רופא הפלא

ח"י אלול תשמ"ה – הרצליה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[נגנו אימתי קא אתי מר, א-לי אתה (אדמו"ר הזקן), ג' תנועות, אני מאמין-ווי וואנט, ושמחת, ופרצת, אשרי מי שלא חטא, דרכך].

א.    חרטה על העבר וקבלה לעתיד

יום הולדת המאורות הגדולים

היום ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים – הבעל שם טוב בח"י אלול שנת נחת, ואדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע.

יש פסוק בספר דניאל "עיר וקדיש"[ב]. פירוש הפסוק הוא: מלאך נקרא עיר מלשון עֵר, שתמיד ער, לא ישן. "עיר וקדיש" – ער וקדוש, "מן שמיא נחת" – מן השמים נוחת, יורד אלינו. כתוב "נחִת", חסר י, אותיות נחת, רמז לשנת לידת הבעל שם טוב. כעבור מז שנים, כפי ששמענו קודם, נולד אדמו"ר הזקן. באותו יום שהבעל שם טוב סיים לומר את פרק מז.

לפי המנהג שמסרו לנו בשם הבעל שם טוב[ג] שלכל יהודי יש פרק בתהלים שמתאים לשנות חייו, אומרים את הפרק של יום ההולדת הבא במשך כל ימות השנה ומסיימים אותו ביום ההולדת, ומתחילים מיד להגיד את הפרק הבא. מי שזוכה, כמו הצדיקים, גם דורש את הפרק שהוא מסיים באותו יום. לכן באותו יום ח"י אלול, בהיות מורנו הבעל שם טוב בן מז, יא שנה לאחר התגלותו (הבעל שם טוב התגלה בגיל לו שנת תצ"ד, כעבור יא שנה נולד אדמו"ר הזקן בעל התניא, ואז הבעל שם טוב היה בן מז), הוא סיים לומר את פרק מז בתהלים, הפרק שאומרים שבע פעמים קודם תקיעת שופר בראש השנה.

באותו פרק שאנחנו אומרים לפני תקיעת שופר יש פסוק "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה"[ד]. כאשר הבעל שם טוב הגיע לפסוק זה כשהוא דרש את המזמור שלו, הוא אמר לחבריא קדישא שלו, לתלמידים הקדושים, שהיום נולד "גאון יעקב". כתוב "יבחר לנו" – ה' בוחר לנו, "את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". כלומר עכשיו, היום הזה, נולד "גאון יעקב", רמז ללידת אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע.

יארצייט של מורנו המהר"ל

יש עוד מאורע חשוב מאד שקרה בח"י אלול, 89 שנה לפני לידת הבעל שם טוב – בשנת שס"ט הסתלק המהר"ל מפראג, ולכן אנחנו משתדלים להזכיר גם את ההילולא-היארצייט של מורנו המהר"ל בשנת שס"ט (פט שנים לפני לידת הבעל שם טוב, ו-קלו שנים לפני לידת אדמו"ר הזקן). ידוע לנו שאדמו"ר הזקן בעל התניא הוא הצאצא הישיר, הדור השביעי בן אחר בן מהמהר"ל מפראג. כתוב בשער של התניא שהספר "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", והפירוש המקובל אצל החסידים[ה] שהסופרים הם הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש – רבותיו של אדמו"ר הזקן (מן הראוי לציין שאדמו"ר הזקן היה מכנה את הבעל שם טוב בשם סבא, סבא רוחני), ומה שכתוב "מפי ספרים", הפירוש המקובל הוא שהספרים הם ספרי המהר"ל, אף על פי שבאמת בקושי רואים ציטטה ישירה מספרי המהר"ל. צריך להסביר ולומר שכל הרוח, כל הפנימיות, של החסידות בכלל ושל חסידות חב"ד בפרט, קשורים עם פתיחת השער של המהר"ל.

מובא בספר התניא[ו] שבהסתלקות הצדיק עולה כל מה מה שפעל במשך כל ימי חייו. בלשון הפסוק הוא: "פעֻלת צדיק לחיים"[ז] כל החיים שפעל, כמו ששמענו קודם, כל הזכות שזיכה את הרבים, שזהו עיקר פעולת הצדיק. צדיק הוא מי שמשפיע, במיוחד על פי קבלה[ח] שצדיק הוא היסוד.

"ועמך כלם צדיקים"[ט]. כל יהודי צריך להיות צדיק, והיסוד הוא צינור פתוח, הוא מקבל ומשפיע, הוא לא מעכב לעצמו מאומה, כולו מסור ונתון אך ורק לתת, לזכות את הרבים – את כנסת ישראל. הצדיק הוא היסוד וכנסת ישראל המלכות. בכל יהודי יש נקודת זיקה לצדיק שמסור ונתון אך ורק לזכות את הרבים. בלשון חז"ל "מזכה את הרבים"[י], ובלשון התנ"ך "מצדיקי הרבים ככוכבים"[יא]. מי שמצדיק את הרבים, הצדיק, שמשפיע לרבים ברוחניות ובגשמיות הוא כפשוטו מצדיק את הרבים.

תשובה ממרירות ומשמחה

מן הראוי לומר דבר שהרבי שליט"א חוזר עליו מדי שנה, ובשנה הזאת במיוחד. כשמתקרבים לחודש התשובה, חודש אלול, נוהגים כמו מגידי קדם (לפני ביאת הבעל שם טוב לעולם הזה) להוכיח קשות את העם על כל העבירות שיש ביד כל אחד ואחד, וכך לעורר בכי בציבור. בכל זאת הבעל שם טוב לימד אותנו שלא זו הדרך להחזיר בתשובה. כמו ששמענו קודם, ח"י אלול הוא יום שמכניס חיות (חיות פירושו שמחה) בעבודה של חודש אלול. באמת האמרה הזאת היא מפי הבעל שם טוב עצמו.

מסרו לנו ביד אדמו"ר הקודם[יב] שהבעל שם טוב עצמו הסביר את המשמעות של יום הולדתו בח"י אלול – באתי לעולם להכניס חיות בעבודה של חודש אלול. כלומר, עד כאן היתה תשובה תתאה בלשון הזהר[יג]. תשובה תתאה היא תשובה מתוך מרירות על עוזבו את ה' "מקור מים חיים"[יד], רחוק ממקור החיים, הוא מתמרמר על זה. מבואר באריכות בספר התניא קדישא[טו] ובכל ספרי החסידות שמרירות היא לא עצבות, הוא לא נהיה עצוב. עצבות היא מצב של דכאון, מוות רוחני ח"ו. מרירות היא כמו טעם מר, שטועמים מרור בפסח זיש בו טעם חריף ומר שמעורר. זו לא העצבות שמדכאת, ובכל זאת לא טעם מתוק. ממה המרירות? מכך שמרגיש בעומק לבו כמה הוא רחוק ממקור מים חיים, מה'.

לעומת זאת, יש תשובה מתוך שמחה. מהי? מהרגשתי שאף על פי כן הקב"ה מרחם עלי. יש השגחה פרטית, הוא מרחם ושומר עלי שלא אכשל ומקרב אותי יותר ויותר. ככל שאדם רחוק מאד – "לית אתר פנוי מיניה"[טז], ה' נמצא בכל מקום. הוא נמצא לידי – "הוי' צלך על יד ימינך"[יז]. בכך שמתחיל להרגיש שה' איתו, שה' אתנו, שה' קרוב, הוא מתמלא שמחה. אף על פי מצד עצמי אני רחוק מאד, אבל ה' קרוב מאד. זו כבר התנוצצות האור שמתגלה בכל עצמותו בעשרת ימי תשובה, עליהם כתוב "דרשו הוי' בהמצאו"[יח], שה' נמצא. בלשון החסידות – "קירוב המאור לניצוץ"[יט].

קירוב המאור לניצוץ בחודש אלול

הנשמה הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו נקראת ניצוץ, "חלק א-לוה ממעל ממש"[כ], ה' בכבודו ובעצמו כביכול הוא המאור ובעשרת ימי תשובה יורד המאור ומתקרב לניצוץ לשאוב אותו לתוכו. בכל חודש אלול יש התקרבות, בלשון אדמו"ר הזקן "המלך בשדה"[כא], כמו המלך שיוצא מהארמון, מהפלטין, ועושה סיור ברחבי המדינה שלו, בשדה, ואז יש רשות ואפשרות לכל אחד ואחד להתקרב בקלות, לגשת ישירות למלך, לשפוך את לבו לפניו, לבקש כל מה שחסר לו מאת המלך, וכל הבקשות מתמלאות ברחמים. אלו יג מדות הרחמים המתגלות בחודש אלול.

אם כן, כבר בחודש אלול מתחיל להיות "קירוב המאור לניצוץ", במיוחד בימים אלה, מח"י אלול ואילך, יב הימים האחרונים, כמו ששמענו קודם, יום לחודש, יום לחודש, מהשנה הקודמת. רציתי להוסיף בזה עוד ענין שמובא באמת בשם הבעל שם טוב עצמו, שהיום, ח"י אלול, חוזרים בתשובה ומתקנים את חודש תשרי של השנה החולפת, תשמ"ה. כמובן שלא יתכן תיקון העבר אם האדם לא מתקשר במחשבתו וברצונו לעתיד.

איך האדם מתקן משהו? כתוב בחז"ל "באותו מקום וכו'"[כב]. האדם יכול לתקן רק אם הוא באותו מעמד והוא עומד בצדקו, לא נכשל. לא יתכן תיקון אמתי רק על ידי מחשבה על מה שהיה בעבר. לכן הלשון הנפוצה בכל ספרי המוסר היא שתשובה אמתית חייבת לכלול שני ממדים. בלשון ספרי המוסר – חרטה על העבר וקבלה לעתיד. לא יתכן להתחרט רק על מה שהיה אם האדם לא מקבל ליישם את התיקון לעתיד. לכן חייבים לומר שהחזרה בתשובה היום על חודש תשרי היא לא רק לחשוב על מה שקרה בתשרי, מה עבר עלי לפני שנה בחודש זה, אלא בעיקר להתכונן לחודש תשרי הבעל"ט. האדם לא ידע מה לתקן אם הוא לא יתבונן מה היה, וזה ברור על פי פשט, זוהי חזרה בתשובה. במיוחד לחזור בתשובה מתוך קירוב. הקירוב שייך לעתיד.

