מקטנות לגדלות בשליחות

מוצאי ט' אייר תשפ"ה – כפ"ח

מסע בדרך לשליחות – אולפנת לבונה (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שטח השליחות

הסברנו[ב] שהדרך לשליחות עוברת בתהליך של נקודה-קו-שטח – מנקודת הגעגועים שלנו לשליחות, דרך קו הנענועים בדרך לשליחות, עד שמגיעים לשטח השלם של השליחות, בחינת ארץ ישראל של כל שליח, בו הוא זוכה לשעשועים במימוש השליחות שלו. בתהליך הזה יש גם סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, שקשרנו גם לשלש שאלות-מנחות בדרך לשליחות – 'מה חסר לי?', 'מה אני רוצה באמת?' ו'מה חסר לעם ישראל?'.

נקשר את כל הנושא גם לדרושים האחרונים שלנו על קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'[ג]:

השאלה 'מה חסר לי?' היא קטנות א' – כשאדם חושב על הצרכים של עצמו (ובאמת יכול להיות שהתשובה תהיה בקטנות מוחלטת, חסר לי גלידה...). מתוך 'מה חסר לי?' אני מגיע ל'מה אני רוצה באמת?'. ההתבוננות "מה רוצה באמת", עד להצלחה בהתבוננות הזו, היא כבר גדלות א'. בשני השלבים הללו האדם חושב עדיין על עצמו. אמנם, בעוד המחשבה 'מה חסר לי?' מתייחסת בעיקר לנפש הבהמית וחסרונותיה – האמתיים או המדומים – הרי שהמחשבה 'מה אני רוצה באמת?' מתייחסת כבר לרצונו האמתי של כל יהודי, הרצון של הנפש האלקית להיטיב עם הזולת (וכדלקמן עוד).

אחר כך, בתוך 'מה חסר לעם ישראל?' יש גם שתי מדרגות, שעוד לא אמרנו בפירוש, ובשתיהן האדם כבר לא חושב על עצמו אלא חושב בפירוש על הזולת, על עם ישראל. כאשר אני מתחיל לנוע לקראת היעד, השליחות לעם ישראל, צריך לחשוב 'מה חסר לעם ישראל?'. מתוך המחשבה על הרצון הטוב להשפיע (גדלות א') האדם מסוגל, באופן טבעי, לצאת מעצמו ולחשוב על יעד של הכלל. עצם המחשבה 'מה חסר לעם ישראל?' היא קטנות ב' – היא שוב מחשבה על חסרון. החידוש העיקרי הוא שגדלות ב' צריכה להיות שילוב מושלם בין מה שאני רוצה באמת למה שעם ישראל צריך. זהו עיקר השטח – השילוב של שני הדברים. הרי מה שאני רוצה באמת הוא ודאי ניצול של הכישורים הטובים בהם ה' חנן אותי – ה'אני' המבורר והטוב, מה שנקרא הגשמה עצמית (שכוללת באופן בלתי-נפרד השפעה טובה לזולת, כנ"ל[ד]) – והוא צריך לגמרי להשתלב, להתייחד, עם הצורך של הכלל.

השילוב הזה הוא כבר גדלות ב', אבל לפניו אני צריך לרדת עוד פעם לחשוב מה הכלל חסר – זה קטנות ב'. בכלל, השליחות דורשת הגשמה ("שלוחו של אדם כמותו ממש", כנ"ל, כמו "חלק אלוה ממעל ממש"[ה], במובן של מימוש והגשמה[ו]) – אי אפשר להיות שליח בהפשטה. אם אדם מתבונן מה הוא רוצה באמת, השליחות שלו עוד מופשטת, לא מחוברת למציאות (לכן הרבי השלים את ההדרכה "יתבונן מה רוצה באמת" ב"ויתייעץ בידידים מבינים" איך לממש את הרצון). לכן, אם אדם מתחיל בשליחות מתוך גדלות א' הוא צפוי לכשלון מסוים, והתסכול מאי-ההצלחה מוביל אותו לקטנות ב' – לשאלה (לא רק 'מה אני רוצה?' אלא) 'מה חסר לעם ישראל?' (באופן שמזכיר את דברי אדמו"ר הזקן למישהו 'אתה חושב מה אתה צריך, ולא בשביל מה צריכים אותך!'[ז]) – שאלה מציאותית, בה משתלב הרצון האמתי של האדם, לפי יכולותיו ומתנותיו מן השמים, לשטח שלם של שליחות.

