ב"ה

קבלה ונפש (א)

כ"ט אייר תשמ"א, מ"ה לעומר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

(1)

	כתר
חכמה		בינה	מושכל
	דעת
חסד		גבורה	מורגש
	תפארת
נצח		הוד	מוטבע
	יסוד
	מלכות

צלם פנימי

אהבה, יראה, רחמים (חג"ת)

חסד – טבע הטוב – הגדולה שבלב – אברהם אבינו – הגדול. נקרא הגדול שבענקים.

חסד – טוב – להטיב – טבע.

חס-דל: חס על הדלות ברגע שיש חיסרון. לכן המדה נקראת גדול – דבר גדול מתפשט לכולם בלי גבול והבחנה.

צד ימין – מלמעלה למטה, מים. צד שמאל – מלמטה למעלה, אש.

בקדושה ההתעוררות הראשונה מימין, כאשר צד שמאל בא להגדיל את צד ימין. אחרי התעוררות החסד, בא שמאל, הגבורה, שהיא מדת הדין.

חדר ר"ת חסד-דין-רחמים והוא חדר הלב. גבורה – מתוך מדת הדין, זהו הכוח החודר וממלא את חדרי הלב, כמו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[ב]. הדעת חודרת ללב – חדר לשון חדירה – למלא אותו באור השכל. מוחין בלשון הקבלה הם חיות.

הדעת באה לרכך הקושי שבלב, רך כקנה, על דרך הנאמר "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"[ג].

התכללות: יש בחסד וגבורה ובגבורה יש חסד וכו'. כמו אנשים זהים שמגלים תכונות דומות. ואז, על ידי התכללות יש ריכוך לקושי הראשוני על מנת להתחבר יחד, וזו הדעת.

קודם מתגלה החסד – רצון של "טבע הטוב להטיב". מרגיש חסרון ורוצה למלא החסר. אחר כך באה הגבורה, הרגישה למציאות החיצונית. היא מעוררת את השאלה האם באמת ראוי השפע למקבל ההשפעה. כמו עני בפתח: האם ראוי לקבלה? מדוע איננו עובד? זו גבורה, מדת הדין. במדת החסד אין מחשבה מדוע איננו עובד, אך מטעם הגבורה השאלה עולה. במדת הגבורה, מדת הדין, קיימת הצטדקות לטובת הזולת כביכול. זה דין. דין מרגיש את המציאות החיצונית ופועל להגביל ולסתום את צינור החסד. זה נקרא כיווץ. גבורה היא כיווץ פנימי, התגברות נגד משהו. התגברות הגבורה היא נגד רצון הטבע של החסד.

הרצון הטבעי הראשון של יהודי הוא חסד. אך יש התגברות, כיווץ, נגד המדה הטבעית הראשונה של החסד.

יש משהו עמוק יותר בגבורה: אם אני נותן משהו, אולי הוא מזיק למקבל, ואולי אני נותן דבר בעל ערך עליו אני מופקד לשומרו. אני אז אחראי שהוא ילך למקום הראוי. אם כן, יש פחד בתוך מדת הגבורה. אני כמו שליח, אני שומר כל מה שיש לי. אם אני נותן סתם אני פושע בשמירה שלי. כלומר, אני לא שומר כמו שצריך. יש פחד, שמא אפשע בפיקדון.

עומק הרחמים

כשיש שני כוחות מנוגדים – חסד וגבורה – יש באמצע תפארת: פאר ויופי.

החסד והגבורה משולבים בתפארת, ושילוב זה מגלה יפי, פאר של נפש, של יחס, של התייחסות – רחמים. הרחמים – כמו הדעת – חודרים יותר פנימה לזולת. החסד לא מבחין בזולת, יש בו רק רצון לתת. הגבורה מבחינה במציאות הזולת, אך רק למראית עין חיצונית וזה מעורר את הדין נגד הזולת. לרחמים יש כח להכיר במתרחש בתוך הזולת, בלב שלו. יש כאן השתתפות. הוא חווה את מצוקת הזולת והדבר נותן את הרחמים, הרצון להתגבר נגד הגבורה. עם כל הצטדקות שיש לגבורה הרחמים של התפארת גדלים. גבורה היא כמו התאפקות. כאשר ישנם רחמים אי אפשר להתאפק. לכן יש ברחמים עומק נפשי יותר מאשר בחסד. החסד יתן יותר, אך אין בו עומק. הרחמים לעתים נותנים פחות מאשר החסד, אך עומק הרחמים הרבה יותר עמוק, ומגיע לא פעם לדעת ואפילו לכתר.