תשובה והזמן הבינוני

שוב, הסברנו שיש תשובה מתוך מרירות. בלשון הזהר[כג] התשובה זו היא בעיקר על העבר, על מה שפגמתי ועברתי ועל ידי כך התרחקתי מאד מאד מפני ה'. מה שאין כן בתשובה מתוך שמחה, הבאה בעיקר מתוך הרגשה שה' מקרב אותי לקראת העתיד הטוב, אחרית הטוב. העתיד הטוב הוא מה שעתיד להיות בשנה הבאה עלינו לטובה, אז ברור שכיון שהבעל שם טוב עצמו מסביר שיום זה הוא יום של תשובה מתוך חיות ושמחה. אז הוא קשור בעיקר להרגשת קירוב, שה' מקרב אותי. לאן הוא מקרב אותי? לעתיד. אני באמת צריך לעשות חשבון על העבר, על מה שהיה לפני שנה, אבל החיות של ח"י אלול היא בעיקר על הרגשת העתיד, מה עתיד להיות בחודש תשרי בשנה הבאה עלינו לטובה, שה' ודאי יעזור לי לתקן בפועל. שוב, מי שבעיקר חושב על העתיד הטוב של כל יהודי לא שם דגש על תוכחה – מה עשית, מה עברת ומה פגמת – אלא בעיקר מעודד לקראת הקירוב הודאי שיתרחש במהרה בימינו בקרוב ממש.

שוב, המגיד המוכיח של פעם שהיה מוכיח קשות את העם היה קשור בעיקר לעבר, לְמה שהיה, במחשבתו פנימה וגם כך היה מקשר את מחשבת כל הנוכחים שומעי לקחו. בכך הוא מכביד עליהם, כביכול משקיע אותם יותר ויותר עמוק בתוך הלא-טוב, ה' ישמור, אף על פי שבוכים מתוך התרגשות. מה שאין כן דרך החסידות היא בעיקר באמונה בעתיד, התקוה לעתיד. לכן הצדיק בא לעודד לקראת העתיד הטוב. עיקר דרך החסידות הוא עידוד מלא שמחה וחיות באמונה שלימה ובטחון ביחס לְמה יהיה – יהיה טוב מאד. על כך מדברים בעיקר.

שוב, ברור שעיקר ענינו של ח"י אלול הוא תיקון, לחשוב על העבר. חשיבה על העבר היא חרטה. בלשון ספרי המוסר "חרטה על העבר וקבלה על העתיד". יש לביטוי זה כמה פירושים בלשון החסידות. בדרך העבודה הפנימית שגילתה לנו החסידות ידוע שבאמת עיקר עבודת האדם, במיוחד אדם שנקרא בינוני בספר התניא, הויא בהוה. בספרי הדקדוק של הראשונים, כמו הרד"ק וכל בעלי הדקדוק בין הראשונים[כד], נקרא זמן ההוה בשם בינוני. זו ההגדרה הדקדוקית. יש זמן עבר, זמן עתיד וזמן בינוני, זה הכינוי לזמן ההוה (לכן מובא שאחד הפירושים ששם ספרן של בינונים, ספר התניא, שגם קשור לראש השנה. הביטוי הראשון בספרן של בינונים בא מחז"ל במסכת ראש השנה[כה], ששלשה ספרים נפתחים. עבודת הבינונים היא לתקן את מעשיהם, במשך כל עשרשת ימי תשובה). אחד מהפירושים של בינוני הוא מי שחי בהוה. אם האדם חי בהוה, ברגע הזה שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כו] ומרגיש את החידוש של הקב"ה בעולם הוא גם יכול בכל רגע לחדש את עצמו.

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו"[כז] הוא פסוק שמדבר על תקיעת שופר בראש השנה. על ראש השנה דורשים חז"ל "'תקעו בחֹדש שופר' – חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם"[כח]. שופר הוא לשון השתפרות. כתוב ש"חדשו מעשיכם" פרושו על ידי התקשרות להוה האמתי, מה שה' מחדש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית, כאשר אני מתקשר לחידוש ואיני כבול על ידי התקשרות לסיבות של האדם. מה שהיה היה, אבל לא מכריח את מעשי בהוה, אלא אני מרגיש שה' מחדש את העולם, וממילא יש לי גם הכח לחדש את מעשי. זה נקרא "חדשו מעשיכם".

"שפרו מעשיכם" הוא יותר מכך. "חדשו מעשיכם" הוא בהוה, אבל "שפרו מעשיכם" הוא תוכנית ועבודה שמוכנסת בעתיד. שוב, דרך החסידות היא של הוה ועתיד, בזמן שצריך להיות באמת "חרטה על העבר", מה שהיה בחדש תשרי של השנה העוברת. יש כמה פירושים בזה. פירוש אחד הוא שחרטה על העבר וקבלה לעתיד שניהם בתוך ההוה. הרי ההוה הוא ממוצע שמחבר שתי קצוות קיצוניים – קצה העבר וקצה העתיד. יש כלל גדול בחסידות[כט], וגם בכל ספרי המחקר, שכל ממוצע חייב לכלול בעצמו את שתי הקצוות שבא לחבר. על כן בתוך רגע ההוה צריכה להיות אחיזה בעבר, כמו שתי ידיים פשוטות. כמו יעקב אבינו, עליו דורשים חז"ל[ל] שכאשר עבר את מעבר יבק הוא עשה עצמו גשר, לקח מכאן והעביר לשם. כך לכל ממוצע יש שתי ידיים – יד אחת שאוחזת ונאחזת בקצה האחד ויד שניה שתופסת ונאחזת בקצה השני. כך ההוה. הרגע הזה, שהוא כהרף עין.

"העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין"

אני נזכר במאמר החכם[לא] שאומר בלשון מליצה "העבר אין, העתיד עדין וההוה כהרף עין". באמת העבר הוא אין, הוא בטל לגמרי, כך יהודי צריך להרגיש. למה צריך להרגיש שהעבר בטל? על מנת שהעבר הלא טוב – עבר לשון עבירה – לא יכריע בכי-הוא-זה את העתיד ואת ההוה. מי שחי בטבע טבוע כביכול בחיי טבע (טבע מלשון טביעה – "טבעתי ביון מצולה"[לב]). כמו ששמענו קודם, הדבר הכי קשה הוא להזיז את המדה הכי קטנה. כשיש טבע לאדם הוא טובע – טבוע ושקוע – בתוכו וצועק מיון המצולה, ואין מענה, ואין מושיע ח"ו.

למה זה כך? בגלל שהוא חי בטבע. מהו הטבע? שרגע העבר גורם ומכריח כביכול גם את רגע ההוה. דורשים זאת בענין חנוכה מהפסוק בתהלים האומר "טבעתי ביון מצולה", ש"טבעתי" היינו חכמת הטבע. "ביוֵן" היינו חכמת יוָן, אותיות יוֵן, שהיא חכמת הטבע, ומי שהולך במחשבת הטבע טבוע בטבע שלו. הוא באמת לא יכול להזיז דבר בגלל שהעבר מכריח אצלו את ההוה. מה שאין כן אנחנו, הדבר הראשון של יהודי הוא היותו מכחיש, הוא כופר בחכמת יון, ונלחם נגדה. הדבר הראשון אצל יהודי הוא האמונה בחידוש העולם. כתוב בכל הספרים[לג] שעיקר הנקודה של חכמת יון היא קדמות העולם, "עולם קדמון", ועיקר הנקודה של אמונת ישראל היא חידוש העולם. כמו שיש חידוש העולם בששת ימי בראשית כך יש חידוש העולם ממש בכל רגע ורגע. כיון שיש חידוש העולם ממש בכל רגע ורגע, לכן גם אני יכול לחדש את מעשי – "תקעו בחדש שופר", "חדשו מעשיכם" – בכל רגע ורגע, ואיני כבול ועצור בידי העבר. זו היא ראשית עבודת ה'.

שוב, בכל רגע ההוה שבין העבר לעתיד צריך להיות אחיד לכאן ולכאן, כמו יעקב שעומד ועושה מעצמו גשר לחבר שני קצוות. כל זה הסבר אחד לדרך החסידות מהי חרטה על העבר וקבלה לעתיד.

שפלות – חריטת העבר בהוה

מסבירים שחרטה על העבר היא שפלות בהוה, לא שאני מסתכל על העבר. כמו אדם שמסתכל בראי ורואה את עצמו שיש לו פגמים, שהוא מכוער, הוא מבין ממילא שכל הכיעור הזה, הלא טוב, הלא יפה, שרואה על עצמו בראי הוא וודאי תוצאת העבר. אבל לא שבאמת אכפת לו הרבה על העבר, מה שהיה היה, כמו בפתגם שאמרנו קודם "העבר אין" – הוא כבר בטל ומבוטל. אבל מה נשאר מהעבר? רק הכיעור בהוה, ההרגשה שאני מכוער ואני רחוק על ידי הפגמים שלי בעבר. לא שמענין אותי העבר. זה נקרא בלשון החסידות מדת השפלות, שאדם משפיל את עצמו, מכיר את האמת שלו ברגע זה, איפה אני.

כמו הסיפור שמסופר[לד] על אדמו"ר הזקן, סיפור מאד-מאד עמוק ויסודי וחשוב בעבודת ה'. כהיה בכלא ונכנס הצאר בהסתרת פנים, פירש לו אדמו"ר הזקן מה שנאמר לאדם הראשון בגן עדן "איכה"[לה]. הקב"ה לא פנה לאדם הראשון אחרי החטא ואמר לו: 'מה עשית? מה קרה לפני חמש דקות?'. לא כך פנה הקב"ה לאדם הראשון. הוא פנה אליו במלה "איכה", איפה אתה עכשיו ברגע זה ('ווי ביסטו בי'). ההרגשה איפה אתה עכשיו ברגע זה היא ביחס לעבר, אבל זהו עבר שבתוך ההוה, לא העבר של העבר. זהו העבר כפי שהוא נחרט על גבי ההוה. כתוב שחרטה היא לשון חריטה, מלשון "חרט אנוש"[לו]. האדם שמרגיש איך שהעבר נחרט על ההוה שלו, לפי פירוש המלה "איכה", איפה אתה. האדם מגיע למדת השפלות ממה שהוא עכשיו, איפה הוא נמצא ברגע זה.

איך תתכן קבלה לעתיד?

לפי זה, מהי "קבלה לעתיד"? זו שאלה שגם בחסידות שואלים. על פי פשט "קבלה לעתיד", בלשון הרמב"ם[לז] ועל פי חז"ל[לח] היא "עד שיעיד עליו יודע תעלומות". אדם שצריך כל כך הרבה לקבל. מה זה לקבל? להחליט שלא אשוב לכסלה עוד, שלא אשנה במעשי הרעים, עד כדי כך שכביכול מעיד עליו הקב"ה, שיודע את הנסתרות שבלב, שבאמת הדבר נכון, זו האמת, שהחליט החלטה אמתית לגמרי.

