קבלת פני שכינה

בע"ה

אור לי"ז אייר תשפ"א – הקלטה טלפונית

לקו"ת שיר השירים (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במסגרת העיסוק בסודות שיר השירים, ה'מבצע' העיקרי בתקופה הזו, לימד הרב מאמר נוסף בלקוטי-תורה על שיר השירים. זהו מאמר מיוחד העוסק בעבודת התפלה מתוך החויה שהשכינה מדברת מתוך פיו של המתפלל (ולו נותר רק להאזין לה) – מאמר קצר, שגם מי שלא כל כך מורגל בלימוד מאמרי חסידות בפנים יוכל לצלוח אותו וירויח מכך הרבה.

פרק א מסביר את היחוד של המאמר, ש'מגשר' על הפער בין תיאור התפלה בחסידות הכללית לתיאור התפלה החב"דית, ונותן הקדמה חשובה ללימוד מהמאמר הזה לחיי הנישואין (שיתבטא טיפין-טיפין גם בהערות וביאורים בהמשך). פרק ב מתמקד בביאור סוד "שיר השירים" – ה"שיר" של השכינה שמופיע ב"שירים" היחודיים של כל אחד ואחת מישראל בתפלתם – ובזכות של ההאזנה לשיר הזה בתפלה, שהיא-היא "קבלת פני שכינה". דגש מיוחד יש בפרק על הקשר בין גילוי השכינה מתוך פיו של המתפלל לבין האחדות הנדרשת מנשמות ישראל. פרק ג מרחיב ביחס בין תפלה מתוך יגיעה (התפלה התדירה של הבינוני) לתפלה שזורמת באופן ספונטאני (תפלה השייכת לצדיקים ככלל, ומופיעה לעתים נדירות אצל הבינוני), ומבאר פסוקים עיקריים המתייחסים לתפלה שכזו – "התהללו בשם קדשו" ו"א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

א. תפלה וחתונה

תקציר המאמר

המאמר השני בלקוטי תורה שיר השירים הוא מאמר מיוחד, מאמר קצר הנוגע בסוגית-יסוד של תפלה בדרך החסידות. במובן מסוים, הוא משמש 'גשר' בין דברים האמורים ביחס לתפלה אצל הבעל שם טוב[ב], המגיד ממעזריטש[ג] ותלמידיהם[ד] להסבר השגור של עבודת התפלה החב"דית – בין תיאור התפלה כגילוי אלקי הנובע מתוך האדם (באופן ספונטאני, יחסית) להדרכה התולה את התעוררות הלב והתלהבות התפלה בעבודת התבוננות מאומצת ומדויקת (באופן 'מעושה').

נקודת התמצית של המאמר היא שבעת התפלה השכינה מתפללת-שרה מתוך פיו של האדם ועליו רק להקשיב לה – "השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך"[ה]. התחושה הזו בתפלה נקראת "קבלת פני שכינה" והיא הסוד של "שיר השירים" – ה"שיר" הכללי של כנסת ישראל שמתבטא דרך ה"שירים" הפרטיים של כל הנשמות. על תפלה כזו, ש'מתפללת מעצמה' בתוך האדם נאמר "התהללו בשם קדשו"[ו] ("התהללו [בשם]", בלשון נפעל, ולא "הללו את שם") ועליה אנחנו מבקשים לפני כל תפלת עמידה "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"[ז].

מוסבר במאמר כי בדרך כלל התעוררות הלב בתפלה דורשת יגיעה רבה של התבוננות, אך לעתים מתעוררים הלב והכוונה בתפלה ללא כל יגיעה, כאשר התפלה הנצחית של השכינה עוברת דרך האדם. לשם כך נדרש גם תוקף הגילוי של השכינה וגם שהאדם יהיה כלי מתאים לגילוי – לכן תפלה מהסוג הזה אינה מתרחשת בזמנים בהם דיבור השכינה נחלש ונאלם, או שהאדם אינו כלי ראוי לקבלת פני שכינה. עבודת ההכנה של האדם בהתעוררות אהבה ויראה על ידי ההתבוננות שלו, יחד עם נשיאת חן בעיני ה' והתכווננות לשמיעת השכינה, הן הדרך לתפלה המתעוררת מאליה מתוך האדם.

נקודה עיקרית במאמר היא הקישור בין חווית התפלה המתוארת בו לאחדות כל בני ישראל, המרכיבים יחד קומה שלמה העומדת בתפלה לפני ה' – גילוי אהבת דודים אלקית מתחולל בד בבד עם אהבה ואחדות בין נשמות ישראל.

שמיעת ה"שכינה ביניהם" בחיי הנישואין

שיר השירים הוא שיר האהבה בין הדוד והרעיה – במשל הדוד והרעיה הם איש ואשה בעולם הזה ובנמשל העליון הם הקב"ה וכנסת ישראל. בלימוד מעמיק של שיר השירים יש לנוע בין המשל והנמשל בדרך של "רצוא ושוב"[ח] – מהמשל האנושי יש ללמוד על הנמשל האלקי, כפשט שיר השירים ("רצוא"); ומההתבוננות המעמיקה בנמשל יש לחזור וללמוד כיצד צריך להראות המשל, הקשר העמוק בין איש ואשתו ("שוב"); כאשר המגמה היא שבסופו של דבר הקשר בין איש ואשתו ישקף ויבטא בעולם בצורה מלאה את "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".

בנידון דנן, היחס בין התפלה הספונטאנית למאמץ ההתבוננות המעוררת את הלב הוא מתח הקיים תמיד בחיי הנישואין:

מחד, ישנה מחשבה שבין איש ואשתו צריכה להיות משיכת לב טבעית וכי אהבה אמתית היא אהבה ספונטאנית. במחשבה הזו יש יותר משמץ של אמת – דווקא במצוות שבין אדם לחברו בכלל, ובין איש לאשתו בפרט, הציפיה היא שהאדם לא יהיה רק "גבור" הכובש את יצרו, אלא גם ובעיקר "חסיד" בעל לב טוב[ט] ו'חוש' באהבת ישראל[י], המסוגל לבטא את אהבתו ולשוחח באופן ספונטאני בלי חשש שיפגע בבן הזוג[יא]. לפי המוסבר במאמר ניתן לנסח ולומר כי האהבה הספונטאנית היא בעצם גילוי ה"שכינה ביניהם" ה'מדברת' ו'שרה' בטבעיות בתוך כל אחד מבני הזוג ביחס לזולתו – כשעליהם רק להקשיב לשכינה המדברת מתוך גרונם[יב].

מאידך, במשך חיי הנישואין יש פעמים רבות מצבים הדורשים עבודה והתגברות – לא תמיד די באהבה הבסיסית בין בני הזוג כדי שהיחס והתקשורת בחיי היום-יום יהיו תקינים וגם לא תמיד האהבה גלויה. כך, הרבי הנחה שואלים שכאשר מרגישים שחסרה אהבה בין בני זוג יש להתבונן במעלות בן הזוג ולעורר אליו אהבה, ממש כפי שיש להתבונן כדי לעורר אהבת ה'[יג]. ובכלל, אהבה אמתית בין בני זוג נבנית ומעמיקה במשך הזמן, מתוך התמסרות הדדית, וויתורים ועבודת מדות ויכולת להתגבר על משברים ולפתח תקשורת טובה.

