"לאשר ישר בעיניו"

כ"ג תשרי תשפ"ב – רשימת הרב

עקדת יצחק (אלכסנדר) – בראשית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

הקדמה

אחד מרמזי שנת תשפ"ב הוא עקדת יצחק. בנוסף לערך הנצחי של עקדת יצחק, הנזכרת לנו לדורות, ולעבודה הפנימית של עקדת יצחק – מסירות נפש, עמידה בנסיון והתכללות ה"חסד לאברהם" עם "פחד יצחק" – זהו גם השם של כמה ספרי קדש שנכתבו במשך הדורות. אחד המאוחרים שבהם, ואולי גם הפחות מפורסמים, הוא הספר עקדת יצחק לאדמו"ר הרביעי מאלכסנדר, רבי יצחק מנחם מענדל דנציגר הי"ד, שנספה בשואה, כרוב בני משפחתו הענפה וכאלפי-אלפי חסידיו (לאחר שסרב לנסיונות למלטו לארץ לישראל, בהסבירו "מה אתם רוצים ממני?! שאציל את עצמי כאשר כל היהודים בכזו עת צרה? לא! 'בתוך עמי אנכי יושבת', עם היהודים עמם חייתי ביחד, עמם אני רוצה ללכת על קדושת השם"). רוב דברי תורתו, אותם כתב בעצמו, נשרפו ואבדו בתלאות השואה, אך מזכרונות החסידים כתבו מעט מזעיר מדבריו והוציאו אותם בארץ ישראל בספר "עקדת יצחק" (כעשר שנים לאחר שנרצח במחנה ההשמדה טרבלינקה). שם הספר רומז, כמובן, בנוסף לשמו הפרטי הראשון, להרצחו על קידוש ה' (תולדותיו נרשמו בספר "רועה נאמן"). זכותו, וזכות העיסוק בדברי תורתו בשנת עקדת יצחק, יגן עלינו ועל כל ישראל.

מתנת הארץ לישרי עינים

ה"עקדת יצחק" על הפרשה פותח:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ופירש רש"י ז"ל "שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם וכו' הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו'".

יש לומר "לאשר ישר בעיניו" היינו למי שתיקן את העינים – דער וואס האט צורעכט געמאכט די אויגען.

על פי פשוטו, "לאשר ישר בעיניו" היינו למי שישר בעיניו של ה' יתברך לתת לו – מי שעושה את הישר בעיני ה' ("ועשית הישר והטוב בעיני הוי' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטֹבה וגו'"[ב]). אך הוא דורש כי ה' נותן את הארץ למי שישר ומתוקן בעיניו שלו – מי שמבטו ישר, ללא עקמימות ("עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך"[ג]).

הא בהא תליא: מבטו הישר של ה' מופיע בארץ ישראל, עליה נאמר "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה"[ד], ולכן בעלי המבט הישר, שתקנו את עיניהם, הם הראויים לה – "מצא מין את מינו". "תמיד עיני הוי' אלהיך בה" היינו השגחה אלקית גלויה והאדם ה"ישר בעיניו" הוא מי שרואה את ההשגחה ומבין אותה כדבעי (בסוד "הבן בחכמה", המבין את מה שרואה לנגד עיניו, שמעל ל"חכם בבינה", המסוגל לצייר לנגד עיני שכלו את מה שהוא לומד-שומע בתורה[ה]).

[ובעומק יותר, אין כאן תלות בלבד, אלא גם תהליך של תיקון: "בתחלה נתנה להם" – לאומות העולם – על אף שלא תקנו את עיניהם (ואפילו לפי פשוטו, הנהגתם לא היתה "הישר בעיני הוי'"), פשוט כי כך "ישר בעיניו", בהמשכת אור ישר מעיני ה', הרואה את הניצוצות הטמונים בעממי כנען ו'יש מה לעשות אתם'. אכן, אור העינים הישר הוא אורות מרובים דתהו שהביאו לשבירה[ו] – אין למקבלים כלים להכיל אותם – ועל כן ה' 'הבין' שה"ישר בעיניו" צריך לכלול גם את המקבל, שיתקן את עיניו ויהיה ישר בעיניו שלו. כמובן, הוי' ב"ה הוא יוזם השבירה ומתכנן התיקון[ז] – הכל שייך לתכנית-על שתכליתה תיקון המציאות כולה, כולל פסולת הלא-טוב (בסוד "הרע כסא לטוב"[ח]), על ידי ישראל (המתוקנים מכח משה, כדלקמן בסמוך, שהוא נשמה משמיטה ראשונה[ט], אור העינים דא"ק בטרם נשבר, וד"ל). כלומר, נתינת הארץ לכנען לפני נתינתה לישראל[י] היא בסוד קדימת התהו לתיקון ("קליפה קדמה לפרי"[יא]) שכל מגמתה היא התיקון השלם על ידי ישראל[יב] (שאליבא דאמת רק הם בגדר "אשר ישר בעיניו", גם מלכתחילה, והתהליך כולו הוא "ברצונו" הבלתי-מתחלף להגיע לתיקון[יג]).]

התורה והארץ

המבט הישר הזה הוא מעלת הכניסה לארץ ישראל גם ביחס ללימוד התורה – בלימוד התורה מרוממים את המבט לראות את דבר ה' מעל-מחוץ למציאות, ואילו בארץ ישראל נדרש מבט ישר שרואה את ה' מופיע מתוך המציאות ממש. בגילוי שבתורה יש מעלה של בהירות שאיננה מטושטשת על ידי המציאות (מעלת "אספקלריא המאירה" בה התנבא משה[יד]), אך במבט הישר שמוצא את ה' בתוך העולם יש את מעלת "מבשרי אחזה אלוה"[טו] (חזיון שיש בו גם יתרון ביחס לנבואה, על דרך מעלת רוח הקדש – בה מתאפיין המשיח – ביחס למעלת הנבואה, כולל נבואת משה רבינו[טז]).

למעלת-מתנת התורה זכינו על ידי משה רבינו ולמעלת-מתנת ארץ ישראל זכינו על ידי תלמידו יהושע בן נון. אכן, עבודת משה רבינו כל ימיו היתה לתקן לנו את העינים ולהכשיר אותנו לרשת את הארץ – כפי שרמוז באופן מובהק בתכיפת סיום התורה לתחלתה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית": סיכום חיי משה ועבודתו הוא "אשר עשה [לשון תיקון[יז]] משה לעיני כל ישראל [שיהפכו לעינים המביטות ישר אל הא-ל יתברך]", וכאשר זוכים אנו לתיקון העינים מכח משה ניתן לומר "בראשית" כטעם לנתינת ה' את הארץ "לאשר ישר בעיניו". התורה מתחילה וחותמת בענין זה, המכשיר אותנו לרשת את הארץ.

על כך דרש רבי איזייק מהומיל זצ"ל[יח]: "כי צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו"[יט] – ה' הוא צדיק והוא אוהב את בעלי הצדקות, אבל דווקא "ישר יחזו פנימו", כדי לזכות לחזות בפנימיות עצמותו יתברך נדרשת עבודת ה"ישר". "צדיק הוי' צדקות אהב" היינו עבודת חוץ לארץ (בה הצדק והצדקה נתפסים כמה שמופיע מחוץ לטבע הטוב של האדם והמציאות), ואילו כדי לזכות לארץ ישראל (בה מתגלה הטבע היהודי הטוב והישר, וההשגחה האלקית גלויה באופן ישיר בתוך המציאות) נדרשת עבודת "ישר יחזו פנימו".