שואלים בחסידות, וכך שואל כל אדם: הרי אנחנו יודעים את החולשה שלנו, עד כמה שאנו עפר ואפר. איך יתכן בכלל שאדם חושב לגבי העתיד, שיחליט מאה אחוז שלא יעשה זאת עוד פעם? הוא יודע ש"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", הוא יודע ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[לט], אז איך בכלל יתכן שאחליט שלא אעשה עוד פעם? עד כדי כך שהקב"ה מעיד שלא אעשה זאת אף פעם שוב?

החלטה זו סותרת לכאורה את דברי חז"ל האומרים שהיצר הרע מתגבר כל יום, חזק יותר ממה שהיה אתמול, ואלמלא הקב"ה עוזרו הוא לא יכול לגבור עליו בשום אופן. אז מה? אני ערב לקב"ה שיעזור לי? הרי אני צריך לדעת שאם הוא לא עוזר לי איני יכול לעמוד! האם יש לי כל כך הרבה גאוה שאני בטוח בעצמי שאוכל לעמוד בכך? אנחנו מתפללים בבקר "אל תביאני לידי נסיון"[מ], "אין סומכים על הנס"[מא]. אחד מהפירושים של "אין סומכים על הנס" הוא שנסיון מלשון נס. כלומר, אין סומכים על כך שאעמוד בנסיון. הרי אפילו "דוד מלך ישראל חי וקים"[מב] אמר "בחנני הוי' ונסני"[מג], בקש נסיון ולא עמד בו, אז אני על אחת כמה וכמה! איך תתכן קבלה לעתיד? איך ניתן לקבל על עצמי בהחלטיות שלא אעשה זאת עוד פעם.

לקבל רחמי שמים

בלשון החסידות גם העתיד קיים בהוה. כמו שאמרנו שהעבר הוא בהוה, כמו "איכה", שזו מדת השפלות, כך גם העתיד נמצא בהוה. מהו העתיד שבהוה?

זו התקשרות, אמונה ובטחון ברחמי ה'. בטוח אצלי ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". איך אני יכול לקבל? קבלה פרושה לקבל משהו. על מי ששפל במדת השפלות כתוב בספר הזהר "לית ליה מגרמיה כלום"[מד], מדת השפלות היא הרגשה שאין לי מעצמי כלום, אני כלי ריקן. אז מהי קבלה? נכונות. כמו שנסביר בהמשך קצת יותר עמוק, האדם מוכן לקבל, הוא עושה את עצמו מוכן ומזומן לקבל. לקבל מה? רחמי שמים.

עוד פעם, זה שאדם מחליט, ודאי שגם על פי פשט חשוב שאדם יחליט בדעת תחתון, יש "דעת תחתון"[מה] ו"דעת עליון"[מו], כמו שהרמב"ם מאריך בהלכות תשובה[מז]. אדם צריך לדעת באופן הכי ודאי וחזק שהכל תלוי בבחירתו החפשית – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההיפך "...ובחרת בחיים"[מח]. הכל תלוי בבחירת האדם. זה ודאי יסוד היסודות של כל היהדות. ברור שעל פי פשט האדם צריך לבחור בחיים, הוא מחליט שהוא רוצה אך ורק את זה, אבל עם זאת עליו לדעת שהוא תלוי ברחמי שמים, שהוא מתקשר לה' בתור אב הרחמן בכל התפלות של ראש השנה. גם כן, מי שמכיר קצת את התפלה, למשל ביום כיפור מתוודים על עבירות, אבל אין אף פעם אמירה בפירוש שאני מקבל על עצמי שלא אעשה זאת עוד פעם. זה פלא, מי שמתבונן בזה.

השמחה והשפלות

שוב, כמו ששמענו קודם, הדבר הכי נפלא, מהדברים הנפלאים ממש, הפלא ופלא, הוא הנוסח המקובל שלנו במחזור לימים נוראים. אם מתבוננים ברוח תפלות הימים הנוראים, מרגישים שני דברים: דבר ראשון הוא שפלות עצומה מצד האדם. כמו בסיום הודוי ביום הקדוש, ביום כיפור – "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון וכו'"[מט] שתעזור לי. מה אומרים כאן? מה מבטאים? בימים הנוראים מבטאים את השפלות המוחלטת התכליתית ביותר – "הרי אני ככלי מלא בושה וכלימה".

יחד עם זאת יש שמחה. מהי השמחה? הרי גם בראש השנה כתוב "אכלו משמנים... כי חדות הוי' היא מעֻזכם"[נ], ראש השנה הוא יום של שמחה. ביום הדין לא לובשים שחורים, לפי פשט הלכה בשולחן ערוך[נא] לא מתאבלים בראש השנה. זהו יום של חדוה. יום כיפור הוא יום של עונג עילאי[נב]. אבמת כתוב בתורה שזהו יום עינוי נפש, לא אוכלים בו, אבל בפנימיות כתוב שביום זה אנו לובשים לבנים ודומים למלאכי מרום, למלאכי השרת, ואנו פטורים לגמרי מהיצר הרע. ידוע הרמז[נג] שהשטן שוה בגימטריא שסד, וביום השסה – יום כיפור – אנחנו פטורים ממנו. אם כן, אנחנו בבחינת עולם הבא, גן עדן. זהו יום "שבת שבתון"[נד]. "שבת" היא עונג וממליא "שבת שבתון" הוא עונג שבעונג. כידוע ממורנו הצמח צדק[נה], שאפילו אם לא היו מצווים שלא לאכול ביום כיפור לא הייתי צריך לאכול – "ווער דארף עסן" ביום כיפור? כתוב שלעתיד לבוא "אין לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[נו] ככה הוא ביום כיפור.

אם כן בכל התקופה הזאת ישנה שמחה עצומה. על מה השמחה? על הרגשת קרוב עצום של המאור (של עצמותו ומהותו יתברך, "דלית אתר פנוי מניה") אל הניצוץ. כלומר, לנשמה הפרטית שלי, שהייתי רחוק מאד "בארץ ציה ועיף בלי מים"[נז], ועכשיו "מקור מים חיים"[נח] מחבק אותי, ומנשק אותי, מקרב אותי ומכניס אותי "לפני ולפנים"[נט] כמו הכהן הגדול ביום כיפור, כמו שהסברנו קודם.

תשובה – יחוד שפלות ורחמים

אם כן, בקבלה לעתיד פירוש המלה קבלה הוא לקבל עול. לי אין עול. מה עכשיו הסברנו? שאם מתבוננים בתפלות שלנו בימים נוראים רואים שעיקרן שני דברים: שפלות ורחמים – "אבינו אב הרחמן רחם עלינו"[ס]. לפי הקבלה[סא] יש שתי מדריגות "אב הרחמים"[סב] בכתר ו"אב הרחמן"[סג] בחכמה. העיקר הוא שני דברים: אני בתכלית השפלות והקב"ה בתכלית גילוי מאור הפנים אלי, לקרב אותי, לנחם אותי בכפליים, להכניס אותי "לפני ולפנים", להכין אותי לקראת השמחה שפורצת גדר בחג הסוכות; הרי[סד] כל הימים הנוראים הם הכנה ל"זמן שמחתנו"[סה], מחג הסוכות מעלין בקדש לשמיני עצרת ולשמחת תורה, שמחה אחר שמחה. כל עשרת ימי תשובה הם הכנה לשמחה זאת.

עד כאן הסברנו פירוש אחד מהי חרטה על העבר. חרטה היא שהעבר נחרט על ההוה, כמו הרגשת השאלה "איכה", איפה אתה. בנפש זוהי שפלות עצומה. ככל שהאדם בשפלות ככה הוא כלי ריקם לקבל. מהי קבלה? כעת, כשהוא כלי, יש לו ביטחון באור. ככל שהוא מאמין הוא בוטח באור שיכנס לתוך החלל הפנוי שלו, וכך באמת ישאב יותר ויותר אור לתוכו. זה נקרא קבלה לעתיד. זוהי קבלת רחמים של ההוה.

ההוה המקשר בין העבר לעתיד

הסברנו שודאי על פי פשט אדם צריך לדעת שהקבלה לעתיד תלויה בבחירה שלו. אני חייב לבחור בכל התוקף, ועם כל זה ש"אלמלי הקב"ה עוזרו..." עיקר הקבלה היא להיות בטוח. רק אם אני בטוח בה', אני לא יכול להיות בטוח בעצמי. להיות בטוח בה' פרושו להיות בטוח בו מרגע זה, לא ממה שיהיה מחר. מאיפה אני יודע שה' יהיה איתי מחר? רק אם אני מרגיש שה' אתי עכשיו. אני לא יכול לדעת שה' יהיה אתי מחר. כמו שהוא איתי עכשיו כך הוא יהיה איתי מחר, וכך תמיד יהיה איתי.

עוד פעם, קבלה לעתיד מתחילה גם מההוה, והיא נקראת הרגשת רחמים. יחוד חרטה על העבר וקבלה לעתיד נקרא יחוד שפלות ורחמים, זה הביטוי בלשון החסידות. החרטה על העבר היא השפלות של ההוה, והקבלה לעתיד היא הרחמים בהוה. שניהם בהוה, וכמו שאמרנו קודם, ההוה מקשר ומחבר בין העבר לבין העתיד.

בן מזכה אב

רציתי להוסיף לזה עוד פירוש: יש פסוק בסוף הנביא מלאכי על הגאולה העתידה במהרה בימינו – "הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום הוי' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[סו]. רש"י מפרש בנביא "והשיב לב אבות על בנים – 'על ידי בנים'"[סז]. זה דבר שהרבי שליט"א[סח] מאד מאד אוהב להביא בשם רש"י, שבדור האחרון, הדור שלנו, ביאת אליהו הנביא, ביאת המשיח, צריך להיות '"והשיב לב אבות על בנים' על ידי בנים", כשהבנים משפיעים. כמו ששמענו קודם על מזכי הרבים. יש לזכות הרבים, ש"בן מזכה אב"[סט], קודם כל שהבן-הילד מזכה את אבא ואמא שלו.

כמו ששמענו קודם, לא תמיד הזכות הזאת באה ישירות. גם דבר חשוב מאד – לא תמיד אפשר להשפיע ישירות. יש ויש, אבל באמת הרבה פעמים ההשפעה היא בעקיפין, על ידי תפלות, על ידי דוגמא. הרבי תמיד אומר שעיקר ההשפעה הויא על ידי דוגמא טובה, בלשון חז"ל[ע] קידוש שם שמים, שחכם (וכל אחד צריך להיות חכם) וחסיד שהולך בדרך ישרה, מעשיו נאים, "רוח הבריות נוחה הימנו"[עא], ולכן גם "רוח המקום נוחה הימנו", כל יום הוא מקדש שם שמים. כמו שהרמב"ם[עב] כותב שהבריות מסתכלות עליו ואומרות 'כמה נאים מעשיו של זה שהולך בדרך התורה'.