חיי נישואין תקינים הם איזון בין בסיס האהבה הספונטאני בין בני הזוג, אהבה שבמקורה נובעת משרש הנשמות המשותף ומופיעה בעולם גם כמשיכת לב טבעית בין איש ואשה, לבין ה'עבודה' הנדרשת בחיים אלו. מהמאמר עולה שישנן תקופות בחיים בהן הקשר זורם, ה"שכינה ביניהם" מופיעה במלוא עוזה וכל אחד מבני הזוג הוא 'כלי' מתאים לגילוי הזה, וישנן גם תקופות בהן נדרשת בעיקר ה'עבודה' בין בני הזוג. מצד האיש והאשה, העיקר הוא העבודה שמזככת ומעדנת אותם והופכת אותם לכלים הראויים לגילוי – "איש ואשה זכו [במובן של הזדככו[יד]] שכינה ביניהם"[טו].

כמובן, עצם הקישור החשוב במאמר בין שמיעת השכינה וגילוי אהבת דודים האלקית לבין האחדות בין נשמות ישראל בא לידי ביטוי באופן פרטי בחיי הנישואין – האהבה והאחדות בין בני הזוג מגלות, במודעות טבעית, את ה' ה'מדבר' ביניהם, והמודעות לנוכחות השותף השלישי (שמעל בני הזוג, ביניהם וגם בתוך כל אחד מהם[טז]) עוזרת להתעלות מעל המפריד ביניהם ולהגיע ל"אהבה שאינה תלויה בדבר"[יז].

ב. "שיר השירים" – שיר השכינה בפיות ישראל

"שיר השירים" – קבלת פני שכינה

שיר השירים אשר לשלמה.

המאמר השני בלקוטי תורה שיר השירים עוסק גם הוא, כמו המאמר הראשון, בפסוק הפתיחה – "שיר השירים אשר לשלמה". אמנם, בעוד המאמר הראשון מסביר את "שיר השירים" כיחוד בין ה"שיר" היורד מלמעלה, מצד החתן, ל"שירים" הבאים מלמטה, מצד הכלה, הרי במאמר השני כל "שיר השירים" שייך לצד הכלה-השכינה (אך כפי שיתבאר עוד לקמן, גם בכך ישנו צד 'עליון' וצד 'תחתון'). לכן, הנושא הכללי של המאמר שייך לגילוי השכינה:

להבין ענין קבלת פני שכינה

לפני החתונה נוהגים שהחתן חוזר את המאמר "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" – החתן הולך לקראת הכלה וביחד הם מקבלים "פני שבת", "קבלת שבת" שעל דרך "קבלת פני שכינה" ("שבת מלכתא"[יח]). בביטוי "קבלת פני שכינה" כל מלה היא כפולת של שבע ("כל השביעין חביבין"[יט], ובפרט כפולת שבע רומזת לשבת-לשכינה, ספירת המלכות השביעית-החביבה) וכולו יחד עולה שבע פעמים "חן חן לה"[כ] – רמז לחן השכינה-הכלה (מתנת החן היא המתנה השביעית בשבע המתנות בספר יצירה[כא], שבע המתנות שממשיכים לבני הזוג בחופה[כב]).

במושגי הקבלה, "חן חן לה" עולה שם קנא, שם אהיה במילוי ההין (אלף הה יוד הה) – אחד השמות של השכינה. שם אהיה שייך בכלל לאמא-בינה[כג] (שכינתא עילאה, כלה עילאה), אך מילוי ההין רומז להתכללות בין ה עילאה ו-ה תתאה בכל ה – בינה היא נשמת המלכות (כדלקמן בסמוך), בתוך הכלה (שכינתא תתאה) גנוז כח הולדה אמהי (כהסבר שם "אהיה", "אנא זמין לאולדא"[כד]). שם קנא רומז גם ל"רוח קנאה"[כה] הטהורה[כו] – קנאות קדושה לאהבה ולנאמנות בבית היהודי, מתוך מודעות לשכינה השורה בו.

להקשיב לשכינה

דהנה ארז"ל (רפ"ב דברכות) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך

פי' כנסת ישראל נק' אתה כמ"ש בזח"ב (ק"ד א') ור"פ ויגש ור"פ ואתה תצוה

כנסת ישראל היא פנימיות המלכות (שבעומק היינו שכינתא עילאה, הבינה, כפי שהיא מופיעה כנשמת המלכות, כפי שמסביר הצמח צדק בהגהותיו לדרוש "שיר השירים" הראשון[כז]) – המלכות היא "עלמא דאתגליא"[כח] ולכן כינויה הוא "אתה", פניה לנוכח-גלוי. "מלכות פה"[כט], ובספר התניא[ל] מסביר עוד אדמו"ר הזקן כי "אתה" רומז לאותיות מ-א ועד ת ול-ה מוצאות הפה[לא] (שהם גם ה אותיות מנצפך הסופיות, האותיות הנוספות באלפא-ביתא של הנוקבא[לב]).

ואמרו שאין חיוב לאדם בתפלה רק שישמע ויתבונן מה שאתה הוא כנסת ישראל מוצא מפיו פי' חיותו ונשמתו יעקב חבל נחלתו

על האדם להתבונן בתפלה שה"אתה" שמדבר אינו הוא עצמו, אלא כנסת ישראל, השכינה המדברת מתוך פיו. "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[לג], אך כיצד ניתן לומר כך על דיבורו-תפלתו של כל אדם? הדיבור יוצא מנשמת האדם, ה"רוח ממללא"[לד] שבו, ועל הנשמה שבתוכו נאמר "יעקב חבל נחלתו"[לה], כדברי אדמו"ר הזקן בספר התניא[לו]:

והנה המשכת וירידת הנפש האלקי' לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימי' ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה כנ"ל וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומאן דנפח וכו'. וז"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו פי' כמו חבל עד"מ שראשו א' קשור למעלה וקצהו למטה.

לפי ההסבר הזה, עבודת האדם בתפלה היא רק להטות אזן, להקשיב למה שהשכינה אומרת מתוך פיו ולהתבונן בו. גם בחיי הנישואין אפשר להתייחס לדיבור בין בני הזוג כתפלה[לז] (שהרי על "שיחה קלה" בין בני הזוג דרשו חז"ל[לח] את הפסוק "מגיד לאדם מה שֵחו"[לט] ו"אין שיחה אלא תפלה"[מ]), להאזין למה ש'מתדבר' ביניהם ולשים לב למה שמתגלה בדבור הספונטאני. בכלל, מוסבר בחסידות[מא] שבדבור מתגלים דברים שאינם מודעים, בפרט אמורים הדברים בדבור הקרוב והאוהב בין איש ואשתו ובפרטי פרטות ביחס לדבור האשה המייצגת את השכינה[מב] וזכתה ל"תשעה קבין של דבור"[מג].

