1

ט"ז מרחשון ע"ז – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות – פרק חמישי (6)

–

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "לכתחילה אריבער".

אנחנו בדף סד, ב במשנה האחרונה של הפרק:

המשרה את אשתו על ידי שליש [רש"י: "שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו". ביטוי מענין, שאשה שאוכלת עם האיש – וכנראה שכל מי שמתלווה למישהו ואוכל עמו – נקראת 'מתגלגלת' עמו. מהי המלה המענינת הזו "המשרה"? רש"י אומר "המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא", כלומר 'הזן', ויש מי שמפרש 'המאכיל'. שירותא היא סעודה בארמית. בשטמ"ק מביא בשם תלמידי רבינו יונה עוד פירוש. שני הפירושים בלשון תרגום, הפירוש השני הוא 'משריתא' בארמית, שהוא תרגום של מחנה בכל מקום, כמו שיירא, לפי זה מסבירים תלמידי רבינו יונה שהוא נותן לה מקום אחר, מחנה אחר, חניה אחרת. מרש"י, שכותב שהוא נותן לה מזונותיה בבית אפטרופוס, משמע ברור שלא בבית – לא שהוא משאיר אותה בבית ונוסע למקום אחר לצרכי מסחר. ההיכי תימצי העיקרי בשו"ע לקצבה הזו שנותנים לאשה, שהיא נשארת בבית אך מישהו אחר מופקד על מזונותיה, אך כאן ברש"י משמע שהוא נשאר בבית ושולח אותה למקום אחר. השאלה אם בכלל מותר לו לעשות כך – זו המחלוקת הראשונה בשו"ע. לפי הרמב"ם, ומשמע שגם לפי רש"י, שהוא יכול לעשות כזה דבר. הר"ן אומר, וככה הרמ"א פוסק בשו"ע, אומר שרק מרצונה ובהסכמתה – לא יכול לעשות זאת בעל כרחה. תהיה קצת נפק"מ לפי שני הפירושים האלה, אם "המשרה" הוא מאכיל יכול להיות בבית ואם הוא לשון תחנה, שנותן לה תחנה אחרת, זה יותר חמור. יתכן שתחנה חייבת להיות מרצונה, אבל אם נוסע לצרכי מסחר שלו זו דרך העולם, דרך ארץ. אפשר לומר שאז הוא יכול להאכיל אותה בלי לקבל רשות מפורשת ממנה. אלה שני פירושים על פי נגלה ל"המשרה". מי שקורא ולא יודע מה הפירוש וחושב מה נקרא "המשרה את אשתו", ראית פעם "משרה את אשתו"? יתכן שהוא משרה אותה במים... מה עוד יכול להיות? כעת פותחים במילתא דבדיחותא. הפירוש הפשוט של משרה הוא לשים במים והפירוש היותר עמוק בחסידות הוא לשון השראה – שנותן לאשתו השראה אלקית. אז מה יכול להיות "המשרה את אשתו [ששם אותה במים] על ידי שליש"? השליש כאן הוא הרבי, ושהוא פוקד עליה ללמוד הרבה חסידות של הרבי, "אין מים אלא תורה". אבל אם "המשרה" לשון השראה מי יכול להיות ה"שליש"? הקב"ה, השותף השלישי. אלה שני פירושים פנימיים. כאן זו האכלת האשה. במדבר הקב"ה האכיל אותנו בזכות הרבי, משה רבינו, שבזכותו ירד מן. יש רמז שאף על פי שהמן ירד בזכות משה רבינו וענני הכבוד הם בזכות אהרן אחיו, יש גם לאהרן חלק במן – אם ירד מהשמים כנראה עבר דרך העננים – ויש רמז יפה ש-מן הוא רו"ס משה-אהרן, "הוא משה ואהרן", "הוא אהרן ומשה", שקולים זה כנגד זה. האותיות שבאמצע משה-אהרן הן השראה – זה "המשרה את אשתו על ידי שליש" מלשון השראה, בפירוש העליון ביותר, ואז כנראה הלחם שנותן לה הוא מן מהשמים. יש פה שני פירושים לפי נגלה ושני פירושים 'שמחים' (אם לומדים עם הרבי ר' זושא...) כן, מתאים לו. כנראה שהם גם איזה י-ה-ו-ה, "המשרה" לשון השראה הוא ה-י, הקב"ה; "המשרה" במים של חסידות, בהבנה עמוקה על ידי הרבי, ה עילאה; "המשרה" לשון אכילה הוא ה-ו, נכנס בפנימיות; "המשרה" לשון מקום הוא ה תתאה, מלכות. כאן אומר מה המינימום שחייבים לתת לה, כי מדובר בעני שבישראל. אם נתבונן יש פה פרצוף שלם של עשרה דברים שצריך לכוון כנגד הספירות. זה הדבר הראשון שנעשה. שאלו מה לגבי המשך המשנה בפירושים השמחים – ברגע שמקבילים לספירות אין שאלה, כי אם מדובר בלימוד חסידות היינו ללמוד לפי חסידות ואם על ידי ה' הספירות כאן הן אצילות, רזא דמהימנותא.] לא יפחות לה [לחם] משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין [יש שני סוגי לחם, חטים ושעורים, והם דבר אחד – או-או. סתם מזון הוא לחם.] אמר רבי יוסי לא פסק לה שעורין [בשיעור כפול מהלחם.] אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום [ששם השעורים רעות, לכן צריך כפול. אבל אם אלה שעורים לא מאדום לא חייבים לכפול – הכל לפי איכות השעורים. איפה נשים את הלחם? בדעת. שני הסוגים הם עטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת, כמו שבמדות חטה ושעורה הן חו"ג. איך אני יודע שבדעת? מפורש ש"אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שטועם טעם דגן". "גם בלא דעת נפש לא טוב", לכן צריך לחם. החובה הראשונה של הבעל לאשה הוא להגדיל לה את הדעת. לכתחילה יש לה עטרא דגבורות, שלעניננו יש רק בחינת שעורה, ועל הדעת להוסיף לה גם עטרא דחסדים, חטה. לכן עיקר הלחם הוא חטה. מה ההבדל ביניהם? מאכל אדם ומאכל בהמה, מה ו-בן, שהם גם איש ואשה. לכן מיסודה היא שייכת יותר למאכל בהמה, שם בן, אבל עיקר הלחם הוא חטה. שוב, צריך להגדיל ולהשלים עטרא דחסדים. (למי שליד אדום יש יותר גבורות.) כן, זה רמז מובהק, שכותב שמדובר במי שסמוך לאדום. השיעור הכפול במי שסמוך לאדום, לגבורות. (אז למה צריך להכפיל?) החטה איכותית יותר טוב, וכנראה מי שבטבע של גבורות צריך להכפיל בכמות. היחס בין חסד לגבורה הוא גם הרבה פעמים בין איכות לכמות. איפה רואים זאת היום? במדע. כל המדע החדש הוא רק כמותי, רק גבורה, לכן יש שם סילוק האיכות במודע. עד כאן הדבר הראשון – לחם.] ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר [עד כאן סוגי אוכל, רק שהמפרשים מסבירים שלשמן יש שני סוגי צרכים – שמן לאכילה ושמן להדלקה, שמן למאור. לכן יש מהמפרשים שכותבים שחצי לוג שמן הוא רק לאכילה, וצריך עוד חצי לוג שמן גם להדלקה. היות שכל הדברים הראשונים כאן במשנה הם צרכי אכילה חצי הלוג שמן כאן הוא לאכילה. באיזה ספירה נמצא השמן? חכמה. שני צרכי השמן, שמן למאור ושמן לאכילה, מהם לגבי חכמה? כתוב בחסידות שהחלק העליון של החכמה הוא "קדש מלה בגרמיה", לא מתלבש, אבל השבילא – חלק החכמה שמזין את הבינה – הוא שמן לאכילה. יש לו שני חצאים. יוצא לפי זה שהיחס בין חכמה לבינה הוא חצי-חצי לעומת חצי, "שלם וחצי", בדיוק סוד י-ה בקבלה, שה-י כאן הוא פעמיים ה, שמן עליון להדלקה ושמן תחתון לאכילה. וכנגד זה יש בינה שהזכיר קודם – "חצי קב קטנית". כתוב "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת" – את הלחם שבדעת צריך לאכול עם משהו, שאיך הוא נקרא? המפרשים מזכירים פרפרת או לפתן וכאן במשנה נקרא קטנית. קטנית היינו ירקות. אני צריך לפתן, משהו בשביל ללפת את הפת. נעשה כמה רמזים יפים: פת הוא מספר חשוב בקבלה, 480. הדבר הראשון הוא לחם, פת, וגם האשה עצמה נקראת "הלחם אשר הוא אוכל", "פת בסלו", כמו שלמדנו במשנה הקודמת. באריז"ל מה הסוד של פת? אם הפוך הוא תֹף, תֹף מרים, כנראה צריך לאכול יחד עם תף, שבסעודה האיש ישיר והאשה תתופף. בקבלה תמיד הרמז ש-פת היינו לילית, האשה הרעה, והאשה הטובה מתקנת – היא התיקון של אותה שי"ן-דל"תית עיקרית, מקור הטומאה. צריך פת ופרפרת, רו"ס פת ובאמצע רפר שגם עולה פת. יחס של שלם וחצי. גם ב-לפתן יש אותיות פת, הכל כאן סובב סביב המלה פת. לצורך גימטריא, שלא נעשה, נעיר שיש כותבים ליפתן ויש כותבים לפתן. שוב, הפת זקוק לפרפרת ואנו דורשים "אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה", והמאכל עם הלחם הוא בינה. הפרפרת זקוקה לשמן לאכילה – משתמשים בשמן לבשל את הפרפרת. אם כן, יש כאן שמן-פרפרת-פת, שלשת הדברים הראשונים כנגד חב"ד. אחר כך יש דבר רביעי, פירות – כמו קומפוט בסוף הסעודה, לא אוכלים את הלחם עם הפירות אבל צריך לתת גם פירות – והדוגמה היא תאנה, גרוגרות או דבלה. או תאנים יבשות, גרוגרות, או דבלה, שדוחסים את התאנים יחד. זה הפרי לכתחילה, ואם אין את הפרי הזה שיקנה פירות שיש בשוק. שוב, כל המדות כאן הן כמויות מינימליות כי מדובר בעני שבישראל, ויקנה פירות בשוה לאותה כמות. כל זה דבר אחד, פרי, איפה נשים אותו? הוא בחר תאנה, למה? לפי הפשט עץ הדעת הוא תאנה – לתקן את עץ הדעת. בשבעת המינים התאנה היא בנצח. תוצאת החטא היתה היפך הנצח. יש פסוק במשלי שאומר "מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה". יש שני פסוקים שמקשרים פרי לאהבה – נשים את הפרי במקום האהבה, בחסד. זה קצת מותרות, לא עיקר החב"ד, אבל סמוך לחב"ד. המושג פרי הוא כמו "פרו ורבו", ששייך או ליסוד או לסבה, כח המניע, שהוא אהבה. לכן פרי, להפרות, הפריה, במדות הלב שייך לאהבה. יש שני פסוקים, אחד בתורה ואחד בכתובים, שמקשרים בין המושג פרי לאהבה. בתורה כתוב בפרשת עקב "ואהבך וברכך והרבך וברך את פרי בטנך ופרי אדמתך" – מתחיל מאהבה, וכתוב אהבה-ברכה-הרבך, גם ר"ת אהב, ממשיך "וברך את פרי". אהבה היא הכח שמוליד את הפרי, את הפירות. הפסוק השני הוא הפסוק שהזכרנו ממשלי, ששייך לחטא ולתיקון שלו – "מות וחיים ביד לשון", החטא שלה התחיל מדבור, דבור עם הנחש ואחר כך דבור עם אדם, "ואהביה", מי שאוהב את הלשון, את תיקון הדבור, שהוא אחד המבצעים שלנו השנה, "יאכל פריה". פרי האהבה הוא מה שיוצא מדבור מתוקן. פסוק חשוב, "מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה". שוב, אמנו שהאכילה העיקרית פה היא החב"ד – ובחכמה יש קומה עליונה, שמן להדלקה – וחוץ מזה צריך לתת פרי, שהדוגמה היא התאנה. מתבקש עכשיו שנשלים עם גבורה, ששרשה בבינה. מה הגמרא שואלת דווקא על קטנית בסוף העמוד? "ואילו יין לא קתני", היא לא צריכה לשתות יין?! על מים לא שואל, כי לא צריך לתת. היום לכאורה צריך לכתוב מים, כי עולה כסף, אבל פעם לא עולה. יין כן עולה, ולכאורה מגיע לה גם יין לשתות, ולא רק מים. יש מפרשים שמוסיפים שאם היא לבד בשבת היא חייבת לקדש ולהבדיל, מצוה של יין, חוץ מצורך אנושי שתשתה יין. אחר כך מתחילה סוגיא שלמה לגבי יין, שהמסקנה שלה שאם היא רגילה לשתות יין הוא חייב לתת לה. יש מחלוקת הראשונים. משמע מהסוגיא בגמרא – שלמדנו מן הסתם – שאם היא רגילה לשתות כשהיא יחד עם בעלה שתי כוסות יין, אז כשהיא לא מתגלגלת עם בעלה מספיקה לה כוס אחת, ואם כשהיא יחד עם בעלה היא רגילה לשתות כוס אחת אז כשבעלה לא אתה היא לא צריכה בכלל לשתות יין, כי היין מעוררת תאות מין, תאות תשמיש. פלא שהרמב"ם לא פוסק זאת בכלל, אלא רק אומר שנותנים לה מעט יין. מתחיל כבר מהרי"ף, שלא מביא את כל הסוגיא כאן, שמשמע ממנה כפי שאמרנו. שוב, גם הרי"ף וגם הרמב"ם בעקבותיו מתעלמים מסוגיא זו וכותבים מעט יין. מסבירים שיש בזה שתי דעות, או הדעה של שתים ואחת או דעה שאם היא רגילה נותנים לה כפי הרגלה. הרבה ראשונים – אולי נראה בפנים, בשו"ע – אומרים שנותנים לה לפי הרגלה. כלומר, יין הוא פונקציה של הרגל. לכן לא כתוב במשנה יין, כי תלוי לפי ההרגל שלה. אם היא רגילה לשתות יין הוא חייב גם לתת לה יין. אם היה שמן ויין הייתי שם אותם בחכמה ובינה. היות שאין כאן יין עשינו דרוש שלם של "אם אין דעת אין בינה" ושמנו הפרפרת, הלפתן, בבינה. איפה