'רוח הוי׳' – ארבע רוחות המשיח[ה]

ב. "רוח הוי׳" – ארבע רוחות המשיח[ה]

רוח שנים מהגאולה ו"רוח הוי'" שנים מההסתלקות

נתבונן כמה שנים עברו מהגאולה בשנת תקנ"ט עד שנת תשע"ג – 214 שנה. ההסתלקות של הרב המגיד היתה בדיוק 26 שנים לפני כן, בשנת תקל"ג. כלומר, מההסתלקות – הסבה הראשונה להתוועדות שלנו הערב, ההילולא רבא של הרב המגיד – ועד הגאולה של אדמו"ר הזקן יש שם הוי' שנים, התגלות של שם המיוחד, שם העצם, שם המפורש, שם הרחמים.

אחר כך, מאז חג הגאולה עד היום, יש עוד 214. מה זה אומר? איזה רמז פשוט וקולע אפשר לעשות מהמספרים האלה? מחג הגאולה עד היום, 214 שנה, המלה הכי פשוטה בלשון הקדש היא רוח. מהשחרור של אדמו"ר הזקן עד עצם היום הזה יש רוח שנים – סימן שיש רוח שמתגלה כעת, ביום הזה, רוח של גאולת אדמו"ר הזקן, שהיא גאולת כל עם ישראל עד משיח צדקנו ועד בכלל.

אם נוסיף את ה-הוי' שנים מהסתלקות המגיד עד גאולת אדמו"ר הזקן, כמה שנים יש סך הכל משנת תקל"ג עד שנת תשע"ג? רוח ועוד הוי' – ביטוי מאד פשוט, "רוח הוי'". אם כן, יש רוח שנים מהגאולה ו"רוח הוי'" מההילולא.

"ונחה עליו רוח הוי' וגו'" – ארבע רוחות המשיח

מאד מתבקש שנתבונן בביטוי זה דווקא היום – לא היה לפני שנה ולא יהיה עוד שנה. אנחנו רוצים משיח נאו, דווקא היום. איך אני יודע ש"רוח הוי'" קשור למשיח? על המשיח כתוב הפסוק "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי' וגו'" – "מורח ודאין". מהפסוקים הכי חשובים של מלך המשיח בספר ישעיהו. הסימן של משיח הוא אחד, "צדיק יסוד עולם", ש"נחה עליו רוח הוי'".

"רוח הוי'" מתפרט הלאה – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". בעצם יש כאן ארבע רוחות. בנבואת יחזקאל, חזון העצמות היבשות, כתוב "מארבע רוחות בואי הרוח". כנראה יש רוח אחת שבאה מארבע רוחות, אלו ארבע רוחות? ארבע הרוחות של המשיח. הרוח הראשונה, "רוח הוי'", היא הכלל, ואחר כך שלש רוחות שכל אחת כוללת שני ענינים – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'".

כוונת ה-ד ד"אחד" – הפריצה לארבע רוחות

איפה מכוונים זאת? פעמים בכל יום, באמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – פסוק היחוד, הפסוק המיוחד שלנו, עם ישראל. כתוב שכאשר אומרים "אחד" צריך לכוון שאלופו של עולם מתאחד ב-ז רקיעים וארץ (ח) ובכל ד רוחות העולם. ה-ד של "אחד" היא ד רבתי, יש בה משהו מאד גדול, כי כתוב שהיא עיקר תכלית המכוון של ירידת נשמות ישראל לעולם הזה – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". צריך לפרוץ, להביא את גילוי ה' אחד ל-ד רוחות העולם.

כאשר פורצים, כמו שה' אומר ליעקב בחלומו, אז מביאים את ארבע רוחות המשיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". צריך להאריך ב"אחד", ב-ד הרבתי שלו, ומה האריכות שם? ד רוחות. כתוב ש"כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו". למה? אם הוא מקדיש את חייו ל"ופרצת", להביא את אור ה' לכל העולם, לכל פנה נדחת, חוצה עד שאין חוצה הימנו – ש"אז קאתי מר דא מלכא משיחא בחסד וברחמים" – נותנים לו שנים ארוכות למלא את מאוה לבו. אם כן, המקום לכוון את ה"רוח הוי'" שנים עד חג הגאולה הזה הוא ב-ד רבתי של "אחד".