הפסיכולוגיה מייחסת פליטות פה להתגלות התת-מודע בכלל ולדברים השייכים לתחום יצרא דעריות בפרט, אך החסידות מגלה שהתופעה לא שייכת רק לפליטות פה, אלא בכלל למה שמתחדש לאדם בדבורו ביחס למחשבה שקדמה לדבור וכי הדברים נכונים, וביתר שאת, גם ביחס לעל-מודע – הדבור מגלה את הרצון האמתי, בסוד "נפשי [נפש במשמעות של רצון[מד]] יצאה בדברו"[מה] (כשבפרט בדבור בנישואין מתקיים "ויפק רצון מהוי'"[מו], בגילוי הרצון האמתי); את התענוג האלקי, בסוד "פתח פיך ויאירו דבריך"[מז], "ומתוק האור"[מח] (כשבפרט בשיחה בין איש ואשתו יש תענוג קדוש מיוחד, שיש להזהר מלקלקלו[מט]); ואף את האמונה, בסוד "האמנתי כי אדבר"[נ] (כשהשיחה בין בני זוג מבטאת את האמונה בהשגחה הפרטית, המופיעה בפרט בעניני זיווגים[נא]).

חיבור הנשמות

כעת מוסברת נקודה יסודית השייכת לנקודת המאמר – הצורך באחדות פנימית של כל נשמות ישראל:

וכל ישראל אחד מעורב בחבירו מה שחסר לזה נמצא בחבירו וכשיצטרפו כולם כאחד הם קומה שלימה כידוע

בסגנון דומה כותב אדמו"ר הזקן בספר התניא[נב] "כי יציבא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו" – כל אחד מקבל את תיקונו-השלמתו מחברו, "מה שחסר לזה נמצא בחבירו", וממילא הקומה השלמה תלויה בכולם, "כל איש ישראל כאחד חברים. כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים. אם כן היות אנחנו כולנו כאיש א' ממש תיכון העבודה בלב ומכלל הן כו'". התיקון של כל אחת מנשמות ישראל מחברותיה הוא "תיקון המלכות" והצירוף של כולן לקומה אחת הוא "בנין המלכות" (הכל בנוגע לפנימיות המלכות – כנסת ישראל, כפי שהיא נקראת כאן, ה"לב" הנזכר בתניא[נג]).

כשמבינים את חשיבות האחדות נזהרים מפירוד:

ולכן כאשר יתפרד אחד מחבירו באיזו פירוד שמנתקת לבבו ורצונו ממנו מאחד הדברי' והענינים והמדות שלו או משכלו ועבודתו במילי דשמיא בתורה ובתפלה

החיבור תלוי ברצון – כשכל יהודי רוצה ומשתוקק להיות מחובר לחברו. הפירוד נובע מאיזו טינה בלב או מתחושה של אחד שאינו מרוצה מחברו באחד התחומים. אדמו"ר הזקן מונה כאן, מלמטה למעלה, חמשה דברים המתחלקים לשתי מחלקות. במחלקה הראשונה נמצאים הדברים האישיים, הנוגעים לעיסוקו או לתכונותיו של הזולת – "הדברים והענינים והמדות שלו". "הדברים" הם מה שהאדם עוסק בו במציאות (ה"חפצא", בלבושי נפשו), "הענינים" הם תחומי הענין והאינטרסים שלו (מצד ה"גברא", ה'מלכות' של האדם, ה תתאה), "והמדות" הן מדות הלב (שכנגד ו שבשם), התכונות והאופי – הכל בחלק "והנגלֹת לנו ולבנינו"[נד] בו מחולקות הבריות זו מזו (מצד עצמן, בלי להפוך זאת ל"מחלוקת לשם שמים"[נה]). במחלקה השניה נמצאים עניני עבודת ה' – "שכלו ועבודתו במילי דשמיא בתורה ובתפלה", כנגד י-ה ("אורייתא מחכמה נפקת"[נו] ו"עבודה שבלב"[נז], סוד "ועבד הלוי הוא"[נח] בבינה[נט]), "הנסתרֹת להוי' אלהינו".

מה קורה כאשר חלילה לבו של יהודי אחד כן מתפרד מחברו?

וכאשר כן בלבבו אז הוא מחסר במזימות לבו אבר אחד.

פירוד הלבבות פוגע בקומה השלמה של כל נשמות ישראל, לכל לראש אצל מי שלבבו נפרד מחברו – הוא פוגע בעצמו והופך את עצמו לבעל מום. אותו רעיון מוסבר באריכות בחסידות[ס] בנוגע לאמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'[סא]" לפני התפלה: התפלות הן במקום הקרבנות[סב], בהם גם הכהנים המקריבים וגם הקרבנות הקרבים על גבי המזבח צריכים להיות תמימים, ללא מום. אם האדם מתחבר לכל נשמות ישראל נאמר בו "תמים יהיה לרצון"[סג], הוא וקרבנו-תפלתו רצויים ועושים "נחת רוח"[סד], ואם הוא מפריד את עצמו מהנשמות האחרות הוא נעשה בעל מום ותפלתו אינה רצויה. גם כאן, מוסבר, בהקשר של התפלה, כיצד חסרון הקשר בין הנשמות מחסר אבר מהקומה השלמה, אך הביטוי הוא שונה:

ונמצא שאין שמו שלם

"שמו" הוא גם כינוי למלכות[סה], כנסת ישראל, וכשיש פירוד לבבות השם אינו שלם – תפלת כנסת ישראל לא יכולה להתבטא דרך פיו של המתפלל. בדרך כלל מפרשים "אין השם שלם"[סו] על הפירוד שעושה עמלק בתוך שם הוי' – מפריד בין אותיות י-ה (השכל) לאותיות וה (המדות ושרש לבושי הנפש), אך כאן המדובר בכנסת ישראל (אך בכך גופא, בדרך כלל אדם לא מרוצה בעיקר מהמדות, הענינים והדברים של הזולת, וה, ובכך מפריד אותם מעניני עבודת ה' השייכים לאותיות י-ה, אך אם הוא לא מרוצה גם משכלו ועבודתו הפנימית הוא מבטל גם את המדרגות העליונות שלו, כנ"ל).

לאור חומרת הדברים מסיים אדמו"ר הזקן את הענין בביטוי נדיר יחסית בחסידות:

וע"כ החרד לדבר ה' מאד מאד יזהר בזה

תפלת הנפש האלקית

הביטוי "יעקב חבל נחלתו", בו הסתיים תיאור כנסת ישראל המופיעה בפיו של המתפלל, התייחס לקשר הנשמה לשרשה למעלה (כנ"ל), אבל הוא רומז גם לצורך לקשור ולשזור זו בזו את נשמות ישראל עצמן[סז] "בחבלי עבותות אהבה"[סח] ודווקא כך לחבר אותן לשרשן העליון, כנסת ישראל. ואכן, מדגיש אדמו"ר הזקן, שמיעת השכינה בתפלה והתאחדות הנשמות כרוכות זו בזו.