ממקבל למשפיע

עוד נקודה חשובה: בשלב הראשון, קטנות א', כאשר אני חושב 'מה חסר לי?' אני מקבל והרצון שלי הוא רצון לקבל. בשלב השני, גדלות א', כאשר אני חושב 'מה אני רוצה באמת?', אני הופך למשפיע. הרי, כפי שכבר הוסבר, הרצון האמתי של כל יהודי הוא להיות משפיע טוב לזולת, לא על מנת לקבל בעצמו – יהודי הוא משפיע בעצם[ח] (לא-אגוצנטרי בעצם, מסוגל בטבעו ל'הנחת עצמותו' לטובת הזולת). השפעה בלי כל ציפיה לקבלת תמורה (בלי תחושת "הב הב"[ט]) נקראת "חסד של אמת"[י], לכן הדגש כאן הוא 'מה אני רוצה באמת?'. אמת היא פנימיות ספירת היסוד, המשפיע חסדים למלכות, לכלל ישראל. בשלב השלישי, קטנות ב', 'מה חסר לעם ישראל?', עיקר השאלה הוא מה חסר לכלל שאני – עם הכשרונות שלי, בהם ה' חנן אותי, והרצון הטוב שלי, שלא על מנת לקבל פרס אלא השפעה בטהרתה – מסוגל, בעזהי"ת, למלא. ממילא, התכלית של שלב זה היא גדלות ב' – שילוב והתאחדות אמיתית ביני לבין הכלל, מציאת השליחות שלי בחיים, השליחות לשמה נבראתי, "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"[יא] כשליח שלו, להיטיב בגו"ר לבניו אהוביו, עם ישראל קדושים.

נמחיש את זה לגבי הדוגמה של האהבה, דוגמה עיקרית של 'מה חסר לי?':

בקטנות א' העיקר הוא ההרגשה שחסרה לי אהבה מאחרים – לא מספיק אוהבים אותי, והדבר גורם לי לתסכול ומשבר (זהו משבר החסד בעולם התהו, עולם של "אנא אמלוך"[יב], בו הכל הוא "לגרמיה" כעלוקה האומרת "הב הב" וכיתוש שמכניס ואינו מוציא[יג]).

גדלות א' היא התבגרות ממחשבה-הרגשה זו גופא, להכיר שאם אני רוצה לקבל אהבה עלי לאהוב בכל לבבי נפשי ומאדי, שהרי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[יד] (כמו שלומדים בתניא של הימים הללו[טו]). ממילא אני חושב איך להביע, בדבור ומעשה, את אהבתי לזולת.

אכן, ידוע שהרבה פעמים אופן ההשפעה לזולת מתוך האהבה שלי – הרואה את הזולת כהשתקפות שלי, ולא אותו כמו שהוא באמת, עם צרכים האמיתיים – לא מתאים כלל לזולת במקומו הוא (כמבואר בדא"ח[טז] לגבי ההבדל בין חסד, הממוקד ברצון שלי להיטיב, לרחמים, שבאים מתוך הזדהות נפשית פנימית, לשים את עצמי ב'נעלים' של הזולת, ולדאוג שמה שאני נותן לו הוא באמת מה שהוא רוצה ושהוא יתקבל בתוך הכלים שלו בכי טוב). המחשבה הזו, של מה חסר לזולת – ולא מה אני רוצה לתת לו – היא כבר קטנות ב'.

