה במלכות ישראל הנוהגת על פי תורה – ראשית פעולתו של המשיח.
• לנשים כח מיוחד לייצג את צרכי המציאות ולתבוע את גילוי התורה בתוכה.
• ההכנה לגאולה היא תיקון שיקול הדעת – שיטה תמיד לימין, לכף זכות.
• הסגולה לתיקון שיקול הדעת היא נתינת צדקה בשופי – מחצית השקל ומתנות לאביונים.
• תיקון שיקול הדעת הוא בכח ההתקשרות למשה רבינו.
• תיקון הכלאים הוא שימת כל דבר בתערובת במקומו הראוי לו.
• דעת משה היא לקבל את הערב-רב והוא חוזר בכל דור להשלמת הענין.
• אסור לזהות את הערב-רב עם אדם מסוים – בכל אחד יש נקודת ערב-רב.
• שיבוש שיקול הדעת – בנטיה ל"שמאל דוחה" – הוא נקודת הערב-רב.
• יש להביט בעין ימין גם על מיסדי המדינה ולזהות את כוונותיהם הטובות ומעשיהם הטובים – מבלי להרפות מהשאיפה לתיקון החסרונות והחתירה להנהגה על פי תורה.