בפרק ל"ב בתניא, ה'לב' של ספר התניא, העוסק במצות אהבת ישראל, מוסבר כי אהבת ישראל אמתית תתכן רק על ידי עשית הנפש עיקר והגוף טפל – "הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים" (ואילו "העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה"). כאן מסביר זאת אדמו"ר הזקן ביחס לתפלה בפרט, בה יש לעשות את העיקר מתפלת הנפש האלקית – כנסת ישראל המדברת בתוכו – ולבטל את הגוף והנפש הבהמית המפרידים בין הדבקים:

ולכן כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף פי' נפש הבהמית המתהוה היא המתפלל רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפלל והיא מדבר בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמר בה והוא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת

אצל הבינוני, בדרך כלל, ה'אני' הוא הנפש הבהמית[סט] – לכן מדריכים את ה'אני' שלו שבשעת התפלה אל לו להיות מעורב באופן פעיל, אלא רק להאזין לנפש האלקית המתפללת בתוכו. המודעות הזו מודגשת מיד בתחלת התפלה, כאשר הברכה הראשונה ביום[ע] היא "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", המדגישה כי הנשמה היא מתנה מלמעלה המופיעה בתוך ה'אני' ("בי")[עא]. בהמשך התפלה (ובפרט בתפלת העמידה, כדלקמן) על האדם לזכור כי אותה נשמה טהורה שנתן בו ה' היא-היא המתפללת ועליו רק להאזין לה (אלא שההאזנה עצמה היא אמנות גדולה, התלויה בצניעות ובתיקון-איזון הנפש[עב]). ההתמקדות בנפש האלקית מאפשרת אחדות בין הנשמות והאחדות בין הנשמות היא ה"כלי מחזיק ברכה"[עג] של שמיעת הרנה והתפלה.

"זוכין להקביל פני השכינה"

כעת חוזר המאמר לנושא שבכותרת – "להבין ענין קבלת פני שכינה":

וכאשר יגמר בלבו כן ויעשה כן זאת העבודה נק' קבלת פני שכינה

פירוש שעבודת כנס"י המתחננת ומתנפלת לפני ה' נקרא פני השכינה

דווקא עבודת התחנונים וההתנפלות של כנסת ישראל לפני ה', מתוך שפלות ובטול, היא "פני שכינה" – פנימיות השכינה-המלכות (כנ"ל). האזנת האדם לעבודה הזו היא "קבלת פני שכינה":

וענין שמיעת האדם רנתה ותפלה נק' קבלת פני השכינה ככלי המקבל מה שבתוכה פי' שאינה אלא לבוש לה ויש כלי רע אשר לא יוכל לקבל הטוב שבה ותפלטמו דהיינו שלא יוכל לכפוף אזניו ולבבו להבין דברי התפלה והעבודה

ה'אני' של האדם הוא לבוש בלבד לאדם הפנימי, כלי לנפש האלקית המדברת בתוכו. אמנם, יש כלי טוב, נפש טבעית-בהמית שהיא כלי קיבול הפתוח וקשוב למה ששמים בתוכו ומשמיע אותו החוצה, ויש כלי רע, נפש טבעית-בהמית רעה שלא מסוגלת לשמוע ולהשמיע את הנשמה הטהורה שמתפללת בתוכה. במאמר הרבי המבוסס על המאמר דנן, ד"ה "א-דני שפתח תפתח" תשי"ב, הנלמד לקמן (ובמאמרים נוספים), יש דגש עיקרי על תפקיד השפלות ביכולת להיות כלי. אדמו"ר הזקן כאן אינו מאריך בענין השפלות, אבל הביטוי "לכפוף אזניו ולבבו" רומז על הצורך בכפיפה-אתכפיא פנימית כדי לקבל פני שכינה – כפיפה שבלעדיה הגוף גס ועב ואינו כלי לקבל את הנפש האלקית שבתוכו:

זה נקרא אין זוכין להקביל פני השכינה שהוא מעשה היצר ותחבולותיו לדחותו ולהסירו מאחרי ה' לבלתי ישמע באזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.

תכלית שמיעת הנשמה המתפללת בתוך האדם היא "באזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו"[עד] – התעוררות הלב לתשובה "ורפא לו". "ורפא לו" הוא גם מלשון הרפיה – שהלב (ועמו הגוף כולו) נעשה רפוי, רך ופתוח (כדרשת חסידים[עה] על "לחיים ולברכה" – שתכלית הלחיים היא לב-רכה, התרככות הלב).

"שיר השירים" – הכלל והפרטים

וזהו שיר השירים פי' השירים הוא פרטית ישראל כל אחד מובדל מחבירו ושיר השירים הוא כנס"י והמ"י.

לכל יהודי יש את השיר המיוחד שלו ומריבוי יהודים עולים "השירים", לשון רבים. על משה רבינו כתוב בזהר[עו] (ומבואר בחסידות[עז]) שהוא ידע לנגן בתפלתו את כל מיני הניגון – הוא ידע לשיר את השיר של כל אחד ואחד. בכלל, החויה שהתפלה היא דבור השכינה בתוך פה האדם שייכת למשה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו" (כנ"ל) – התכלית כאן היא גילוי ניצוץ משה רבינו שבכל אחד[עח], ומשה רבינו עצמו יכול לקבץ ולחבר יחד את כל "השירים" לניגון אחד, "שיר השירים", השיר-הניגון הכללי של כנסת ישראל שמתגלה בריבוי גוונים דרך כל הנשמות. הקשר למשה רבינו רמוז בסיום הפסוק – "שיר השירים אשר לשלמה", שלמה אותיות למשה (על דרך הכתוב[עט] ש"מזמור שיר ליום השבת"[פ] ר"ת למשה). ואכן, כנסת ישראל, פנימיות המלכות ששרה את כל השירים, נקראת "כלת משה"[פא]. כמובן, הבנה כזו של "שיר השירים" מדגישה את הצורך באחדות הנשמות כדי לזכות לשמוע את השכינה המדברת מפי המתפלל – רק כאשר יש אחדות בין כל "השירים" הפרטיים מתגלה "שיר השירים" הכללי.

חשוב לשים לב שבמאמר הראשון בלקו"ת – ובכל הדרושים הבנויים עליו – מוסבר בסוד "שיר השירים" כי ה"שיר" היינו שיר החתן היורד מלמעלה וה"שירים" הם שירי הכלה (בשתי בחינותיה) העולים מלמטה[פב]. כאן, לעומת זאת, כל "שיר השירים" שייך לכלה, כנסת ישראל – "שיר השירים" הוא הסימפוניה הכללית המורכבת מכל השירים הפרטיים (ורמז: שיר השירים ועוד כנסת ישראל עולה חן פעמים יחידה – גילוי החן העצמי של היחידה שבנפש[פג], מציאת החן הגורמת לזכות במתנה האלקית[פד] של העבודה המתוארת כאן, "עבֹדת מתנה"[פה], כפי שיוסבר בהמשך המאמר).

עם זאת, עדיין יש כאן הבחנה בין ה"שיר" הכללי שבא מלמעלה, באתערותא דלעילא של כנסת ישראל, ל"שירים" הפרטיים שמתגלים בעקבותיה מלמטה, באתערותא דלתתא של כל מתפלל. בין כל בני זוג, ה"שירים" היינו שיר החתן ושיר הכלה ו"שיר השירים" הוא הגילוי של "שכינה ביניהם" – השיר האלקי המשותף להם, הקול שנשמע בין שני הכרובים בקדש הקדשים[פו] (והרי "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים"[פז]).