זה מעורר את כולם יותר מכל דבר אחר להתאוות להיות קשורים לתורה. רואים אחד שמקדש שם שמים. שוב, הרמב"ם אומר מהו קידוש שם שמים, שהוא מראה דוגמא טובה, שכל הליכותיו נאות והוא הולך בדרך הישרה – "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". כל יום בחיים הוא מקדש שם שמים ואנשים מתאווים להדבק במעשיו בתורה ובמצוות. לעומת זאת, אם רואים אחד דתי שלא כל כך מוצא חן בעיני הבריות, רוח הבריות לא כל כך נוחה הימנו, זה בדיוק ההיפך מקידוש שם שמים, וממילא בדיוק ההיפך מלזכות את הרבים.

לכן הדבר הראשון כש"בן מזכה אב" הוא לאו דוקא כשהולך לדבר איתו ולהוכיח אותו למה עדיין לא מניח תפילין, אלא פשוט לקדש שם שמים לגבי ההורים שלו (זה היה דרך אגב להסביר מה שרש"י מפרש. אחד מהשימושים בלשון הקודש של "על" הוא על ידי, כמו "'והשיב לב אבות על בנים' על ידי בנים").

כעס על העבר, נכונות לעתיד

חשבתי עכשיו שאותו דבר לגבי הביטוי בספרי המוסר "חרטה על העבר וקבלה לעתיד" (פירוש שלא עולה בקנה אחד עם מה שהסברנו קודם), שמובנו של "על" הוא על ידי. כלומר, על ידי העבר האדם זוכה לחריטה (מלשון חריטה) בהוה, ועל ידי העתיד האדם זוכה לקבלה בהוה. מהם העבר והעתיד בעבודה? פירוש אחד של עבר הוא לשון עֶברָה, מלשון כעס. מתאים למאמר חז"ל על הפסוק "רגזו ועל תחטאו"[עג] בתהלים. חז"ל אומרים "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[עד], ודבר זה מפורש בספר התניא בפרק כ"ט שעיקר היצר הרע הוא מחיצה של ברזל שיש לי, מחסום שמסתיר בפני את האלקות. יש איזו קליפה על העינים שלי, שמעוררת אותי שלא אוכל לראות את ה', הקב"ה.

זו שפלות. כלומר, על ידי העבר, העברה והרוגז בעקבות ידיעתו בעצמו, "ידע איניש בנפשיה", שהוא עצמו המפריע, אני עצמי עומד כמחסום ביני האמתי לבין הקב"ה, לכן צריך לצעוק על עצמי, ולהשפיל את עצמי עד עפר. זה נקרא "חרטה על העבר", כלומר, חרטה על ידי העבר, על ידי העברה של "לעולם ירגיז".

מהי קבלה לעתיד? כתוב בתנ"ך[עה] שהשרש של עתיד הוא מלשון הכנה, עתודים היינו מוכנים, כך מוסבר בספרי הדקדוק. מוסבר בחסידות שעתיד מלשון נכונות, כמו שחייל מוכן לקרב. נתן דוגמא אקטואלית מהיום, ממש בשטח. יש אויב ממש בשטח ומישהו מטייל ביום בשוק בחברון, יש פה ערבי אויב שלו שעלול לבוא ולדקור אותו, עכשיו ברגע זה. הוא צריך שני דברים בלב שלו ברגע זה:

א. הוא צריך להתרגז על הרע, על הגוי הזה שעומד מולו, שרוצה להתנקם בו (זו גם דוגמא לעבודה פנימית ל"גוי אשר בקרבך"[עו]. מה צריך לחשוב ברגע זה? כמה הוא שונא את הרע הזה, "אֹהבי הוי' שנאו רע"[עז], שהרע הזה, הקליפה הזו, עומדת בינו לבין הקב"ה).

ב. צריך להיות מוכן בכל רגע להרוג אותה.

יש כעס ויש נכונות, ואלו עוד פירוש מהם עבר ועתיד, כמו החייל. העבר הוא כעס של "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע", ועתיד הוא לשון נכונות, כמו החיל שהיד שלו על הנשק והוא מוכן בכל רגע להשתמש בו, ולא להמנע מכך, חס ושלום – "הבא להרגך השכם להרגו"[עח]. "השכם" היינו לפני שהוא ירים את היד ויעשה דבר, לפני שהוא מרים סכין – כבר לירות בו ולהרוג אותו במקום, כך הוא דין תורה.

אני מדגיש זאת, בגלל שיש פה רב מורה הוראה, אני מקוה שהוא יאשר את דברי, שכך הוא דין תורה וחייבים לפרסם אותו, דבר כללי ביותר. אם מישהו יאמר ההיפך אלו דברים בטלים ומבוטלים. צריך להיות מוכן להרוג את האויב לפני שהוא מתחיל משהו, ואם יש פרצה בדבר הלכה – על אחת כמה וכמה שיש להחמיר בה – "הבא להרך השכם להרגו".

היחס לאויב הוא דוגמה של חרטה על העבר וקבלה לעתיד. זו חרטה, כלומר, חריטת שפלות בלב על ידי הרוגז על הקליפה הזאת. אם אנחנו מדברים בעבודה פנימית, גם כלפי הגוי הזה, הקליפה הזו שבתוכי, אני צריך להיות מוכן בכל רגע להשתמש בנשק שה' נותן לי – התורה והמצוות. עלי להשתמש בנשק זה כמו שהקב"ה מצוה עלי ולהרוג אותו – "אם פגע בך מנוול זה... אם אבן הוא נימוח אם ברזל מתפוצץ"[עט]. זהו הנשק, אם מדברים על עבודה פנימית, בשמירת תורה ומצוות. על ידי נכונות זו מקבל האדם אור גדול מאד.

ונחה עליו רוח הוי'

כתוב שעיקר אור הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן הוא אור מסירות הנפש. בשיחה הבאה אולי נמשיך בנושא בעז"ה. האור של חי, של חיה-יחידה, שרש הנשמה, הוא הנכונות למסירות נפש והדוגמא היא החיל, כמו שדברנו. באותו רגע שהוא מוכן למסור את נפשו הוא מתחיל לקבל אורות עליונים, כמו שכתוב על שמשון "ותחל רוח הוי' לפעמו"[פ] וכמו שכתוב על המשיח "ונחה עליו רוח הוי'"[פא].

כשנחה על מישהו רוח ה' יש בזה שני פירושים בתרגום: לפעמים התרגום מתרגם "רוח גבורה מן קדם ה'"[פב], לפעמים רוח ה' היא רוח גבורה. כשמישהו מוכן להלחם זה נקרא רוח ה',              ויש רוח ה' שהיא נבואה בתרגום בתנ"ך – "רוח נבואה מן קדם ה'"[פג]. שני הפרושים תלויים זה בזה. רוח הגבורה האמתית של היהודי היא בגדר נבואה. היא ממש רוח ה' ומקבלים אותה על ידי נכונות למסירות נפש.

סיכום

פרשנו עכשיו שחרטה על העבר, היא חריטה על ידי עבודת העבר. מהי עבודת העבר? עברה, לכעוס על הקליפה, בין על הקליפה הפנימית ובין הקליפה החצונית. מהי קבלה? להתחיל לקבל אור. יש כל מיני מדרגות של אור. האור הכי גבוה הוא שרש הנשמה, חיה יחידה, ח"י, קשור לבעל שם טוב. איך מתחילים לקבל אותו? על ידי העתיד. מהו העתיד? נכונות, גם ברגע זה עכשיו. ברגע שיש לאדם נכונות ללכת על מסירות נפש הוא מתחיל באותו רגע לקבל אורות של שרש הנשמה למעלה. זהו עוד פרוש ל'חרטה על העבר וקבלה לעתיד'.

נעשה הפסקה, נשתה לחיים, שה' יעזור לנו שתהיה כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, שכל עם ישראל יחזור בתשובה שלמה, ואז נזכה לביאת משיח.

[נגנו 'כאהל הנמתח', ניגון קמ (לר' משה מז'מבין), אני לדודי, ימין ה', יעלה תחנוננו, כי הנה כחומר, צמאה לך נפשי].

ב.    תיקון שבירת הכלים

היום יש יום הולדת כפול, יום הולדת של שני המאורות הגדולים, של הבעל שם טוב ושל אדמו"ר הזקן. צריך לדעת בני כמה הם. היום הבעל שם טוב נהיה בן רפז ואדמו"ר הזקן נעשה בן רמ. משנת נח"ת עד תשמ"ה עברו 287, ומשנת קה"ת 240 שנה.

צריך לדרוש משהו על הגיל. כתוב בספרי הקבלה[פד], ובמיוחד בחסידות[פה], על פי הפסוק מהפרק של הרבי שליט"א שחז"ל דורשים אותו: "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'[פו]"[פז]. הצדיק תמיד עולה בעליה אחר עליה, עילוי אחר עילוי. לכן כתוב שהצדיק בגן עדן ממשיך לעלות מדי שנה בשנה, עוד ועוד, שם הוא גם חוגג את יום הולדת שלו. כך מוסבר בספרי חסידות, אולי נסביר בהמשך.

יום הולדת בגן עדן

בשנת תרנ"ב חל ח"י אלול בשבת פרשת "והיה כי תבא"[פח]. הרבי הרש"ב (הרבי השביעי מהבעל שם טוב, החמישי של חב"ד, אביו של הרבי הקודם) היה אז סך הכל בן שלשים ואחד כשזכה לשמוע שבע תורות שהבעל שם טוב אומר בגן עדן ביום ח"י אלול, תוך כדי השמחה למעלה בגן עדן, מיום הולדת שלו.

כמו שאמרנו קודם, הצדיק עולה מחיל אל חיל, וכשבא מועד של עליה חדשה הוא עולה ודורש בפני כל הנשמות המקושרות אליו למעלה בגן עדן, ולפעמים (כמו בסיפור של הרבי הרש"ב) זוכה צדיק לשמוע תורה של צדיק גם בעלמא דין, בעולם הזה. במשך יום השבת, ח"י אלול תרנ"ב, זכה הרבי הרש"ב לשמוע בעצמו שבע תורות שהבעל שם טוב אמר למעלה בגן עדן, באותו יום בהיר ח"י אלול. הוא זכה וזיכה אותנו בזה שמסר לנו תורות אלה. אולי נסביר בהמשך חלק מהתורות.

כל זה היה רק בשביל להדגיש שלצדיק יש עליות, וביום זה שאנו מתוועדים פה למטה כך מעלינו ממש מתוועדים גם הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן ושמחים ביום זה, ח"י אלול, יום ההולדת, יום שמזלו גובר [יש שם גם כנר?] יש גם כנר, הכל יש שם...  כל מה שיש פה יש גם שם. בכתבי האריז"ל כנור עולה נר הוי'[פט], "נר הוי' נשמת אדם"[צ]. הנשמה עצמה היא הכנור, הצדיק שיש לו גלוי נשמה מנגן על כינור הנשמה שלו, "נר הוי' נשמת אדם".