היין במשקים? את השעורים הסמוכים לאדום שמנו בעטרא דגבורה, "יין כי יתאדם". הדין האחרון בפרק הוא שאם היא מניקה מוסיפים לה יין שהיין יפה לחלב – אם האשה מיניקה חייבים לתת לה יין. כל הסוגיא של "המשרה את אשתו" נגמרת בסימן של יין, "הכל הולך אחר החיתום". אם היא לא מניקה – לפי הרגילות. אם היא מניקה חייבים להוסיף לה יין כי היין "יפה לחלב". מה זה מזכיר? "דם נעכר ונעשה חלב". היין נמשל לדם, הוא נקרא בתנ"ך "דם ענבים", ועל חלב של אשה מניקה כתוב "דם נעכר ונעשה חלב". משהו יפהפה, שלא ראיתי שמישהו רומז. קודם כל היום, אומרים שיין יפה לחלב? יכול להיות שיאמרו ההיפך, שלא טוב שאשה מניקה תשתכר... אם כן, זו שאלה של תורה ומדע. כאן הוא כותב עובדה שהיין יפה לחלב. מה לגבי דם נעכר ונעשה חלב, במדע מחזיקים מזה? מי אומר את זה בכלל? רבי מאיר, שלא עמדו על סוף דעתו. (לא פוסקים זאת להלכה.) יש שמביאים גם להלכה. כאן פשיטא שלהלכה, אין חולק על כך שמוסיפים לה יין כי יפה לחלב. סימן שיש משהו מדעי שעוד לא גילו, למעלה ממה שמכירים, שגם הדם נעכר ונעשה חלב וגם היין יפה לחלב. בשבעת המשקים המכשירים את הזרעים היין בגבורה, "אני בינה לי גבורה". מים הם חסד, שלא צריך לכתוב כי הם בחנם, הם החסד במשקים. היין שם הוא בגבורה, "יין כי יתאדם". כל מה שיין לא טוב לנשים הוא כי ריבוי גבורות. כתוב כאן בגמרא משהו מאד חריף על יין לאשה – כוס אחת טוב, שתי כוסות ניוול, שלש כוסות תובעת בפה וארבע כוסות אפילו אפילו חמור בשוק תובעת. משהו חמור מאד, הכל כי ריבוי גבורות – "מצא מין את מינו" לגריעותא, מעורר טבע רע. שוב, הרמב"ם כותב מעט יין ויש מי שכותב שלפי הרגילות. אם כן, אם פירות שמנו בחסד מה שחסר כאן במשנה, יין, שייך לגבורה. עם מה שחסר במשנה, היין, הגענו לכל ה הראשונות, חב"ד וחו"ג. כעת ממשיכים לדברים אחרים, שאינם אוכל. שוב, אוכל הוא מוחין, להמשיך מוחין. כעת עוד דברים שצריך לתת לה. מענין שיש הרבה דברים שצריכים לתת לה שלא כתובים כאן – צרכי בית, כמו כלי בישול ומטאטא וכו', שלא כתובים כאן כלל, אבל יש דברים שכן כתובים:] ונותן לה מטה מפץ ומחצלת [לגבי מפץ ומחצלת יש כמה גירסאות, או מפץ ומחצלת או מפץ הוא מחצלת או שאין אם מפץ נותן לה מחצלת. לפי רוב הגרסאות ניתן לחבר, שאלה לא שני דברים שונים אלא שני סוגי אותו דבר, או זה או זה, אבל מטה היא משהו אחר. בפירושים היחס ביניהם הפוך – יש מי שאומר שמטה היא לאכול, שפעם אכלו על מטה, ומפץ/מחצלת כדי לשכב, ויש מי שמפרש שמטה היא לשכבר ומפץ/מחצלת כדי לשבת. יש גם מי שאומר שהכל כדי לשכב – מפץ ומחצלת שמים על המטה. אם זו מטת עור טובה לא צריך מפץ, אבל אם זו מטה גרועה צריך מפץ ומחצלת לשים עליה. אם כן, יש בעצם שלשה פירושים ל"מטה מפץ ומחצלת". אם נאמר שהם לצורך שכיבה וישיבה איפה ראוי לשים? אם זו מטה כמשמעה היום, לשכב, זו "פוריא" – לצורך "פרו ורבו", אפילו שכאן מדובר שהיא לא יחד עם בעלה, אבל בשבת כן – אז בדרך כלל שמים ביסוד. כסא לשבת שמים בדרך כלל במלכות. או כך וכך שני אלה, באיזה כיוון שנפרש, הם ביסוד ומלכות. אלה כלי שכיבה וישיבה – קודם היה אוכל ומאוכל עבר למושב ומשכב, וכעת עובר ללבוש-כסות. מתחיל מ"שארה", אוכל. יש גם "עונתה" שכנגדה המטה והמפץ, והדברים האחרונים כנגד "כסותה", לבושים:] ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה [יש כאן ארבעה סוגים – כפה לראש, חגורה, נעלים, כלים-בגדים. לבגדים הוא נותן שיעור של כסף. כמובן, על כל הדינים האלה הרמב"ם ושאר הפוסקים אומרים שמדובר בימיהם, והיום בכל מדינה ומדינה לפי העלות במציאות. בזמנם חמשים זוז הספיק באופן מינימלי לקנות בגדים לכל השנה. יש פה כפה, חגורה, נעלים ובגדים. איך נשלים את הפרצוף? אפשר לשים את הכפה בכתר, על הראש. חושבים שרק לאיש יש כפה, אבל כאן רואים ששייכת לאשה. חגורה ונעלים הם נו"ה. סתם כלים-מלבושים הם בתפארת, סתם בגדים הם בתפארת כמו בגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת". אם כן, ככה השלמנו את כל הפרצוף שלנו, שיוצא מכוון מאד יפה. לא היה כתר בהתחלה ופתאום הוא מופיע יחד עם הלבושים, למה? כי שרש הלבושים-התפארת הוא באמת בכתר, "עטרת תפארת". כתוב בחסידות שהבגדים הם דווקא האור המקיף. בכללות הביגוד של האשה הוא התפארת שלה, "כתפארת אדם", אבל יש בו קודם כל את ה"כפה לראשה". לגבי החגור יש פסוק ששייך לשנה זו, כפי שדברנו לנשים, "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה". המפרשים מסבירים שהאשה לא לובשת חגורה כל הזמן, אלא בזמן שהיא הולכת לעשות מלאכה – כנראה גם כדי שהבגדים לא יפריעו לה, וגם שעצם המושג לחגור נותן אומץ, "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה". "חגרה" לצורך ניצוח על המלאכה. כתוב בגמרא שבגדים, חגורה וכפה הם משנה לשנה ונעלים בכל מועד. למה? בגמרא כתוב שמדובר במי שגרה בהרים, יש שם טרשים, הליכה קשה, הרבה חיכוך במציאות – אז צריך הרבה להחליף נעלים. בכל אופן, המשנה אומרת סתם – זו המציאות הסתמית לפי המשנה, שהנעלים קשורים למועדים. מה הטעם בגמרא? כדי לשמח אותה. בגמרא כתוב ונפסק בשו"ע שמשמחים את האשה לפני החג בתכשיט או בגד וכאן דווקא בנעלים. איך שייך להוד? "בינה [שמחה] עד הוד אתפשטת". (שייך ל"מה יפו פעמים בנעלים", שייך לעליה לרגל.) נכון. (יש אחד הזקנים בכפר שקונה לאשתו כל חג זוג גרבים כדי לשמח אותה ברגל...) יש לו כאן מקור. מה עוד קשר בין מועד לרגלים? לשון מעידה. יש הרבה פסוקי מעידה בתורה. כנראה שדווקא במועד, בפרט שעולים לרגל, צריך כח לא למעוד. לא זוכר אם פעם דרשנו שבמועד צריך להזהר לא למעוד ולכן צריך נעלים חדשות. (כתוב שאחרי ההקפות אוספים את הנעלים שנקרעו...) זו אסמכתא שלא רק הגברים צריכים לעשות הקפות אלא גם הנשים. כתוב "ואני בהוי' בטחתי... לא אמעד". יש גם בפרק י"ח, שיש בשמואל, "ולא מעדו קרסולי". אחר כך "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", שיש לנו מאמר עליו, והכל מתחיל מ"לא מעדו קרסולי". אבל יותר משמעותי לנו הפסוק בתחלת כ"ו, "ואני בתמי הלכתי" – תמימות היא בהוד – "בהוי' בטחתי", קודם אמרנו שהחגורה היא בשביל בטחון פעיל, וכאן הנעלים כדי ללכת ולבטוח בה' – "לא אמעד". אם כבר מועד, איפה כתוב בתורה לראשונה מועד? (יום רביעי.) יום רביעי של מע"ב, בו כתוב "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים". זו אחת הדוגמאות העיקריות של י-ה-ו-ה בתחלת התורה. איך חז"ל מפרשים לאותות ולמועדים? לא מניחים תפילין בשבת "כי אות היא", ויש מאחז"ל שאותות היינו שבתות, מועדים הם חגים, ימים היינו ר"ח ושנים ראש השנה. היחס בין אותות למועדים הוא י-ה, שבת וחג, מוחין דאבא ומוחין דאמא. ימים ושנים הם ו-ה. שוב, המועדים, הבינה, "עד הוד אתפשטת". גם על פי פשט, בלי לומר שאותות הם שבתות, רש"י אומר שאותות היינו שינוי הטבע כמו ליקוי חמה וכו', משהו קצת על-טבעי, חכמה. מועדים כבר מתחיל להיות שרש המעגל, הטבע. הכי פשוט שהחוש של ההוד הוא חוש ההילוך, שייך לנעליים. הכלים-הבגדים צריך לא לפחות מחמשים זוז. אם הכלים הם התפארת, מה הרמז של "חמשים זוז"? יש שני רמזים, או מלמעלה או מלמטה. כתוב שהתפארת היא גם הסוף של "בינה ליבא", חמשים שערי בינה, וגם שהיא הספירה החמשית מלמטה. יש בתפארת איזה חבור בין בינה ומלכות, כמו סוד "בתם", שהיא החמישית מלמטה וסיום שער החמשים מלמעלה. המשנה מסיימת שצריך לקנות בגדים חדשים בחורף, כי הם חמים, והם מתבלים ומתאימים לקיץ. מה זה יכול להיות לגבי תפארת? מה המדה החמה, גם לשון חם? רחמים, פנימיות התפארת. את זה צריכים דווקא בימות הגשמים, כשקר. כעת נכנסים לחרף. בחרף צריך לחדש את מדת הרחמים, שלא יהיה קר לאף אחד – צריך בגדים חדשים חמים, מתוך רגש של רחמים. אם רחמת חזק בחורף הרשימו, הבלאות, נמשך כל השנה, גם בקיץ. בקיץ לא צריך כל כך שאני ארחם כי כתוב שיש גילוי מלמעלה, החום בא מלמעלה, ואני לא צריך לייצר חורף. מה ההבדל בין חורף לקיץ? בחורף אני צריך לייצר את החום ובקיץ הוא בא מלמעלה. "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". חום הוא התלהבות, לשון להב – רגש חדש הוא מלהיב ורגש ישן פחות מלהיב. זו ההלכה שצריכים לקנות בגדים חדשים לקראת החורף. (יש בתפארת גם צד קר?) אם היא מקבלת יותר מדי שכל... השכל הוא קר. מתי לומדים שמונה שעות חסידות של אדמו"ר האמצעי רצוף? בלילות חורף – שם קר, טוב לשכל של אדמו"ר האמצעי.] ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה [בעצם השלמנו את הפרצוף, ואחר כך כתוב עוד משהו אף שלכאורה הכל תפוס:] נותן לה מעה כסף לצורכה [חוץ מכל מה שאמרנו, צריך גם דמי כיס. עברנו על מה שמקביל לשארה-כסותה-ועונתה. חוץ מכל זה, וממה שלא כתוב כאן – צריך לתת כלי בית שלא כתובים – צריך לתת לה מעה כסף, דמי כיס, כסף קטן, קופה קטנה שתהיה לה. מהו "צרכה"? הרמב"ם כותב בפירוש וכל המפרשים מסבירים שצרכה הוא בעיקר שני דברים – לשלם לכיבוס ולמרחץ. פעם לא היו אמבטיות בבית, צריך ללכת לבית מרחץ וצריך לתת פרוטה להכנס, והיא חייבת להתרחץ. שני הדברים האלה הם עיקר צרכה. יש עוד דברים, אבל אלה כתובים בפירוש. בשביל שני הדברים האלה היא צריכה קופה קטנה, דמי כיס. אמרנו שלכאורה אין לכך מקום בפרצוף שלנו, שהתמלא עם שארה כסותה ועונתה. כעת כתוב עוד משהו:] ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת [כאן יש מחלוקת בגמרא מה הכוונה. או אכילה ממש, שצריך לסעוד עמה – שאף שמשרה אותה על ידי שליש, פעם בשבוע, בליל שבת, כי הוא ליל עונה כפי שכותב רש"י, הוא חייב לאכול איתה. זו דעת רב נחמן וכך הלכה – שצריך לאכול איתה, אבל קשור לתשמיש, צריך לאכול אתה כדי לגרום לקירוב דעת. המפרשים מסבירים בפירוש שאם חייב בתשמיש בליל שבת ולא יאכל עמה אין טעם, היא לא תרצה, לא תבוא אליו מבית אחר. לכן, יש מי שמפרש שזו אכילה ממש בגלל ליל עונה. יש מי שמפרש שלא אכילה בכלל, אלא רק לשון נקיה לתשמיש. למאי נפק"מ? כמה סעודות צריך לתת לה בשבוע. הוא אמר את המדה, אך נפק"מ כמה סעודות חייב לתת. אם "אוכלת" פירושו תשמיש, אז בשבת היא צריכה לאכול שלש סעודות וצריך טו סעודות בשבוע. זו הסוגיא הראשונה כאן בגמרא, שנאמר בקיצור. כל יום אוכלים בקר וערב, שתי סעודות, ובשבת שלש סעודות – סה"כ 15 סעודות, שייך ל-יה, שכל הסעודות הן הכנה ל"פרו ורבו", "איש ואשה זכו שכינה ביניהם". אם "אוכלת עמו" זו אכילה ממש גם יש דעות. הראב"ד אומר שאוכלת מתוך מה שמקציב לה, אך הוא דעת יחיד – כולם חולקים ובירושלמי כתוב בפירוש שאוכלת משלו. אם בליל שבת אוכלת משלו אז צריך לתת לה 14 סעודות. זו הסוגיא הראשונה כאן, שתיכף נקצר. בכל אופן, "אוכלת עמו" או אכילה ממש או תשמיש, ויש קשר ביניהם. הלשון במשנה היא אכילה ממש או תשמיש, ר"ת אמת, יסוד. במשנת "מורדת" זוג המושגים היה מלאכה ותשמיש וכאן אכילה ותשמיש. גם אכילה-מלאכה-תשמיש ר"ת אמת.]