ג. עבודת מתנה

תפלה בלשון נפעל

בחלקו האחרון של המאמר מביא אדמו"ר הזקן כמה פסוקים הממחישים את ענין התפלה שנאמרת מעצמה מפי המתפלל (שתפקידו רק להאזין לה):

וזהו התהללו בשם קדשו

הפסוק "התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי הוי'" מופיע (באופן זהה, אות באות) בתהלים[פח] וגם בדברי הימים[פט] ויש לו שייכות לכל המדובר כאן בענין התפלה וההכנה לה, שהרי הוא פסוק מרכזי בפסוקי "הודו" שאומרים כהכנה לפני התפלה[צ]. חלקו השני של הפסוק, "ישמח לב מבקשי הוי'", מובן – אבל השמחה הזו באה מתוך קיום חלקו הראשון, "התהללו בשם קדשו", שפחות מובן:

דלכאורה אינו מובן לשון התהללו שהוא לשון נפעל כמו נשבע ונאכל דמשמע שבהן נמשך בחי' תהלה והרי אדרבה הם מהללים את ה' והל"ל הללו את שם קדשו ומהו לשון התהללו.

"התהללו" הוא מבנין התפעל, אך בחסידות מתייחסים לבנין התפעל (חוזר) ולבנין נפעל (סביל) באותו אופן – כי הדגש הוא על כך שהפעולה חוזרת אל העושה והוא נפעל ממנה (וכך היום נוהגים להשתמש בהתפעל לא רק למה שהאדם עושה וחוזר להשפיע על עצמו, אלא גם לפעולות שהאדם עושה בשל אילוץ חיצוני). המאמר כאן הוא אחד המקורות החשובים לכלל שלשון נפעל מתארת פעולה של האדם בדרך ממילא. בדרך כלל המקור שמביאים[צא] לכך הוא הפסוק "אז נדברו יראי הוי'"[צב], המתאר דיבור ש'נדבר מעצמו' (רעדטס-זיך באידיש), אך פנימי עוד יותר הוא ניגון שמושר-מתנגן מעצמו (זינגט-זיך)[צג] – "התהללו", כאשר התהלה (אחת מלשונות השיר[צד]) מופיעה בלשון התפעל-נפעל.

בהמשך המהלך זה יהיה ההסבר לדיוק בלשון "התהללו" בשם קדשו, וכהקדמה לכך מוסבר במאמר עוד פסוק חשוב, שגם אותו אומרים כהקדמה לתפלת העמידה וגם בו מופיעה ה"תהלה":

אך הענין הוא עפמ"ש אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך

שני הפסוקים האמורים הם פסוקים מובהקים של דוד המלך[צה], שאמר על עצמו "ואני תפלה"[צו] (וכפי שעוד יתבאר). עוד פסוק חשוב של דוד המלך באותו ענין[צז], שלא מובן כאן במאמר, הוא "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני"[צח]. ורמז: שלשת הפסוקים – "התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי הוי'", "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני" –עולים יחד 6253, 13 (אחד-אהבה) ברבוע פעמים יחידה (37, המספר הראשוני ה-13). הכל רומז לגילוי היחידה שיש כאן (כנ"ל, וכפי שעוד יתבאר).

תפלה ביגיעה ותפלה ממילא

וביאור פסוק זה יובן עד"מ הנה כשאדם מתפלל ברוב העתים צריך ליגיעה רבה בהתבוננות עד שיתפעל בלבו

ככלל, עבודת התפלה אצל הבינוני של התניא נובעת מיגיעה רבה – "יגיעת בשר" (לבטש את גופו-ישותו ולהתמיד בעבודה) ו"יגיעת נפש" להעמיק בהתבוננות[צט], עד שלבו יתעורר באהבה ויראה (שתי היגיעות, יגיעת נפש ויגיעת בשר, מעוררות געגוע). אמנם, החידוש כאן הוא שלעתים מתרחשת גם אצל הבינוני תופעה של תפלה טבעית-ממילאית:

ולפעמים א"צ ליגיעה כלל רק מיד שתעלה במחשבתו אחדות ה' וגדולתו תמשך הלב מאליה בהתפעלות מבלי שידע מי הוא המושכה בעבותות אה"ר וכפלא יחשב בעיניו מהיכן באה לו הכוונה ברעותא דלבא מאליו וממילא כו'.

התפלה "מאליה" (כמו "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[ק]) רומזת למדרגת "אני אמרתי אלהים אתם"[קא] (סוד הטבע היהודי השלם והמתוקן[קב]) – מדרגת הצדיקים (ומכאן הדמיון, שצוין בפתיחה, של המאמר הזה לתיאורי התפלה של הבעל שם טוב ותלמידיו – תפלה שהיא עבודת הצדיקים). לכן, כאשר הבינוני זוכה מלמעלה להתעוררות הספונטאנית של נקודת הלב הפנימית, "רעותא דלבא"[קג], הוא מתפלא מהיכן זכה למדרגה זו ("איך יתכן מדריגה כזו בבינונים"[קד]) – מדרגה שהיא "עבודת מתנה" מלמעלה (כמפורש במאמר בסמוך).

תפלת המלכות

מכאן מוסבר במאמר כי במלכות-בשכינה יש התעוררות תמידית של זמרה ותפלה (כשהפסוקים המובאים מצטרפים לפסוק העיקרי שמבואר כאן, "א-דני שפתי תפתח"):

אך הענין הוא דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום. וכתיב אלקים אל דמי לך ופי' בזוהר דקאי על בחי' מל' שמזמרת תמיד נהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו'. וזהו ואני תפלה אני היא בחי' מל' היא בחי' תפלה כו'.

המאמר פתח בכך שכנסת ישראל נקראת "אתה" וכעת הוא מוסיף שהמלכות נקראת גם "אני" (על פי הפסוק שאמר דוד המלך על עצמו – "ואני תפלה"). אצל הבינוני בדרך כלל ה'אני' הוא הנפש הבהמית, כנ"ל, ואילו אצל הצדיק ה'אני' המזוהה הוא הנפש האלקית. אם מדובר בבינוני, שאצלו חוית התפלה הזו היא נדירה (ונתפסת כפלא בלתי-טבעי), נפרש שה"אתה" שמדבר בתוך פיו הוא פנימיות המלכות וה"אני" המאזין בהתפעמות לאותו "אתה" הוא חיצוניות המלכות. כלומר, גם חיצוניות המלכות עוסקת בתפלה, ו"ואני תפלה" כולל גם את ה"אני" הזך שמאזין 'מבחוץ' לאותה תפלה שהוא זוכה לשמוע מתוכו. כשאותה תופעה מתרחשת אצל הצדיק, באופן תדיר, ה"אני" הוא הוא כינוי גם לפנימיות ועצמיות המלכות.

על צדיקים גדולים, דוגמת רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי חייקא מאמדור (ועוד), מסופר שתפלתם הנלהבת עוררה את שומעיה לתשובה (עד כדי "תשובה עילאה"). באותו אופן, כאשר התפלה המתמדת[קה] של המלכות היא בתשוקה והתלהבות (המאפיינות את בחינת הנוקבא-המלכות[קו], "ואל אישך תשוקתך"[קז]) – היא 'נשמעת' גם אצל אותם נבראים, נשמות ומלאכים[קח], שהם כלי ראוי לקלוט אותה, ומעוררת את לבם:

ובחי' מל' כלולה מע"ס חב"ד ומדות ודבור ובחי' הדבור ממנו נמשכו עשרה מאמרות המלובשים בעולמות ובפרט בנשמות ומלאכים כו' שמקבלים שלא ע"י העלם כ"כ כו'. והנה כשיש גילוי אור א"ס בתהלה זו של מדת מל' היינו שהגילוי בחב"ד ומדות עד גם בבחי' הדבור שבמל' כמ"ש למען יזמרך כו'. אל דמי לך כו'. והנה עד"מ באדם התחתון כשמתפלל ברעותא דלבא וגילוי תשוקת הלב שאז הדבורים יוצאים מעומקא דלבא ורשפי אש ודבר היוצא מן הלב נכנס ללב השומע עד שהוא ג"כ מתפעל מזה משא"כ אם הדבור בקרירות כו'. וכמ"כ יובן עד"מ למעלה בענין ואני תפלה דבחי' מל' שהוא בחי' חב"ד ומדות שבמל' עד גם בחי' הדבור שהוא בחי' האותיות כח הפועל שבנפעלים נשמות ומלאכים מאירים בבחי' גילוי אלקות דברים היוצאי' מן הלב כו' עד שמאיר בחי' זו גם בנשמות שלמטה שנמשכי' מאליהן להתפעל ולהתלהב לבו לה' בלי יגיעה וזהו בחי' אהוי"ר הנמשכים מלמעלה עבודת מתנה אתן כו'.