לכן צריך לומר משהו שקשור לגיל הצדיק שממשיך גם לאחר מאה ועשרים שנה בעולם הזה. ידוע שהצדיק באמת חי ונמצא אתנו ממש, חוץ מזה שהוא עולה למעלה בשמים – "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין"[צא] יותר מאשר בחייו.

ח"י אלול – תחלת שבירת הכלים

כאמור, הבעל שם טוב היום בן רפז. מה אפשר לדרוש על מספר זה ביום הולדת שלו? מהי המלה הכי פשוטה? מספר שקשור גם לשנה הבאה. ברגע שבעל שם טוב מסיים את שנת רפז הוא מיד מתחיל, בו ביום, את שנת רפח שלו. רפח הוא סוד גדול מאד בקבלה. מובא בכוונות, בכתבי האריז"ל[צב], כוונה מאד פשוטה שאפשר וצריך שכל אחד יכון אותה בכל יום.

אנחנו יודעים מהו ענין הרפח, שלפני בריאת העולם היה מאורע רוחני שנקרא שבירת הכלים שהשאיר את הרושם שלו למטה במציאות התחתונה שלנו. כאשר הכלים נשברו נעשתה מכך אפשרות הרגשת הישות והפירוד למטה, בעולמות התחתונים שעתידים להבראות.

מובא בכתבי האריז"ל ששבירת הכלים התחילה בח"י אלול, בגלל שבריאת עולם התיקון מתחילה בכ"ה באלול, ובדיוק שבוע לפני כן, ב-ח"י אלול מתחילה השבירה. חשיבות יום זה מתחזקת בדורות שמהבעל שם טוב והלאה, יום הולדת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, כאשר ההסתלקות המהר"ל מפראג מהוה כעין רמז ואתערותא דלתתא להורדת שתי הנשמות הנשמות החדשות, הגדולות, המאורות הגדולים, בבחינת אתערותא דלעילא.

עוד פעם, הסתלקות הצדיק הראשון, המהר"ל מפראג, היא העלת מיין נוקבין, הפועלת המשכת מיין דכורין – "אור חדש על ציון תאיר"[צג]. מאור חדש זה נמשכות מלמעלה למטה שתי הנשמות, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, באותו יום. הדבר חשוב מאד בדורות שלנו האחרונים, דורות שהם בתקופה שנקראת בלשון חז"ל "אלפים ימות המשיח"[צד]. כל מה שקורה עכשיו הוא אלפים ימות המשיח, נוגע לביאת המשיח, ואילו "אלפים תהו", בתקופה שעדיין תהו, קשורים לשבעת הימים שקדמו למעשה בראשית והתחילו בח"י אלול. שוב, בלשון האריז"ל התקופה זו היא שבירת הכלים, ולידת הבעל שם טוב באותו יום היא סימן שהוא בא לתקן את שבירה זו.

שבירת הדעת

בקבלה היום הראשון הוא כנגד ספירת הדעת, שכן הספירה הראשונה שנשברה היא ספירת הדעת. דעת היא הרגשה – או הרגשת ה' או הרגשת עצמו. שבירת הדעת דומה מאד לחטא אדם הראשון שאכל מ"עץ הדעת טוב ורע"[צה], וכתוב בחסידות[צו] שעיקר החטא הוא הרגשת עצמו ביותר. האדם מתחיל להרגיש את עצמו, וברגע שהוא מתחיל להרגיש את עצמו – "אין אני והוא יכולים לגור ביחד"[צז]. או שאתה מרגיש את עצמך או שאתה מרגיש את הקב"ה. כמו כן, בלע בן בעור שהוא המלך הראשון בקבלה שמת היום, בח"י אלול, הוא בבחינת שבירת הדעת. התוצאה של שבירת הדעת היא שהאדם מתחיל להרגיש את עצמו ביותר, ואז הוא רשע. צדיק הוא מי שמרגיש את ה' ורשע הוא מי שמרגיש את עצמו. כמו שהצדיק נקרא חי ככה הרשע נקרא מת – "רשעים בחייהם קרויים מתים"[צח],.

לכאורה זה הדבר הלא טוב שקורה היום. לידת שני המאורות הגדולים בעצומו של יום ח"י אלול מלמדת אותנו שיום זה הוא יום של רפואה, בכחו לרפא את המכה של בלע בן בעור, המלך הראשון שמת שכנגד ספירת הדעת. כך יוצא לפי הקבלה, לפי כתבי האריז"ל. כל זה רק בשביל שנבין מהי המשמעות של ח"י אלול בקבלה.

העיקרי שמדבר על כך הוא הרש"ש, המקובל הכי גדול אחרי האריז"ל. הוא מדבר באריכות ונותן כונות על ענין זה. הוא לא ידע מהו ח"י אלול כמו שאנחנו יודעים, אבל הוא נותן כונות עמוקות, שהחל מח"י אלול עד כ"ה באלול מכוונים בשבעה ימים אלו כנגד עולם התהו, ומכ"ה אלול מתחילים לכוון את ימי בראשית, "בראשית ברא", "ברא" מלשון חיזוק ותיקון ורפואה[צט]. אבל באמת הרפואה היא להמשיך "אורות מרובים" של תהו ב"כלים רחבים של תיקון"[ק]. בלשון החסידות זהו סוד ח"י אלול אצלנו כעת.

מודעות של כלים מועטים ורחבים

עוד פעם, בעולם התהו היו "אורות מרובים" ב"כלים מועטים"[קא], האורות לחצו יותר מדי על הכלים ושברו אותם. כמו אדם שיש לו חויה גדולה מאד, אור גדול, ואין לא כלים. כלומר, האני לא מספיק מבוגר כדי להכיל את האור בלי להרגיש את עצמו יותר מדי.

נסביר את סוד הכלים המועטים. כלים מועטים הכוונה שאין לאדם יכולת לקבל. מה הכונה? ברגע שהוא מתחיל לקבל אור הוא מיד מתחיל להרגיש יותר את עצמו. ככל שהוא מרגיש את עצמו יותר, תוך כדי החויה שהנה אני מקבל אור כזה גדול, כך יש לו כלים קטנים. קטנות הכלים היא לפי ערך הרגשת עצמו היתירה תוך כדי החויה. ככל שהוא מרגיש את עצמו יותר כך הכלים שלו יותר קטנים. כלומר, הוא לא יכול לקבל את הגילוי כמו שצריך. מה זה כמו שצריך? בבחינת בטול, כצינור פתוח להשפיע, ולהיות מ"מצדיקי הרבים" המצדיקים את הרבים.

רצינו להוסיף בזה ענין: מצדיק הכונה פשוטו כמשמעו, שהוא מלמד זכות. הוא גם מצדיק את הרבים, כמו ששמענו מהרב, והמתקנו זאת קצת, שצריך להיות מזכה את הרבים ומצדיק את הרבים לפי הפירוש הכי פשוט שכתוב בפרקי אבות[קב] "הוי דן את כל האדם לכף זכות". צריך לזכות את הרבים. בזה שאני חושב שהיהודי זכאי ואני דן אותו לזכות ברגע זה של ההוה אני גם מצדיק אותו. כלומר, אני מחפש צדק במעשיו. אחד הפירושים[קג] לפסוק "צדק צדק תרדף"[קד] הוא לרדוף את הצדק שבכל אחד ואחד, לחפש את הזכות שלו. שוב, מקבל הוא מי שיש לו כלים גדולים שיכולים לקבל גילוי העובר מיד לשמש את זכות הרבים.

האור שהוא מקבל עוזר לו רבות לזכות את הרבים, לא לזכות את עצמו. מה נקרא כלים קטנים? שהוא מזכה את עצמו. כמו זיכוי בחשבון בנק, שאפשר לקבל כסף ולזכות את החשבון שלך ואפשר לקבל כסף ומיד לזכות חשבון של מישהו אחר. זה זיכוי. למי שיש כלים קטנים והוא מקבל כסף, הכנסה, הגיע אליו סכום כך וכך, הוא מיד מזכה את החשבון שלו-עצמו. זה נקרא שיש לו כלים קטנים. הרצון לקבל את הכל נקרא כלים קטנים מאד בבחינת קטנות – הוא חושב רק על עצמו.

מהם כלים גדולים? כתוב ש"גדול ורחב" הם כמו לב גדול ולב רחב, שזה בטוי ושם נרדף לחסד. בקבלה הראשונה[קה] החסד נקרא גדולה. אברהם שמדתו חסד – "חסד לאברהם"[קו] – נקרא "האדם הגדול בענקים"[קז]. מהו דבר גדול? מי שתמיד רוצה רק לתת. זה נקרא גדול.

כלי גדול הכונה שהוא כבר בנוי, שברגע שהוא מקבל משהו הוא מיד מזכה את החשבון של מישהו אחר. כלומר, האור שהוא מקבל מאיר לו את הזכות של מישהו אחר. הרי אפשר לכוון אור בכל כיוון שאתה רוצה, וכדי לזכות מישהו אחר צריך להאיר את הנקודה הטובה שלו.

צדיק לוקח את האור כשהוא מקבל אותו ומיד מאיר את הטוב שיש בכנסת ישראל וממילא הוא ממליץ טוב על עם ישראל, מזכה את הרבים ומצדיק אותם. זה נקרא אחד שיש לו כלים רחבים.

שבירת הכלי את עצמו

מה שאין כן אחד שיש לו כלים קטנים, שכאשר הוא מקבל אור כל שהוא הוא רק מזכה את עצמו, ואז מה קורה? האור לוחץ על עצמו. כתוב בקבלה שהאור לוחץ על הכלי ושובר אותו. למה הוא לוחץ? הרי אור הוא דבר טוב? אור אינו דבר רע שאוהב לפרק ולשבור, "וירא אלהים את האור כי טוב"[קח]. מה פתאם הוא לוחץ ושובר? אלא הכלי גרם לכך, הכלי רצה רק לזכות את עצמו באור הזה, שיהיה הוא בלבד זכאי לאור זה. ממילא הוא גרם שכל האור נכנס לתוכו וללא מוצא, וממילא נשבר. אין הכוונה שהאור רוצה לשבור אותו, אבל הכלי גורם לכך בזה שהוא רוצה לעצור את האור ולזכות אותו לעצמו. הכלי גורם שהאור ישבור אותו ואז הוא נשבר.

