חיבור השכל האלוקי והשכל האנושי

ד' אייר תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי בהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

הקדושת לוי מביא ביאור של האריז"ל לגבי שבת:

ושבתה הארץ שבת לה'. כי איתא בכתבי האריז"ל ואתה תדבר אל בני ישראל את שבתותי תשמורו כו'. (שמות לא, יג) ואיתא בטור, כי בשעת שעבוד מצרים היה משה רבינו עליו השלום מבקש מפרעה שיהיו ישראל נוחים יום אחד בשבוע מעבודה ובחר את יום השבת ובשעה שנצטווינו על השבת אזי שמח משה במתנת חלקו, כי הוא מקודם הציווי עלה במחשבתו שזה יום מנוחה. וזה פירוש ואתה תדבר, כי אתה מקודם צוית לנוח בשבת. וזהו את שבתותי תשמורו, שיהיו ישראל נוחים בשבת לא בשביל מנוחת עבודתם, רק מחמת שצוה השם יתברך לשבות בשבת.

ולאור זאת הוא מפרשת גם בנוגע ל"שבת להוי'" בשנת השמיטה:

וזהו ושבתה הארץ שבת לה', כי דרך העולם לחרוש שדה שנה אחד ולהניח בור שנה ב' כדי שיהיה יפה להוציא הזרע. על זה בא מאמר השם יתברך ושבתה הארץ שבת לה', שבשנת השמטה שישבות הארץ לא תהיה השביתה מחמת טובות הארץ, רק שבת לה' מחמת צווי השם יתברך.

עולה כי משה (אותיות השם) הוא ממוצע מחבר בין השכל האנושי, המלמד מה טוב לעשות על דרך הטבע, לבין השכל האלוקי, שלגמרי למעלה מהטבע וכולו רצון-ציווי ה' יתברך. כלומר, למשה יש 'חוש' בשכל שלו לכוון לרצון ה'. ואכן, מפורש ש"שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו"[ב], ועד שמצינו שמשה אומר "כה אמר הוי' אלהי ישראל"[ג] על מה שהוא מחדש מעצמו[ד]. כך, תכלית כל התורה, "תורת משה", היא להעלות אותנו להתאחד עם רצון ה' באמצעות נשמת משה רבינו דווקא – "ויאמינו בהוי' [על ידי] ובמשה עבדו"[ה], בסוד "ישמח משה מתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו... וכתוב בהם שמירת שבת [אליה כוון מדעתו]".

על הכח המיוחד הזה של משה נאמר "משה זכה לבינה"[ו], מח הבינים (ה עילאה) בין חכמת ה' ורצונו (י וקוצו של י) לבין השכל האנושי, השכל השייך למדות (וה) ומודד את הדברים לפי טובת האדם. לכן, כאשר ה' מאשר את הבנתו של משה ומצווה בפירוש על מה שאמר משה מדעתו נאמר בו "ישמח משה במתנת חלקו" – השמחה היא פנימיות הבינה. כידוע, "ישמח [משה]"[ז] אותיות משיח, וכאן היינו משיח בן יוסף שמצד מוחין דאמא עילאה, כנודע[ח], בסוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[ט].

בפרט יש למשה שייכות עצמית ליום השביעי (והקדושת לוי מרחיב את הלימוד גם לשנה השביעית), שהרי הוא עצמו השביעי, כפי שנדרש עליו "כל השביעין חביבין"[י]. יוסף, שמצטרף כאן עם משה, הוא בסוד יום הששי המכין לשבת[יא] (ובו ירד לחם משנה, בחינת יוסף המשנה למלך) ומאפשר לעשותו "יום מנוחה". "יום מנוחה" עולה "ונחנו מה"[יב], בחינתו העצמית של משה, ובצירוף משה עולה כי פעמים טוב, סוד "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[יג] האמור במשה – סוד ה"טוב" של שבת, כפי שנוהגים לאחל 'גוט שבת' (וכן ממוצע המלים שבת יום מנוחה הוא טוב ברבוע). כאשר שומרים את ה"שבת להוי'" דווקא, לא בשביל טובת הארץ אלא מפני צווי ה', מתקנים את חטא הארץ במעשה בראשית, כאשר לא הוציא "עץ פרי" ש"טעם עצו כטעם פריו"[יד] – החיבור של העץ והפרי, האמצעי והתכלית, הוא בחינת חביבות השביעי ומנוחת השבת (יום השבת ו"שבת הארץ").