1

כ"ו אלול ע"ו – כפ"ח

שיעורי מסכת כתובות – פרק חמישי (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "שאמיל".

נתחיל עם שארית של הנושא "דבר שלא בא לעולם". בעצם סברת האומרים ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" יש שלש שיטות. אנחנו כמובן הזכרנו את רש"י שפוסק כרבי מאיר וכרבי אלעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל שלשת עמודי הפסיקה פוסקים ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" ויש בכך שלש סברות. סברות המהר"מ מרוטנברג היא ש"לא סמכה דעתיה" – כשאתה מקנה ללוקח דבר שלא בא לעולם אין סמיכות דעת מצדו. כלומר, יתכן שיש "דעת מקנה" אבל אין "דעת קונה". יש שיטה של רבי יחיאל מפאריז, מבעלי התוספות, שאין פה מעשה קנין – אין לקנין על מה לחול. בעיה של 'חלות', כמו שאומרים בישיבות. יש סברא שלישית, של רבי חיים בריסקער, שיש חסרון בבעלות – בעיה של המקנה, שאין לו בעלות על החפץ כל זמן שהחפץ לא נמצא אצלו במציאות. הוא לא יכול להקנות דבר שלא אצלו, שהוא לא שלו. יש פה שלש סברות, שיש מקומות – כולל האנציקלופדיה התלמודית – שמביאים רק שתי דעות הראשונים משום מה, אבל במאמרים על הנושא "דבר שלא בא לעולם" מקובל היום בישיבות שיש שלש סברות.

כמובן, אף אחד לא מנסה להקביל אותן למשהו על פי פנימיות, "מקום הניחו לנו אבותינו". שוב, שלש הסברות הן חסרון בדעת, חסרון בקנין או חסרון בבעלות. אם יש פה שלש שיטות ואנחנו רוצים לחפש את המבנה הפנימי שלהן לכאורה הכי טוב שיהיה כנגד חב"ד. השאלה כאן אם אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, ובכלל קנין הוא פעולה של דעת – צריך דעת מקנה ודעת קונה, וכל מה שקשור לקנין שייך לדעת. אחד מסימני השנה הבאה עלינו לטובה הוא תהא שנת עם זו. יש שלשה פסוקים של "עם זו" – בשירת הים כתוב קודם "עם זו גאלת", אחר כך "עם זו קנית" ובישעיהו הנביא כתוב "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". הסברנו ש"עם זו קנית" הוא המדרגה הכי גבוהה, כמו שבקידוש לבנה "ברוך קונך" זו המדרגה הכי גבוהה, אצילות. כמו שבשמו"ע אומרים "קונה הכל", לשון תיקון, עולם האצילות שלמעלה מהעולמות התחתונים. זה משהו מיוחד ליהודים, שאנחנו קנויים לה' בעצם – כך בשרש כל הנשמות באצילות. בכל אופן, כאן זו סוגיא של קנין. הכל קשור לחב"ד – דעת היא חב"ד. סברת המהר"מ מרוטנברג היא שיש חסרון בדעת קונה, שלא סמכה דעתו. הייתי יכול לחשוב מיד שאם הוא השתמש במלה דעת סברתו היא כנגד הדעת, אך לא נראה לי כך. מהם חב"ד בכלל? כמו שכתוב בהרבה מקומות – למשל אצל הרמב"ם – "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה", הכלל הוא שיודע בחכמה, ידוע בבינה והדעה בדעת. יש שכותבים בלשון השכלה, כמו הרב המלאך, בן המגיד, שאוהב לחזור הרבה שיש משכיל, מושכל והשכל עצמו. המשכיל היינו החכמה, המושכל הבינה והשכל – כלומר פעולת ההשכלה – היא דעת. איך אומרים זאת בלשון הרוגאטשובר בלומדות? עיקר החלוקה שלו לשלשה היא פועל-נפעל-פעולה. יש מצוות בתורה שהמצוה מוגדרת כמצות הפועל, יש מצוה שמוגדרת כמצות הנפעל ויש מוגדרת כמצות הפעולה עצמה. שוב, זה מבנה מובהק של חב"ד – הפועל והנפעל הם חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – והפעולה המחברת את הפועל לנפעל, המשכיל למושכל, היודע לידוע, היא הדעת. גם אצלנו צריך לומר כך, שאם יש שלשה הסברים מיד רואים שחסרון אחד הוא מצד המקנה, חסרון שני מצד הקונה וחסרון שלישי מצד פעולת ההקניה, שאין פה מעשה קנין. משהו מובהק, לכן רציתי שנלמד – דוגמה מאד מובהקת של שלישיה של חב"ד. יוצא לפי זה שר' חיים, האחרון, היה צריך להשלים את החכמה – שהחסרון הוא בבעלות, שאין פה מקנה. המהר"מ מרוטנברג, שאומר שהחסרון הוא בדעת קונה, אף שמשתמש במלה דעת עיקר הבעיה היא מצד הקונה, שהוא כאן הבינה, מי שמקבל את הפעולה. ואילו שיטת רבי יחיאל מפאריז, שיש פה בעיה בפעולת הקנין – אין פה מעשה קנין, אין חלות של קנין על דבר שלא בא לעולם – לכאורה היא הדעת גופא.

אם יש סברות צריכה להיות נפק"מ. האחרונים לא מביאים נפק"מ בין כל השלש, אלא רק אומרים שיש מושג בגמרא, על דרך "מנהג המקום" – "מנהג התגרים". מה הדין אם אצל תגרים במקום הזה מקובל שמקנים דבר שלא בא לעולם ויש לכך תוקף מלא – האם זה עוקר את הבעיה של "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"? הרי כך עושים משא ומתן. הרבנים של הדור שלנו אומרים שזה הכי אקטואלי, כי היום עובד ככה – האם מנהג התגרים בענין זה פועל על ההלכה? לפי סברת המהר"מ מרוטנברג ש"לא סמכה דעתיה" מנהג התגרים יועיל, כי דעת כולם סומכת. אבל לפי שני האחרים, אם יש בעיה בבעלות או במעשה הקנין, לא יועיל. צריך למצוא נפק"מ בין שני אלה, אבל לא ראיתי כתוב. זו הנפק"מ העיקרית שמציינים. יוצא מכאן שדווקא מהר"מ מרוטנברג רגיש למציאות בטעם שלו והוא גם גמיש – כמה שאמרנו שהוא בינה, מוחין דאמא – שדברים יכולים להשתנות, ההלכה היא לא קביעת מסמר והלכה למשה מסיני בל יעבור. כלומר, יש לו גם אפשרות להתחבר לשלשת התנאים הגדולים שפוסקים שכן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – ראב"י שמשנתו קב ונקי, רבינו הקדוש ורבי מאיר, הגבור הגדול שלנו. איך קוראים למהר"מ? מאיר. אף על פי שלא יכול לסטות מעמודי הפסיקה הוא יותר קרוב לדעת רבי מאיר.

בכלל, הענין של חלות – אם יש חמש מלים הכי חשובות בישיבות זו ודאי אחת מהן (עם הטעות הדקדוקית...) – שייך לעצם הדעת, לפי מה שראינו עכשיו. דעת היא משהו יהודי מאד, רק ליהודים יש דעת שהרי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", אין לו דעת. כל המושג חלות, מושג אבסטרקטי לגמרי, לכן יש כל מיני גדרים לעצם גדר החלות, שייך לספירת הדעת.

עד כאן שארית של הנושא שלמדנו קודם, על "דבר שבא לעולם" ו"דבר שלא בא לעולם".

המשנה והגמרא של היום מדף נט, ב. יש כמה נושאים גדולים של הלכה פה שנאמר רק בקיצור עם כמה מ"מ, וצריך לעיין יותר, כי גם לא היה זמן וישוב הדעת להכין יותר. פשוט נעבור על הדפים של השבוע, שהם בעצם משנה אחת עם הגמרא, ונראה כמה דברים נחמדים על הסדר.

המשנה אומרת:

משנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה [יש גרסה בלי "לו".] ועושה בצמר [אז כמה מלאכות היא עושה? שבע. בירושלמי כתוב בפירוש שהאשה עושה לבעלה שבע מלאכות. בבבלי לא מפורש. (בהמשך מפורש בענין של שבעה זהובים.) נכון, אבל בהתחלה לא מודגש. רואים מהירושלמי שרוצים דווקא שבע, כי יש עוד כמה מלאכות קטנות שנכללות והיה אפשר לפרט, אבל רוצים שהמספר הכללי יהיה שבע. איך נאמר זאת בחסידות? היא חייבת למסור לבעלה את הלב שלה – "אעשה לו עזר כנגדו" – בשבע מדות הלב. המסירות צריכה לבוא בביטוי מעשי, "המעשה הוא העיקר". דווקא הירושלמי, שהוא מוחין דאבא, מציין את המספר – הוא רוצה להדגיש שאת כל השבע שלה היא צריכה לתת לבעלה. תיכף נראה בגמרא שרבי חייא חולק על כל המשנה הזו. בכל אופן, המשנה אומרת שהיא חייבת שבעה דברים. בהמשך, כשנסביר לפי חסידות, האשה והבעל הם כידוע כמו רבי וחסיד. גם חסידים חייבים שבעה דברים לרבי, שבע המלאכות האלה. יש עוד דברים קטנים, אבל מונים שבעה שהם הלב, למסור את הלב. מן הראוי שזה ילך לפי סדר הספירות בפרוטרוט, אבל בהשקפה ראשונה לא כל כך מתאים. יש כמה שמתלבשים מאד יפה על הספירות, לא לגמרי ברור. אם לא לפי הסדר לא חידוש כל כך. אם רוצים לומר שחז"ל בדווקא כוונו כנגד שבע הספירות, והם יודעים את הפסוק "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך הוי' הממלכה", שסדר הספירות הוא חגתנהי"ם, ראוי שיהיה לפי הסדר. בהמשך המשנה נראה שמאד ברור לפי סדר הספירות. בינתים צריך לומר ש"טוחנת" כנגד חסד, לא ברור בהשקפה ראשונה. "אופה" בגבורה מתלבש מצוין, אש היא גבורה ובהרבה מקומות מלאכת אפיה כנגד הגבורה. גם "מכבסת" כנגד תפארת מובן מאד, כי תפארת היינו הלבושים שצריך לכבס. בנפש – כלפי שמיא, חסיד כלפי רבי – היינו כיבוס לבושי הנפש. כתוב ב"היום יום" ש"וכבסו שמלותם" היינו תיקון הלבושים. בתפארת יש לבושים, בגדי כהונה "לכבוד ולתפארת". אחר כך יש "מבשלת" – "אופה" רק בלחם ו"מבשלת" כל מיני תבשילים, מעדנים שהיא עושה לו – ואם באמת נצח צריך להיות זוג של הבא אחריו, נו"ה הם תמיד הוד. הבא אחריו היינו "מיניקה את בנה", גם להאכיל את המשפחה – "מבשלת" היינו האכלת הבעל והגדולים שנגמלו מהיניקה ו"מיניקה את בנה" שייך להוד. למה "מיניקה את בנה" מתאים להוד? (יניקה הנביאים.) בסדר, לא חשבתי על זה. אבל העיקר ש"בינה עד הוד אתפשטת", האמא מיניקה את ההוד. הדבר מודגש בכך שהגמרא מדייקת שיש לה חוב להניק את "בנה" ולא את בן חברתה – לא חייבת להניק עוד בנים של בעלה, מנשים אחרות, אלא רק את הבן שלה. דדי ההנקה גם נקראו הוד בתנ"ך, ההוד של האשה, אז עם ההוד שלה היא מניקה את בנה. כתוב שאלדד ומידד – קשור לנבואה שהזכירו הרגע, "מתנבאים במחנה" – הם שני הדדים של כנסת ישראל. הם או כנגד נצח והוד או, בעיקר, מצד ההוד. איך נוהגים להתחיל להניק? כל בעל צריך לדעת לומר לאשתו שמנהג ישראל להתחיל להניק מהדד השמאלי, שכנגד מידד, בגימטריא חן. אלדד הוא טל ומידד הוא חן.  מידד הוא מי, "בינה עד הוד אתפשטת". אם כן, יש כאן כמה רמזים שהזוג "מבשלת" ו"מניקה את בנה" הם נו"ה. הבא אחריו אולי הכי ברור מכולם, "מצעת לו המטה" – לפי הגרסה כאן – שבהמשך הגמרא הוא יסביר שיש בו ענין מיוחד של חבה כלפי בעלה, לצורך זיווג, כנגד היסוד. אחרון חביב, "עושה בצמר", צריך להיות במלכות. רבי אליעזר אומר ש"עושה בצמר" חייבת תמיד, גם כשפטורה מהכל, משהו עצמי. תוספות אומרים כאן שזו המלאכה שלה שכנגד חיוב המזונות שלו. "אין אשה אלא לפלך", עיקר מה ששייך אליה כאשה הוא הפלך שלה, ולכן "עושה בצמר" שייך לאשה עצמה, משקף אותה בעצמה. לפי רבי אליעזר חייבת בכך בכל מקרה, כדי שלא תבוא לידי זימה או לידי שעמום – היא צריכה לעשות מה ששייך לאשה בעצם. אם כן, זה יהיה כנגד המלכות. אם כן, נשאר להבין יותר טוב למה "טוחנת" בחסד, והשאר מסתדר יפה. מה ההוכחה החותכת במשנה שזה צריך להיות הסדר? המשך המשנה:] הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת [השפחה הראשונה תופסת את שלש המלאכות הראשונות במקום האשה. רואים שמתייחסים לשלישיה הראשונה, טוחנת-אופה-מכבסת, כשלישיה בפני עצמה – החג"ת, עיקר מדות הלב. התנא סדר את המלאכות כך כי רוצה לומר מה יורד ממנה בהדרגה. אם היא מכניסה שפחה אחת יורד ממנה טוחנת-אופה-מכבסת. יש פה משהו קונטרה-אינטואיטיבי – הייתי חושב שדווקא המדות הגבוהות כנגד מלאכות יותר קלות, אבל רואים שהפוך. אם מכניסה שפחה אחת פוטרים אותה ממה שיותר קשה. תוספות לא כותב זאת בפירוש, אבל כמעט כותב זאת. פשט, ברגע שיש עזרה בבית העוזרת קודם כל לוקחת על עצמה את הדברים היותר קשים. אם השלישיה הזו היא כנגד החג"ת רואים שהרגש הפנימי מתבטא במלאכות היותר קשות, ווארט בפני עצמו.] שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה [רואים שאלה זוג – יש חג"ת שהם שלישיה ואחר כך נו"ה שהם זוג מובהק. רואים ש"מבשלת ומיניקה את בנה" הולכות יחד, שתי מלאכות של האכלה – או של הגדולים בבית או של התינוק. לבשל מעדנים שאוהבים – מעבר לאפית הלחם, הוא חובה – "כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" שייך לנצח. נצח הוא "להחיות", יותר ממה שנצרך לחיים – זו תוספת חיות, ונצח הוא חיים. יש מבשלת בנצח ומיניקה את בנה בהוד והם הולכים יחד, ברגע שמכניסה שתי שפחות הן יורדות ממנה. מה נשאר? "מצעת לו המטה ועושה בצמר".] שלש אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר [לפי ת"ק השפחה השלישית פוטרת מיסוד ומלכות, גם זוג שהולך יחד. נצח והוד תמיד הולכים יחד, "תרין פלגי גופא", אבל באיזה הקשר יסוד ומלכות הם תמיד יחד, חוץ מזה שהם חתן וכלה? בסוד ההיכלות. בששת ההיכלות העליונים יש ספירה אחת בכל היכל אבל ההיכל התחתון נקרא "היכל לבנת הספיר" ויש בו שתי ספירות יחד, יסוד ומלכות. כאן השפחה השלישית פוטרת אותה מהחובות שכנגד יסוד ומלכות.] ארבע יושבת בקתדרא [מה הכוונה? שאפילו שהוא מבקש ממנה להביא לו משהו מכאן לכאן, מהבית לעליה או להיפך, היא אומרת – 'מה אתה מבקש ממני? יש פה שפחה רביעית!'. הוא לא מבקש ממנה כלום, היא רק יושבת בקתדרא וחולשת על הבית. כתוב שהאשה היא המין החלש, וברגע שהיא מביאה ארבע שפחות היא רק חולשת על כל מה שמתרחש, יושבת בקתדרא ומנהלת את הענינים מלמעלה. צריך לומר שהשפחות האלה, אף על פי שהיא הגבירה – במשלי כתוב "שפחה כי תירש גבירה", היא הגבירה והן השפחות – המספר ארבע, שעד אליו המשנה מגיעה, מאד משמעותי, ודאי קשור לארבע אמהות. יש ארבע אמהות, לשון אמא, וארבע אמהות, לשון אמה-שפחה.] רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות [כאן דוגמה שמאה הוא גוזמה, אין סוף, כפי שדברנו לפני זמן מה.] כופה לעשות בצמר [את המלכות שלה, עצם הגדר שלה, היא לא יכולה לזנוח. זה היא עצמה, היא לא יכולה להפסיק לעבוד. נאמר ווארט: יש משהו בחוה, באשה, שגם נראה בהמשך, שהיא מגשרת בין העולם היהודי לעולם הכללי. אשה יהודיה היא יהודיה לכל דבר, ובכל אופן יש משהו במושג חוה שקשור גם לעולם החיצוני. למה אמרתי זאת עכשיו? כי יש פה משהו שאצל אשה צריך להיות "לא ישבותו". אשה יהודיה גם חייבת בשמירת שבת, ולגבי גבר גם יש מצות "ועשית כל מלאכתך", כמדובר לגבי עבודה עברית, אבל אצל האשה יש איסור לשבות, יש לכך תוצאות שליליות של זימה או שעמום. על מי נאמר "לא ישבותו"? על הגוים, להם אסור גם לשבות בשבת. אשה כמובן שומרת שבת, והיא השבת עצמה, אבל יש משהו פנימי שלא ישבותו. קשור גם לכך שהיא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא. הרמז שחוה בגימטריא גוי. גם היהודים נקראים "גוי אחד בארץ". כמה דורות היו לפני אברהם אבינו, היהודי הראשון? חוה דורות. זה סוד מאד חשוב בתנ"ך, שבכל התנ"ך – עד סוף היחוס של דברי הימים – יש גוי דורות של גוים ו-מה דורות של יהודים, עד "ענני שבעה" שלפי חז"ל הוא מלך המשיח. יש בעם ישראל 15 דורות עליה, מאברהם עד שלמה המלך, ואחר כך 15 דורות ירידה עד יאשיהו המלך, חורבן הבית, ואז יש עוד עליה של 15 דורות עד "ענני שבעה". אז כל התנ"ך הוא 19 ועוד 45 דורות, חוה ועוד אדם, וביחד מספר מושלם, 64, 8 ברבוע. זה בתור רמז, שאסור לה לשבות, ועיקר מה שהיא צריכה לעשות הוא "עושה בצמר", כפי שעו נסביר בהמשך. זו המלאכה העצמית של האשה.] שהבטלה מביאה לידי זימה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום [בהמשך נראה בגמרא מה המחלוקת ביניהם. כתוב בפירוש בגמרא שהלכה כרבי אליעזר, שזה חידוש. החידוש הכי גדול כאן הוא שהלכה כרבי אליעזר כנגד רשב"ג, אף שכל מה שרשב"ג אמר במשנה הלכה כמותו. כל הראשונים אומרים שהלכה כאן כרבי אליעזר ולא כרשב"ג ורק הרא"ש מסתפק בזה – אומר שאולי מה שכתוב הלכה כר"א רק כנגד ת"ק, שאמר שאם הכניסה ארבע שפחות יושבת בקתדרא ולא עושה כלום, וגם אם הכניסה שלש שפחות כבר לא עושה בצמר. אצלנו בגמרא מחלקים את רשב"ג למשנה הזו, חלק ממשנה אחת, אבל ברי"ף, וברא"ש שכמותו, אלה שתי משניות נפרדות. קצת מדגיש שבעצם רבי אליעזר חולק על תנא קמא, רק שאח"כ בא רשב"ג ואומר משהו שגם לא כר"א, כפי שנסביר תיכף. בכל אופן, רוב הפוסקים פוסקים כאן כר"א גם כנגד רשב"ג, שזה חידוש גדול. רבי אליעזר הוא שמותי – או מבית שמאי או שמוחרם – אבל כאן פוסקים כמותו.].