מה קורה כשהכלי נשבר? האור הגדול מסתלק ונשארים רפח נצוצין מתוך שברי הכלים ונופלים למטה ומהם מתהווה הרגשת ישות למטה. בכל זאת יש ניצוץ-אור טוב אלקי וקדוש שנשאר בתוך כל כלי להחיות אותו. התפקיד שלנו הוא לברר את הניצוצות הללו, רפח נצוצין שנפלו.

תיקון זמני (מיעוט האור) ותיקון סופי (הרחבת הכלים)

מה הסברנו עד עכשיו? ששבירת הכלים מתחילה היום בח"י אלול. לפי זה, מיהו הבעל שם טוב? הוא יותר מתיקון. בכ"ה באלול מתחיל עולם התיקון. מהו עולם התיקון? האורות מתמעטים והכלים מתחילים להתרחב. מה הפירוש לפי הדרך שהסברנו עכשיו? כשרוצים שהאדם יתקן את עצמו, כלומר, ירגיש יותר את הזולת ופחות את עצמו, מה עושים לטובתו? כיצדך ניתןך לאפשר לו להרגיש יותר את היהודי השני ופחות את עצמו?ך ממעטים את האור. כלומר, בתחלה מקבל האדם חויות גדולות, אבל  הוא לא בנוי להפנות את האור, הוא רק רוצה לקבל אותו, מה שנקרא כלים קטנים של קטנות. מה עושים? ממעטים את האורות והכלים מתחילים לגדול להתרחב. זה נקרא תיקון.

מהי הדוגמא? האדם מקבל קצת. אם הוא מקבל קצת, יותר קל לו להתחיל לתת. לפעמים העשיר הכי גדול הוא הכילי-הקמצן הכי גדול. בדרך כלל רואים זאת במציאות, שאנשים שמקבלים בבת אחת הרבה מאד, קשה להם לתת בכלל. אבל אם אתה מתחיל לתת לו קצת, הוא לומד. הרי יש לו טוב, לא שהוא רע, הוא אדם טוב, רק צריך לתת לטוב להתפתח. איך נותנים לטוב, לרצון לתת ולזכות, להתפתח? כשממעטים את האורות לאט לאט הטוב מתפתח והוא נותן.

מה התיקון סופי? כאשר הכלים מספיק רחבים משפיעים לו שוב את כל אותם אורות מרובים של עולם התהו שהסתלקו בעת השבירה, וכאשר אורות אלו מאירים לתוך הכלים המתוקנים וההרחבים של התיקון מאיר עוד יותר, אור כזה גדול שלא היה מעולם בכלל, אור חדש. זו המשמעות אצלנו של ח"י אלול. הכלים כבר בנויים לקבל את האורות המרובים שירדו פעם ראשונה בח"י אלול, אלא שבפעם הראשונה הם גרמו לשבירת הכלים. למה? בגלל שהכלים היו קטנים. הבעל שם טוב הוא כבר גמר תיקון זה, הכלים כעת רחבים, כלומר הכל בעד הזולת, הכל כדי לזכות את הרבים, להצדיק אותם, מתוך אהבת ישראל. כלומר, הכל עבור אהבת ישראל. לכן הוא יכול לקבל את האורות המרובים של תהו, ולא רק אותם אלא אלא יותר מהם עד אין סוף. זו המשמעות של ח"י אלול.

רופא חולי עמו ישראל

כל זה הקדמה למה שהובא בכתבי האריז"ל לגבי רפח ניצוצין. מתי מכונים את תיקון רפח ניצוצין בתפלה? הבעל שם טוב אומר שמכונים זאת כשאומרים את ברכת "רופא חולי עמו ישראל", ברכה שאומרים כל יום שלש פעמים ביום, ברכת הרפואה.

מסופר בספר החזיונות^קי סיפור מאד יפה, כשהאריז"ל גילה את הכונוות והתורות לתלמידו המבהק רבי חיים ויטאל. זה סיפור מאד יוצא דופן. האריז"ל אמר לתלמידו המהרח"ו, שכאשר תגיע לברכת הרפואה ותחתום אותה "רופא חולי עמו ישראל" תכוון שרופא עם הכולל עולה רפח, שהרפואה היא תכלית הבירור והתיקון של רפח ניצוצין. איך מבררים את הניצוצין? על ידי שמאירים אותם.

מהו ניצוץ? כמו שאמרנו קודם, ניצוץ הוא נקודה טובה שטמונה בלב אחד מישראל. יכול להיות שכולו עטוף לכלוך ולא-טוב. מהו גילוי הניצוץ והארתו? להאיר את הנקודה הטובה שלו.  כלומר, לדון אותו לכף זכות. ככל שאני מאיר את הנקודה הטובה אני מברר ניצוץ. זה נקרא לברר ניצוץ, כל נקודה טובה שאני מזהה בתוכו היא בירור ניצוץ.

עבודת הבירורים

מאין לי האור לראות את הזכות לברר את הניצוץ? קודם כל אני יכול להאמין בו. באמת כך הבעל שם טוב מלמד אותנו, להאמין שזה נמצא. יש ביטוי מהבעל שם טוב, שכמו שקודם מאמינים בהקב"ה ועל ידי שמאמינים חזק מגלים את המציאות כך הוא אותו דבר ביהודי – קודם צריך להאמין שנמצא בתוכו "חלק אלו-ה ממעל ממש"[קט] ו"אכן אתה א-ל מסתתר[קי]". מאמינים בא-ל מסתתר שבתוכו, וככל שמאמינים כך מסוגלים גם לגלותו. כאשר מגלים את הנקודה הטובה מבררים אותה.

בכל זאת, כדי לגלות צריך אור אותו אני מקבל כאשר אני יושב ולומד תורה. ה' מזכה אותי ונותן לי אור בלימוד התורה, או בהתבונות או במשהו אחר. יש אחד שמזכה את החשבון שלו בבנק, ויש אחד שמשתמש באור הזה להאיר את הנקודות טובות, להצדיק ולזכות את הרבים, לברר ניצוצות. זה נקרא עבודת הבירור. מי שמקבל אור ויכול להאיר אותו על מנת לברר ניצוצות נקרא רופא. זהו סוד הרופא.

כל זה היה כדי להסביר מה שאמר האריז"ל למהרח"ו, שכשתגיע לברכת הרפואה תכוון שרופא עם הכולל בגימטריא רפח, וכל הרפואה היא לברר את הניצוצות ולתקן אותם, כמו שהסברנו עכשיו על "רופא חולי עמו ישראל".

הוספת הכולל לשנה הבאה

נתבונן בגימטריא של רופא, אחד פחות מרפח – רפז. היום הבעל שם טוב הוא בן רופא שנים, היום נשלם אצלו סוד הרופא. על פי כונת האריז"ל זה "רופא חולי עמו ישראל", האריז"ל עצמו מוסיף בכונה של "רופא" את הכולל. מה הכונה להוסיף את הכולל? להוסיף את השנה הבאה. כמו שאמרנו, כשאדם  מגיע ליום הולדת הוא מסיים את השנה הקודמת ובזה ואת כל השנותיו עד הלום, ומיד מתחיל להוסיף את השנה הבאה, תוספת מרובה מן העיקר.

זהו אחד מפירושי סוד הכולל. ידוע שבקבלה עושים הרבה גימטריאות, וכאשר מוסיפים עוד אחד הוא נקרא כולל. יש לנו הרבה פירושים בעבודה מה הכוונה להוסיף כולל, כעת אמרנו פירוש חדש. הוספת כולל היא הוספת השנה הבאה. כמו שנאמר שגימטריא של מלה היא היותה עד עכשיו, והוספת כולל היא כבר להאיר בה את מה שעתיד להיות, להוסיף את השנה הבאה.

בקשת האריז"ל ותגובת מהרח"ו

כך אומר האריז"ל שתכוון רופא-רפז, תוסיף אחד ויהיה לך רפח, והרופא מרפא את הרפ"ח. מסופר שכאשר מהרח"ו שמע זאת הוא פנה אל רבו האריז"ל ואמר לו: ילמדנו רבנו, יש דוגמא יותר טובה מזו? זה משהו יוצא דופן לגמרי, אני לא זוכר עוד דוגמא כזו, הרי ראשי התבות של "רופא חולי עמו ישראל" הם בדיוק רפח, יותר טוב מרופא בגימטריא רפח עם הכולל. כך המהרח"ו אומר לאריז"ל, לכאורה יותר מכוון מאשר לכוון רופא עם הכולל. כתוב באמת שהאריז"ל הודה לו, 'נכון אתה צודק, זו כונה טובה'.

לכן באמת בסידור המקובלים, כל אחד שיפתח סידור עם כוונות האריז"ל יראה שם את שתי הכוונות שצריך לכוון – רופא עם הכולל רפח, כמו שהאריז"ל אמר למהרח"ו, וצריך לכוון ראשי תבות "רופא חולי עמו ישראל" רפח בדיוק. עד כאן.

רב ותלמיד – רופא וחולה

צריך להתבונן בזה קצת, למה באמת האריז"ל לא ידע שראשי התבות עולים בדיוק רפח? מה ההבדל בין האריז"ל לבין המהרח"ו, שהאריז"ל גילה כאן את רמז הגימטריא ומהרח"ו גילה את רמז ראשי התבות? הפשט הוא שהאריז"ל בדורו הוא הרופא והמהרח"ו הוא החולה שמתרפא. מי הם האריז"ל והמהרח"ו? הרב והתלמיד. הרב הוא הרופא והתלמיד הוא המתרפא בידי רבו.

איך אנחנו בכלל יודעים שהרב הוא הרופא? הרמב"ם מלמד אותנו בהלכות דעות[קיא] שחכמי ישראל הם הרופאים האמתיים, ואם יש למישהו חולי נפש הוא צריך ללכת לרופא לצדיק. זה אנחנו כבר יודעים לא מהחסידות אלא מהרמב"ם, שהרופא הוא צדיק הדור. מי הרופא בדור האריז"ל? האריז"ל עצמו. מי המתרפא על ידו? המהרח"ו. יותר מכך, זהו תלמיד יחיד שמתרפא.

מי שמכיר קצת את סיפורי רבי חיים ויטאל, משהו מאד עמוק לגביו, הוא קצת אפילו התבייש מכך שהאריז"ל יחד אותו בתור תלמיד מובהק, ואמר לו במפורש: 'אני רוצה ללמד רק אותך, לא רוצה תלמידים אחרים בכלל, שכולם יסתלקו מכאן, אני ילמד אותך אחר כך אתה תפיץ את התורה הלאה'. מהרח"ו לא היה מסוגל לקבל מהאריז"ל שרק הוא צריך להיות התלמיד, מתוך ענוה ועדינות נפש, ולכן הוא תמיד הגניב עוד תלמידים לשמוע תורה מפי האריז"ל, נגד רצונו. כידוע הסיפור בזה באריכות, לא נאריך בו.