ההתלהבות מהתעוררות המלכות וקבלת אהבה ויראה מלמעלה הן בגדר "עבודת מתנה". בהקדמת שער היחוד והאמונה, "חינוך קטן", ברור ש"עבודת מתנה" היא מדרגת הצדיקים שזכו על ידי עבודתם ביגיעה רבה למתנה הזו מן השמים[קט]. כפי שכבר הוזכר, מוסבר בחסידות שמתנה, בניגוד לשכר, אינה תלויה ביגיעה אלא במציאת חן. אם כן, התנאי היחיד לזכות ל"א-דני שפתי תפתח" הוא מציאת חן, לה זוכים על ידי שפלות, כנלמד[קי] מהיקש הפסוקים "אשת חן תתמֹך כבוד"[קיא] ו"שפל רוח יתמֹך כבוד"[קיב] – השפלות עושה את האדם כלי ראוי להשראת השכינה ולשמיעתה מתוכו.

עבודת ההכנה לגילוי מלמעלה

המלכות מתפללת ללא הפסק. מדוע, אם כן, אותה תפלה ממילאית מופיעה (אצל הבינוני) רק לעתים רחוקות? תשובה אחת של אדמו"ר הזקן שייכת למעמד ומצב השכינה למעלה:

משא"כ לפעמים כשאין נמשך בחי' דבור העליון בבחי' גילוי למטה כמ"ש נאלמתי דומיה כרחל לפני גוזזיה נאלמה

מצב השכינה למעלה אינו תלוי באופן ישיר בעבודת המתפלל. על אף שבכלל צריך האדם לדעת שכל מעמד ומצב השכינה תלוי בו (כפירוש החסידות[קיג] למאמר המשנה "דע מה למעלה – ממך"[קיד]), והמצב של "נאלמתי דומיה"[קטו] ו"כרחל לפני גֹזזיה נאלמה"[קטז] הוא מפני חטאי התחתונים ("בפשעיכם שֻלחה אמכם"[קיז]), הרי שאין כאן בהכרח בעיה של המתפלל המסוים הנוכחי (שאולי רק נתבע ממנו להתפלל על צער השכינה, כפי שמרבים להדריך בספרי החסידות הכללית[קיח]). לעומת זאת, הסבה השניה קשורה ישירות למצבו של המתפלל, שיתכן שאינו 'שומע' את תפלת השכינה למרות שהיא בתוקפה כתמיד:

וגם מחמת גשמיות וחומריות האדם שאין לו כלי לקבל גילוי זה

קבלת הגילוי העליון תלויה בשפלות, וכאשר האדם הוא גס, מלא ישות, אין לו כלי לגילוי הזה. עד כאן היה משמע במאמר שהתפלה המאומצת התדירה של הבינוני והתפלה הטבעית הנדירה והמפליאה שלו הן שתי מדרגות נפרדות לגמרי – לעתים האדם עובד ולעתים הגילוי בא מלמעלה מעצמו (ללא תלות בעבודת האדם, אלא רק בשפלות נושאת החן המזכה אותו במתנה האלקית). אמנם, כאן מוסיף אדמו"ר הזקן שיש קשר בין שתי המדרגות. הרבה פעמים מוסבר בחסידות[קיט] שמדרגת המתנה באה לאחר שהאדם השלים את כל מה שיכול היה לזכות לו ביגיעתו שלו (וה"אתר שלים"[קכ] שנוצר באתערותא דלעילא הבא בעקבות ובזכות אתערותא דלתתא הוא כלי לברכה-מתנה הנמשכת באתערותא דלעילא שלמעלה ממה שנמשך על ידי אתערותא דלתתא). על כך נאמר "יגעתי ומצאתי תאמין"[קכא] – אחרי היגיעה זוכים למציאה שלא בערך היגיעה, מציאה פלאית שבאה מעצמה כמתנה מן השמים (ולא שכר מדוד ומוגבל המתאים לערך היגיעה)[קכב]. אך כאן מוסבר עוד יותר מכך – עבודת האדם מלמטה, לעורר אהבה ויראה בכח עבודת ההתבוננות שלו, היא גם העושה אותו כלי לקבל באופן פנימי את המתנה שמלמעלה, אהבה ויראה אלקיות:

דהיינו כי כדי לקבל דו"ר הבאים מלמעלה הוא ע"י שמעורר תחלה אהוי"ר בנפשו.

מתי מתרחשת אותה עבודת הכנה? בכלל, אפשר לומר שאין הכוונה למשהו סמוך, אלא לעבודה כללית – הבינוני, שמתייגע דבר יום ביומו על עבודת התפלה מתוך התבוננות, זוכה לפתע באחד הימים לגילוי פלאי מלמעלה. יגיעתו וגעגועיו לזכות לאהבה ויראה, שאכן הוא מצליח לעורר בעצמו מדי פעם, עושים אותו כלי רגיש לקלוט ולהכיל את הגילוי מלמעלה. אבל אפשר גם להסביר שבזעיר-אנפין התהליך הזה מתרחש בכל יום, בכל תפלה – עבודת קריאת שמע (שבעולם הבריאה, עולם המוחין) היא התבוננות ("שמע" לשון הבנה[קכג]) ובעקבות ההתבוננות זוכים בתפלת עמידה (שבעולם האצילות) לעלות ל"עבודת מתנה", מציאת הפלא העליון לאחר יגיעת המוחין, כפתיחת תפלת עמידה ב"א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"[קכד].

"א-דני שפתי תפתח"

כעת חוזר המאמר לביאור הפסוק:

וזהו ענין אד' שפתי תפתח. בחי' שם אד' שהוא בחי' מל' הוא הפותח שפתי האדם המתפלל.

המלכות, שנקראה קודם "אתה" וגם "אני", נזכרת כעת בשם חדש – שם אדנות (ושלשת אלה הם הכינויים העיקריים של המלכות[קכה]) שבפסוק "א-דני שפתי תפתח" (בסידור עם דא"ח ד"ה "א-דני שפתי תפתח" פותח את דרושי ראש השנה, יום בנין המלכות).