כחות המעשה (נה"י)

הרגש מניע מעשים, אך בשעת מעשה יש צורך בכחות כדי ליישם המעשה. כחות אלו מקורם עמוק בתת-ההכרה. זהו המוטבע: נצח, הוד יסוד.

נצח – הכח לנצח מבית ומחוץ את כל העיכובים המתעוררים ברגע שאדם הולך לעשות משהו. בשעת מעשה צריך כח שינצח את כל המניעות והעיכובים הללו. בטחון פנימי בשעת המעשה זהו כח הנצח.

הוד – הכח בשעת מעשה לא לאבד את ההסתכלות והכיוון אל המשימה הסופית. הרגש בלב בא אליו מתוך ההשכלה שבמוח, בשכל. בראש ישנה בהירות שכך אמנם טוב. הרגש מרגיש בהירות זו, בדרך כלל, כאשר אדם מתחיל לפעול בשטח ויש לו קשיים בו הוא מתחיל לפקפק ולאבד את הבהירות הראשונית שהיתה לו בהתחלה, בשלב המוחין. חז"ל אמרו[ד] שהעיקר לגמור מצוה. קשה לגמור. הרבה יותר קל להתחיל. הבהירות נעלמת, מתחיל פקפוק, לכן יש צורך בכח מיוחד להיות מכוון למשימה, להודות בתכלית, זו מדת ההוד. להודות בדבר שאינני מבין, אפילו שאין לי בהירות בדבר ומדה זו חשובה כדי לגמור מעשה. כח הנצח מסלק קשיים ומנצח אותם, אבל ההוד פועל להישאר מכוון למטרה מאחר ובזמן מלחמה, בקשיים, הבהירות נעלמת.

עם כל זאת, כדי לגמור המעשה בפועל ממש מתעורר תענוג וחשק בתכלית. זו מדת היסוד. התקשרות – תענוג הנפש לבוא לידי סיום. זה מסיים הפעולה. "סיומא דגופא"[ה] – תענוג החשק לבוא לידי סיום.

הכחות נה"י הם למטה מבחינת השכל, אך מקורם עמוק יותר בתת-ההכרה. לכן ההתגלות נקראת מוטבע. שורש הטבע באינסטינקט הבא מהכתר שלמעלה מהשכל. ההתגלות הסופית ממש, שהיא המקבל, הדיבור, הביטוי – היא המלכות.

אלה כל הספירות שהן כחות הנפש. "מבשרי אחזה אלו-ה"[ו] – מתוך מדות הנפש של עצמו, מהתבוננות פנימה, ניתן להבין את סודות הספירות העליונות. התעצמות בדברים אלו מביאה לידי התקשרות מעלה.

כתר: אמונה, תענוג רצון. לכתר אין מקום מסוים, לכל האחרים יש מקום בגוף, הם פנימיים. לכתר אין מקום, הוא אור המקיף הכל. כחות הכתר הם פשוטים, ללא משכן בשום מקום. לכן הרצון הנמצא כאן בכתר, הוא רצון אמתי, רצון עליון. אין למה. זהו הרצון של הכתר. ולמעלה ממנו – תענוג. ענג פשוט ללא סיבה. עונג ורצון פשוט הם כחות נעלמים שבכתר, שלוה פשוטה של החיים, לא שייך לשום כח בחיים. למעלה מהרצון הפשוט הוא העונג הפשוט ולמעלה ממנו היא האמונה הפשוטה.

חכמה, בינה, דעת (חב"ד)

משה – חכמה.

חכמה – בטול.

בטול – כח מה.