כלומר, מהרח"ו לא רק חשב על עצמו, 'איזה כיף שאני תלמיד של האריז"ל, אלא דאג לכולם. בתור תלמיד, גם לאחר שהאריז"ל אמר שבתור תלמיד אתה מייצג את כל עם ישראל ואחר כך תפיץ את התורה לכולם, ואף על פי כן לרבי חיים ויטאל מאד לא היה נח לשבת לבד ולשמוע מפי האריז"ל, והוא השתדל לזכות עוד יהודים שישמעו מפי רבו, למרות שזה היה נגד רצונו. כל זה סיפרתי רק בדרך אגב כדי להסביר למה רבי חיים ויטאל נאחז בראשי התבות המשפט "רופא חולי עמו ישראל".

רופא – מעל רפ"ח

ראשי התבות של המשפט "רופא חולי עמו ישראל" עולה בדיוק רפח, שהם הניצוצות שבתוך החולה. מהו רופא פחות אחד, שרק עם הכולל נעשה ממנו רפח? מי שעומד מלמעלה, מדרגה אחת, מספר אחד מעל, ומרפא את הרפח. רופא הוא רפז ועם הכולל רפח, אבל הוא אחד למעלה, מספר קודם הוא למעלה, כמו ש-א למעלה מ-ב.

מה הפירוש שהוא אחד לפני? קודם הסברנו שאפשר לפרש ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", וכשמוסיפים כולל מוסיפים תוספת מרובה, וככל שמוסיפים – מוסיפים "הולך ואור", מתווסף אור יותר ויותר. אבל יש משהו מצד עצמו שכל מספר וכל מדרגה קודמת היא ראשונית ועליונה ביחס למדרגה הבאה אחריה. יש פה שני דברים אמתיים.

האריז"ל הוא הרופא של הרפח, ואילו רבי חיים ויטאל הוא המשפט כולו "רופא חולי עמו ישראל", הרגשת הרופא המרפא את הרפ"ח מצד הרפ"ח. כלומר, המהרח"ו הוא עצמו רפח שמתרפא והאריז"ל הוא הרופא שמרפא אותו.

תשובה על ידי קירוב

אפשר להסביר זאת ולהעמיק יותר ויותר, מה פתאום האריז"ל לוקח את היהודי הזה, רבי חיים ויטאל, ומיחד אותו בתור תלמיד מובהק. מי שלמד וזוכר קצת שבחי האר"י, ובמיוחד בספר החזיונות של המהרח"ו, יש דברים נוראים ועצומים ומפלאים שהאריז"ל כותב במעלת מהרח"ו. כמו שאמרנו, עיקר דרך החסידות הוא לא לקרב בתשובה על ידי דיכאון, לדכא את הזולת על ידי דברי תוכחה ולשפוך עליו דברים לא טובים, אלא לקרב אותו על ידי שמגלים בו את הטוב שבו.

דוגמא לכך היא איך האריז"ל קרב את מהרח"ו. כמובן, מהרח"ו גם צדיק, אבל אם קוראים את הסיפור איך כותב על עצמו, הוא הרגיש את עצמו מאד רשע, מלא עבירות. הוא היה בשפלות גדולה מאד לגבי עצמו, ופתא‍‍ם בא אליו האריז"ל ולא אומר לו משהו שאינו בסדר איתו, אלא מתחיל לגלות לו את שרש נשמתו. רק לקצר את הדברים, הוא מגלה לו שהאריז"ל הוא רק משיח בן יוסף ואילו אתה, רבי חיים ויטאל שחושב שהוא שום דבר, רק איזה יהודי פשוט – אתה משיח בן דוד. לכן מצד אחד אתה יותר חשוב ממני, כך מגלה האריז"ל למהרח"ו. עד כדי כך.

מה הדוגמא הזאת? הוא מגלה לו את הטוב שבו. זה נקרא שהוא מרפא אותו, ועיקר הרפואה הוא לגלות את הטוב, את הניצוץ. כל זה היה רמז שהבעל שם טוב עכשיו, ברגע זה, נעשה בן רופא שנים ונכנס לשנת הרפח, וכל המשמעות יום זה בקבלה, ח"י אלול, היא יום של שבירת הכלים, כאשר הבעל שם טוב הוא התקון האמתי, עד כדי כך שממשיכים את האורות המרובים של תהו לכלים הרחבים של התיקון, ועל ידי כך גם מגלים אור חדש לגמרי מעצמותו יתברך. זה מה שקורה היום, ח"י אלול, כשהבעל שם טוב נעשה רופא לגבי כל בני ישראל.

ג.     פלא יועץ

יש בזה עוד רמז לגבי המשיח, צריך לדבר על המשיח, יש בישעיהו בפרק ט[קיב] אריכות על המלך המשיח, שנקרא "בן יולד לנו", בן תינוק שעתיד להיולד לעם ישראל, וכתוב שם שצריך לקרוא לבן שיולד, למשיח, בשם "פלא יועץ א-ל גבור אבי עד שר שלום". זה פסוק מאד מאד חשוב ועמוק בתורה. זהו שמו של המשיח כמו שכתוב בישעיהו, המורכב כמובן מארבע בחינות: קודם כל הוא "פלא יועץ", אחר כך הוא "א-ל גבור", אחר כך הוא "אבי עד", ובסוף הוא "שר שלום".

לא נסביר הכל עכשיו, לענינו, הבעל שם טוב כעת הוא בן רופא, והביטוי הכי חשוב בכל התנ"ך ששוה לו הוא "פלא יועץ" (יש גם ספר מוסר מפורסם בשם זה של המשיח). יש פה אריכות מאד גדולה ואין לנו זמן להאריך יותר מדי, נסביר בקיצור. מהו פלא יועץ? הרופא בקופת חולים הוא לא פלא יועץ. יש לו רצפטים קבועים, שאם יש לך דלקת כזאת הוא נותן לך אנטיביוטיקה כזאת. הוא לא בבחינת פלא יועץ, הוא יועץ מה שלמד בצורה הכי שגרתית, הוא בקושי מסתכל עליך. יש רופא שתדלן, שמשתדל להיות פלא יועץ והכל שקר וכזב, צריך להתרחק ממנו מאד, שומר נפשו יתרחק מאחד שמתיימר להיות פלא יועץ ולתת תרופות פלא. רופא שגרתי לגמרי לא מתיימר להיות פלא יועץ, ובאמת הוא אינו, אבל מי שמתיימר להיות פלא יועץ הוא משיח שקר. יש רופא כזה שרוצה להיות פלא יועץ, רוצה להיות משיח. משיח הוא פלא יועץ ויש הרבה משיחי שקר, הרבה רופאים שמשתדלים להיות פלא יועץ. אצל כולם הכל שקר חוץ מהמשיח. כל הרופאים האלה שאינם משיח צריך לברוח מהם. זהו פלא יועץ שהוא משיח שקר. כמובן, אין הכוונה למי שניצוץ משיח גלוי אצלו, כלומר, צדיק אמת. רק המשיח הוא פלא יועץ באמת.

חסידות – "מפליא לעשות"

מהו פלא יועץ? מי שיש לו תרופות פלא לכל מיני דברים. מהן תרופות פלא? כמו שהלכו לרב אבוחצירא זצ"ל והוא נתן מים. מהם המים? תרופת פלא. כלומר, לגביך זה לא פלא, הוא נתן לך מים לשתות והם פועלים פלא, אבל מצד הרופא זה "מפליא לעשות", כמו שכתוב על הקב"ה. מאין אנחנו יודעים על פי פשט שרפואה קשורה עם פלא? כעת עשינו גימטריא של הבעל שם טוב שהשנה הזאת היא רופא, פלא יועץ, מאיפה אני יודע על פי פשט שרופא ענינו פלא? זה מה שאומרים כמה פעמים ביום בברכת אשר יצר, "רופא כל בשר ומפליא לעשות". בפירוש מלשון חז"ל שרפואה היא פלא, ה' "רופא כל בשר ומפליא לעשות". זהו הפירוש הפשוט של פלא יועץ, כמו שאמרנו, שנותן לך איזה דבר פשוט כמו מים והם עושים פלאות.

אבל לפי הפירוש הפנימי של החסידות, שהיא דרך של עבודה עצמית, מהו פלא יועץ? שהוא יועץ לך דרך בעבודת ה' שהיא פלא. אתה בא לרופא ושואל מה לעשות? תעשה דבר מופלא. הוא נותן לך לעשות דבר פלא. כלומר, הפלא שאתה תעשה יהיה הרפואה שלך. מה יכולה להיות דוגמה של פלא? תלמד חסידות.

לימוד חסידות ביחס לדורות הראשונים הוא פלא. יהודי פשוט לא התעסק בנסתרות. אם אומרים לך תתבונן באלקות המשמעות היאם שנותנים לך דרך של פלא. לכן אם אתה בא לרב אחר, שהוא כמו רופא בקופת חולים, הוא יאמר שאסור ללמוד דברים כאלו. רק שקופת חולים לא פועלת, אין רפואה כזאת, רק כשאתה בא לרופא והוא נותן לך רפואה של פלא. עוד פעם, או שהוא נותן לך משהו פשוט, כך וכך טיפות מים ואני מבטיח שיהיה פלא, להפך, הוא נותן לך לעשות משהו שהוא פלא. זה נקרא פלא יועץ, הוא יועץ לך להיות בבחינת פלא.

מחנך ומדריך

כמובן, לא מספיק פלא, צריך להדריך. נזכיר שהרבי הרש"ב[קיג] אמר שהיחס בין הבעל שם טוב לאדמו"ר הזקן ש"הבעל שם טוב הוא ראש המחנכים ואדמו"ר הזקן הוא ראש המדריכים". מחנך הוא מי שמתחיל את הדרך ומדריך הוא מי שמדריך לאורכה.

את המחנך צריך כדי להתחיל, חינוך נקרא התחלה, כמו חנוכת הבית. זהו אור גדול מלמעלה הנותן עידוד ראשוני של התחלה שמוריד המון אור. כמו ילד שלוקחים אותו בפעם הראשונה לחדר, יש מנהג שזורקים עליו סוכריות ואומרים לו שזהו המלאך גבריאל שזורק עליו סוכריות, ונותנים לו ללקק דבש מעל האותיות. עושים לו כל כך כיף בשביל ההתחלה, שיהיה לו אור גדול מאד, כדי להתחיל את החינוך שלו. אבל ביום השני כבר אין את זה יותר. מה יש ביום השני? רק הדרכה. ביום הראשון יש חינוך, מהיום השני והלאה יש הדרכה. זה מה שכתוב על היחס בין הבעל שם טוב לאדמו"ר הזקן.