המחשבה למה זקוק הזולת מביאה בסופו של דבר לשלמות היחוד, שעשועים, של המשפיע והמקבל. בשלב הזה מתגלה פנימיות האמת, "אמת לאמתו", שהמשפיע (ללא שום פניה אישית) הוא-הוא המקבל ואילו המקבל-הנצרך באמת הוא-הוא המשפיע (שהרי "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית"[יז] ובפרט בהשפעה לכלל ישראל, זוהי הזכות הגדולה של המשפיע, שגם בלעדיו "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[יח]).

כלומר, יש כאן תהליך: בקטנות א' האדם הוא מקבל, בגדלות א' הוא משפיע, בקטנות ב' הוא שוב בחשיבה של מקבל – לא כמקבל בעצמו, אלא כמי ששם את עצמו בנעליו של המקבל ומתבונן מה הזולת רוצה וצריך לקבל ממנו – ולבסוף בגדלות ב' יש יחוד שלם, שיש בו התכללות ושויון, בין המשפיע והמקבל.

מי המשלח?

דברנו הרבה על השליחות, אבל לא מספיק הדגשנו ששליח הוא "ציר נאמן לשולחיו" – הוא צריך משלח. אפשר לדרוש שבכל השאלות הנ"ל ה"מה" הוא מלשון בטול (כמו שדורשים הרבה פעמים בחסידות[יט]), כמו ה"ונחנו מה"[כ] של משה רבינו: 'מה חסר לי?' – חסר לי 'מה', בטול ("בטל רצונך"[כא]). 'מה אני רוצה באמת?' –אני רוצה באמת 'מה', בטול אמתי של כל ישותי הנפרדת מבורא עולם, שבראני בצלמו על מנת להדבק בו. 'מה חסר לעם ישראל?' – חסר לעם ישראל 'מה', בטול אמתי של כל פרט להכלל בכלל (דבר שבלתי אפשרי ללא דבקות בה' – "אב אחד לכולנו", כנ"ל – על ידי מצות מעשיות, מצוה לשון צוותא וחיבור, כנודע[כב]), מתוך מסירות נפש עבור הכלל. שליח, מעצם הגדרתו, בטל למשלח (כמו שהיד בטלה לנפש – השליח הוא "ידא אריכתא" של המשלח[כג]), אך מי הוא המשלח?

אצל מי שאין לו רבי – כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון והשליח הראשון (כנ"ל) – ה' הוא המשלח. כך מונח בפשטות בלבו, לבו אומר לו מה השליחות שה' יתברך מטיל עליו (ואכן, כאשר השליח בטל לגמרי להשי"ת המשלח הוא יכול, כמו משה רבינו, לומר על דעת עצמו[כד] "כה אמר הוי' אלהי ישראל"[כה]) – זה כח מדמה מבורר, עד שהמחשבה 'מי המשלח?' לא נמצאת כלל במודע שלו. מה שאברהם אבינו הכיר בגיל שלש הוא מחויב המציאות עבורו, טבע שלו, ו'מונח' לו ששליחותו בחיים היא לפרסם אלקותו יתברך בעולם. אפשרות נוספת היא שהאדם מרגיש שכנסת ישראל שולחת אותו – כמו שיואב שר צבא דוד אומר לצבא ישראל "חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'"[כו], תודעה שהעם מטיל עליו את השליחות. אבל בדורנו העיקר הוא לקבל שליחות מרבי על דרך ההכרה המודעת של כל חסיד חב"ד – 'אני שליח של הרבי מליובאוויטש'. השליחות מהרבי נותנת תקיפות, התמדה ומסירות נפש בשליחות. כלומר, אחרי כל השאלות שאדם שואל את עצמו, בסופו של דבר השליחות לא תלויה בשיקול דעתו אלא באה מתוך בטול אמתי לרבי ('מה' לשון בטול, כנ"ל), וכך הישות שלי לא מעורבת בתוך השליחות[כז].