שם א-דני בגימטריא הלל, הרומז לסוד "התהללו בשם קדשו" ביחס אליו מובא כאן הפסוק (כאשר "התהללו" היינו המשכת שם א-דני, ההלל, בדרך ממילא במתפלל – "קבלת פני שכינה"). ורמז: "א-דני" ועוד "התהללו"[קכו] (פתיחת שני הפסוקים) עולה ישראל – סוד שיר-אל[קכז], שיר השכינה המתואר כאן. וכן, א-דני בגימטריא היכל[קכח], רמז לאמור בישראל "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה"[קכט] – היכל לגילוי השכינה בתוכם ("והיא אהבת הנפש האלקית לבדה... והאהבה הזו היא מתלהבת ומתלהטת בנפשות הצדיקים כי היכל ה' המה"[קל]).

בסידור עם דא"ח מוסבר כי שם א-דני הוא סוד האות א, אלף-פלא, הממתיקה את ה-דין[קלא]. המתקה זו היא "מפליא לעשות", פלא חיבור הנשמה והגוף[קלב] – גילוי הנפש האלקית בתוך מגבלות הגוף והנפש הבהמית אודותיו מדובר כאן. בהקשר של נישואין, זהו גם פלא החיבור של החתן והכלה[קלג]. הפלא הוא סוד "פליאות חכמה" המאירה בעולם האצילות[קלד] (לו שייכת אותה "עבודת מתנה" שמתוארת כאן, כנ"ל), ויש לרמוז כי חכמה היינו היחוד של חתן-כלה שביניהם מופיע מלך העולם[קלה], השותף השלישי, והופך גם אותם למלכים ("חתן דומה למלך והכלה נקראת מלכה"[קלו]), שבאהבת הדודים שלהם שולטים על העולם ומגלים בו אלקות.

המאמר עוסק כאן ב"א-דני שפתי תפתח" ה"פותח שפתי האדם המתפלל" (שהרי הוא בגדר "תפלה אריכתא"[קלז]), אך יש להעיר שתרגום הפסוק הוא "ה' ספותי פתח באורייתא". בכלל, לימוד התורה צריך להיות באופן של "תען לשוני אמרתך"[קלח], כעונה אחר הקורא, כמוסבר בחסידות[קלט] על פסוק ההקדמה של עשרת הדברות "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[קמ], ועל לימוד כזה נאמר "ודברי אשר שמתי בפיך"[קמא], כפי שאמר המגיד[קמב] של הבית יוסף "אני המשנה המדברת בפיך"[קמג]. אם כן, יש בפסוק יחוד של תורה ותפלה, יחוד של חתן וכלה (העושים את הבית בית של תורה ובית של תפלה[קמד]). אכן, יש לומר שדרגת התפלה, בה מדובר כאן, גבוהה יותר[קמה] – "אשת חיל עטרת בעלה"[קמו] (שהרי הפלא שדיבור 'אישי' כתפלה הוא אלקי גדול יותר מהפלא בכך שבתורה מצליחים לומר את דבר ה' בצורה נקיה).

"ופי יגיד תהלתך"

ופי יגיד תהלתך לשון יגיד הוא המשכה כמשל המושך מים מגבוה לנמוך שהמים הולכים מאליהם ורק שהאדם גרם בהטותו כלי המים העליונים

אם ה' הוא הפותח את שפתי האדם והשכינה היא המתפללת בתוך פיו, מה תפקידו של האדם? להגיד-להמשיך (כלשון הפסוק "נהר די נור נגֵד ונפֵק"[קמז]) את דבר ה' דרכו כמי שמטה אליו כלי מים הזורמים מאליהם, כשהוא אינו אלא "מסייע שאין בו ממש"[קמח] ("בבחינת גרם בעלמא"). בארמית התפלה נקראת צלותא[קמט] מלה שיש בה גם משמעות של הטיה ("מצלי" פירושו בארמית גם מתפלל וגם מטה על צדו[קנ]) – הטיה הגורמת לגילוי בדרך ממילא (הדרך השייכת לעולם האצילות, כנ"ל). ההמשכה ממלכות דאצילות ("א-דני") לעתיק דבריאה[קנא], בסוד "מלך יחיד [הנמשך להיות] חי העולמים"[קנב], הפועלת בתחתונים את ה"שפתי תפתח".

כמ"כ התהלה והשבח שהנשמה משבחת אינה מצד השגת הנשמה עצמה שהיא המשיכה דבר מה רק התהלה היא תהלתך העצמי ממדת מל' ופי אינו אלא המגיד וממשיך בבחי' גרם בעלמא. והיינו שהפה שבאדם היא כלי להשראת דבור העליון כו'.

על "תהלתך" הנמשכת בפה אדם, תהלתו העצמית של ה', נאמר גם "הוא תהלתך והוא אלהיך"[קנג] – זהו גילוי אלקות ממש[קנד]. "אלהיך" בגימטריא היה-הוה-יהיה – גילוי שלמעלה מהזמן (והיינו גילוי שם הוי' ב"ה, "היה הוה ויהיה כאחד"[קנה], שהרי "הוי' [הוא] אלהיך"[קנו], "הוא תהלתך והוא אלהיך"). עבודת התפלה הרגילה היא יגיעה הלוקחת זמן, אך גילוי אלקות ללא יגיעה הוא הרגשה שלמעלה מהזמן, הרגשת פלא עליון הניתן ב"עבודת מתנה".

העמידה מול הפלא הזה מעוררת בנפש יראה עצומה כלפי דבר ה' המופיע בפה האדם[קנז] ומחוללת אצלו את יחוד יראה-נורא (מיסודות תורת הבעל שם טוב[קנח]) – "נורא תהלֹת עֹשה פלא"[קנט] (כשאותה תחושת פלא היא גם סוד ה-אלף הממתיקה את הדין – כוונת "א-דני שפתי תפתח" כנ"ל). חויה זו היא בעצם גילוי היחידה שבנפש, דרכה מופיע ה' בנשמת האדם. על גילוי זה נדרש[קס] הפסוק "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן א-דני הוי' יצמיח צדקה ותהלה וגו'"[קסא] – "כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח" מתאר את הגילויים הנמשכים בעקבות יגיעת האדם בתורה ובמצוות, אך "כן א-דני הוי' יצמיח צדקה ותהלה" מתאר כבר את גילוי מקיפי הנפש, גילוי האלקות שאינו בערך לעבודת האדם, החיה ("צדקה") והיחידה ("תהלה")[קסב]. והרמז: "[א-דני שפתי] תפתח" עולה כד פעמים יחידה (888, העולה גם "אני הוי' לא שניתי"[קסג] ו"קץ שם לחשך"[קסד] – העצם המתגלה כאן ופעולתו המשיחית).

ובכך מסיים אדמו"ר הזקן את ביאור הפסוק:

וזהו ענין התהללו בשם קדשו לשון נפעל ולא נאמר הללו דהיינו כשיש בחי' גילוי מלמעלה אז אומר לנשמות ומלאכים עליונים שתהלתם ושבחם בהשגות שלהם באלקים חיים שאין התהלה שלהם לשיאמר הללו רק שנמשך להם בחי' תהלה זו מלמעלה ופיהם יגיד תהלתו ית' הנמשך בהם מלמעלה

העלאת הארון

אדמו"ר הצמח-צדק הוסיף הערות בגוף הדרושים בלקו"ת, וכאן יש הוספה יפה:

(ולכן נאמר זה הפסוק התהללו כשהביאו את הארון לירושלים שאז ע"י גילוי אלקות שבארון שהיא בחי' נורא תהלות נורא אותיות ארון כמ"ש בסה"מ סי' ע"ז עי"ז נמשך בהם גילוי בחי' תהלה להיות התהללו כו').