הגמרא מתחילה מברייתא – ארבע דעות לגבי כמות סעודה בעירוב תחומין, שאומרים שהיא אותה כמות שצריך לתת לאשה. עושים בסוגיא חשבון שלם. יוצא ששני קבין חטים שכתובים במשנה לפי רבי יוחנן בן ברוקא שוים 16 סעודות ואילו לפי רבי שמעון בר יוחאי הם שוים 18 סעודות. לפי שתי הדעות הללו יוצא יותר מדי – הרי היא צריכה רק 15 או 14 סעודות! אם 16 סעודות זו סעודה או שתי סעודות מיותרות ואם 18 זה 3 או 4 סעודות מיותרות. מה זה? הגמרא אומרת שהסעודות המיותרות הן כדי שתוכל לתת לאכול לעוברים ושבים, ארחי פרחי. זו מסקנת הגמרא בין חולק. המחלוקת רק אם פוסקים כר"י בן ברוקא או כרבי שמעון. לפי שניהם יותר ממה שצריכה בשביל צדקה. מחייבים אותו לתת לה בשביל שתוכל לתת כאשר עני דופק בדלת. בכלל, כתוב בגמרא שזכות האשה בצדקה שנותנת היא האוכל, שהנאתו קרובה ממתן כסף, ולכן יש לה יותר זכות בצדקה מלגבר. לכן צריך לתת לה יותר כדי שתוכל לחלק. הפליאה שהרמב"ם לא מזכיר זאת בכלל, כמו שלא מזכיר את הדין של כוסות היין כנ"ל, ומתפלאים עליו, כך לא מזכיר שנותנים לה עוד קצת כדי לתת צדקה. מי שואל זאת? לא המגיד משנה ולא הכסף משנה, צריך לחכות עד הלחם משנה. הוא משאיר זאת בצ"ע. בספר המפתחות יש כמה ספרים שאין תח"י, אבל לא רבים, שמנסים לצרף – לא ראיתי מה שכתוב. הוא משאיר זאת בצע"ג. בהלכות אישות פי"ב ה"י:

כמה מזונות פוסקין לאשה [לא כותב שיעורי המשנה, אלא:] פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה [שאוכל פחות.] ולא גרגרן [שאוכל יותר. אלא מדה בינונית.] ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית [אומר שהקטנית של המשנה היא דוגמה לפרפרת.] או ירקות וכיוצא בהן...

אומר הלח"מ:

כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום. קשה דמשמע שם בגמרא (דף ס"ד ע"ב) דלרבנן דקי"ל כוותייהו דשלש סעודות בשבת [מחלוקת רבנן ורב חידקא אם שלש או ארבע סעודות. חידקא שוה ענג, ענג שבת. (איך מסתדרים עם ארבע? לנו קשה עם שלש...) פעם היתה להם קיבה חזקה, "אנכי מגן לך", בזכות הצדקה שעושים.] צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי ולמ"ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש [וכך הלכה, כרב נחמן.] משמע דבעיא תרתי לארחי ופרחי ואם כן אנן דקי"ל דאוכלת הוי אכילה ממש כדכתב רבינו צריך לתת לה שתי סעודות יותר בכל שבוע לארחי ופרחי וא"כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו לילי שבת פוסקין לה זה [אומר חידוש, ש"אוכלת עמו" שפוסקים "אוכלת ממש", ואי אפשר לאכול אם אתה לא שם... אז פשט המשנה שהבעל צריך לחזור כל שבת, לעלות למטוס ולחזור הביתה. אם אי אפשר, אומר הלח"מ שמשמע שהדבר הזה הוא מחוץ לתקציב – שאפילו שהוא לא נמצא איתה, הסעודה של ליל שבת היא על חשבונו. אם הוא בעיר – צריך לשבת איתה לשלחן לאכול. אם לא בעיר – הסעודה הזו עליו.] וא"כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי למאן דמוקי מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה [שיש כאן 16 סעודות ו"אוכלת ממש".] וכ"ש למאן דמוקי מתניתין כר"ש [שיש כאן 18 סעודות, וצריך לתת 4 סעודות לארחי פרחי.] דבעינן לרבנן תלת [שלש סעודות בשבת.] וצריך עיון [כך גומר הערה זו.].

לפני שננסה אולי לתרץ קצת את קושית הלח"מ צריך לגמור לקרוא את המשנה:

ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה [דמי כיס.] מעשה ידיה שלה [הפירוש ש"מותר מעשי ידיה שלה", שהרי מעשי ידיה כנגד מזונותיה, אבל מה שמותירה על זה – שבסתם אשה "מעשה ידיה לבעלה" – הוא שלה. מה הקושיא כאן? קושיא ברורה. יש כאן שני דינים של מעה כסף, ולמה מפסיק ביניהם ב"אוכלת עמו מליל שבת לליל שבת". ברש"י משמע, וכך כתוב במפרשים, שהיתה גרסה אחרת במשנה – שלא מפסיק. יצא לנו שה"אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת", לפי ההלכה שאוכלת ממש על חשבונו, זה כמו בקשיש. מכך שמכניס באמצע אני מבין שגם המעה כסף היא סוג של בקשיש, תוספת על מה שהיה קודם. נאמר יותר, למאן דאמר ש"אוכלת עמו" היינו "אוכלת ממש" אך בגלל ליל עונה, שיהיה קירוב הדעת, אז "מעה כסף לצרכה" היא לכבס ולרחוץ גם לקראת שבת. כשלמדנו לפני שבוע על דין מורדת הסבה שפסקנו שאין מרידה ממלאכה – ויש עוד מה לדבר על זה – כי כל מה שקשור לאיש ואשה הוא זיווג, וכל משהו אחר הוא שולי או שהוא לצורך הזיווג. צריך לומר שגם דמי הכיס הם חלק מזה, על דרך "אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת". אפשר אפילו לומר עוד יותר, שהיות ששמו באמצע, בין מעה כסף למעה כסף, והיא לצורך תשמיש ולא תשמיש ממש, זו אסמכתא לרב נחמן שה"אוכלת" אינו תשמיש אלא רק לצורך תשמיש. לפי זה יצא שהגרסה של רש"י יותר נוטה לדעה ש"אוכלת" היינו לשון נקיה לתשמיש. סיום המשנה לא נוגע לעניננו, רק שבסוף אומר שהכל מדובר בעני שבישראל ואם עשיר הכל לפי כבודו:] ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו [העני כאן כנגד מכובד ולא כנגד עשיר – לעני אין כבוד. (לא משנה כמה כסף יש לו, רק מה נחשב בעיני אחרים.) בדיוק].

נפתח תפארת ישראל על המשנה. השאלה שיצאה לנו היא למה הרמב"ם לא אומר בפירוש שצריך לתת לה גם מזון לצדקה. זו גם כמות רצינית – אם 2 סעודות ביחס ל-16 זה שמינית ואם 4 ביחס ל-18, בין רבע לחמישית. התפארת ישראל כותב:

משני קבין חטין - לכל שבוע והם כגודל מ"ח ביצים, שהן ט"ז סעודות [זו מסקנת הגמרא, לפי רבי יוחנן בן ברוקא.], שבכל סעודה כדי ג' ביצים, וי"ד צריכה לשבוע, ב' לכל יום, אף דבשבת צריכה ג' סעודות, עכ"פ בליל שבת תאכל עמו [כמ"ט] , וב' סעודות היתרים, צריכה לעניים [כך יוצא מהגמרא.], ואף דבעל יכול למחות באשתו מלתת צדקה [כי"ד רמ"ח] [מביא מיו"ד – ופלא שאף אחד לא שואל – שהבעל יכול למנוע את אשתו מלתת צדקה מכספו. בכספה היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, אבל לא כתוב בכתובה שחייב לתת לה כסף כדי שתתן צדקה. אז איך כאן בפשטות, ואף אחד לא שואל, שצריך לתת לה עוד 2-4 סעודות לתת צדקה?! הוא מתרץ שני תירוצים בלי להסביר.], הכא במשרה שאני [אם הוא משרה על ידי מישהו אחר צריך לתת לה. למה? לא מסביר, אבל אני רוצה להבין.], או י"ל דוקא במעות לצדקה מעכב [התירוץ הזה בכלל לא מתיישב אצלי, שאולי אפשר לחלק בין כסף לאוכל.].

התירוץ השני לא נראה לי. ודאי יש משהו לחלק בין אוכל לכסף – אמרנו שכתוב שאוכל הוא הזכות שלה – אך אם אוסר לתת משלו מה ההבדל בין כסף לאוכל? [אפשר לומר כמו שלא יכול לאסור להשאיל, לא להוציא שם רע בשכינותיה.] התירוץ הראשון יותר מתקבל, רק צריך הסבר. [אפשר לומר שהיא נעשית עצמאית, ואז צריכה צדקה מהתקציב שלה. אבל אם היא על שולחנו לגמרי הצדקה שלו היא גם שלה.] יפה, זה הכיוון. כדי לומר זאת יותר טוב נפתח את הר"ן על המשנה, הר"ן האחרון בפרק. אמרנו שהסיום בדיני מינקת, והגמרא כאן דנה בחיוב האב לפרנס את בניו. ההלכה האחרונה כאן ברי"ף:

דרש ר' עולא רבה אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים, אבל זמן אותם קטני קטני', ועד כמה עד בני שש [היום לא שמענו מי שיתחשב בדין תורה, אבל דין תורה שעד גיל שש חייבים לפרנס ואחר כך עושים כל השתדלות אבל לא כופים.] כדאמר רב אשי בן שש יוצא בעירוב אמו. מתניתין מסייע ליה דתנן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה [כי יש לה ילד שסמוך עליה, וצריך להאכיל אותה. לכאורה רק מניקה, אבל מכאן הגמרא מסיקה שעד גיל שש. יש על זה הרבה פירושים. בגמרא יש כאן עוד קצת המשך – כעת קראתי מתוך הרי"ף, שמתמצת רק מה שנוגע לו להלכה. בגמרא משמע אפילו שקצת חוזרים מזה, אך בכל אופן הרי"ף מביא כך, שהמשנה היא אסמכתא לדין של רב עולא. וסיום הפרק:], איתמר אמ' ר' יהושע בן לוי [שתיכף נזכיר אותו לברכה, "זכר צדיק לברכה", שהוא משיחיסט גדול מאד, מדבר עם משיח ורוצה שיבוא היום.] מוסיפין לה [למניקה, לא עד גיל שש.] יין, שהיין יפה לחלב.