אפשר לתת מבנה פשוט של שם הוי' ב"ה: ה' כמשלח הוא האבא (י), "אבינו מלכנו", וכנסת ישראל – האומה – כמשלחת היא האמא (ה עילאה)[כח]. יש מעלה בתחושת כנסת ישראל כמשלחת (גדלות), על פי הכלל ש"פנימיות אמא [פנימית עתיק]" למעלה מ"פנימיות אבא [פנימיות עתיק]"[כט] (כלומר, דווקא בה יש גילוי העצמות ממש). הרבי כמשלח הוא הבן (ו), שהרי הוא דבוק בקוב"ה ובשכינתיה "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה וכו'"[ל] (כפי שמתואר משה רבינו[לא], וכמוהו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[לב], הרבי-המנהיג של הדור). השליח עצמו הוא הבת (ה תתאה) ביחס למשלחים, וד"ל.

קטנות וגדלות ביחס למשלח

גם כאן אפשר לדבר על שלבים של קטנות וגדלות[לג]: בקטנות א' וגם בגדלות א' אין עדיין הכרח לקבל כוחות על ידי התקשרות-אמת לרבי, כי יחסית שני השלבים האלה הם בחינת 'יש' (מוחין דאמא), שאין בהם עדיין בטול מוחלט למשלח. גם האמונה של קטנות א' וגם ההכרה (ידיעת המציאות) של גדלות א' הן עדיין יחסית מרחוק – המשלח נמצא ברקע, אבל לא לנוכח ממש מתוך בטול של חכמה-ראיה[לד]. לעומת זאת, קטנות וגדלות ב' הם כבר בחינת 'אין' (מוחין דאבא), עם נוכחות מורגשת של המשלח ובטול אמתי, מקרוב, כלפיו.

לכן, בקטנות א' המשלח הוא ה', מתוך האמונה הבסיסית שלי במציאות ה', שמנהיג ומשגיח בפרט, ונותן לי את השליחות שלי בחיי (רק שעלי לברר מהי). בגדלות א' המשלח הוא כנסת ישראל, כאשר יש כבר יחוד של קוב"ה ושכינה, כנסת ישראל (דבר שדורש הכרה, מוחין). כלומר, בקטנות א' אני מרגיש "שלוחא דרחמנא" ובגדלות א' אני "שלוחא דידן"[לה].

רק בקטנות ב' יש כבר דילוג להכרה (אך עדיין בקטנות, מתוך בטחון) שפנימיות השפע ונתינת הכח מהשי"ת עוברות דרך הצדיק, שהוא הצינור לגלות את פנימיות רצון ה' בכל דור ודור לכל אחד ואחד. ממילא, כדי שאדע באמת מהי השליחות שלי[לו] ואקבל כוחות גדולים ופנימיים לממש אותה עלי לקבל אותה דרך רבי שהוא בחינת "בלי גבול בגבול"[לז], צינור לאין-סוף ברוך ה', אותו רבי שאני כל כך אוהב, בטל אליו ונכון לקיים את הוראותיו במסירות נפש. בשלב הזה שוב נכון לומר שאני "שלוחא דרחמנא", כאשר השליחות של ה' באה דרך הצנור של הרבי (בחינת "נֹצר חסד"[לח], המזל העליון עליו נאמר "אַיִן מזל לישראל"[לט]), שהוא סוד "נביעת האין סוף"[מ], פנימיות גילוי "אחד האמת"[מא] לדור.

בגדלות ב' קוב"ה מתלבש-מתיחד לגמרי בשכינת עוזו, כנסת ישראל, ואני מרגיש את עצמי (בבטול מוחלט של עצמי הנפרד) "שלוחא דידן" של כנסת ישראל (ובעצם אני שלוח מעצמי לעצמי, התכלית של "ציר נאמן לשולחיו", לשון רבים, כל הנשמות הכלולות בכנסת ישראל) כאשר בתוך כנסת ישראל נוכח ה' עצמו. כאן מורגש שהרבי-המשלח הוא הביטוי השלם של כנסת ישראל, "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל"[מב] (ומשה שבדור שקול כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל[מג]). בגדלות ב' זוכים לדבקות בשלמות – אני ועם ישראל אחד ועם ישראל וקוב"ה כולא חד (האב, האם, הבן והבת), וד"ל.