וכחו של משה גם ליחד: על ידי משה ה' יורד להר סיני. משה זכה לבטל את הגזרה שאין עליונים יורדים ואין תחתונים עולים. זו תכונת הדעת במשה.

משה מבפנים ויעקב מבחוץ, תפארת מבחוץ.

דעת – הכרה לחלוטין את מציאות הזולת.

דעת – הגילוי של הכתר.

בהיגיון, בשכל, לא תיתכן סתירה. השכל לא סובל הפכים. אך בתוך השכל עצמו יש דבר שהוא למעלה מהשכל. המציאות התחתונה היא הלב. "ששת ימים עשה" זו המציאות וה"מח שליט על הלב".

חכמה – אין.

בינה – יש.

וצריך לייחד אותם.

חסד – אהבה.

גבורה – יראה.

ההתגברות באה מיראה לתכלית הפעולה. מתוך היראה יש התגברות על הטבע הטוב, הראשוני. כיווץ כדי להתגבר – מתוך יראה.

תפארת – רחמים.

נצח – בטחון. בנפש. בשעת מעשה, שעת הקושי. רק עשיה מצביעה על בטחון. 'החלטתי' הוא שום דבר כל עוד אין עשיה.

הוד – תמימות – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[ז]. תמים תמיד מכוון למטרה גם בהעדר השכל והבהירות. זהו הכח המניע את ההליכה. "אשרי תמימי דרך"[ח], "הולך בתֹם ילך בטח"[ט].

יחוד נצח והוד – מתמיד ללכת. יש קשר בלשון הקדש בין תמיד לתמים.

יסוד-אמת. לאַמת – לקיים. קיום הברית. הברית היא קיום. קיום הוא אמת – "חותמו של הקב"ה אמת"[י]. יש קשר לתענוג שבכתר, שמתוך הענג הוא מאַמת ומקיים את ההבטחה. נצח והוד יחד הם ההבטחה והבטחה צריך לקיים ולאַמת.

יש עונג גלוי בתת-ההכרה ויש עונג שנעלם אפילו בתת-ההכרה וזו האמונה.

חכמה: בטול. פנימיות החמה היא בטול. היכולת להתאחד לגמרי עם הזולת, עם משהו רחוק מתאפשר רק על ידי בטול הנפש, המשכיל, השכל הנעלם שבתת-ההכרה. "מרחוק הוי"[יא] וגו'. הברקה מן האין סוף שלמעלה להתקרב אליו היא בטול האני. "החכמה מאין תמצא"[יב] מתוך האין. הכתר נקרא אין והחכמה, כח מה, מקבלת מתוך האין של עצמה. החכמה עצמה היא אין ובטול וכך היא מתקרבת לאין האמתי של הכתר.

חכמה היא מדת הבטול. היום ראש חוש סיון, מה לעומר. כח-מה. כח-מה עושה את האחדות. בראש חודש סיון באנו מרפידים להר סיני וזו הפעם היחידה בה נכתב כיחיד "ויחן שם ישראל נגד ההר"[יג], ולא 'ויחנו', וזה היה היום בראש חודש סיון. חז"ל פירשו שכולם "כאיש אחד בלב אחד"[יד] והאחדות הזו היא הכלי לקבלת התורה, אותו יש לעשות היום מכח הבטול. מהות מה של העומר היא האחדות בין כל הפרטים, אפילו הרחוקים. "ויחן" גם מלשון חן ואז יש חן. אדם בגימטריא מה, וחן עולה אדם אחד.

בינה – שמחה. "אם הבנים שמחה"[טו]. חכמה ובינה הן אבא ואמא. בינה = התבוננות, עיבור השכל. השכל שוהה ומתפתח בתוך ההתבוננות עד שמוליד הבנים – כל הששה הם הבנים. הרגשת האם היא שמחה בעת הלידה הבאה אחר שמולידה. אכן, השמחה היא מה שמוליד וזה הפירוש השני, אבל הפירוש הפשוט הוא שהשמחה היא אחרי הלידה. מיהי אם הבנים? שמחה.