אומר הר"ן:

אלמא [מכך שלומדים מהמשנה, שמתוך שחייב לה חייב גם לו, כי הבן אוכל עמה.] משום בן חייב לטפויי לה מזונות ע"כ ומתוך לשונות הללו נ"ל דכי אמרי' דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה שכיון שהן נגררים אחריה [כמו בדין עירוב.] אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם [היא לא מסוגלת להתקיים אם אין לה להאכיל את הילד שנגרר עמה.] אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם [חייב לאמא ולכן חייב לבן, אבל אם לא חייב לאמא גם לא יהיה חייב לבן. נשמע אבסורד, שחייב לבן כי צריך לתת לאמא. אבל אם אין אמא – למשל שהאם נפטרה, ח"ו, כמו בנימין – לפי סברת הר"ן הוא לא חייב. לפי הר"ן יעקב אבינו לא חייב להאכיל את בנימין אחרי שרחל נפטרה, רק מכיון שהילד כרוך אחרי האמא הוא חייב לתת לו לאכול עד גיל שש.] וגמרין נמי דיקא לי הכי דמסייעינן לעולא ממתני' מאי סייעתא נימא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם [שרק עליו כתוב במשנה. זמן הנקה הוא רק עד גיל שנתיים בממוצע, ואיך מביא ראיה עד גיל שש?] אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנא מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה [משמע שיש משהו עד גיל שש שהילד הוא "עובר ירך אמו". לפני שהוא יוצא מהרחם הוא לגמרי חלק ממנה. אחרי שיוצא מהבטן עדיין תלוי בה, "כגמול עלי אמו", גם חלק ממנה. אפילו יותר מזה, גם כשנגמל משדיה, כל זמן שהוא נגרר אחריה יש עדיין בחינה – סוג של רשימו – של "עובר ירך אמו", שהוא חלק ממנה, ולכן אם הבעל חייב לה הוא חייב גם לילד הקטן.] ומדין מזונות שלה נגעו בה [יש שמביאים סברת הר"ן ואומרים שנחשב גוף אחד עם האמא.] וכיון דמדר' (ד) יוסי שמעינן שעד שש הבן נגרר אחר אמו שמעינן שהוא חייב להוסיף על מזונותיה בשבילו עד שיהא בן שש אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן [ולכן מסתייג מכך לגבי פסיקה – להלכה ולא למעשה. אומר שזו סברתו, אך לא ראה שאומרים כך ולכן מסתייג מלפסוק.].

מי שמרחיבים בסברתו אומרים בדומה למה שרצינו לומר על צדקה של משרה. לא אותו דבר בכלל, אבל אותו הגיון. הסברא שמה שהיא חייבת הוא חלק מהמזונות שלה. לענין "המשרה" יש כאן משהו דומה. כל אחד חייב לתת צדקה, המצוה הכללית של כל המצוות. כל זמן שהיא יחד עם הבעל הוא יכול לומר לה – אל תתני צדקה, אני נותן צדקה. ברגע שהיא לבד, והעני דופק בדלת, הוא – בדמיון לכאן – הוא כמו ילד שנגרר אחריה בשניה זו. חייב שיהיה לה משהו לתת לו ברגע הזה – החוב הקיומי של יהודי לתת צדקה. ככה אפשר להסביר שאולי "משרה שאני". אבל שוב, חוזרים לרמב"ם – שלא מביא זאת בכלל – יתכן שפשוט לא סובר כך. הקושיא היא לומדות, למה הרמב"ם לא מביא כך מהגמרא, אבל בסברא אפשר לומר שהוא סובר שיכול למנוע – אומר שההלכה חולקת על מה שכתוב כאן במשנה, האשה לא זקוקה, לא צורך קיומי עבורה שתוכל לתת צדקה. במשנה ובגמרא כן, איזה צורך קיומי של האשה לתת צדקה אם היא לבד. אפשר לומר גם את התירוץ השני שלו על דרך זה, שאולי אם העני דופק בדלת והבעל לא נמצא – היא לא תתן שום דבר?

כל הנקודה הזו היא מבוא למה שנלמד בשבוע הבא. באופן חריג נאמר מה הכוונה ללמוד בלי נדר בשבוע הבא, שאפשר להכין. סיימנו פרק, אז אפשר לעשות פסק של שבוע, והשיעור שבוע הבא יהיה על הדבר הכי חשוב בש"ס שאמר רבי יוחנן בן ברוקא. לכאורה פוסקים כאן כדעת רבי יוחנן בן ברוקא, שאם "אוכלת ממש" אז צריך לתת לה שתי סעודות בשביל צדקה. אם מזכירים תנא שהוא לא מהכי שכיחים – מוזכר כמה פעמים במשנה, ויש כמה הלכות חשובות שגם פוסקים כמותו – צריך לראות דבריו. יש דבר הכי חשוב שאמר, שמחלוקת עצומה אם פוסקים כמותו, ותכל'ס לא פוסקים כמותו – באבן העזר א, א. הלכה ראשונה של אבן העזר, שברמב"ם הלכות אישות פט"ו ה"ב:

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ב

האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה,

אומר המגיד משנה:

מגיד משנה הלכות אישות פרק טו הלכה ב

דין האשה מחלוקת במשנה (שם ס"ה:) ופסק כסתם משנה וכן מוכיח בגמרא:

צריך להכין לפעם הבא מסכת יבמות סוף פרק ששי, עם הסוגיא בגמרא וגם בירושלמי, מאד חשוב. מחלוקת בין ת"ק, רבנן, לר"י בן ברוקא האם האשה מצווה על פריה ורביה. רבנן אומרים שאינה מצווה ורבי יוחנן בן ברוקא, שהוא הגבור שלנו היום ושבוע הבא – שהוא שאומר שצריך לתת שתי סעודות צדקה לאשה – אומר שגם האשה מצווה על פו"ר. יש לכך המון נפק"מ להלכה.

בפעם הקודמת דברנו על חרם דרבינו גרשום ואמרנו שזה שלב רביעי. לא ציינו שמי שרוצה לראות את מה שהזכרנו בסוף השיעור הקודם, ארבעת השלבים של דין מורדת (המשנה, חזרו ונמנו, יב חדש, דינא דמתיבתא בזמן הגאונים), יראה בט"ז הראשון בסימן ע"ז באריכות עצומה. הזכרנו שאחר כך בא רבינו גרשום מאור הגולה עם החרם שלו, ואמרנו בדרך רמז שהיה טוב לאלף שנה ואחרי שנגמר, בדור שלנו, לא חוזרים מהתקנה שלו אלא צריך להוסיף עוד שלב. מה אנחנו מציעים? לא אמרנו לפני שבוע. מה השלב הבא שצריך להוסיף לזכויות האשה? הכל שלבים של זכויות האשה, עלית האשה לקראת ביאת המשיח, עלית המלכות. מה אנחנו מציעים? לפסוק את ההלכה כמו רבי יוחנן בן ברוקא שלנו, שאשה מפקדא אפריה ורביה. זה ירים את קרנה מאד. ההלכה הפשוטה שיוצאת מזה, שלא רק שהיא לא מתגרשת בעל כרחה, אלא שיכולה (וחייבת, כמוהו) לתבוע גירושין אם לא נפקדה רק בגלל המצוה. צריך ללמוד את כל הסוגיא, רק נאמר את הנקודה – לגמרא כלל לא פשוט כמו מי ההלכה, אומרים שזו מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי (שסיים לנו את הפרק). לא יודעים בתחלה מי אומר מה, ובסוף מסקנת הגמרא שרבי יוחנן אומר שאין הלכה כר"י בן ברוקא. יש גם מחלוקת הפסיקה מה פוסקים במחלוקת ר"י וריב"ל, הרי שניהם גדולים, שניהם שוים. רבי יהושע בן לוי אפילו קצת קודם לו, לכן פלא שבסדר אומרים רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. יש כאן מחלוקת תנאים, ובסוף הפסיקה היא מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, ומסקנת הגמרא שרבי יוחנן אומר שלא מפקדא. זה פלא, ברמב"ם זה כאן בלי פירוש ובשו"ע זה אבן העזר א, א. אפילו לא כתוב, כאילו מונח. קצת סברא מרחיקת לכת, שהרמב"ם אומר זאת בפירוש והשו"ע אפילו לא טורח לכתוב זאת – פותח מחיוב האיש להוליד ולא אומר שאין האשה מצווה, לא בטור ולא בשו"ע, אלא רק יוצא מהנחה שפשוט שהאיש מצווה. הרמב"ם לפחות כותב זאת, אין פירוש חוץ ממה שהמ"מ אומר שזו מחלוקת במשנה ופוסקים כת"ק, ויותר מזה אין כלום. בסוגיא רואים שזו מחלוקת ר"י וריב"ל.

לפני שנמשיך נאמר כמה גימטריאות: הביטוי הוא "הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא או אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא", לא אומרים 'הלכה כרבנן'. כמה שוה "הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא" – יש שכותבים עם א בסוף ויש שכותבים עם ה בסוף, כל אחד טוב. אם כותבים ב-א בסוף שוה תשע"ז, אומר שהגיע הזמן... רק כדי להעמיק את הרמז הזה, יש כאן איזו ה' שמרחפת, כי יש מי שכותב ב-ה, ונשים אותה בהתחלה – ה'תשע"ז. אם כותבים ב-ה, כמה שוה יוחנן בן ברוקה? 489. כמה שוה יהושע בן לוי? בדיוק אותו דבר. הגמרא לא יודעת בהתחלה מי אומר מה, והמסקנה שרבי יהושע בן לוי – שרוצים לפסוק כמותו כי אומר "היום", משיחיסט – סובר כרבי יוחנן בן ברוקה, ושוים בדיוק אותו מספר.

אם כבר מילתא דבדיחותא באמצע השיעור: יוחנן יש הרבה, אבל מה שמיוחד אצלו הוא שם אביו – ברוקא. מה זה? כעת אני פונה לדוברי האנגלית, כנראה שהוא 'ברוק', פשט רגל. סימן שמי שפושט רגל יתכן שיזכה לבן כמו רבי יוחנן בן ברוקא. בדיוק ההיפך מ'ברוק' הוא ברוקר, בנקאי חשוב. הפשט של 'ברוק' הוא שבור, שבירת הכלים, יש לו אבא שבור. מהי שבירת הכלים בקבלה? או למות, אורות מרובים בכלים מועטים, או להתמוטט נפשית, כפי שתמיד מסבירים, או פירוש הכי פשוט, פשיטת רגל. כל המלכים בעולם התהו הוציאו המון כספים שלא היו להם עד שפשטו רגל. מלועזית נחזוק ללשון הקדש – ברוקא לשון ברק, ברק המבריק על השכל, משהו טוב. [יש בהמה שהבריקה, גם שבירה.] ברק שמבריק הוא אור רב, ואם הכלים מועטים הוא נשבר. בכל אופן, רוצים כעת להחיות את אבא של רבי יוחנן בן ברוקא.

בכל אופן, תנסו ללמוד לשיעור הבא את הסוגיא האחרונה של "הבא על יבמתו" עם פירושים. יש שני פירושים חשובים של האחרונים – ערוך לנר וקרן אורה. נכנסים לזה הפירושים על המסכת, כי בהלכה כמעט אף אחד לא נכנס – פשיטא שפוסקים שהאשה לא מצווה, כך שמי שלומד הלכה יכול לא לדעת שיש כזו דעה. כשלומדים את הסוגיא הזו העיקר לדעת שיש כאן תרכובת של שלש מצוות – "פרו ורבו", "שבת" ("לשבת יצרה", ממש לצאת מהשבירה-הברוקא) ומצות "לערב" (שכבר הזכרנו). כל שלש המצוות האלה נכנסות לדיון הזה. זה בעצם היסוד של אבן העזר, ולכן מאד כדאי להעמיק בסוגיא – אמור להיות שיעור ראשון באבן העזר, האם אשה מצווה בפריה ורביה. עד כאן הפסקה.