נתחיל את הגמרא:

גמרא טוחנת ס"ד [זו העבודה הכי קשה! האם נותנים לאשה לטחון?! יכול להיות כזה דבר?! מה רש"י מסביר? כאן יש רמז שזהו חסד, המים טוחנים את התבואה, והיא רק צריכה להכניס ולהוציא וכו'.] אלא אימא מטחנת ואיבעית אימא בריחיא דידא [ריחים קטנות. (גם ידא בחסד, כמו המים.) מן הסתם היא ימנית, וזה גם חסד. רואים כאן שהמלאכות הקשות הן בספירות העליונות, החידוש שהזכרנו, ויש כאן שני רמזים ש"טוחנת" בחסד – גם המים וגם היד.] מתני' דלא כר' חייא [רואים כאן שיש לו ראש מיוחד מאד לגבי נשים, צריך להבין.] דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ותני ר' חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה [הרי"ף גורס "אין אשה אלא לתכשיטיה".] ותני ר' חייא הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן הרוצה שילבין את בתו [סמוך לפרקה, כשרוצה לחתן אותה.] יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה [מה הפשט? שרבי חייא אומר שכל הדברים הקשים האלה, שהם חובת האשה, לדעתי פטורה מהם לכתחילה. למה? כי יכול להכחיש את היפי שלה, יכול גם להכחיש את היכולת שלה להוליד, והרי "אין אשה אלא ליפי" ו"אין אשה אלא לבנים", ואחר כך הוא כותב עוד משהו, "אין אשה אלא לתכשיטי אשה". דיוק ראשון שהוא שם יפי ובנים ב"תני רבי חייא" אחד ואחר עוד "תני רבי חייא" ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה", ואחר כך עוד "ותני רבי חייא" לגבי עידון אשתו והלבנת בתו. יש פה שלש מימרות של רבי חייא, שבראשון ובאחרון יש שני דברים ובאמצעי יש אחד. קודם כל נחשוב למה יפי ובנים הם ב"תני" אחד, הרי בתורה נראית הו"א שסותרים. איפה? ער ואונן ובמקור אצל עדה וצילה, בדור המבול, שהיתה אשה אחת לבנים, שהקצו אותה, ואשה אחת שהושיבו אותה בקתדרא ויפו אותה. היתה אשה אחת ליפי ואשה אחת לבנים. אחר בא הסיפור של ער ואונן. מה הסברא שדווקא מחבר את שני אלה ולא מפריד? (אדרבא, לומר שזו אשה אחת, שלא דור המבול.) מי למד היום קצת ביולוגיה? מחבר כאן יפי ובנים אף שלכאורה סותר בהשקפה חיצונית. היום לומדים במדע, וזה ודאי נכון וכאן יש אסמכתא, שיפי בטבע הוא סימן של פוריות, סגולה של פוריות. גם החיות מחפשות יפי כי הוא סגולה לפוריות. כלומר, "אין אשה אלא ליפי" הוא הוא "אין אשה אלא לבנים". כמה שהיא יותר יפה כך יהיו יותר ילדים. זה באמת ככה? כנראה שבזמן של גאולה זה ככה. כתוב שבזמן של גלות בכלל הסימן הראשון של הגלות הוא כיעור, איבוד חן, כמו אצל רבי נחמן, איבוד יפי. אבל במצב של גאולה יפי ובנים הולכים יחד. (אצל לאה ורחל לא ככה.) גם לאה ורחל, בזמן של גאולה לאה ורחל נעשות פרצוף אחד שנקרא רחל הגדולה, כלומר שהיפי של רחל כולל את הבנים של לאה. זו עוד דוגמה לכאורה להבדל בין בנים ויפי בסדר העולם הזה, אבל בסדר גאולי יפי הוא הסימן של פוריות ולכן "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות [הגלות] מנוולתן", אבל בעצם יפי הוא סימן יהודי מובהק. יש לנו דעת, שענינה פוריות – לעומת "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – והדעת היא פנימיות התפארת, היפי. ב"כתפארת אדם לשבת בית" ה"אדם" היינו אשה, ורמז עתיק אצלנו ש"בית" ר"ת בנים-יפי-תכשיטים, "'ביתו' זו אשתו". (איך מסתדר עם שרה שהיתה יפה ועקרה?) שוב, במצב של גלות ה' עשה את האבות והאמהות עקרים כי הקב"ה מתאוה לתפלתן, אבל זה כנגד הטבע – אשה יפה אמורה להיות פוריה. כך אמור להיות, אבל אם יש איזו סבה יכול להתהפך. אצל האבות והאמהות מתהפך כי ה' מתאוה לתפלות שלהם.]:

כמו מי פוסקים, כמו רבי חייא או כמו המשנה? [כמו המשנה.] פוסקים כמו המשנה, לא כרבי חייא. מה הגדולה של רבי חייא? אנחנו תמיד אומרים את המשפטים "אין אשה אלא ל...", אבל כעת רואים שזו לא סתם אמרה יפה אלא יש כאן מחלוקת ודווקא רבי חייא אומר כך ולא מישהו אחר. צריך לקשר זאת לדמותו של רבי חייא, ולמה הוא כל כך בעד זכויות הנשים שלא תעבודנה קשה. כל התנועה הפמינסטית היום צריכה לאמץ כנשיא את התנועה את רבי חייא. [לא נשמע כל כך פמיניסטי...] יש לנו תנועת "רבי חייא", מתאים גם לבנות. [יש בהמשך הגמרא על "אם כל חי" ש"לחיים נתנה".] יפה, נגיע לזה בהמשך. אבל כעת רוצים להבין למה זו דעת רבי חייא דווקא, שחולק על המשנה. גם אחר כך, "הרוצה שיעדן את אשתו", הכוונה שזה דבר רצוי – שיטה שעל הבעל לחשוב איך אני מעדן את אשתי, איך אני מלבין את בתי. זה ראש, מאד מיוחד, של רבי חייא. היו לנו שיעורים על אשתו של רבי חייא. איך קראו לה? ברור שמתייחס לאשתו וגם לבנות שלו, היו לו תאומות. רבי חייא שייך למזל תאומים, וכנראה גם אשתו, שהולידה לו רק תאומים. היום, ב-יב הימים האחרונים של השנה, מתקנים את סיון – מזל תאומים שבמזל בתולה. איך קוראים לאשתו? יהודית. זה "דת יהודית". היא אחת הנשים שיודעים את שמה הפרטי, אין הרבה נשים כאלה. היא היתה אשה טובה ש"עושה רצון בעלה"? על פי פשט היא היתה אשה קשה ביותר, כמו אשתו של רבי זושא. כנראה שלרבי חייא ורבי זושא יש איזה מכנה משותף, מצד הנשים אותו סוג אשה. היא מררה לו את החיים, צערה אותו על כל צעד ושעל, וכל מה שהיא מררה לו את החיים הוא רק עשה לה טוב. צריך ללמוד ממנו. הוא עשה הכי טוב, עד כדי כך שהאחיין שלו, רב, בא ואמר לדוד שלו – דוד חייא, פעטר חייא, מה אתה עושה לאשתך? הרי היא עושה לך את המות, ואתה כל כך מתייחס יפה, נותן לה כל מה שהיא רוצה וכו'. מה הוא ענה? כלל גדול, שלכאורה כן להלכה – לא בדיוק הלכה, אבל להלכה – שדיינו שהיא מגדלת לי את הבנים ומצילה אותי מהחטא. הוא רק היה נותן לה הכל. מה היה הסיפור? היא היתה יולדת לו רק תאומים והיה לה קשה מאד, הצטערה. מי היא רצתה לעשות ובסוף עשתה? זה השרש של הנושא, ששייך לכל הרבנים כאן, של מניעת הריון – היא רצתה למנוע הריון, אבל לא סתם חד-פעמי אלא טוטאלי, לשתות כוס של עקרין, שלא תוליד יותר בכלל. היא היתה יראת שמים. יש אשה שממררת לבעל את החיים, אבל מצד שני היא מאד יראת שמים, חרדית. היא חששה שמא זה אסור על פי תורה, שמא אשה מצווה על "פרו ורבו". מה היא עשתה? אשה חכמה. היא התחפשה לאשה סתם, שנתה את לבושיה לגמרי, שבעלה לא יכיר בה, ונכנסה לבית הדין שלו, בית המדרש שלו, כאשה אחרת. היא שואלת את בעלה, שלא מכיר אותה, האם אשה מצווה על "פרו ורבו". הוא אמר שלא, וברגע שפסק לה כך היא הלכה ושתתה כוס של עקרין, וכשנודע לו הוא בכה והצטער ואמר שהלואי שהייתי זוכה ממנה לעוד כרס, לעוד תאומים. מי התאומים העיקריים שלו, שביחד אתם היה לו כח מיוחד אצל רבי? רבי יהודה ורבי חזקיה. כשהם עברו לפני התיבה ואמרו "משיב הרוח" נשבה רוח, "מוריד הגשם" ירד גשם, וכשהגיעו ל"מחיה המתים", אם לא היה בא אליהו ומבלבל את הדעת היה בכחם להחיות מתאים. רבי הכיר בכך. היה בכחם להביא משיח ותחית המתים 'נאו'. זה כח של רבי חייא יחד עם ה"כרס" שהולידה לו יהודית שאין אצל אף אחד בעולם. מה כתוב לגבי "גוהרקי דרבי חייא"? קודם כל, הוא לא צריך שום תמיכה. כל הצדיקים בגן עדן צריכים שמלאכים יבואו וירימו, אבל רבי חייא לו – עולה בעצמו, הכסא שלו הוא מסוק עצמאי שלא צריך עזרה מאף אחד, "אם אסק שמים שם אתה" למעליותא, מגיע ישר לעצמות. רבי חייא הוא משהו מיוחד מאד בחז"ל, ודווקא הוא שאומר דברים אלה לגבי האשה, היתה לו אשה קשה מאד ואף על פי כן, כנראה מאד אוהב אותה. כנראה גם רבי זושא מאד אהב את אשתו, "אהבה שאינה תלויה בדבר", והראיה הדברים שהיו – לא תלוי בשום דבר בעולם, אהבה עצמית לגמרי. הוא אומר שאסור לתת לה דברים קשים לעשות, צריך לשמור עליה, לעדן אותה, לעשות לה טוב. נעשה להם חתונה, נדרוש את הגימטריא שלהם ונעשה להם סמל. חייא עולה 29 ו-יהודית עולה 15 פעמים חייא, המשולש של חייא, סכום כל המספרים מ-1 עד חייא, קשר מובהק ביותר. ביחד – 16 פעמים חייא, שהוא חצי חן – עולה ח"פ חן. ביחד יש להם 10 אותיות, משולש, ומתבקש להתחיל מ-4 אותיות החתן בשורה אחת:

ח  י  י  א

י  ה  ו

ד  י

ת

בשורה הראשונה רבי חייא, בשורה השניה שלש האותיות הראשונות של שמה, שם ה', שקובע ברכה לעצמו, אחר כך 'די', ובסוף ת. סמל מובהק ביותר של החתן והכלה. על היהודית הזו כתוב "דת יהודית". איני זוכר אם דרשנו זאת. מה פנות הסמל שלהם? אחת. בימים האלה מבקשים "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש". מסבירים שר"ת אחת הם שלשה דברים, שהכל אחד – ארץ ישראל, חיי העולם הבא, תורה. שלשת הדברים שנקנים ביסורים והכל ענין אחד. כנראה רבי חייא הכיר שאשתו כוללת כל אלה, ואמר "אחת שאלתי מאת הוי' אותה [יהודית זו] אבקש", היא גם ארץ ישראל (בה הוא חי), גם חיי העולם הבא וגם תורה, כל התורה שהוא זכה היתה בזכותה. בעיקר רבי חייא הוא כח התפלה, קשור לסימן הראשון של תשע"ז שאמרנו – חיות-שמחה יחד. אמרנו שחיות היא עבודת השתפלה ושמחה היא לימוד התורה. הולך יחד, ובכל אופן חייא הוא חיות, והחיות שלו היתה בתפלה. איך יודעים זאת? כי הגיע ל"מחיה המתים" וברגע שמגיע ל"מחיה", השם שלו עצמו, הוא פועל זאת במציאות, אם לא היו מפריעים לו בכוונה מן השמים. זו תוספת מאד יפה לרמז של חיות ושמחה, שהחיות היא רבי חייא. יתכן שהשמחה היא רבי, שהרי רבי חייא יחד עם רבי, תלמיד חבר של רבי. רבי הוא תורה יותר – גם רבי חייא הוא תורה, אבל מציינים אותו במיוחד במה שאין  לרבי, כח התפלה שלו. כתוב "ראה חיים" – אתה חייא, שאשתך יהודית, חייא במשולש, ועליכם אנו דורשים את הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", לא משנה מה היא עושה לך. אבל היא מולידה לי תאומים ותאומות, עוד כרס ועוד כרס, צדיקים גדולים מאד, וזה מספיק, די והותר. בכל אופן, אפשר ללמוד מרבי  חייא. כשיבוא בית דין של משיח נראה איך יפסוק כאן, כמו המשנה או כמו רבי חייא. נשאיר זאת פתוח.

לפני שנעזוב את רבי חייא נספר עוד סיפור: תוך כדי שהיא הצטערה היא עשתה לו ממש תרגיל – לא רוצה לומר מלת התואר על התרגיל הזה – כי לא רצתה להזדקק לבעלה, פחדה להכנס להריון. היא באה לרבי חייא ואמרה לו שכאשר הייתי ילדה קטנה, לפני הנערות, אבא שלי קדש אותי למישהו אחר – ככה אמא שלי ספרה. ממילא אני אשת איש, כל מה שגרנו יחד איסור גמור, כמה ריתות אנחנו חייבים. אני אשת איש – גמרנו את הסיפור. מה הוא אמר לה? היא אמרה זאת בשם אמא שלה, שאמא ספרה שכאשר הייתי קטנה אבא שלי קדש אותי. הוא אמר שקודם כל אמא שלך אשה, ולא מקבלים עדות מאשה. שנית היא קרובה, ולא מקבלים עדות מקרובה. אז היא הביאה אנשים שאמרו לרבי חייא שיש עדים שבאמת האבא קבל קידושין כשהיא היתה קטנה. היום ונורא, רבי חייא חי כל החיים באיסור עם אשתו?! כל זה כדי שהיא תפטר ממנו... אמרו שיש עדים, מה הוא ענה? כלל גדול בהלכה, "עדים בצד איסתן ותאסר". זה כלל של רבי חנינא שאומרים לגבי שבויה שבאה ומספרת – הכל, לא ידענו – "נשביתי וטהורה אני". מאמינים לה? מותרת לכהן או אסורה לכהן? סתם שבויה אסורה לכהן, אם רק יודעים שהיא נשבתה, שמא אנסו אותה. אבל האשה הזו, שהיא מעידה על עצמה ש"נשביתי וטהורה אני" מותרת לכהן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". היה סיפור אצל רבי חנינא שספרו אותו דבר, שיש עדים שהיא נשבתה, והיא בחזקת לא-טהורה, אז אין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", והוא ענה "עדים בצד איסתן ותאסר?!", שיבואו ונשמע אותם, ובינתים עדיין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". יש מי שאומר שהכלל הזה רק בשבויה, כי היא מותרת מדאורייתא. למה מדאורייתא שבויה מותרת? יש לה חזקת כשרות, וגם כתוב שדרך השבויות היהודיות מיד לכער את עצמן, לנוול את עצמן, על שוביהן – שלא יתקרבו אליהן. גם ווארט יפה, שליהודיה יש בטבע לנוול את עצמה כדי שלא יגעו בה. מה זה מזכיר? גיסה של רבי מאיר, הבת של רבי חנינא בן תרדיון. לא כתוב שהיא נוולה עצמה, רק שכל הזמן טענה שהיא נדה. הושיבו אותה בבית זונות והיא הצילה עצמה כך. איך רבי מאיר ידע שהיא טהורה? שהוא נכנס כגוי וכך היא השתמטה ממנו והוא הבין שכך עושה כל הזמן. בטבע של בת יהודיה שהיא מנוולת עצמה. לכן כל האיסור שלה לכהן הוא רק מדרבנן ואפשר לומר סברת "עדים בצד איסתן ותאסר", אבל כאן שיש חשש דאורייתא אולי לא. בכל אופן רבי חייא אמר כך, וכך כנראה ההלכה. בסיפור של רבי חנינא העדים היו במקום ליד איסתן ומשם בא הניב הזה. רואים שרבי חייא פוסק כך ולכן התיר לעצמו את אשתו, לא קבל את הסיפור, בכל אופן היא שתתה כוס של עיקרין. מתוך זה היה סיפור בתשס"ד, לפני 12 שנה, שהרבנים כאן בארץ השתמשו בנימוק הזה של "עדים בצד איסתן ותאסר", פרשה מאד חמה. מישהו זוכר? הפרשה של הפאות הנוכריות מהדו. היו כאלה שאמרו שאלה פאות שהכינו בהדו לשם ע"ז ולכן זה "אביזרייהו דע"ז" והוציאו לעז על כל הפאות של הנשים. מישהו זוכר איזה רב התיר מטעם "עדים בצד איסתן ותאסר"? שקודם יבואו העדים לכאן ויעידו. הוא התיר את הפאות וכך התקבל בכל הרחוב החרדי. הרב שפרן מבני ברק. היתה שנה שלימד כאן בישיבה בכפר חב"ד. רב חסיד גור, הוא גם למד ב-770. בכל אופן, זה הסברא שהוא השתמש בה בהלכה, ומי שהולך על הכלל הזה בגמרא – יותר מרבי חנינא, כי הולך עליו גם מדאורייתא – הוא רבי חייא. גם דבר נחמד בפני עצמו.