כפי שצוין, הפסוק "התהללו בשם קדשו" חוזר גם בתהלים וגם בדברי הימים. בדברי הימים הוא מופיע בסיפור הבאת ארון הברית לירושלים, רמז לקשר ההדוק של הארון לסוד של גילוי השכינה בתוך המתפלל. הארון שוכן בקדש הקדשים – סוד "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", כנ"ל. בקדש הקדשים ישנה נשיאת הפכים של "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה"[קסה], כשמבין הכרובים נשמע קול ה'. זהו המקור של חווית המתפלל ש'מתדבר', 'שר' ו'מתהלל' לו ובתוכו משהו שאיננו משלו ו"אינו מן המדה" הרגילה שלו ("מדת הבינוני" ש"היא מדת כל אדם") – חויה שגם בה יש נשיאת הפכים (של ה"אתה" המתפלל עם ה"אני, המאזין-המתפלא). מקור נשיאת ההפכים הוא בכח האמונה[קסו] שבראש העליון שבכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע, שהוא-הוא שרש המלכות[קסז], השכינה המתגלה בתפלת האדם[קסח]. אותה נשיאת הפכים מתגלה גם בחיי הנישואין, כששני בני הזוג – כשני הכרובים – מרגישים את השכינה שביניהם, את השותף השלישי שמפעם בהם ("קדש הקדשים" נקרא גם "חדר המטות"[קסט], נוכחות הפלא האלקי הכי מורגשת ביחוד הקדוש והמוליד, כשכח האין סוף ש"אינו מן המדה" מצטמצם ומתגלה בקשר הגופני שדווקא הוא מוליד בפועל[קע]).

הקשר בין הארון ל"התהללו" הוא בסוד "נורא תהלֹת" שהוסבר באריכות – ארון אותיות נורא, כפי שמצטט הצ"צ מהספר הוד מלכות. הארון, נושא ההפכים והממחיש את גילוי ה"נורא", הוא גם "נושא את נושאיו"[קעא] – מי שנושא את הארון בהלל ושבח יכול וצריך להרגיש שעבודת הנשיאה ועבודת השיר אינן מכחו שלו אלא מכחו של הארון (ובהעלאת הארון הראשונה – שלא מוזכרת בפירוש בסיפור שבדברי הימים, ספר שכולו שבחו של דוד[קעב] – כשעוזא טעה לחשוב שהדברים תלויים בו ובאים מכחו, פרץ ה' בעוזא ודוד הטה את הארון שלא להעלותו לירושלים, עד שהגיע להכרה הזו כדבעי[קעג]).

המחשה לכחו של הארון לעורר שירה אלקית בנושאיו יש בסיפור נוסף של העלאת הארון – החזרת הארון משדה פלשתים לבית שמש (ובהמשך לקרית יערים, משם העלה דוד את הארון לירושלים), ולכך מתייחסת ההערה בסוגריים הבאות:

(ועיין בזח"א דקכ"ג סע"א ע"פ וישרנה הפרות ח"ב דקל"ח ע"א).

הפלשתים שלחו את הארון בעגלה חדשה אליה רתמו שתי פרות, ושם נאמר "וישרנה הפרות בדרך"[קעד]. בפשט "וישרנה הפרות" מלמד שהפרות הלכו ישר בדרכן, כהמשך הפסוק "במסלה אחת הלכו הלֹך וגעו ולא סרו ימין ושמאל", אבל משינוי הלשון (שלא כתוב 'ותישרנה', בלשון נקבה[קעה]) למדו חז"ל[קעו] שהפרות שרו לה' בדרכן עם הארון. על השירה הזו כותב הזהר בשני מקומות, כשתמצית הדברים היא שאמנם לכל הנבראים יש שירה לה' (וגם הפרות שרות תדיר לה'), אך "וישרנה" היה "שיר חדש" – שיר שלא שייך לפרות עצמן, אלא עולה מפיהן מכח הארון שעל גבן[קעז].

אחרי כל זה חוזר הדרוש לתחלתו ומסיים:

ומכ"ז יובן ענין שיר השירים וכנ"ל.

"שיר השירים" הוא שמיעת "שיר" השכינה בתוך "השירים" של כל מתפלל, שמיעת "שיר" ה"שכינה ביניהם" העולה מחיבור "השירים" של שני בני הזוג, כאשר מתקיים "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" ו"התהללו בשם קדשו".

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• גילוי אהבת דודים אלקית מתחולל בד בבד עם אהבה ואחדות בין נשמות ישראל.
• בחיי הנישואין מצפים לאהבה 'זורמת' (עבודת צדיקים) ולא להסתפק ב"אתכפיא" (עבודת הבינונים).
• כשם שיש להתבונן כדי לעורר אהבת ה' כך יש להתבונן כדי לעורר את האהבה בחיי הנישואין.
• חיי נישואין תקינים הם איזון בין אהבה ספונטאנית לעבודה מאומצת.
• "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" – על האדם בתפלה להקשיב למה שהשכינה (שנקראת "אתה") מוציאה מפיו.
• "שכינה ביניהם" מתבטאת בדבור הטבעי בין איש ואשתו.
• הפסיכולוגיה מתמקדת בפליטות פה המגלות את התת-מודע האפל של הנפש. החסידות מגלה שבדבור נחשף העל-מודע המואר של הנפש – האמונה, התענוג והרצון האמתיים.
• "בנין המלכות" ו"תיקון המלכות" היינו חיבור כל נשמות ישראל לקומה שלמה – כאשר מה שחסר לאחד נמצא אצל חברו ו"כל אחד מתוקן מחברו".
• כשאדם אינו מרוצה מחברו – בין אם הוא תולה זאת בעניניו האישיים או באופיו של החבר, ובין אם הוא תולה זאת בתורתו ועבודתו ב"מילי דשמיא" – הוא נפרד ממנו ועושה את עצמו בעל-מום חסר אבר.
• הפירוד בנשמות ישראל גורם לכך שהשם לא יהיה שלם – "ועל כן החרד לדבר ה' מאד מאד יזהר בזה".
• ה'אני' של הבינוני הוא נפשו הבהמית, הנפרדת, וכדי להגיע לאחדות עליו להאזין לנפש האלקית שבתוכו.
• התפלה תלויה במודעות שהחלק המתפלל הוא מתנת שמים: מזכירים זאת בפתיחת התפלה ("אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא"), בתחלת פסוקי דזמרה ("התהללו בשם קדשו") ובתחלת העמידה ("א-דני שפתי תפתח").
• השפלות עושה את האדם כלי פתוח וקשוב לנפש האלקית שבתוכו.
• משה רבינו הוא הפועל ומגלה את "שיר השירים" – ה"שיר" האחד הכלול מכל "השירים" של נשמות ישראל.
• הכנת האדם להיות כלי לגילוי אהבה ויראה עליונים היא התעוררות אהבה ויראה מלמטה – על ידי היגיעה זוכים למציאה שלא בערך.
• בתפלה מתוקנת האדם רק מטה אליו, כמסייע שאין בו ממש, את מי התפלה העליונה.
• חוית הפלא האלקית המאיר באדם היא סוד גילוי היחידה בתפלה.