נראה עוד משהו. יש עוד שני דברים גדולים, אבל נעשה כמה דברים קטנים. מתחיל לקרוא בסימן ע' בשו"ע אבן העזר – הסימן של הלכות "המשרה את אשתו":

(א) כיצד חייב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות [לאכול טוב.], צריך להנהיגה כן; ואם אין כולם רגילים בגדולות [אלא רק חלקם.], אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו [כל זמן שמתגלגלת אתו, בלשון רש"י, יכול להאכילה ברמה יותר נמוכה אם יש מישהו במשפחתה שאוכל כך. אבל אם כולם אוכלים ברמה יותר גבוהה על כך כתוב "עולה עמו ואינה יורדת" וצריך גם עמו לתת לה ככל בני משפחתה.]. (אבל כשאינה אוכלת עמו [אלא שמשרה אותה על ידי שליש.] צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה [שהוא אחד מבני משפחתה המורחבת. בהלכה הראשונה לא מתחשבים רק בבית אביה אלא בכולם, שרק אם כולם ברמה יותר גבוהה צריך לתת לה יותר ממה שאוכל בעצמו, אבל אם יש כמה ברמה יותר נמוכה יכול להסתפק בכך. אבל, אומר הרמ"א, אם לא אוכלת עמו היא חוזרת למנהג בית אביה, וגם אם הוא היחיד שאוכל ברמה יותר גבוהה הוא חייב לתת לה ברמה זו, לאכול טוב.]) (טור):

מה אני לומד מהלכה זו? בהפשטה, בלי מפרשים, מה אני לומד מהלכה זו בפנימיות? יש מושג בקבלה עיבור שני. כל חדש יש לאשה מחזור. כשהיא במחזור גם יכולה לאכול עמו, אבל בהפשטה המחזור עושה שהיא לא יחד איתו. בהפשטה ההלכה הזו אומר שכל מחזור מחזיר אותה לבית אביה. באיש זה לא קורה, כתוב בו "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו", אבל באשה יש משהו – שנוגע להרבה דברים בפסיכולוגיה – שכל זמן שהיא לא עם האיש היא חוזרת נפשית לבית אביה. יש כל מיני הלכות כמה פעמים הבעל צריך לאפשר לאשה לבקר אצל ההורים וכך הלאה, אבל בפנימיות, בנפש, אם הוא לא עמה היא כעת עלתה לבית אביה, כמו עיבור שני בקבלה. מכאן אפשר להבין כמה חשוב יחס טוב וחם לבנות. כשיש לך בנים, באיזה שלב הם יפרחו אבל בנות – הגם שתפרחנה לכאורה, ואדרבא בן נשוי חייב בכיבוד הורים והבת היא משועבדת, בחיצוניות יותר רחוקה מההורים, אבל בפנימיות – הן יותר קרובות לבית אביה, כל פעם שלא עם בעלה חוזרת לבית אביה, ואז צריך להתחשב בה לפי הרמה של בית אביה. זו ההלכה הראשונה כאן.

נקרא את ההלכה השניה:

(ב) בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה [ממש "המשרה את אשתו".], הרשות בידו [מצטט כאן את הרמב"ם.], ובלבד שיאכל עמה בליל שבת [העיקר שפעם בשבוע יאכלו יחד, אבל כל השבוע יכול לומר שיאכלו לבד.]. ([אומר הרמ"א:] ויש חולקין [הר"ן, האשכנזים.] וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה) (טור בשם הירושלמי [דעת הירושלמי, שלא כמו הרמב"ם.] ובשם הרא"ש וב"י בשם רוב הפוסקים [אם ב"י בשם רוב הפוסקים חידוש שהמחבר לא מביא זאת.]), ([ומסיים הרמ"א:] וכן נראה לי [כך אני פוסק את ההלכה, שלא יכול להשרות אותה ביד שליש, בבית אחר, אם לא מרצונה.]):

(ג) כמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר [ברמב"ם כתוב "שמן לאכילה ושמן להדלקת הנר", מכאן לומדים רמז שהוא מחלק שיש שני שמנים – כותב פעמיים את המלה "שמן" – אבל המחבר לא כותב ככה, כנראה שלא סובר ככה.]...

חלקת מחוקק:

(ג) וכמה מזונות פוסקים לאשה. מפשט הלשון משמע ומסידור בעל המחבר דקאי אסעיף שקודם לו באשה האוכלת לעצמה אבל אם אוכלת עמו והוא עני ואין לו שום לפתן רק פת חריבה היינו דקאמר ברישא אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה [מתגלגלת עמו ואוכלת ממש מעט, פחות מכשיעור.] אבל מסידור לשון הרמב"ם [שמסדר אחרת מהשו"ע, שכותב את הדין הזה לפני "המשרה".] לא משמע כן אלא מיירי באוכלת עמו דאף שהוא אוכל פת חריבה יכבד אשתו יותר מגופו וצריך ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים ע"ש.

במה זה יכול להיות למשהו קצת יותר מצוי? אם הבעל לכתחילה מסגף את עצמו – יש בעלים כאלה – ואשתי מתגלגלת אתי. האם זה שאני מסגף את עצמי כולל גם את אשתי, "אשתו כגופו", ואסגף אותה כמו את עצמי? לפי מה שכתוב בחלקת מחוקק משמע שמחלוקת בין השו"ע לרמב"ם. הוא רוצה לפסוק כמו הרמב"ם, שגם שהיא מתגלגלת איתך לא חייבת לאכול פת חרבה כמו שאתה אוכל משום עניותך.

נראה את הבית שמואל:

(ב) כמה מזונות וכו'. כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילים בהם לבין אם אין רגילים בהם משום בסעיף א' איירי ביש לו אז יש לחלק כהנ"ל אבל כאן איירי כשהוא עני אין מחלקים בזה ומ"מ חייב ליתן לה לחם ב' סעודו' וכו' דין זה נלמד ממתני' המשרה את אשתו ע"י שליש נשמע דאיירי כשאינה אוכלת עמו [יש כאן מחלוקת בסברא בין החלקת מחוקק לבית שמואל. החלקת מחוקק אומר שגם אם היא עמו צריך לכבדה יותר מגופו.] ואפשר אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם [צריך לתת לה איזה לחם, אבל מתגלגלת עמו כמו שהיא אוכלת. זה דיוק החלקת מחוקק בשו"ע, אבל הוא מביא זאת כסברא – "ואפשר".] וכן משמע בסמוך דאיירי דהיא אינה אוכלת עמו דהא כ' [בהמשך הלכה זו, הלכה ג.] דנותן לה מעט יין לשתות והיינו כשהוא אינו עמה וכן משמע מהרא"ש [הבית שמואל ראה החלקת מחוקק ויכול היה להזכירו, אבל לא הזכיר ופוסק כמו שהוא מבין את השו"ע.].

למה קראנו זאת? יש כאן מחלוקת חשובה. יש כאן שתי סברות אם הבעל מאד עני, האם האשה מתגלגלת אתו – חיה אתו, חווה את החויה שלו, אז אף שמגיע לה יותר אפשר לומר שאשה טובה, אשה אוהבת, מוכנה לוותר אפילו על המינימום שלה אם גם לבעל אין, כל זמן שהם יחד. מעלת הבית שמואל שהמתגלגלת עמו עושה יותר גוף אחד בין הבעל והאשה, ואילו החלקת מחוקק – שלכאורה הוא לטובת האשה, אתה לא יכול לסגף את עצמך על חשבון אשתך, וגם כשאתה עני ולא מסגף עצמך בכוונה אך אתה מסוגף, לא מצדיק לסגף את אשתך, צריך לכבד אותה יותר מגופך, אז מצד אחד אהבת הבעל והעדפת אשתו, אך מצד שני – עושה את האשה בפסיכולוגיה שלה יותר נפרדת מהבעל. כל דעה כאן היא אופן אחר של זוגיות, האם היא מסתפקת במעט שבמעט כי גם הוא ככה או שהוא מכבד אותה יותר מעצמו וחייב לתת לה יותר. יש סיפור שאצל הרוז'ינער שהיתה לו עשירות מופלגה, אבל לו ולאשתו היו רק שתי קוביות סוכר – זה כמו הבית שמואל. [אדמו"ר הזקן פוסק שמי שרוצה לנהוג כהלל לא יחוס על נפש אשתו ובניו יותר מעל עצמו. [אז פוסק כבית שמואל.]

במעשה נסים מביא מפרשים שמיישבים את הדיוק מהרמב"ם ואומרים שאי אפשר לדייק כך.

נראה עוד הלכה, בסימן ע"א, על פרנסת הילדים. מה עיקר הווארט שלמדנו מהר"ן? האם פרנסת הילדים הקטנים היא חלק, נספח, מהחיוב לפרנס את האשה או משהו בפני עצמו. אלו שלא מסכימים עם הר"ן מביאים את עיקר הראיה מסוף סימן ע"א. גם הר"ן בעצמו לא פסק, אבל קוראים לסברא זו סברת הר"ן. בסוף סימן ע"א:

(ד) הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו, חייב לזונו [אף שלא חייב לזון אותה. לכאורה ראיה מוחצת, אבל צריך להסביר.].

זהו סימן קצר, עם ארבעה דינים. קודם נאמר כלל: ראינו שהגמרא מחלקת כאן בין קטנים לקטני-קטנים. קטני קטנים הם עד גיל שש וקטנים משש עד שיביאו שתי שערות, בר מצוה או בת מצוה, ואחר כך הופך להיות גדול. כך מסביר רש"י. אבל הראיה שהביאו מהגמרא היא לגבי הנקה, כמו שגם הר"ן שאל, וזו תקופה שקובעת הלכה לעצמה, פחות מקטני קטנים. בהנקה, למשל, צריך להוסיף לה יין אך לא בקטני קטנים. אמרנו שמה שיפה בסברת הר"ן הוא הווארט שאמרנו שכל זמן שהילד כרוך אחרי אמו, נגרר אחריה, הוא באיזה רשימו של "עובר ירך אמו". לפני כמה שיעורים דברנו על מצבים של לקדש את בת החבר, עשינו י-ה-ו-ה, אבל כאן נתחיל רק מהעיבור. לאשה מעוברת צריך להוסיף מזון בשביל העובר? כן, דין שלא כתוב בסוגיא שלנו בכלל. יש מה שמוסיפים בשביל עובר – רק דברים שטובים לעובר. למשל, מה כתוב בחומש שלא טוב לעובר? כתוב לגבי המן, ומשמע שאפילו טעם אותו דבר יכול להזיק (ולא הדבר בעצמו), שהיה בכל הטעמים חוץ מטעמי אותם פירות וירקות שמזיקים לעובר. קודם כל, רואים שיש כאן קשר למן, חוזרים למן. יש מה שמוסיפים לאשה הרה, יש מה שמוסיפים לאשה מינקת, יש מה שמוסיפים לקטני קטנים ויש מה שמוסיפים לקטנים. אחר כך יש שאלה, אם הוא בר מצוה אבל לא יכול לפרנס עצמו, האם יש לו דין כמו קטנים (לא כמו קטני קטנים). בקטנים הדין שאם הוא אמיד מוציאים ממנו בכח. בקטני קטנים מוציאים בכח גם אם לא אמיד, אבל בקטנים כופים רק אם אמיד, ואם לא מפצירים ועושים חרמות וכו'. מה הדין לפני בר מצוה? יש מי שאומר, והדעת נותנת, שבמדה מסוימת יש אותו דין גם אחרי בר מצוה – אם הילד לומד, או סתם לא מסוגל לפרנס, האבא אם הוא אמיד מחויב לזונו. אם כן, יש כאן כמה מדרגות של עצמאות. עובר ודאי לא יכול לפרנס עצמו, יונק גם לא, קטני קטנים גם לא, קטן אולי יכול לפרנס עצמו. הוא מגיל שש, מה יכול לעשות? להמציא איזו אפליקציה חדשה, ואז יהיה מליונר בגיל שבע... או שיכול לחזר על הפתחים, כמו שדברנו בשיעור הקודם. איך נעשה סדר להתבגרות הזו והצורך לפרנס את הילד? עד גיל שש יש את סברת הר"ן שהחיוב לפרנס אותו הוא בגלל החיוב לפרנס את האמא. נצמיד את הכל לאשה: לפני שהאשה נכנסת להריון נקרא לה מלכות. ברגע שיש לה עובר בבטן נקרא לה יסוד, הבעל עיבר אותה. ברגע שהילד יוצא לאויר העולם ויונק ממנה בקבלה השדים הם סוד אלדד ומידד, הנצח וההוד. לקטני קטנים עד גיל שש נקרא שני שליש התחתונים של התפארת, החסדים המגולים – עדיין קטן מאד וחייב שהאבא יזון אותו. למה אני צריך לחלק בתפארת? כי עד שנעשה גדול, בר-דעת, צריך את כל המדרגות שלפני הדעת. עד הנו"ה נקרא על שם אמו, זה הווארט של הר"ן. אדרבא, הווארט של הר"ן שאפילו קטני-קטנים על שם אמו. בקבלה המוחין של הנוקבא נעשים מנו"ה אבל הכתר דנוקבא משני השלישים של התפארת. מה ההבדל בין אשה לאיש בכלל? אשה היא מודעות טבעית, עד שני השלישים, "עץ הדעת טוב ורע". אחרי זה, כשמתחיל להיות יותר גדול, אף שלא בר מצוה, אני מייחס אותו לחסדים המכוסים. כשהוא בר מצוה הוא כבר בן דעת, אבל יש מי שאומר שעדיין יש חובה לפרנס אותו (אף שלא כמו קודם). יש בדעת שתי מדרגות, דעת תחתון ודעת עליון, דעת המתפשט במדות ודעת המחבר בין חכמה ובינה. בן דעת עליון לגמרי עצמאי, יכול לדאוג לעצמו, לא צריך סעד וסיוע. מי שרק בן דעת תחתון, דעת המתפשט, עדיין זקוק לסיוע. גם במוחין, למעלה מדעת תחתון, יש מוחין דאמא שמתחילים להאיר בבר מצוה ומוחין דאבא שהם בגיל עשרים.