הוא מחזק את הסברא שלנו, שמה שהוא שם יפי ובנים יחד לא רק שלא סותר אלא אפילו היינו הך. הוא עצמו אומר שאת אשתי אני רוצה בשביל הבנים, מגדלת את הבנים ומצילה אותי מהחטא. יתכן שמצילה אותי מהחטא שייך ליפי. מגדלת את הבנים – "אין אשה אלא לבנים". מצילה מהחטא ביפי שלה – "אין אשה אלא ליפי". בכל אופן, יפי ובנים הולכים יחד בטבע, וכך מצב האמתי של עם ישראל, ש"בנות ישראל נאות" וגם פוריות, הא בהא תליא. בכך אפשר להבין את החלוקה בין יפי ובני לתכשיטי אשה. למה לחלק בין יפי לתכשיטים? אתה רוצה שהאשה תציל מהחטא, אז אם יפה מה טוב ואם לא שתתקשט. למה הוא מחלק? אפשר לומר בצורה הכי פשוטה שאומר יפי-בנים בשנות הפוריות, ומה אחר כך? יש לך אשה כבר בת ארבעים פלוס, כבר לא יפי ובנים, אז כמה שיותר תשמר את היפי עם תכשיטים. אפשר לומר שזה החילוק – שהיפי והבנים הם באותם שנים, באותו פרק חיים, ותכשיטי אשה גם אחר כך. אפשר לומר בדרך דרוש – מתי יש לך כסף לקנות לה תכשיטים? בשנים הראשונות אין לך כסף עדיין לקנות לה תכשיטים, אבל יותר מאוחר ה' עוזר, כבר יש לך כסף, ואפשר לקנות הרבה תכשיטים. זה עוד יותר יחזק את הווארט שהיפי והבנים הולכים יחד.

הלאה: איך הוא מעדן אותה? בכלי פשתן. מה כתוב בהמשך הגמרא לגבי פשתן? [שמנוול את השפתים, עושה ריח רע מהפה.] בהמשך הגמרא כתוב שכופין אותה לעשות בצמר, עיקר המלאכה שלה, אבל לא בפשתן – לא רק לדעת רבי חייא, אלא בכלל – כי שמים את הפשתן בפה והוא מכער אותה. כאן יש אותו ממד לכולי עלמא, שלא נותנים לאשה לעבוד בפשתן כי עושה שפתים עבות ומסריח. יש בפשתן חסרון ויתרון, לא נותנים לאשה לעבוד בפשתן אבל אם אתה רוצה לעדן אותה תן לה ללבוש פשתן. למי יש הסבר? מה המקור של פשתן בתורה, איפה רמוז לראשונה? הנהר הראשון שיוצא מגן עדן, פישון שמגדל פשתן. אומרים שפישון הוא הנילוס ופשתן בא ממצרים. פישון הוא הנהר הראשון שסובב את כל ארץ החוילה, מצרים, עם ה-ס הראשונה בתורה. אפשר גם להטביל אותה בפישון, ודאי יעדן אותה. להלביש בפשתן מעדן אבל לעסוק בפשתן, שתשים בפה, כבר מכער – ממש דבר והיפוכו. היא כן צריכה לעסוק בצמר, שכלאים עם פשתן, שעטנז. צמר ופשתים הם כמו בשר וחלב, אחד חסד ואחד גבורה. בבשר וחלב הבשר הוא הגבורה והחלב החסד, כמו שנגיע. בצמר ופשתים הצמר הוא החסד והפשתים הגבורה. אסור לתת לה לעבוד בפשתים, מכער את השפתים ומסריח את הפה, אבל לבשר זה דווקא טוב. צמר הוא מהחי ופשתן מהצומח. צריך להבין יותר טוב, זו בחינת גבורה, יש משהו טוב ומשהו לא טוב. [מפשתן עושים תכריכים כי מכלה את הבשר, כך מעדן.] מכלה את הגראבקייט.

נראה בקיצור עוד כמה דברים כאן בהמשך:

יש כאן סוגיה של "מכירה", שאם התינוק מכיר את אמא שלו אסור להפריש אותו ממנה ולמסור למינקת אחרת כי לא ינק ממנה. יש פה מחלוקת כמה זמן לוקח להכיר את האמא, אחד אומר ששים יום, השני שלשים יום והשלישי חמשים יום ויש מי שאומר שכל אחד לפי טבעו, לא זמן קצוב. נאמר רק ווארט חסידי, מה זה להכיר את האמא, שברגע שהתינוק מכיר את האמא לא מוכן לינוק מאמא אחרת? אמרנו שאת כל הסיפורים כאן אפשר לתרגם ל רבי וחסיד. מה זה אומר לגבי רבי וחסיד? דבר פשוט מאד, ברגע שהחסיד, הבחור או מי שלא יהיה, כבר מכיר את הרבי שלו, מקור ההנקה שלו, הוא לא מוכן לינוק מאשה אחרת, עד כדי כך שזה פיקוח נפש כמו שכתוב. רק שיש מחלוקת בהתחלה כמה זמן זה לוקח, שיעור אחד, שלשים יום וכו'. נאמר בעל פה את ההמשך. בדרך כלל הכרה היא בראיה. אשה אחת לא רצתה להניק את בנה, אז שמו אותה בשורת נשים והעבירו את התינוק, וכשהגיע לאמו הוא הסתכל עליה. היא כבשה את פניה בקרקע כי לא רצתה להניק ואמרו לה להרים את ראש ו"שאי את בנך", את חייבת להניק אותו כי אי אפשר למסור לאחרת, הוא כבר מכיר אותך. אם כן, הכרה היא בראיה. שואלת הגמרא מה לגבי תינוק סומא ועונה שיכול להכיר לפי הריח או לפי הטעם – הריח של אמא שלו וטעם החלב שיונק ממנה. מי מדבר הרבה פעמים על מראה-טעם-ריח? רבי נחמן בסיפורי מעשיות, מקביל לנר"נ. כאן, אם נדרוש את כל הסוגיא הזו לגבי הכרת הרבי שלך – הכרה היא גם כמו התאהבות, שאתה כבר לא מוכן למישהו אחר, רק ממנו. קודם כל, זה מצב של יניקה – בלימוד תורה יניקה היא גירסה. מוחין הם כבר סברא. כתוב שגירסא מקבלים רק מאחד, וכשאתה גדול לא נורא שתשמע מהרבה. אבל היניקה היא ההתאהבות. מוחין הם שכל ויניקה במדות – צריך למסור את הלב. יש להכיר במראה, יש להכיר בטעם – בטוב טעם של הלימוד – ויש בריח. עוד פעם, יש אחד שמתאהב, הולך על רבי, שהוא רואה אותו כשהוא מדבר. הדבור שלו הוא ההנקה – הוא רואה אותו מוסר את השיעור, לא סתם רואה אותו. הוא לא צריך להבין יותר מדי את השיעור, כמו שמספרים על חסידים שהגיעו ל-770 ואף שלא מבינים אידיש בכלל הרבי 'קנה אותם' כשראו אותו מדבר. הכרה היא גם לשון נישואין, כמו שאמרה רות לבעז "להכירני ואני נכריה", נבאה שעתיד לשאת אותה לאשה. יש התקשרות על ידי הטעם, שטועם את הלימוד, את ההנקה. לכאורה הכי פשוט, שאחרי שטעם חלב אם של אמא שלו הוא לא מוכן לטעום ממישהי אחר. יש שהתקשרות היא הריח, שהוא הריח בו משהו, חוש משיחי, "והריחו ביראת הוי'". אפשר לומר שאצל חסיד ורבי התקשרות שעל ידי ריח היא שהוא מריח את יראת השמים של הרבי. יש כמה סיפורים, גם בברסלב, של התקשרות מתוך הרחת יראת שמים של הרבי. אז יש לטעום את טוב הטעם בתורת הרבי, יש לראות את הפנים המאירות והמסבירות. איפה זה בגמרא? רבי ורבי מאיר שלנו, שאם הייתי רואה אותו מפניו הייתי מחודד על אחת כמה וכמה. אני עדיף מחברי שראיתי אותו מאחוריו, לא ראיה מלאה – שמע את השיעור וטעם, אבל אם היה רואה היה משהו אחר. [מה עם שמיעה?] הגמרא לא מזכירה כאן. קול יש אם נוהגים, מנהג רצוי, שהאמא שרה לתינוק תוך כדי הנקה, אז הוא יכול להתאהב בקול. [איך הם בספירות?] טעם בדעת, ריח בכתר וראיה בחכמה.

