יונדב בן רכב

א. התינוק האמתי והתינוק המזויף

נגנו ניגון הבעש"ט.

שרנו כעת ניגון מהבעש"ט, אז נתחיל עם סיפור מהבעש"ט[ב]. לא תכננתי, אבל רוחו ודרכו של הבעל שם טוב יהיו אתנו. הדרך של הבעל שם טוב היא הדרך להביא את המשיח, להביא גאולה לעולם.

פעם אחת בא יהודי שהתגורר בקרבת מעז'יבוז' לבעש"ט ואמר שבכל פעם שאשתו יולדת ילדים, בסמוך לברית מילה הילד נעלם. אותו דבר קרה כמה פעמים. הבעל שם טוב לקח זאת מאד ברצינות. הוא קרא לתלמידו הגדול, המגיד ממעזריטש – מי שעתיד להיות ממלא מקומו. יש להניח שהסיפור הזה אירע כארבע-חמש שנים לפני הסתלקות הבעש"ט. המגיד היה אצל הבעש"ט שמונה שנים, והסיפור היה באמצע תקופה זו. הסיפור היה אחרי שהאשה שוב ילדה, והיא ובעלה מאד חששו מה יהיה עם הילד, ובקשו שהבעש"ט יבוא להיות סנדק וזכותו תגן על הילד. הבעש"ט הסכים וקרא למגיד שיבוא עמו. הבעש"ט לקח חבל וקשר את המגיד אליו – ופקד עליו שיעשה כל מה שאעשה. הם נסעו במרכבה לאותו מקום, ובאמצע הדרך – נסעו בלילה, לילה לפני הברית – הם ראו ארמון עצום, עם הרבה אנשים מסביב. כשהם נדחפו לשם כל האנשים הללו נעלמו. הם נכנסו לארמון, ובכל מקום אליו הגיעו היו אנשים שנעלמו. הם נכנסו יחד חדר אחר חדר, עברו ששה חדרים בהם לא היה איש, ובחדר השביעי (כנגד המלכות), הכי פנימי, היתה יולדת עם תינוק. הבעש"ט – כשהמגיד אתו – 'תפס' את התינוק ושם אותו בתוך המלבוש שלו, והם יצאו והמשיכו בדרכם. הם הגיעו למקום, למחרת בבקר הברית, והיולדת האמתית – האמא – באה לבעל שם טוב. היא הביאה את התינוק שלה לברית, והבעש"ט – הסנדק, יושב על הכסא – לקח את התינוק, הביט בו וזרק אותו דרך החלון, ואז הוציא את התינוק, שהיה התינוק האמתי, מתחת לבגד שלו ועשו את הברית. הוא אמר לאמא – זהו בנך האמתי, והילד שהבאת היה 'פייק-בייבי', שנמסר לך על ידי כוחות הטומאה. וזה מה שקרה פעם אחרי פעם.

האדם שסיפר את הסיפור הזה סיפר ממי שמע וממי הוא שמע, ואמר שהסיפור מהימן במאה אחוז. מה לומדים מהסיפור הזה? שיתכן שאתה מזויף, 'פייק', אבל בזכות הבעש"ט אתה – וכל אחד – יכול למצוא (לקבל בחזרה) את ה'אני' האמתי שלך.

[למה הוא היה צריך את המגיד אתו?] הוא היה צריך את כחו כשנכנס למקום הסט"א. ביחד, ישראל דב בער = 819 = אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד וכו' כנודע[ג], היינו גילוי האלקות של שניהם קשורים יחד. דב בער = אור הגנוז אליו זכה הבעש"ט, והוא עולה "דוד מלך [ישראל] חי וקים"[ד]. דוד הוא בעצם בר נפלא וקם לתחיה[ה], "חי וקים", בכל רגע (יש 'לנחש' שהבעש"ט אמר לאבא לקרוא לילד בשם דוד. הבעל שם טוב עצמו הוא הנפש של דוד כנודע).

ועוד, הבעש"ט רצה שהמגיד יצטרף אליו כעד ראיה למעשה, "על פי שני עדים... יקום דבר"[ו] – יקום לתחיה הילד האמתי. "שני עדים" = 484 = 22 ברבוע = 11 פעמים ילד, ויחד עם 819 הנ"ל = 1303 = "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ז] ("שויתי" הוא "שלם וחצי" ביחס ל"שני עדים"), הבעש"ט והרב המגיד פעלו מכח שם הוי' ב"ה הנצב לפניהם תמיד (הרב המגיד, לשון "לנגדי". ישראל בעל שם טוב = 1000 כנודע[ח] ויחד עם דב בער הרב המגיד = 1547, טוב פעמים אמן, משולש אחד, שילוב הוי' א-דני. והוא עולה שם הוי' ב"ה יחד עם כל זך המילויים האפשריים של שם הוי' שעולים יחד "הוי' אחד" ברבוע[ט], היינו ממש "שויתי הוי' לנגדי תמיד"!).

"[שויתי הוי' לנגדי תמיד] כי מימיני בל אמוט" = אור הגנוז, דב בער, הקשור לימינו של הבעש"ט. והוא סוד "הוי' צלך על יד ימינך"[י], צל לשון צלותא[יא], תפלה לה', כמבואר במ"א – הבעל שם טוב פעל מה שפעל תוך כדי שהרב המגיד, תלמידו המובהק, התפלל לה' להצלחת רבו. מכאן נלמד מהו עיקר ה"שימוש" של תלמיד לרבו. אשרי הרב שיש לו תלמיד שיודע להתפלל (על רבו). יחוד שניהם הוא יחוד תורה ותפלה, חיי עולם, "תמיד", וחיי שעה[יב], פניה לה', "לנגדי" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", וד"ל).

וכן נאמר "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו"[יג], הוי' הוא לשון לידה (התהוות חדשה) כנודע[יד] – "משפטי הוי' אמת", הכח לשפוט מי הוא הילד האמתי, "צדקו יחדו", הבעל שם טוב והרב המגיד (הקשור, בבטול גמור והתקשרות עצמית לרבו) יחד.

נגנו "מעין עולם הבא".