אחרי הקדמה זו אני קורא בבית שמואל ע"א ס"ק ה. הולך על השו"ע:

(ב) מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן, מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש [חייב בפרנסתם – לא משנה מה.]; אבל מבני שש ומעלה, אין זנין אותם מנכסיו [אם עזב את הבית ולא צוה לפרנסם לא יורדים לנכסיו, משמע אפילו אם אמיד.].

ובבית שמואל:

(ה) עד שיהיו בני שש. כתב בפרישה דחייב לזון אותם אפי' תוך ג"ח הראשונים שהלך אע"ג לאשה אין נותנין מזונות ג"ח הראשונים [שמניחים שלא הניח ביתו ריקם. לא מדובר כאן ממש על "משרה", שאמר לתת על ידי אחר, אלא שהלך – סוחר וצריך לנסוע לחו"ל – ועד שלשה חדשים מניחים שלא כך. רק מסברת הפרישה רואים שלא סובר כר"ן, אלא אשה לחוד וילדים לחוד.] שאני אשה דאפשר לזון ממ"י [אפילו במקרה הגרוע, שלא השאיר לביתו שלשה חדשים – איני יורד לנכסיו כי מסתמא השאיר, אבל מה אם לא? – אני סומך על האשה שתסתדר. אבל ילדים קטנים לא ככה. הסוגיא שלנו כעת היא עצמאות. האשה היא מספיק עצמאית, שגם אם לא השאיר לה שלשה חדשים היא תמצא דרך להסתדר, ורק אחרי שלשה חדשים אני יורד לנכסים, אך איני יכול לומר כך לגבי ילדים קטנים.] לפ"ז אם יש להם מדידהו [אם יש להם כסף בחשבון הבנק שהשאיר מישהו, גם להם לא ארד שלשה חדשים כי יש להם דרך להסתדר.] ואפשר לזון אותם משלהם אין זנין אותם ג"ח הראשונים [הוא חייב לזון אותם, ולא שיזונו מחשבון הבנק שלהם. גם אם הם מליונרים האבא חייב לזון. בכל אופן, בשלשת החדשים הראשונים אם יש להם בבנק איני יורד לנכסי האבא, אך אם אין אני יורד מיד כי לא יכולים להסתדר. עד כאן הביא מהפרישה. אומר הבית שמואל:] ולכאורה לא משמע כן בש"ס דהא משמע מלשון הש"ס דודאי אין אדם מניח ביתו ריקם [לגבי שלשת החדשים של האשה לשון הש"ס שברור שאדם לא עוזב את הבית בלי להשאיר כסף לשלשה חדשים,] ומניח מזונות על ג"ח ואין ספק בדבר [אומדנא שהיא חזקה גמורה.] א"כ אפי' לקטנים [כתוב יתומים אבל זו טעות, צ"ל קטנים.] ג"כ אין נותנים להם תוך ג"ח הראשונים

אמרנו שיש כאן פירוש טוב. בפירוש בצד כותב:

כתב בבני אהובה הלכות אישות דדבריו אינם מובנים דאף אם הניח בבניו הקטנים בידם ודאי לא נתן [ודאי לא נתן בידים, אלא הפקיד באיזה מקום, ומכח עצמם לא יכולים לטפל. הוא הפקיד אצל מישהו, והילדים באים לבית דין וצועקים שהם רעבים. יש הנחה שהאבא ודאי השאיר כסף, אבל הנפקד כאן פושע, לא נותן לילדים.]. ואם הנפקד פושע ואינו נותן להם מה יעשו קטנים הללו, וכי בשביל כך ימותו ברעב [הוא ודאי השאיר שלשה חדשים, אז לא יורדים לנכסיו – איזו מן סברא זו?! הנפקד הוא פושע, לא נותן להם, והם ילדים קטנים ולא יכולים להסתדר. לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה. אם לא נותנים להם הם ימותו]. ולא דמי לאשה דאמרינן דודאי נתן לה בידה מזונות [אם הוא עוזב את הבית הוא לא הפקיד אצל מישהו, היא גדולה, אז אומרים שנתן לה. אצל ילדים אין חזקה שנתן להם ביד, אלא נתן למישהו].

ככה הוא מסתייג מדברי הבית שמואל. נמשיך לקרוא:

גם משמע באשה אין נותנים לה מזונות תוך ג"ח אפי' אם היא אינה בת מלאכה [היות שיש חזקה גמורה שהשאיר כסף לשלשה חדשים, גם אם האשה לא יכולה להסתדר – שלא כמו שאמר קודם, שהאשה יכולה לעשות ולהסתדר – ואז היא כמו קטן, שלפי דעת הפרישה כן יורדים לנכסיו אבל לפירוש הב"ש לגמרא לא יורדים כי חזקה שנתן].

גם כאן אומר הפירוש כתב בספר ראש פנה כת"י וזה לשונו עיינתי בפרישה ולא כתב שם בלשון זה שהעתיק הבית שמואל, משום מעשה ידיה, רק כתב שהיא גדולה ויכולה לפרנס את עצמה [הבית שמואל הבין מזה שהיא יכולה לעבוד משהו, כלומר שהיא בת מלאכה. אבל הפירוש הזה אומר שלא בטוח שזו הכוונה.] ורוצה לומר שאף שאינה בת מלאכה מכל מקום היא בת דעת [היא אדם מבוגר.] ותוכל ללוות לה או תבקש מאחרים לתת לה [לא אומר, אבל במקרה הכי גרוע יכולה לחזר על הפתחים]. משא"כ קטנים [פחות מגיל שש] שאינם בני דעת כלל וימותו ברעב [אי אפשר לצפות מקטנים שיקחו הלוואה או יבקשו ממישהו, הם פשוט ימותו.].

שני הפירושים האחרונים שראינו הם לטובת פירוש הפרישה, שאם לקטנים אין ובאים לבית דין רעבים ללחם לא מחכים שלשה חדשים לזון אותם וצריך מיד לרדת לנכסי הבעל.

עד כאן לעניננו מהב"ש. מה שיצא הוא משהו מאד נחמד, שנקרא לו 'מצבים של חוסר אונים', שבהפשטה יכול להיות שייך לכל אחד, גם לאנשים גדולים. יש מצב ראשון שאדם בחוסר אונים שלא מסוגל לעשות כלום. אותו אחד שעד כדי כך בחוסר אונים, כמו ילד קטן, אם לא יעזרו לו הוא ימות – יתמוטט, יפשוט את הרגל, לא יודע מה. הוא במצב נפשי של חוסר אונים באופן מוחלט. יש ההיפך – נלך קודם כל מההיפך אל ההיפך – אחד שהוא בבעיה, אבל יכול למצוא עצה איך יוצאים מהפלונטר, יש לו דעת, והוא יעשה משהו, יסתדר. כך כתוב בגמרא שהאשה תבקש עצה ותסתדר שלשה חדשים. לא שאני רוצה לענות אותה, אלא שיש חזקה שהשאיר לה ולכן שלשה חדשים לא נרד לנכסים, ובמקרה שלא היא תסתדר, תמצא עצה. עצה היא פונקציה של דעת, "בן חמשים לעצה". יש מצב באמצע, עליו הדיון, כשהאשה היא לא בת מלאכה. ממש עצה טובה היא לא יכולה למצוא. רוצים לפשט לכל אחד, שעצה לכתחילה, לעשות מלאכה, היא לא מסוגלת למצוא, אבל עצה-דיעבד, כמו לקחת הלוואה או לבקש מאחרים, עצה חלשה כדי לא למות ברעב, היא כן מסוגלת למצוא. יש כאן שלשה מצבים של חוסר אונים מול מצוקה. שוב, זה ניתוח מאד יפה. יש כל מיני מצוקות בחיים – יתכן שבסוג מסוים אתה בדרגה השלישית, יכול לחפש עצה ותסתדר, וסוג אחר של מצוקה שבה אתה כמו ילד קטן לפני גיל שש ולא יכול לעשות כלום, אפילו לא לבקש הלוואה. מהם שלשת המצבים האלה? סוג של חש-מל-מל. מי שלא מסוגל לעשות שום דבר שותק – המצוקה משתקת אותו. "חש" הוא משותק, נכנס למצב נפשי שהוא משותק, לא יכול לעשות כלום. יש שהוא בדיוק ההיפך, שגם שיש לו מצוקה הוא יהודי, ויהודי הוא טיפוס פקח – יהודים מחפשים עצה, עם סגולה שמסתגל לכל מצב, מחפש מה לעשות ויכול לצאת מזה גביר גדול. יש משהו באמצע, שבעצמו אין לו עצה אבל יכול להסתמך על אחרים. להסתמך על אחרים, או בתור הלוואה או בתור מתנה, הוא לא עצמאי אבל גם לא משותק. אבא רוצה שכאשר בנו יגדל יהיה עצמאי, לא יסתמך עליו ולא על אף אחד, אבל יש מצב שהעצה היחידה שלך רק להסתמך על מישהו – אבל בכל אופן יצאת מהמצב המשותק. [לפי זה הבעש"ט דורש "אם הרב דומה למלאך" שצריך רב שיש לו גם מצבי חוסר אונים לפני שמוצא עצה.] כן.

נקרא משנה למלך, משהו כבר יותר מורכב. ברמב"ם פי"ב הי"ד:

(יד) כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא [עורב. כך כתוב בגמרא.] שהוא זן את אפרוחיו ואין כופין אותו לזונם אחר שש [אם הוא לא אמיד, כמו שכתוב בהלכה הבאה, שנקרא גם.].

(טו) במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו.

ובמשנה למלך:

כשם שאדם חייב במזונות אשתו וכו'. מימרא בס"פ אע"פ. וכתב הר"ן וז"ל ונראה לי דכי אמרינן הזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמם נגעו בה וכו' אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן ע"כ. ומדברי הרא"ש והריב"ש שהביא מרן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנויה שאם מודה שהוא בנו דחייב לזונו מוכח דפליגי עליה דהר"ן וסבירא להו דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה [כמו שאמרנו קודם.]. ואפשר דאף הר"ן לא להלכה אמרה שהרי כתב בסוף דבריו אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן ומש"ה הריב"ש [שבדרך כלל חושש לסברת הר"ן.] לא חש [כאן] לסברת הר"ן. [כל מה שקראנו כאן מהמשנה למלך כבר דברנו קודם. החידוש כאן הוא בדברי הרב המגיה על המשנה למלך:] (א"ה ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב וכו' משמע דס"ל כהר"ן [רוצה להביא כאן ראיה שהרמב"ם סובר כמו הר"ן, מהלשון בריש הלכה יד.] דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו [יש כאן איזה היקש ביניהם, ואני מבין שההיקש הוא שסובר כמו הר"ן. אחרת היה יכול לכתוב בלי הכשם:] לימא חייב אדם לזון את בניו).