"רוח הוי'" – "קדמה"

כעת נסביר בפרוטרוט איך מכוונים: מה הן ד רוחות העולם? יש קדם, יש ימין ושמאל – דרום וצפון – ויש אחור, "שכינה במערב". כשאומרים "ונחה עליו רוח הוי'", הרוח הראשונה, מכוונים למזרח – "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם הוי'", סתם שם הוי' זורח מהמזרח, מקדם. יש בתנ"ך "רוח קדים", רוח קדם (מ"אחור וקדם צרתני"), היא "רוח הוי'" – "רוח קדם"[ו] עולה משיח.

"רוח חכמה ובינה" – "נגבה"

אחר כך יש "רוח חכמה ובינה", וכתוב "הרוצה להחכים ידרים" – ובכלל החכמה יש גם בינה, כמו שכתוב בספר יצירה "הבן בחכמה [וחכם בבינה]". מי שרוצה שכל טוב – בלשון הקבלה, אבא ואמא עילאין שכלולים בחכמה – ידרים. סימן שכאשר אני אומר "רוח חכמה ובינה" אני מתכוון לכוון דרום. כוון דרום הוא גם כוון האהבה אודותיה דברנו קודם – "שלום רב לאֹהבי תורתך". אהבה היא יד ימין, דרום, לכן "אברהם אוהבי" נוסע כל הזמן לכיוון דרום, "הלוך ונסוע הנגבה" – שם החכמה ושם האהבה.

"רוח עצה וגבורה" – "צפונה"

אחר כך יש "רוח עצה וגבורה" – גבורה פשוט שהיא בשמאל. מה עם העצה? כמו שנאמר "הרוצה להחכים ידרים" נאמר "הרוצה להעשיר יצפין" – מי שרוצה להיות עשיר ילך לצפון. אבל מה הוא עיקר העושר? "אין עשיר אלא בדעת" ו"איזהו עשיר? השמח בחלקו". מה העצה הכי טובה שאפשר לתת למישהו שבא עם בעיה – כל בעיה בחיים? תהיה שמח, ולמה? תשמח בחלקך. אתה רוצה להיות עשיר? "איזהו עשיר, השמח בחלקו".

איפה מוצאים עצה זו? בצפון. הרוצה להעשיר – להיות עשיר בדעת, שמח בחלקו, ויכול לתת בלב שלם ובוודאות גמורה עצה זו לכל אחד ואחד, 'יש לך בעיה? יש עצה פשוטה, תהיה בשמחה. מה שה' נותן לך הוא הכי טוב, ואם הוא הכי טוב עכשיו – עוד רגע יהיה עוד יותר טוב, בטוב הנראה והנגלה, כמו שהרבי תמיד מדגיש. זו עצה של צד שמאל, של אמא. כתוב "אני בינה לי גבורה" – הן הולכות יחד. מי ששמח תמיד גם מתגבר בעבודת ה' תמיד.

כתוב בתניא קדישא, של בעל התניא, בעל הגאולה של היום, שהעצה הכי חשובה כדי להתגבר נגד היצר הרע היא לטהר את הלב, שיהיה "נתתה שמחה בלבי". אם יש לב שמח ויש לב טהור יש גבורה להתגבר ולנצח את היצר הרע תמיד. זו הכוונה של "רוח עצה וגבורה" – רוח שמאל.

"רוח דעת ויראת הוי'" – "ימה"

אחרון אחרון חביב, "רוח דעת ויראת הוי'" – כתוב שיש ג חללי דגלגלתא, שלשה מוחין, חכמה בצד ימין מקדימה, בינה בצד שמאל מקדימה, והדעת היא המח האחורי, מצד אחור. הדעת עומדת בראש חוט השדרה. בחוט השדרה יש חי חוליות, כנגד חי ברכות תפלת העמידה (דברנו על התפלה, "אֹהבי תורתך") – כשעומדים זקוף וגם כאשר צריך להשתחוות, הכל פעולה של הדעת. דעת היא התקשרות לה'. מתי מתקשרים לה'? בתפלה, כמו שדברנו קודם.

מח הדעת הוא מח האחור, ושם ההתקשרות לה' בעבודת התפלה, ומתוך הדעת יש יראת ה'. מי היא "יראת הוי'"? אשה – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". האשה היא "יראת הוי'", האשה היא "שכינה במערב", והדעת היא הכח להתחבר לשכינה במערב – "והאדם ידע את חוה אשתו". הדעת יודעת את יראת ה', את ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל".