[זה כמו 'עשה זאת בעצמך', מועד ב'] כן [זו חכמה יותר גדולה שהאדם ירכיב את החלקים שלו לבד] ודאי, אבל בכל זאת צריך שיהיה מדריך צמוד שהוא רבי גדול מאד. גם בהדרכה, יש רבי ויש משפיע. משפיע הוא מדריך יותר אישי, והרבי בחב"ד אף על פי שהוא אור גדול – רבי בדרך כלל מאיר אור ומשפיע שפע – בכל זאת מאדמו"ר הזקן והלאה הרבי הוא מדריך. הוא לא רק מחנך חינוך ראשוני שנותן לך את החויה הראשונית.

פלא החסידות

אם אני אומר לך תהיה פלא, מה אני מסביר עכשיו? בפלא יועץ, שהוא הרופא האמתי, הבעל שם טוב, הרופא יועץ לך דרך של פלא. באמת אם אנחנו מכירים קצת את תולדות החסידות ויודעים שדרך תלמידי הבעל שם טוב היתה נפלאה ביותר, שעוררה כל מיני תגובות שליליות בגלל התנהגותם בצורה פלאית. זה נקרא פלא יועץ.

מה אומר ליעץ למישהו פלא? קודם אמרנו שהפלא הכי פשוט הוא ליעץ ללמוד הרבה חסידות. למה זה פלא? בגלל שסוד הוא הנסתר של התורה. על פי פשט האדם צריך קודם למלאות את כרסו בהרבה בשר, בדברים פשוטים. על פי פשט באמת צריך להיות יחד, בד בבד, בכל זאת אם אומרים לו תתחיל להתעסק חזק בהתבוננות בחסידות – זה פלא. יש על כך רמז: פרדס הוא ראשי תבות פשט רמז דרש סוד. אם קוראים זאת הפוך, שלש המדרגות האחרונות הן סדר – סוד דרש רמז. כלומר, התחלה מהסוף היא סדר אמתי, אבל הסדר הזה הפוך מסדר פרדס, ובכל זאת.

אור ישר – מהאזן אל הפה

האות הראשונה בתורה היא אלף. כתוב בכל ספרי הקבלה[קיד] שאלף אותיות פלא בהפוך. מה זה אלף? כתוב בחז"ל באותיות רבי עקיבא שהאות למד היא לב מבין דעת, וכשכותבים את הילה אלף האות הראשונה היא א ויש שתי אותיות המילוי לפ הן לב ופה, כמו "לב חכם ישכיל פיהו"[קטו], מהלב אל הפה. מהי א? יש כמה פירושים, ואחד מהם הוא אֹזן. הרמז הוא שאלף ראשי תבות שלשת איברי הגוף אזן-לב-פה.

מהם אֹזן לב פה? קודם צריך לשמוע, כמו "שמע ישראל". להקשיב היינו לקלוט בפנימיות. האזן השומעת מכניסה אמת, כמו הפסוק הידוע בספר איוב "אֹזן מילין תבחן"[קטז], והרמז הוא בראשי התבות אמת. זאת אומרת, האזן בוחנת את האמת. האמת של האזן היא של ההתבוננות החודרת ונקלטת בלב, ואז הלב מתמלא התפעלות אהבה ויראה מתוך השמיעה. זאת אומרת, התבוננות מבחינת אמא מולידה בנים בלב – אהבה ויראת ה'. אחר כך הוא מביע את האהבה והיראה בפה, בתורה שלומד בתפלה שמתפלל ובדיבורי אהבת ישראל שהוא מדבר עם רעהו תמיד. אם כן, אלף היא מאוזן ללב ולפה. זהו סדר של אור ישר מלמעלה למטה.

מעלת האור החוזר – מהפה אל האזן

מהו פלא יועץ? יש רופא שנותן לך תרופת פלא, לא תרופת פלא, לא תרופה פשוטה שפועלת פלא, אלא שאתה תהיה פלא. פלא פועל הפוך – מפה ללב ולאזן. יש דרך שאתה מתחיל מהדיבור והוא משפיע על הלב, שמשפיע על כושר הקליטה של האזן. זה נקרא אור חוזר. קודם כל נסביר רק את עיקר הוווארט, שבדרך כלל לתת עצה של פלא, לרפא מישהו על ידי הפלא, כמו המשיח, זה נקרא לרפא בסוד אור חוזר.

רפואה היא אור, כך כתוב באריכות גדולה בחסידות, ומחלה היא בגלל שחסר לאדם אור חכמה. יש אור ישר ויש אור חוזר. אור ישר בעבודת ה' הוא סדר ישר, מהקל אל הכבד, מלמעלה למטה. אבל לתת למישהו עצה של פלא פרושו לתת לו סדר הפוך. דבר זה יכול להתבטא בכל מיני צורות ואופנים. לומר למישהו תהיה פלא פשוט לומר לו 'תהיה הפוך מכולם...'. אתה בא ורוצה להיות נורמלי, ואני אומר לך תהיה הפוך, זה נקרא שיעצתי לך פלא.

מה המעלה באור חוזר? כתוב ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[קיז]. אור ישר מתחיל מאיזו נקודת מוצא והיא עצמות אין סוף ממש. אור ישר מתחיל מנקודה, כמו מהאזן, מהשמיעה, וממנה יורד. כשהאור חוזר מלמטה הוא מגיע למעלה עד אין סוף יותר מאשר נקודת המוצא של האור הישר. זה נקרא "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש".

כל זה קשור לזמן זה, עכשיו, סוף השנה, ח"י אלול ו-יב הימים האחרונים של השנה, שהם האור החוזר של כל השנה. כלומר, כל השנה היה אור ישר. כל חודש אלול לגבי השנה הוא אור חוזר. למה? כי אתה חושב מה קרה לך השנה, וכשאתה חוזר על כך מלמטה למעלה אתה גם חוזר בתשובה על מה שעשית. על פי פשט. עשית כך וכך מתחלת השנה עד עכשיו, וכעת אתה חוזר על כך מלמטה למעלה.

בכלל תשובה נקראת משהו הפוך. לתת למישהו עצה לחזור בתשובה פרוש הדבר שתהיה אור חוזר לגבי מה שהיית קודם – למדת באוניברסיטה, עשית משהו בחיים, לא היית בטלן גמור, למדת לנגן –היה לך איזה מן אור, היה לך איזה סדר בחיים מלמעלה למטה, שלגביך הוא אור ישר.

להחזיר את הצדיק בתשובה

אם מדברים על צדיק, הוא אור ישר של לימוד תורה. מגיל רך הוא התחנך על התורה והמצוה, אז גם בתורה היה לו אור ישר. גם הצדיק צריך לחזור בתשובה, זה כל ענינו של המשיח ש"אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר את הצדיקים בתשובה. מה הכוונה? בדיוק הדבר הזה, כמוסבר באריכות בחסידות. הצדיק הוא אור ישר ולהחזיר אותו בתשובה פרושו לתת לו את האור החוזר.

אם כן, המשיח שהוא פלא יועץ, יועץ את הפלא לכולם, הפלא שהפוך ממה שהיית. אם היית בחוץ לגבי התורה והמצוות החזרה פחות משמעותית בתור אור חוזר. לכן עיקר ענינו של משיח הוא לקחת צדיק ולהחזיר אותו בתשובה. אם האדם לא שמר מצוות ועכשיו התחיל לשמור מצוות, אף על פי שקוראים לאותו אדם בעל-תשובה – זו אינה תשובה אמתית. האדם פשוט מתחיל סדר חדש בחיים, הוא מתחיל עוד פעם איזה אור ישר. זה דבר טוב זה, סטרא דקדושה, הוא מצד הקדושה. הרי קודם היה בקליפה וכעת הוא בצד הקדושה, אבל לא מורגש לגמרי שזהו אור חוזר לגבי אור ישר.

מה שאין כן מי שהיה צדיק מקטנותו וכעת צריך לחזור בתשובה – זה לגמרי אור חוזר, פלא גדול. הסוד של פלא בכל מקום הוא אור חוזר לגבי אור ישר. יש אלף, אור ישר, ויש פלא, אור חוזר. המשיח הוא פלא יועץ, וזו הרפואה האמתית, הרפואה של כל הרפח. מהם רפח? מה שנפל.

פלא הוא גם מלשון נפלאות, כתוב "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך[קיח]", וכתוב בספרי הקבלה והחסידות[קיט] שנפלאות אותיות נפל אות, אותיות שנפלו. כתוב שצריך לגלות את העינים ולראות את האותיות שנפלו על מנת להחזיר אותם מלמטה למעלה. מהו פלא? להתקשר לאיזו אות שנפלה, כלומר, ניצוץ שנפל, ולהחזיר אותו מלמטה למעלה, להפוך את הכיון. כשהופכים את הכיוון חוזר האור לקדמותו ממש, לעצמות.

חינוך והדרכה בדרך החסידות

נסיים ברמז שהבעל שם טוב היום בן רופא שנים, והרופא האמתי, המשיח בתור רופא, הוא פלא יועץ לפי ההסבר שלנו עכשיו, שהוא יועץ לך את דרך פלאית. יש פסוק בתהילים בפרק עא שהרבי שליט"א דרש אותו כשהיה בן שבעים – "כמופת הייתי לרבים"[קכ] – שהצדיק וכל יהודי צריך להיות מופת. מהו מופת? כמו נס, פלא. אתה צריך להיות פלא ודרך החסידות היא של "פלא יועץ".

פלא יועץ אין הכוונה שתהיה פלא ועוזבים אותך, שאתה יכול להשתגע על כל הראש, אלא להיות פלא עם מחנך ומדריך צמודים, שהם הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן עד הדור הזה, אבל הדרך שיועצים לך היא דרך המשיח, דרך של פלא. הרבה אנשים לא מבינים זאת טוב, ובכל זאת עבודת המשיח היא "לאתבא צדיקיא בתיבותא", "פלא יועץ".

היום, כשהבעל שם טוב נעשה בן פלא יועץ שנים, נקוה שהדבר הזה יתגשם בפועל ממש. הוא תמיד יועץ אבל כעת הדבר יתקבל. הבעל שם טוב יהיה כמו האריז"ל, שאומר שרופא הוא רפח עם הכולל, ואנחנו נהיה מהרח"ו שעונה לו ש"רופא חולי עמו ישראל" הוא ראשי תבות רפח. כלומר, אנו נקבל ממנו את ה"פלא יועץ" ונלך בדרכו, ואז "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". אמן. לחיים לחיים.

[נגנו אכן אתה א-ל מסתתר]

לחיים לחיים, שכל עם ישראל יזכו לרפואה שלמה, שכל אחד ואחד יחזור בתשובה, שתהיה כתיבה וחתימה טובה. אמן.