אמרנו שיש פה שתי סוגיות גדולות. סוגיא אחת בדף ס, א, שאין כעת המקום ללמוד בעומק, הוא הנושא של חלב מהלכי שתים, דם מהלכי שתים וגם בשר מהלכי שתים. יש שלשה דברים ששאלה אם מותר או אסור לאכול – חלב בני אדם, דם בני אדם ובשר בני אדם. כאן בגמרא כתוב רק לגבי דם וחלב, אבל בברייתא – אחד המקורות שלא כאן, בספרא – עיקר הדיון לגבי בשר. נאמר בקיצור: יש בזה מחלוקת מפורסמת, עצומה, בין הרמב"ם לשאר הראשונים – הראב"ד חולק עליו במקום, והרמב"ן והרשב"א בחיבוריהם חולקים על הרמב"ם, ובסוגיא הזו הכי לעומק שיש כאן בכלל הוא הר"ן על הסוגיא. עמוד שלם של ר"ן, שמסכים עם הרמב"ם. הר"ן בדרך כלל נוטה לרמב"ן, הוא מבית מדרשו, וכאן חידוש שהר"ן מביא את כל סברת הרמב"ן ואז מצדד עם הרמב"ם. גם נושאי הכלים לרמב"ם מאריכים בזה. מה הרמב"ם אומר? בהלכות מאכלות אסורות פ"ב ה"ג אומר הרמב"ם שאף על פי שכתוב בספרא שאין בבשר אדם לא תעשה, אין לאו באכילת בשר אדם, יש בו איסור עשה מדאורייתא – "לאו הבא מכלל עשה עשה". מאיפה לומד זאת מהרמב"ם? מהפסוק בפרשת ראה על שבע החיות הטהורות "את זה תאכלו", סימן שלא תאכלו משהו אחר חוץ מהחיות האלה. כלומר, אל תאכלו בשר אדם. זה לאו שבא מכלל עשה שהוא עשה, כך פוסק הרמב"ם. הראב"ד על המקום חולק, ומביא מהגמרא כאן, שכמו שהחלב מותר לגמרי ואפילו הדם מותר לגמרי כך גם הבשר. כדי להבין את הסוגיא צריך ללמוד את הספרא בשני מקומות, גם בפרשת שמיני, על הפסוק הראשון של בהמות אסורות באכילה – "אך את זה לא תאכלו, את הגמל". כתוב גם בשמיני וגם במשנה תורה, בפרשת ראה, לומדים מיעוטים מ"אך את זה". כאן המיעוט מ"הוא" ובספרא המיעוט מ"זה", "את זה לא תאכלו" ומשהו אחר כן תאכלו. יש רק פעמיים בתורה חמש מלים רצופות (ביטוי שלם) של שתי אותיות, "כי יד על כס יה" ו"כי גם זה לך בן". אבל יש כמה מקומות שיש ארבע מלים כאלה – שעשוע של תורה – ומתוכם פעמיים כתוב "אך את זה לא", התחלת מאכלות אסורות. מה שנחמד במלים האלה, "אך את זה לא תאכלו", שהמלה "תאכלו" כוללת את המלים "אך את... לא", נשארת המלה "זה" והאות ו, שהיא ממוצע האותיות זה. פנינה. בכל אופן, זה מקור הלימוד מה מותר לאכול באדם, בשר/דם/חלב. יש פה שלשה דברים שדנים בהם. הרמב"ם מסכים, כפי המפורש כאן בגמרא, שבחלב ודם אין איסור בכלל. כל המחלוקת היא לגבי בשר. הראשונים האחרים אומרים שגם בשר אותו דבר, כמו דם וחלב – בבשר אדם אין איסור, לא לאו ולא עשה – והרמב"ם אומר שיש איסור עשה. ראשי התיבות של חלב-בשר-דם הוא חב"ד, אך האם הם חב"ד לפי סדר זה? לכאורה לא הייתי אומר שחלב הוא חכמה, בשר הוא בינה ודם הוא דעת. חלב הוא חכמה, צד ימין, כמו בבשר וחלב. אם היה רק בשר וחלב באמת בשר היה בינה, זה ימין וזה שמאל, אבל יש כאן דם. אם חלב בחכמה ובבשר בבינה דם הוא דעת, ואפשר לומר ככה, אבל לכאורה יותר טוב – בלי ראשי התיבות – לשים דם באמא, כי כתוב שכל האודם מהאם. [שם הבשר והדם יחד, אודם שממנו בשר.] נכון, כי "אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה", יש ביניהם תלות. בשר הוא הגוף, הגוף הוא התפארת ששרשו בדעת, הקו האמצעי. לכן יותר טוב לשים חלב בחכמה – קו ימין מתפשט עד הנצח, ששם החלב. בגידול הילד מערכת האינדורקינית, ההורמונים, היא בנצח. חלב הוא ודאי ימין, ועל בינה ודעת אפשר קצת לדון, אך בפשטות דם הוא מצד אמא ועמו הולך הבשר בקו האמצעי, הגוף עצמו.

נאמר רק ווארט אחד, שמי שהסוגיא הזו מענינת אותו יסתכל במלבי"ם בפירוש הספרא על הפסוק "אך את זה לא תאכלו את הגמל". עיקר הלימוד לגבי כל הדברים האלה הוא בין גמל למהלכי שנים. יוצא שבענינים האלה, של אכילת אדם – קניבאלים אוכלים בני אדם, עם הדם והחלב, הכל יחד – או שאתה גמל או שאתה בן אדם. מענין שבכל הדברים האסורים התורה מציינת את כדבר ראשון את הגמל. התורה לא כותבת בהמות שאין להן שום סימן, אלא רק בהמות שעם סימן אחד כי יש הו"א שאפשר לאכול, והראשון ביניהן הוא דווקא הגמל, דווקא ממנו לומדים לגבי האדם. גמל בגימטריא חכמה, כח-מה, כח-אדם. היום מדברים הרבה על כח אדם שצריך כדי לעשות דברים. כח אדם הוא כח-מה, בגימטריא גמל.

מה אומר המלבי"ם? ווארט יפה, ששייך לנושא שמזכירים בזמן האחרון. מה אפשר ללמוד מהתפריט של אדם הראשון בגן עדן מקדם? האם נשאר מזה משהו במציאות? המלבי"ם כותב שם יפה, מצדיק את הרמב"ם ולא מטעמו. הרמב"ם לומד לאו הבא מכלל עשה של "אך את זה תאכלו". המלבי"ם אומר שה' אסר על אדם הראשון לאכול מן החי ולנח ה' התיר, הוא קרא לחי רמש. אומר המלבי"ם שאדם אינו רמש, אז ההיתר לא כלל את האדם והוא נשאר באיסור המקורי שלו, שגם היה "לאו הבא מכלל עשה" – ה' התיר לאדם לאכול מהצומח, אך לא אסר עליו בפירוש לאכול חי. החי נאסר על אדם בלאו הבא מכלל עשה, וזה כלל אכילת אדם, שלא הותרה. הוא מאריך, אך בקיצור אומר שיש שם לימוד מגן עדן מקדם, והלימודים כאן בסוגיא הם להתיר חלב ודם, כל אחד בפני עצמו. דם אסור מדרבנן בדפריש, ומדרבנן היונק מאשה כיונק מהשרץ. [האיסור לנו הוא מדין "מי איכא מידי"?] שאלה טובה בכלל איך לומדים מלפני מתן תורה, אבל הוא מביא מהגמרא שלומדים מהיתר הבשר לנח ונשאר האיסור לאכול בשר אדם. יש לו שיטה אחרת, והחידוש הוא שבדיני מאכלות נשארה לנו שארית מגן עדן. זה חידוש גדול, שאולי זה פתח ללמוד בכלל. השאלה שלנו, השאלה של הרב קוק, האם לעתיד לבוא יהיה תפריט צמחוני כמו בגן עדן. בכל אופן, אם אין שום אסמכתא שנשאר איזה רושם מגן עדן יותר קשה לומר שנחזור לשם, אבל אם בהלכה – כמו בסברת המלבי"ם – נשאר גם עכשיו משהו מגן עדן, שבעשה אסור לאכול בשר אדם, יש איזו אחיזה בגן עדן. כדאי לראות את המלבי"ם.