מימוש ברכת "ופרצת" – לידת פרץ

כך בקיצור הסברנו את ההתבוננות כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ומאריכים ב"אחד", בפרט ב-ד הרבתי של "אחד" – לכוון "ופרצת". בתחלת דרכו של יעקב אבינו, כשיוצא לחרן, ה' אומר לו "ופרצת" – גם מבשר לו בכך שישא ד נשים (כנגד ד רוחות העולם), יוליד יב שבטי י-ה, וכך יפרוץ בכל העולם.

בפרשתנו, בסיפור יהודה ותמר, נולד פרץ. פרץ הוא מלך המשיח, כמו שנאמר "עלה הפֹרֵץ[ז] לפניהם" – "ואלה תולדות פרץ[ח]... וישי הוליד את דוד"[ט] דא מלכא משיחא. אם כן, מתי מתקיימת הבטחת "ופרצת" שה' הבטיח ליעקב? בלידת פרץ.

יחד עם לידת פרץ יש גם זרח. יש הרבה מאמרים של הרבי שהוא מסביר שיש "כח העצם" (שם סג שבפנימיות א"ק) ו"אור העצם" (שם מה שבפנימיות א"ק) – נסביר בהמשך בע"ה. "כח העצם" הוא פרץ, הוא העיקר (הוא משיח), ויש את "אור העצם", זרח – צריך את שניהם. עיקר העצמה של יהודי הוא בפרץ, זה כבר המימוש של "ופרצת" בכל ארבע רוחות העולם. שוב, מתי מכוונים זאת? כשאומרים "אחד".

בקשות "ויתקים בנו" – בקשות משיחיות

תוך כדי שאני אומר "אחד" אני מתחנן לה'. יש שני דברים בסידור שלנו שמבקשים "ויתקים בנו" – שאיזה פסוק, איזה מקרא, יתקיים בנו. בחגים, כשפותחים את ארון הקדש, יש "יהי רצון" שכתוב בו "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי' וגו''" – סימן שבכל יהודי יש ניצוץ של מלך המשיח, וכולנו צריכים להתחנן לה' שיתקיים בנו פסוק זה.

בכל הסידור יש רק פעמיים "ויתקים בנו" – מה השני? בקידוש לבנה. אולי בהמשך נספר איזה סיפור של בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, לגבי קידוש לבנה. בכל אופן, בקידוש לבנה גם אומרים "ויתקים בנו מקרא שכתוב 'ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם'".

מה המכנה המשותף של שני הפסוקים בהם אומרים "ויתקים בנו"? משיח. "על פי שני עדים יקום דבר", שמה שיהודי מתחנן לקב"ה "ויתקים בנו" הוא משיח – "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם אמן", "ויתקים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי''". אם כן, זהו הסימן הכללי של שנה זו, שהיא שנת "רוח הוי'" – שיתקיים בנו.

ננגן את ניגון ההכנה, ד' בבות, ואז את ניגון השמחה שבא לסיום. קודם נאמר עוד ווארט – צריך עוד שניה עד לניגון (לבקשת התזמורת).

"רוח הוי'" – נשיאת הפכים של רוח גבורה ורוח נבואה

כאשר כתוב ש"רוח הוי'" היתה על איזה נביא או על איזה גבור, לפעמים תרגום יונתן בנ"ך מתרגם "רוח גבורה מן קדם הוי'", ולפעמים, לפי ההקשר, הוא מתרגם "רוח נבואה מן קדם הוי'". כלומר, "רוח הוי'" היא משהו גולמי, איזה חומר גלם, שמשמע גם רוח גבורה וגם רוח נבואה. סימן שיש משהו אחד שמתחלק גם לגבורה וגם לנבואה[י] (סוד כח העצם [גבורה] ואור העצם [נבואה], פרץ וזרח כנ"ל) – גם בחינת פלא.

פלא הוא כמו רז. ההבדל בין סוד לרז, שסוד הוא משהו פנימי-סודי, אבל לאו דווקא נשיאת הפכים. רז, וכל שכן רזין דרזין, הוא תמיד נשיאת הפכים. אותו דבר ההבדל בין נס ופלא – נס הוא למעלה מהטבע, אבל הוא לאו דווקא אחד ממש עם הטבע (אפילו נסים המתלבשים בלבושי הטבע אינם בהכרח מתאחדים עם הטבע להיות אחד ממש), ואילו פלא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הנפלאות של משיח הן נפלאות שהנס והטבע הם אחד ממש – הריבוי של הטבע והאחדות של ה' הן אחד באופן גלוי לעין.

כעת נשיא את ניגון ההכנה, ארבע בבות וניגון שמחה.