לפני שנמשיך, יש למישהו תירוץ לדברי המגיה? [אחרת למה שייך להלכות אישות?] נכון, זה הדבר הכי פשוט. הוא באמצע לדבר על החוב של האיש לאשתו. [לכן שם בהלכות אישות, כי קשור.] איפה ישים? בהלכות צדקה – הגמרא שמה כאן. היה אפשר לומר הפוך, מהקצה אל הקצה, שאף על פי שאלה שני דינים שונים, שני טעמים שונים, אמרו אותו דבר – כשם שאמרו כך אמרו גם כך. שוב, עד עכשיו הוא דבר על מזונות האשה וכעת עובר לבנים, ולכן אומר שכמו שדברנו לגבי האשה דברנו על הבנים. בכל אופן, לרב המגיה יש את הדיוק שלו. היחיד שראיתי מתייחס הוא האבני מילואים בריש סימן ע"א. מי היה האבני מילואים, צריכים להכיר אותו. ???השלמה??? הוא נולד בשנת קה"ת והיארצייט שלו הוא י"ט טבת תקע"ג. כלומר, החיים שלו הם בדיוק פחות חמשה ימים מחיי אדמו"ר הזקן. יש עוד פרט מענין. את ההגהות כתב החתן המפורסם שלו. מי הוא? רואים מה יצא מקצת התנגדות לחסידות. החתן שלו היה עילוי, נקרא שי"ר, שלמה יהודה רפפורט. מי זה? אחד מראשוני המשכילים בפולין. [הוא היה רב עד סוף ימו.] הוא היה רב גדול, לחם נגד הרפורמים, אבל היה משכיל. מה עשו המשכילים בדור הראשון, כמו רנ"ק – מורה נבוכי הזמן? הוא לא מנדלסון, היו במשכילים כמה וכמה גוונים. בסוף ימיו, עשרים ושבע שנים אחרונות, שי"ר היה רב של פראג, בתקופה שרוב יהודי פראג היו חילונים לגמרי, לא רצו בית כנסת ולא בית דין ושום דבר. עם מי הוא התמודד על רבנות פראג במלחמה קשה? קודם היו חברים ואחר כך נעשו אויבים, כי נלחמו אחד נגד השני על רבנות פראג. עם מהרי"צ חיות, מקודש לגמרי. אני זוכר מהרבי שלמדתי אצלו, המבשר טוב, שהכי אהוב אצלו בלימוד הגמרא היה המהרי"צ חיות, בכל דבר הוא פתח וצטט אותו, הפירוש הכי אהוב. לא הבנתי למה הוא כל כך אוהב אותו, אבל כשפותחים עליו גם הוא נחשב מראשוני המשכילים, מהרבנים הראשונים שנטו להשכלה. אף על פי כן, פלא שהפירוש שלו הוא לחם בכל ש"ס. למה הוא כל כך אהב אותו? כי הוא מאד ישר בשכל, סברות יפות וישרות, ממש חמוד. הם התמודדו על רבנות פראג בשינים, ובסוף שי"ר נצח ונעשה הרב של פראג. מה היתה תנועת המשכילים בהתחלה? עשו איגוד שנקרא חכמת ישראל, לחקור את ההיסטוריה של עם ישראל. שי"ר היה הכי גדול שם, כתב ביוגרפיות על רבינו נסים ורב האי גאון וכל מיני אישים מהראשונים שאף אחד לא ידע עליהם כלום, רק מה שהוא כתב. בכל אופן, הוא התנגד מאד גם לחסידים וגם למתנגדים. שוב, הוא החתן של הקצות וכתוב שיש לו פירוש על האבני מילואים. פלא, חפשתי בסוף ולא מצאתי. השאלה אם נמצא במחשב, הביאור של שי"ר על ספר אבני מילואים. זו היתה הקדמה בשביל לבדר את הרוחות.

נקרא בסימן ע"א את ההתחלה:

[א] חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש [זו תקנת אושא, שם תקנו שצריך לדון עד בר מצוה ובזה אין הלכה כתקנת אושא, אבל עד גיל שש כן הלכה כתקנת אושא.], בפ' נערה כתובות (דף מ"ט) אמר ר' אילעא א"ר שמעון בן לקיש משום ר' יהודא בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטני', איבעי' להו הלכתא כותי' או אין הלכתא כותי' ת"ש כי הוי אתי לקמי' דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה כו' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אי אמיד כיפינן וע"ש [בא מקרה לפני רב יהודה והוא רק גינה אותו, שתנין מרחם על הילדים והאיש הזה לא רוצה לרחם על ילדיו. לא כפו אותו אלא רק קראו לו תנין. בפעם הקודמת דברנו על נחשים, אולי גם נגיע לזה. קוראים לו תנין, מחרימים אותו, אבל לא כופים אם לא אמיד. אם אמיד – כופין על הצדקה.], והא דלית הלכתא כותי' [דרבי אילעא שאמר את תקנת אושא.] היינו בקטני' משש שנים עד שיביאו ב' שערות, אבל בקטני קטני' עד שש שנים חייב לזונן כדאי' פ' אעפ"י [אצלנו.] (דף ס"ה) דרש ר' עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו הקטני' אבל זן אותם קטני קטני' וכמה עד בני שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ממאי מדקתני היתה מינקת פוחתין לה ממעשי ידי' ומוסיפין על מזונותי' ע"כ וע"ש, וכתב הר"ן ס"פ אע"פ [כח, ב מדפי הרי"ף] ז"ל יפה לחלב אלמא משום בן חייב לטפויי לה מזונות [בגלל הבן צריך להרבות מזונות לאמא.] ומתוך לשונות הללו נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה שכיון שהן נגררין אחרי' אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן כו' אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן עכ"ל [חזרה על כל מה שלמדנו.].

[חוזר גם על המשנה למלך:] ובמשנה למלך פי"ב מאישות (הי"ד) כתב עלה ז"ל ומדברי הרא"ש והרמב"ם שהביא מרן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנוי' שאם מודה שהוא בנו שהוא חייב לזונו מוכח דפליגי עלי' דהר"ן וס"ל דמזונות בניו לאו מדין אמם נגעו בה כו' והרב המגיה שם כתב ז"ל ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמן נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו עכ"ל [כל זה חזרה על מה שראינו.].

אמנם לענ"ד נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהר"ן [המגיה רצה להביא דיוק שלרמב"ם סבירא כהר"ן, ולי יש דיוק אמתי יותר שלא סבר כך:]. דס"פ נערה [ב, א מדפי הרי"ף] כתב הרי"ף וז"ל בת יבמה ובת שני' ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו [מתנאי הכתובה יש התחייבות של הבעל לפרנס את הבמות. אבל אם בא על יבמה וכו', נשים שאסורות עליו, יש מחלוקת אם חייב לפרנסן כתנאי הכתובה ועולה בתיקו.] הלכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והני מילי לאחר מיתה [של הבעל.] אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתבינן לעיל עכ"ל [כך אומר הרי"ף. אחרי מיתת האב אין תנאי כתובה לבנות לא חוקיות, אבל אם הוא חי ויש לו בנות לא חוקיות הוא חייב לפרנס אותן עד גיל שש, כמו כל ילד.], ומבואר דאפי' בת שניה ובת אנוסה [שתים מהבנות כאן שלא חוקיות לגמרי, שונה מבת יבמה ובת ארוסה.] דלית לה לאמה מזונות אפ"ה חייב לזון הבן עד שש שנים [זו הוכחה גמורה שהרי"ף, והרמב"ם שאומר כמוהו, לא סבר כסברת הר"ן.], ואפי' את"ל בבת ארוסה שהגיע זמן ולא נשאה [חייב לזונה.] בת שניה מאי איכא למימר כיון דשני' אין לה מזונות א"כ ע"כ מוכח דלאו מדין מזונות אמן נגעו בה, וכן כתב הרמב"ם פי"ט מאישות (הי"ד) וז"ל בת היבמה ובת השני' ובת הארוסה ובת האנוסה אין להם מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותיהן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן עכ"ל, והרי מבואר דאפי' בת שני' דאין לאמן מזונות אפ"ה בחיי אביהן חייב לזון אותם וזו ראי' ברורה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלאו מדין אמן נגעו בה.

[מה נשאר לנו? לתרץ את קושית הרב המגיה במשנה למלך, למה הרמב"ם עשה היקש זה אם לא סובר כסברת הר"ן?] ולכן נראה היקישא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חיב לזון בניו ובנותיו הקטנים ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם [אם לא תלוי באמא מאיזה דין חייב לזון אותם? נאמר שזו צדקה. אם זו צדקה והם עשירים הוא לא חייב לתת צדקה. אם יודעים שהילדים האלה ירשו מאבי אמם מליונים, מחכה להם בבנק, האם האבא חייב לפרנס אותם? אם כמו צדקה אחרת – לא חייב. מה בא ללמד אותי ההיקש? כמו שבאשה הוא חייב לה גם היא עשירה, כך גם בילדים הקטנים:] קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו וכמ"ש הרא"ש פ' נערה (סי' י"ד) ז"ל ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר [המהר"ם מרוטנבורג.] דחייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם [מה אפשר ללמוד מכאן? לפרנס את הילדים זה קשר – קשר גשמי שבונה קשר נפשי. אם האבא יאמר שהילדים שלי עשירים ממקום אחר ואני לא צריך לפרנס אותם, מה הוא עשה בעצם? התנתק מהילדים שלו. הרי יש להם כסף, אז למה תקנו חכמים שהוא חייב לפרנס אותם? סימן שיש כאן משהו נפשי, זה הקשר של האבא אליהם, שהוא לוקח אחריות, לא משנה שהם עשירים. משהו מאד חשוב. (למה רק עד גיל שש?) גם אחר כך גוערים בו, אבל על כך השאלה אם הלכתא כתקנת אושא עד גיל בר מצוה או לא. (מה קורה בגיל שש?) הוא השתחרר מהסינר של האמא, במקרה הכי גרוע ימצא עצה בדיעבד, לא ימות ברעב.] דומי' דמזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל [של הרא"ש.] והיינו היקישא דהרמב"ם [שאפילו אם עשירים חייב לתת להם. כך מסביר את היקש הרמב"ם, עליו קושית המגיה במשנה למלך.], ובש"ע דלא כתב הך היקישא דהרמב"ם [שאצלו סימן בפני עצמו, לא המשך.] משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקישא [הרמב"ם לא כתב דין הרא"ש, שאפילו הם עשירים, ולכן צריך לרמוז דין הרא"ש בהיקש זה. השו"ע כתב את הדין בפירוש, ולכן לא צריך את ההיקש.].

ברוך ה', היה יחסית קל להבין. היות שפתחנו את הספר נראה מה שרצינו בפעם הקודמת, גם קשור לנחשים, ובזה נסיים. מדבר על הדין אם יש מורד ממלאכה, מלזון את אשתו. אנחנו בסוגיא שאדם זן את האשה. סימן ע"ז בהתחלה:

[א] המורד על אשתו, הרמב"ם [פי"ד אישות הט"ו] ז"ל פסק דמורד ממלאכה היינו ממזונות [שהם כנגד  מעשי ידיה, בהם היא יכולה למרוד ממלאכה.] אין מוסיפין על כתובתה [כדין המשנה במורד, שאצלו נשאר, שמוסיפין שלשה טרעפיקים בכל שבוע. יש במשנה דינר וטרעפיק, וטרעפיק מופיע רק כאן במשנה. אוהבים לדרוש באנגלית, נשמע כמו דינר וטראפיק, ומי שמבין יש למלים האלה משמעות קרובה ואכמ"ל. אם הוא מורד מתשמיש, שזו המסקנה, כך הדין – מוסיפים לה שלשה טרעפיקים כל שבוע. אבל אם הוא מורד ממלאכה, שלא זן אותה, אין לו דין של מורד שמוסיפים על הכתובה.] כמו שהיא לא הוי מורדת ממלאכה [ואין לה דין מורדת שפוחתין מהכתובה במלאכה. כך פוסק הרמב"ם ורוב הראשונים. מי חולק? הרא"ש. רצינו לקרוא לפני שבוע, ביארצייט שלו, וגם כי כמה ימים היה היארצייט של הרוז'ינער. מה הצד השוה ביניהם? צד שוה מאד חזק, שניהם ברחו מפחד הרשויות. הרוז'ינער היה במאסר בפועל והרא"ש פחד שיעצרו אותו. למה פחד שיאסרו אותו? היה מנוער הגבעות? הרבה יותר רציני. את הרבי שלו הרגו. מי הרבי שלו? מהר"ם מרוטנברג. עצרו אותו ותבעו פדיון, כופר, ומתוך הכלא הוא פסק לא לתת – כי הפקיעו את השערים – והוא מת בכלא, וגם לקבורה לא נתנו אותו הרבה שנים. מהסיפורים הכי טרגיים בעם ישראל, אפשר לומר. הרא"ש פחד פחד מות שכעת יעצרו אותו כדי להמשיך. הוא ברח לספרד ומי היה שם הריש מתיבתא? הרשב"א. כל זמן שהרשב"א חי הוא היה בראש, וכמו שכתוב בגמרא הרבה פעמים מי מלך – הרשב"א מלך והרא"ש היה תחתיו. כשהרשב"א נפטר הרא"ש מלך. זה הסיפור. יוצא כאן מהאבני מילואים אסמכתא לרא"ש מהרשב"א, עושה שלום – חידוש – ביניהם. יוצא שהרשב"א לצד הרא"ש, ואז יוצא בדרך אגב שרבינו ירוחם לצד הרא"ש, ואז נופלים דברי הב"ח שאין אף ראשון שסובר כמו הרא"ש, ואפשר לפסוק כמותו ודעימיה. שוב, השאלה האם לבעל שלא מפרנס את אשתו יש דין מורד לענין זה שכל שבוע מוסיפים על הכתובה. הרמב"ם אומר שלא, כמו שלה אין דין מורדת ממלאכה גם לו אין. הרא"ש חולק:], ודעת הרא"ש (כתובות פ"ה סי' ל"ב) דהיא לא הוי מורדת ממלאכה משום דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל בעל ה"ל מורד ממזונות כיון שאינו יכול לומר צאי מעשי ידיך במזונותיך ע"ש [כתוב בגמרא שהאשה יכולה לומר שהיא לא עושה ולא ניזונת – אני לא צריכה חסדיך, מסתדרת בלי המזונות שלך, ולוקחת מעשי לעצמי. השאלה האם "איני עושה" מדובר רק בחמשה סלעים שכתוב במשנה, או שכולל כל המלאכות שאשה עושה לבעלה – טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה וכל מה שהיה כתוב במשנה. לפי כל הראשונים, חוץ מהרא"ש, האשה לא יכולה לומר "שאיני עושה" לגבי שאר המלאכות, אלא רק לגבי הצמר. הצמר זה כאילו לתת לבעל פרנסה, היא עושה מלאכה והוא מקבל את הכסף. על הדבר הזה היא אומרת לא, איני רוצה לעשות בשבילך בכלל. אני מסתדרת בביזנעס שלי ואתה לא צריך לתת לי לאכול. אבל שהיא תאמר שלא מבשלת לך – בשום פנים ואופן. ואם היא כן אומרת שלא מבשלת, מה עושים לה? כופים אותה. באים עם שוט ומרביצים לה עד שהיא תבשל, את חייבת לבשל או שתצאי בלי כתובה. ככה פוסקים רוב הראשונים. על זה חולק הרא"ש – הכל כמובן לומדות בסוגיא בגמרא – ואומר שיכולה בהחלט לומר שלא עושה שום דבר ולא כופין אותה, היא צדקת. לפי כל הראשונים אם היא אומרת שהיא לא מבשלת היא מרשעת, אבל לפי הרא"ש היא צדקת – אני לא מבשלת ואתה לא צריך לתת לי מצרכים. אני לא אוהבת לבשל. מותר לאשה לומר שאני לא אוהבת לבשל? לא כי לא אוהבת אותך, פשוט לא בא לי לבשל. לפי הרא"ש היא יכולה לומר זאת והיא בסדר ולפי שאר הראשונים לא יכולה לומר זאת, אלא רק לומר שלא עושה ביזנס. היות שלפי הרא"ש היא יכולה לומר בצדקות גמורה שלא עושה כלום ואתה לא מפרנס אותי – אין לה דין מורדת. אבל הוא לא יכול לומר שלא תעשי כלום ואני לא אזון, ולכן אם הוא לא מפרנס אותה הוא מורד. זו סברת הרא"ש.] וכתב הב"ח דהרא"ש ה"ל יחיד בדין זה נגד שאר הפוסקים [הב"ח כותב בפסקנות גמורה שאין אף אחד שסובר כמו הרא"ש. האבני מילואים רוצה למצוא לרא"ש חבר נגד מה שהב"ח פוסק, והחבר שהוא מוצא לו הוא החבר הכי טוב שלו – שהוא התחבר איתו – הרשב"א שהוא בא לגור איתו בספרד כשברח מהגוים בצרפת.].