נעשה עוד גימטריא מאד יפה: בכל הסוגיא הזה קוראים לבני אדם "מהלכי שתים". מאיפה זה בא? איך בדרך כלל קוראים למין האדם? מדבר. למה כאן – וגם בספרא, בכל הסוגיא הזו – האדם מכונה "מהלכי שתים". כל הבהמות הולכות על ארבע, או יותר, ואדם הוא מיוחד שהוא זקוף קומה – בזכות שהוא הולך על שתים הוא מסתכל על השמים. למה צריך להתייחס לזה כאן? [יש בדיני חיות הולך על ארבע.] רואים קודם שזה משהו עצמי באדם. [מדבר הוא סוג אחר, במהלך על שתים הוא פחות אנושי.] צריך לחשוב על זה. "מהלכי שתים" הוא כפולת אדם? בגימטריא אדם פעמים חוה. יכול להיות קשר בין שני הכינויים האלה, 'מדבר' ו'מהלכי שתים'? יש הרבה חסידות למה קוראים לאדם 'מדבר' ולא 'משכיל', "ויהי האדם לנפש חיה". הרמב"ם עצמו מביא את הפסוק "נפש חיה", כאילו הוא כן חיה. המלבי"ם כותב שלא מצאנו בשום מקום בתנ"ך או בחז"ל שאדם נקרא חיה סתם, ולכן נפש חיה וחיה הם שני דברים שונים. זה ווארט חשוב, שהאדם הוא "נפש חיה", אבל כותב המלבי"ם שבשום מקום האדם לא נכלל בשם "חיה". הוא אומר ש"נפש חיה" הוא כמו התרגום, "רוח ממללא", שמכאן הביטוי 'מדבר'. רש"י כותב שהוסיף לו "דעה ודבור", כולל בזה גם שכל, אבל התרגום לא אומר את השכל אלא רק את הדבור. שוב, מה יכול להיות הקשר שדווקא מהלכי שתים יודעים לדבר? קודם כל, יש קשר בין הליכה ודבור בניבי לשון הקדש? הרבה, החל מרכילות, ועוד הרבה פסוקים. גם בחושים של החדשים חדש הדבור הוא ניסן וחדש ההילוך הוא סיון, העצרת של פסח. קודם דברנו על יפי, בנים ותכשיטים. אפשר להקביל אותם לחגים, וגם להבין למה רבי חייא שם את היפי והבנים יחד והפריד את התכשיטים. כנגד איזה חג תכשיטים, שצריך במיוחד לקנות לאשתך תכשיטים? סוכות, זה נוי סוכה. הגם שחב"ד לא כל כך נוהגים בנוי סוכה... אבל בסוכות יש ענין מיוחד, כל מי שנשוי כאן, לקנות אחד התכשיטים לאשתך. זו הצעה מעשית. לפי זה יפי ובנים שהולכים יחד הם פסח ושבועות, פסח ועצרת, שהולכים יחד. אם נאמר שיפי ובנים הם פסח ושבועות מובן שהולכים יחד, ואילו תכשיטי אשה – כשהיא כבר יותר זקנה – בסוכות. אפשר לומר שהסדר שלו הוא לפי החגים – "אין אשה אלא ליפי" בפסח, "זכרתי לך חסד נעוריך", "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן", היפי הטבעי הוא חדש האביב; הבנים הם בשבועות, התורה נועדה לבנים, "אלמלא האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא"; והתכשיטים הם בסוכות. שוב, יש קשר בין דיבור להילוך על שתים? [ציפורים גם הולכות על שתים.] בדיעבד, כשהן לא עפות. בכל אופן, יש חכמה מיוחדת של "שיחת עופות". כנראה גם בהמות מדברות, אבל לא מציינים זאת, לצפורים יש יותר חוש הדבור. [זמן של דיבור ושל הליכה אצל ילד הוא שנתים.] יפה, יתכן שבפיתוח הילד גיל הדבור וגיל ההילוך הולכים יחד, באותו פרק, בערך גיל שנתים – סוף היניקה לפי רבי אליעזר, גם לפי הפשט, רק שרבי יהושע מתיר להמשיך עד גיל 4-5. בסוף היניקה של כד חדש הוא גם הולך וגם מדבר, כנראה שיש קשר ביניהם. [כשהוא הולך על שתים מסתכל לא רק על השמים אלא על האדם השני.] נכון, "אשגחן אפין באפין". רבי אייזיק אומר שלהסתכל קדימה זה יותר מלהתסכל למעלה. הסתכלות למעלה היא קבלה מלמעלה, עדיין השתלשלות או התלבשות, אבל הסתכלות קדימה היא השראה. בסדר, זה חומר למחשבה על "מהלכי שתים" ו'מדבר'.

יש פה שלשה דברים שרב יוסף אומר 'הלכה'. קודם הוא אומר "הלכה כרבי יהושע", שאפשר להניק אפילו ארבע וחמש שנים אם לא עשו הפסקה, אפילו ילד שנושא חבילה על כתפיו. למה הוא אמר ארבע-חמש? יש מי שמסביר פשט שארבע אם הוא ילד בריא וחמש אם הוא ילד חלש, שצריך לינוק עוד שנה. יתכן שיש עוד הסברים למה אמר ארבע-חמש. קודם פסקנו כרבי אליעזר, אבל הכלל הגדול שרבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, ובא רב יוסף (בגימטריא משיח) וצריך לומר כאן בפירוש שביניקה הלכה כרבי יהושע. נאמר משהו יפה לגבי עצם המלה הנקה, שחוזרת הרבה בדפים האלה – שייך ל-יג מדות הרחמים, מדת "ונקה". לכאורה שרש אחר, נקה ו-ינק, אבל מצד השער אותו דבר. למה רמוז דווקא ב"ונקה"? כי אור אמא יונק ממזל "ונקה", המזל התחתון. רמז כל כך מובהק, שמסתמא מישהו חייב לומר, אך איני זוכר אם כתוב.

אחר כך כתוב:

תניא רבי מרינוס [שמוזכר רק פעמים ספורות בש"ס.] אומר גונח [מצער הלב.] יונק חלב בשבת [מותר לו לינוק ישר מהבהמה, הכי טוב מעז, בפרט לקראת תהא שנת עז. יש שלטים בכל הארץ 'זה עז'. כבר רמזנו שבשנה הבאה כדי להשקיע בעסקים של עלי זית לתרופות, אבל זו גם שנה מאד טובה בשביל המשקיעים שלנו, הגבירים שלנו, להשקיע בתוצר עזים. זה מאמר מוסגר, בכל אופן מי שיש לו מחלת לב וטוב לו חלב מותר לו לינוק מהבהמה אף שיש בכך "מפרק". למה?] מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד [לא צריך להוסיף פעולה כדי שיהיה לאחר יד, אלא כך ממילא ביניקה.] ובמקום צערא לא גזרו רבנן ["כלאחר יד" רק מדרבנן, ובמקרה צער לא גזרו. תוס' מחלקים בין שני סוגי צער, גם חשוב, יש צער שאתה רעב ויש צער שאתה חולה, או סתם צער שאתה רוצה מאד. קצת קשה על התוס' שבהמשך הגמרא כתוב שצער משום רעב עלול להגיע לפקוח נפש, ואז הכל מותר. אם כן, יש שלש דרגות – רעב-חולי-רעב. יש רעב שהוא פחות מחולי, לפי התוספות, ויש רעב שהוא יותר  מחולי, פקו"נ ממש שצריך מיד לתת לו  משהו לאכול.] אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס [שאם גונח מחולי לב מותר לו לינוק בשבת.]

תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא:

המימרא השניה קשורה לסוגיא, אבל השלישית לא, רק שמביאים כי גם בה "אמר רב יוסף הלכה כ...", כך אומר רש"י. מענין שזו ההופעה היחידה של החכם הזה, בכל הבבלי והירושלמי. נחום איש גליא מיד מזכיר את נחום איש גמזו, הרבי של רבי עקיבא. לא רק נחום איש... אלא נחום איש ג.., ו-גם בגימטריא גלי, כך שכל ההבדל הוא שבמקום ה-א של גליא יש זו של גמזו. אמרנו ששנה הבאה היא "עם זו", יש "עם זו" ויש גמזו ויש גליא, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ה-א היא נפלאות. זכינו לפגוש מישהו שבעזרת ה' נלמד את כל הש"ס ישר והפוך ולא נפגוש אותו שוב. מענין שיש שני נחום שמכונים "איש". מה אומר נחום איש גליא? שאם יש לך מרזב או צינור בגג שנוטף מים, נשבר, כי גדלים שם קשקשים, איזה עשבים, וסותמים את המרזב. המים, במקום לרדת לארץ, נשפכים על הגג וזה דולף לתוך הבית. יורד לך על הראש וגם מקלקל לך את הבית ואת הכלים. אז הוא אומר שמותר ללכת ולדרוך על העשבים האלה, על הקשקשים, עם הרגל שלך – כבר שינוי – ולמעוך אותם ובכך לפתוח את הצינור ואז הכל בסדר, המים יורדים לארץ. למה מותר לעשות זאת בשבת? כי מתקן מנא כלאחר יד. תיקון אסור, אפילו כלאחר יד, אבל "במקום פסידא לא גזרו רבנן". יש פה שני דברים ש"לא גזרו רבנן", מפרק כלאחר יד משום צערא ומתקן כלאחר יד במקום פסידא. כמו שרש"י כותב, הסוגיא הזו היא כדי להשלים שלש רמות שבא רב יוסף, בגימטריא משיח, וצריך לומר שהלכה כפלוני. תמוה שצריך לומר שהלכה כרבי יהושע, שהרי כלל גדול שהלכה כמותו מרבי אליעזר, ובכל זאת צריך לומר. אחר כך אומר שהלכה כרבי מרינוס, שנזכר עוד קצת אבל הוא דמות לא ידועה, ועוד יותר שהלכה כרבי נחום איש גליא, שכלל לא מוכר, וכל שכן שצריך שרב יוסף יאמר שהלכה כמותו. הראשון הוא שתינוק יכול לינוק עד גיל חמש, השני שאם יש לך כאב לב מותר לך לינוק ישר מהעז בשבת והשלישי שאם התקלקל לך הצינור על הגג כי גדלו בו עשבים או משהו מותר לך לתקן כלאחר יד עם הרגל שלך כדי לפתוח את סתימת הצינור, שהמים לא ידלפו לתוך הבית שלך. מי מבין מה כאן שלש המדרגות? שתי המדרגות האחרונות כמו מל-מל, לעשות דברים לאחר יד בשבת, שאסורים רק מדרבנן, במקום צער או במקום הפסד שלא גזרו. מה רוח הדברים כאן? שרבנן אוהבים אותך, לא עושים חיים יותר מדי קשים. הרבי אוהב אותך, במקום צער אומר שבסדר, תינק מהעז בשבת, ולא רק אוהב את הגוף שלך אלא גם את הכסף שלך, את הבית שלך, ובמקום הפסד מותר לתקן את הצינור כלאחר יד בשבת. חשוב מאד שרבנן אוהבים אותך, לא מקשים על החיים. מה הדבר הראשון? שאפילו חבילה על כתפו של הילד מותר לו לינוק מאמא שלו אם לא היה הפסק, אם היה רצוף. כל פעם צריך לבוא משיח ולומר שכך ההלכה, לאשר זאת, לשים הכשר של רב יוסף. מה המבנה כאן? מצד אחד שני האחרונים הולכים יחד, דיני שבת. מצד שני שני הראשונים הולכים יחד, כי עוסקים ביניקה. קודם כל, מן הסתם מדובר כאן הכל בפרצוף יניקה. בתוך פרצוף היניקה עצמו יש מושכל-מורגש-מוטבע דיניקה. בכל פרצוף יש חב"ד-חג"ת-נה"י, מושכל-מורגש-מוטבע. כשאני לומד כאן זה מה ש'בא לי' לומר: כשהילד גדל הוא מתפתח. יש ילד שזוכה, לא רק כי חזק או חלש, אלא האמא גם גבורה גדולה – לאיזה אמא יש חלב חמש שנים? משהו לא מצוי בכלל. אבל אם יש לאמא חלב חמש שנים והוא ינק כל הזמן הזה הוא יהיה ילד חכם מאד, חזק מאד, ותהיה לו חבילה על כתפו והוא ימשיך לינוק. איזה תסביך זה יפתח אצלו – על זה דברנו פה לפני כמה שיעורים. יתכן שזה יפתור לו את כל התסביכים, יש לומר כך. בכל אופן, זה "מוחין דיניקה", שיונקים לו ארכה גדולה לינוק כמה שיותר. לא ראיתי אף אחד שיאמר שגיל חמש אינו גבול. אומרים שהשיעור של חבילה על כתפו וארבע-חמש זה אותו דבר, אז קצת משמע שיותר מחמש לא. כי אם היה יותר להמשיך היה אפשר לומר שחבילה על כתפו זה גיל עשר. כאב לב שמתיר לינוק בשבת אני שם במורגש, הלב של פרצוף היניקה. הפסד שמתיר למעוך ברגל – רגל היא נו"ה – ולתקן מנא כלאחר מיד שייך לנה"י דיניקה. [למה קשור ליניקה?] כל דבר פרקטי, בעיה בחיים, כשאינך יושב בבית המדרש ועוסק בעולמות עליונים, שייך בכללות לפרצוף יניקה. פרצוף יניקה הוא ז"א, אדם שחי בעולם הזה ולא דבוק למעלה באלקות. פרצוף יניקה הוא טבע של אדם שנולד. עיבור הוא אדם שלא נולד, עדיין ברחם, אף על פי שהוא מסתובב כאן – בנפש שלו הוא נולד בתוך המציאות. פרצוף היניקה בכלל הוא אחד שנולד במציאות, מתמודד איתה וחי בעולם הזה – אדם רגיל, פרצוף ז"א בכלל. יש להרחיב לו את השכל, לתת לו לינוק יותר זמן מאמא שלו, והיינו גם לימוד גירסא מהרבי שלו; יש התחשבות בצער הלב שלו, שלא גוזרים גזירות בשבת; ואותו דבר אם יש איזה הפסד, לא אומרים שהבית שלך ילך פייפן, עושים לו קולא להתחשב במציאות שלו.