שמחה באה מהשגה וגם כאן שני פירושים: להשיג משהו, להצליח. השגה על ידי התבוננות. על ידי התבוננות יש שמחה. השמחה הפנימית היא ההרגשה הפנימית של ההשגה. אין ויש.

דעת – יחוד. מיחדת. מחברת. שתי מדרגות יחוד: יחוד עליון בין חכמה ובינה, בין אבא ואמא, אחרת אין השכלה והיחוד התחתון בין המושכל והמורגש, עליו נאמר "וידעת היום והשבֹת אל לבבך"[טז].

יחוד הוא בין שני דברים הפכיים. בין שני דברים דומים – אין יחוד. כח שנושא הפכים הוא למעלה ומשום שדעת נושאת הפכים אם כן היא עצמה (פנימיות הדעת) הכתר עצמו. נמנע הנמנעות, מה שקרוי פרדוקס, הוא הכתר. דעת בגילוי וכתר בהעלם.

תפארת – על שמה כל המדות. תפארת – מדתה היא רחמים.

בקבלה לנצח והוד קשר לרגליים. שתי "בַּטֻחוֹת", בטחון של הנצח ובטחון של התמימות. יש והתמימות עצמה נקראת "בַּטֻחוֹת" ויש קשר גם לכליות[יז].

מלכות ופנימיותה

מלכות. שפלות. לשפלות שני פירושים: הראשון הוא בטול היש, משפיל הגאוה. פנימיות המלכות – שפלות, מאחר ויש צורך בדיבור. דרך לשם שמים ולא לאגו.  "והייתי שפל בעיני"[יח], "ואנכי תולעת ולא איש"[יט]. השפלות היא הפרדוקס בהתנשאות – בכח לבטא ולגלות מלכות. אך אם שייכת ההתנשאות לקדושה ולא לסטרא אחרא, באותה מדה צריך שפלות. שפל עולה בגימטריא גאות. "הוי' מלך גאות לבש"[כ], ראשי תבות גל. גל לשון התגלות משום שהים מגלה את עצמו. כאשר הגל מתנשא מתגלה הגאות, כדי להתגלות לחוץ. זו גֵאוּת הים. בתוך הים יש שפל פנימי, והוא פנימיות המלכות. הגאות שמתגלה היא הביטוי היוצא מתוך השפלות – הגאות יוצאת מהשפלות. אם הגאות היא של "אנא אמלוך" היא נשברת וגורם להרס ולהתמוטטות. זו גאות בלי שפל, מלכות ללא פנימיות של שפל.

פירוש שני לשפלות הוא מלשון השפלה כלפי שלמטה ממנו, והוא קשור עם החסד שבשפלות. הפירוש הקודם היה קשור עם הגבורה שבשפלות, אך יש במלכות גם חסדים, כאשר המלך משפיל עצמו להתחבר עם הנמוך שבנמוכים. המלך מרחם על הכי שפל, על שיכור שברחוב, והשפלה זו היא אין-סופית שאין למטה ממנה. זהו הסימן המובהק של מלך אמתי, שנמוך ממנו לא קיים, שיורד לאשפה. דוד אמר "ידי מלוכלכות בדם"[כא]. הוא מלכלך ידיו בשביל אהבת הנמוך. זה נקרא חסדים של השפלות, ועל ידם נעשית המלכות כתר של העולם שלמטה ממנה. הירידה לעולם אחר לגמרי היא רק מכח המלכות – "מלכותך מלכות כל עולמים"[כב] – מצד החסדים שבה.

שפלות: להכיר בלכלוך, עוסקת ברע של עצמך; ענוה: עושה ולא מחזיק טובה ותודה לעצמו. מתעלם מהטוב של עצמו. הכל מן השמים; בטול: יצא לחלוטין מהרגשת עצמו. אַיִן. "שכינה מדברת מתוך מגרונו". ענוה מוחלטת, ה' עושה, לא אני. אני כבר לא כאן ואז רק ה' עושה.

"כל מה שברא הקב"ה בעולם ברא באדם"[כג], ולכן נקרא האדם "עולם קטן" והעולם "גוף גדול". הכוונה העליונה בבריאת הדברים הגשמיים היא לעשותם כלים לאלקות.