[כותב מה שאמרנו קודם, אז אפשר לקרוא מהר:] והנה שיטת הפוסקים היא דדוקא ממלאכת צמר יכולה להפקיע עצמה ע"י טענת איני ניזונת וא"ע אבל בשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה ומבשלת ואינך אינה יכולה להפקיע עצמה בשום ענין וכן דעת הרשב"א והר"ן [כלומר, בזה הרשב"א לא סובר כמו הרא"ש. כולם לא סוברים כמו הרא"ש.], וא"כ כיון דאיהי לא הוי מורדת אפילו בשאר מלאכות שאינה יכולה להפקיע עצמה מהן בטענת א"נ וא"ע, ה"ה דבעל לא הוי מורד ממזונות אף שאינו יכול להפקיע את עצמו שאין עיקר דין מורד ומורדת אלא בתשמיש [עד כאן פשוט, שיטות ידועות.].

[איך הוא מתקדם הלאה? מביא קושיא משער המלך, פירוש חשוב לרמב"ם:] ובספר שער המלך פי"ב מהל' נדרים [ה"י ד"ה ודע] הקשה על רבינו ירוחם שכתב בנתיב ס"ג ח"ה כדעת הר"ן והריטב"א דבשאר מלאכות [חוץ מצמר.] אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הפך דעת רבו הרא"ש ז"ל [רבינו ירוחם הוא תלמיד הרא"ש, אך בדבר הזה כתב היפך דעת רבו.] ובנתיב כ"ז ח"ח [הוא עצמו] פסק [כמו הרא"ש] דלא הוי מורדת אלא מתשמיש אבל לא ממלאכה [אף שפסק שיש מלאכות שלא יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה".] ובאומר איני זן ואיני מפרנס נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה, והוא דבר תמוה דהרא"ש לא כתב כן אלא משום דס"ל דאפילו בשאר מלאכות אינה חייבת כשאומרת א"נ וא"ע, אבל לדעת הסוברים דחייבת ע"כ טעמא דרב הונא משום דלא הוי דין מורדת אלא מתשמיש [לא כי אין מציאות של מורדת ממלאכה, אלא שמורדת אמור רק בתשמיש] שהוא עיקר אישות ומינה דבאומר איני זן אין לו דין מורד וע"ש שהניח בצ"ע [צריך עיון גדול על רבינו ירוחם.].

אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו [סג, א] כתב וז"ל מורדת מחמת מלאכה פי' שאומרת איני מכבסת ואיני מבשלת כו' אבל איני עושה בצמר אין זה מרד כלל שיכול הוא לזונה והיא יכולה לומר א"נ וא"ע, ותמה אני היכי קי"ל דלא הוי מורדת מ"ש מיני' דידי' באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מורדת פחות מזה אמרו [אותה שאלה שהיתה על רבינו ירוחם, היא תמיהה שהרשב"א מקשה ומוכח שסובר כמוהו.] וי"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה [עד כאן ידענו מה שקראנו, כאן החידוש – כלל שמרד של איש יותר קשה ממרד של אשה. לכן לו יש דין מורד ובאותו דבר מול לה אין דיון מורדת. בפעם הקודמת דברנו על שני נחשים, אמרנו שיש "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" בשני הכיוונים, שיש מפרשים על אשה-נחש ויש מפרשים על איש-נחש, שאי אפשר לגור איתם יחד. בניסוח הזה אנחנו לומדים מהרשב"א שאיש-נחש הרבה יותר מסוכן מאשה-נחש. הביטויים בשביל איש-נחש ואשה-נחש היו נחש בריח ונחש עקלתון. האשה היא נחש עקלתון, מסובבת, והאיש הוא נחש בריח, ישר ולענין, מיד קופץ ונושך. יוצא כאן מהרשב"א שאיש-נחש יותר גרוע מאשה-נחש. לא מדובר על מרד מתשמיש אלא על מרד ממלאכה.] לפי שיש סיפוק בידו לעשות [אם היא מורדת עליו – מילא. יש דרגות שונות של לחפש עצה במצב של מצוקה, וככל שיש לך יותר דעת אתה יותר מסתדר. גם לגבי איש ואשה – כך היה, כעת המעמדות משתנות – לאיש יש יותר מדעת מאשה, אז הוא יסתדר, אבל אם הוא מורד נגדה, שלא נותן לה לאכול, היא פחות מסתדרת. (בתשמיש אותו מצב ועדיין קונסים אותה יותר.) יש עוד טעמים, בירושלמי הטעם הוא בשל חיוב שבע המלאכות שלה ושלשת החיובים שלו.] וכדאמרי' עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון [אותה כופים לעשות ואותו לא כופים לזון אלא להוציא ולתת כתובה. למה שלא יכפו לזון?] ומפרקינין אין אדם דר עם נחש בכפיפה [כאן הוא הנחש, ולא מחייבים אותה לגור אתו.] כלומר אי אפשר לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חיי' תלואים לה מנגד [אם יש בעל שעקרונית מסרב לפרנס, וכל פעם שהוא מסרב היא צריכה לרוץ לרבנות לקבל צו, שמי יודע מתי יהיה ומה יצא מזה, זה בלתי נסבל.] אבל כאן אפשר לכופה בשוטי' לעשות מלאכה [שחייבת. לפי הרא"ש לא חייבת, אבל לפי שאר הפוסקים חייבת.] ואם נתבטלה עד שיכופה [שבוע לא בשלה לו.] לא הפסיד כל כך [כי בסוף יכול להשיג.] וגם אפשר לו למנוע ממנה תשמיש ומזונות [יש לו עוד תרגילי.] עד שתחזור בה עכ"ל [הווארט שהיא יותר מסכנה ממנו כשהוא מורד ממה שהוא מסכן כשהיא מורדת.], ומשמע מדברי הרשב"א דבאומר איני זן דיינינן ליה כדין מורד ממש ומוסיפין על כתובתה כמו במורד מתשמיש מדכתב מ"ש מיני' דידי' ובכמה מורדת פחותה מזה אמרו, משמע דבמורד ממזונות כדין מורד מתשמיש דיינינן ליה ומשום דגבי דידה אע"ג דאינה יכולה להפקיע עצמה ממנו משאר מלאכות מ"מ ל"ל פסידא כולי האי ומורד דידיה חמירא טפי וכמ"ש הרשב"א, וא"כ [מה יצא מכל זה? זכינו למצוא חבר לרא"ש. חצי-חבר, אבל לענין מורד ממזונות הוא חבר גמור.] זכינו שהרא"ש ז"ל אינו יחיד בדין דמורד ממזונות כיון שמצאנו לו חבר טוב [לא סתם חבר...] הוא הרשב"א ז"ל [לכן שייך לסיפור, שתקופה מסוימת באמת היו חברים טובים – הרשב"א קלט אותו.] דס"ל ג"כ דאיהו אית ליה דין מורד גמור ומעתה סרה גם תלונת הרב שער המלך מרי"ו שהרי דעתו שוה לדעת הרשב"א [שיש לו סברא שמרד האיש גרוע ממרד האשה.] דאע"ג דהיא ג"כ אינה יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות מ"מ לא הוי מורדת דלית ליה פסידא כ"כ ובקל יכול לכופה כמ"ש הרשב"א ובדידי' הו"ל מורד ממש דידי' חמירא טפי וכנ"ל.

אם כן, יש פה דין אחד עם שני טעמים. דין הרא"ש שיש לבעל דין מורד ממזונות, נגד רוב הראשונים, אבל מצאנו לו עכשיו שני חברים – הרשב"א, שהוא חבר טוב, וחזי לאצטרופי גם רבינו ירוחם, אף על פי שטעמם אחר. שוב, מה טעם הרא"ש? שאשה אף פעם לא מורדת, היא תמיד צדיקה, לא כופים אותה לשום דבר. אשה היא צדיקה, לא נחש בכלל, והאיש הזה הוא נחש. ואילו טעם הרשב"א ורבינו ירוחם אחר, שניהם נחשים, אבל יש נחש יותר גרוע – הוא יותר גרוע ממנו בנחשיות שלו. מה יוצא זוג מן השמים, שהוא מורד והיא מורדת (בעיקר הדין של מורדת, תשמיש)? משהו גרוע מאד, שובר את כל השלום בית, מביא לגירושין. מה קורה אם גם היא מורדת מתשמיש וגם הוא מורד מתשמיש? כלום, אין שום בעיה, שני מסכימים – שני מינוסים נותנים פלוס, גן עדן שלעתיד לבוא. מה הסימן? מורד ועוד מורדת שוה 900, הלב היהודי, ל ברבוע, מושלם, זיווג מן השמים. זה זיווג לעתיד לבוא, שאין פריה ורביה, יחודא עילאה. כל הנגלה דן רק ביחודא תתאה, שם המרידה הכי גרועה, הורסת את שלום הבית.

עוד משהו לשבוע הבא: אמרנו להכין הסוגיא ביבמות. יחד עם זה, משהו יותר קל – אמרנו שהפסק הכי חשוב של רבי יוחנן בן ברוקא בש"ס הוא דעתו שאשה מצווה בפריה ורביה. אבל גם, כשרוצים  להתבונן בתנא או אמורא, מחפשים גם את הדבר הכי חשוב שהם אמרו וגם אם יש להם מאמר בפרקי אבות. לרבי יוחנן בן ברוקא יש מאמר אחד בפרקי אבות, וצריך לקשר אותם. הסימן הוא ד"ד – פרק ד משנה ד – ויש לו שם חבר, "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיג בחילול ה'". יש פה הרבה מה להבין. דבר ראשון, זו משנה אחת – מה הקשר? השאלה השניה מה הקשר בין חילול ה' לבין דעתו המיוחדת שאשה מצווה בפריה ורביה? לרבי לויטס יש את פירוש המשניות לרמב"ם, עיקר ה'פרק בעבודת ה'' בכל מה שהוא כתב. גם מהרמב"ם על חילול ה' וגם מהתוי"ט תראו הקשר בין המאמרים במשנה וממילא מה הקשר לשאלת צווי אשה בפו"ר.