הסוגיא הגדולה הבאה, שגם לא נכנס אליה ממש, רק נזכיר שפעם היה בין החבר'ה שלנו מקרה שדנו בו הרבה, הוא מינקת חברו. זה סיפור מאד רציני היום בהלכה, האם חייבים את כל ה-כד חדש או שאפשר לעשות כל מיני קולות. הרבנים, גם היום, מחפשים קולות, כי מאד קשה להכריח את הזוג שרוצים להתחתן לחכות שנתיים. האם יש הבדל בין גרושה לאלמנה זו מחלוקת הראשונים, רבי שמשון הזקן ורבינו תם. רבי שמשון אומר שבגרושה אין בעיה, כי הבעל הקודם דואג לתינוק, הוא חי, ורבינו תם חולק עליו. בסוגיא הזו יש הרבה "לא פלוג רבנן", אף שיש הרבה סיבות להקל. כאן ההיפך מקודם, שהתחשבו בצער והפסד, וכאן יש דין שעושה עגמת נפש עצומה – זה מהדינים הקשים בהלכה, ההכרח לחכות כד חדש. אלא מה? יש פה משהו מענין, שהרמב"ם לא מביא ותמהים למה לא, שאותו רב נחמן שהקפיד לחכות, ולא לפסוק כמקילים, היה פעם אחת סיפור של נשים שהתאלמנו בבית ריש גלותא ולהן התיר להתחתן מיד כי מוסרים למינקת אחרת. בדרך כלל החשש שהמינקת האחרת תתחרט, ופתאום יוותר מצב שאין מי שיניק את התינוק וזו סכנה, הוא יכול למות. כל הגזרה היא בגלל החשש הזה. אומרת הגמרא שלגבי בית ריש גלותא, מכיון שהם אנשים קשים ואלמים – מאויימים, שפוחדים מריש גלותא – המינקת פוחדת לחזור בה. מכל הסוגיא הזו רואים שלכאורה, על פי פשט, כמה שהגזרה בסוף קשה – הרוח שכולם רוצים להקל אבל לא מקלים – יש מקרה מסוים שרב נחמן, עליו סומכים, מקלים לגמרי, כי ריש גלותא הוא אדם אלים. לכן אפשר במקרה הזה להקל לגמרי, שאפשר מיד להתחתן. כשאנחנו דנו בזה לפני כמה שנים היתה השאלה מה הדין הזה, דין רוחני? לא יקרה שום דבר לתינוק, אני בטוח שיהיה בסדר, ואף על פי כן יש כזה דין קשה. דרך אגב, גם בשו"ע כבר יורדים מ-כד חדש, כמו הדעה של יח חדש ויש מי שמקל יותר. גם פלא, כי בגמרא חד וחלק שיש כל הדעות וח"ו לפסוק פחות מ-כד חדש חוץ מיום הלידה ויום האירוסין. גם פלא שצריך להדגיש זאת. שוב, ההתלבטות שלנו היתה – אם זה משהו רוחני אין לי מה לעשות, אבל מצד אחד משמע בגמרא שזה לגמרי משהו פרקטי, רק לחשוש לחיי התינוק שלא ימות, ועושים שמיניות באויר, כל חשבון אפשרי, כדי להבטיח את בריאותו, ואז פתאום בא מקרה שאותו רב נחמן, שהכי מחמיר, הוא הכי מיקל כשיש אדם אלים. הר"ן ועוד שואלים למה הרמב"ם לא פוסק את הסיפור של ריש גלותא. יש תירוץ אחד שלו, שכנראה שאין כאלה אנשים אלימים ומאויימים, דבר שלא שכיח כלל וכלל לא צריך. זה לא מספק כל כך. קודם כל, צריך כן להביא זאת רק בשביל לראות ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". ברגע שמבינים את הפרט הזה, שאותו רב נחמן המחמיר הוא הכי מיקל, יורדת כל ההלכה הזו מהשמים לארץ. ברגע שמורידים את ההלכה בהחלט יתכן שיש עוד מקרים להקל, הגם שלא כתוב. היתה לנו הרבה מחשבה בדין הזה, שמאד טעון. השאלה למעשה היא למה הרמב"ם לא כותב את ההלכה.

נקפוץ לדף סא, א:

אמר רב הונא בדק לן רב הונא בר חיננא [גם ברי"ף וגם ברא"ש זו פסקה חדשה. מה פירוש? משהו חינוכי, בשביל ר"מים בישיבה, ובפרט בשביל כולל שלומדים רבנות. רב הונא בר חיננא בדק לן, הוא בחן אותנו אם אנחנו יודעים הלכה וגם יכולים לחדש הלכה. מכאן אסמכתא שצריכים לבחון תלמיד, דווקא תלמיד טוב וממולח – צריך להמציא לו איזו הלכה לא ידועה, לשאול איך הוא פוסק.] היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק [יתכן שאומר זאת כי לא רוצה להחליש אותה. זה ממש סיפור מעשי, מצוי מאד היום, שהבעל מעדיף שהאשה לא תניק כל כך מכל מיני סיבות – או שמחליש אותה, או שמכחיש את יפיה או מה שלא יהיה – והאשה מתעקשת שרוצה להמשיך, דואגת לתינוק. אם הוא צריך יניקה – אני אביא מניקה, ואם גומלים הבעל צריך להביא ביצים וחלב, זה תחליף חלב אם. זה עולה כסף והבעל אומר שהוא ידאג. קשה לך וכו' וכו', תפסיקי להניק, והיא מתעקשת להניק. צריך להבין כאן איזה סוג שאלה בוחנים תלמיד, כאן יש סוג שאלה שבוחנים תלמיד אם הוא רגיש למציאות. בוחנים תלמיד בשאלה שנוגעת לרגישות לזולת, כלל גדול בחינוך. עם מי הדין? הוא אומר להם, כהקדמה לשאלה, שכאן הדין ידוע ומוסכם:] שומעין לה צערא דידה הוא [יש לה חלב, ואם לא תניק יש צער. בהמשך הסוגיא רואים שהחישוב של צער לאשה קודם למצב של הילד. הייתי חושב שהדאגה לילד קודמת, אבל יוצא כאן – והראשונים מביאים – שצער לאשה קודם לנזק שיכול להיות לילד. משהו גדול.] הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו [כעת שלב ב', אומר עוד דין:] כל היכא דלאו אורחה [מנהג משפחתה שלא להניק.] שומעין לה היא אורחה [להניק.] והוא [ממשפחה יותר אצילית, ש]לאו אורחיה מאי בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן [הכל מדובר שהוא רוצה כן להניק והיא רוצה לא להניק. זה עיקר השאלה, ואמר רב הונא:] ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו [כלומר, אם מנהג המשפחה שלו יותר גבוה – יותר מקל על האשה, מעמד המשפחה שלו יותר גבוה מהמעמד שמשתקף במנהג המשפחה שלו – היא עולה עמו. לכן, אם במשפחה שלו לא מניקות היא מקבלת את מנהג המשפחה שלו ולא צריכה להניק. יפי, ככה הוא עבר את המבחן, אמר טוב.] אמר רב הונא מאי קראה [לכלל של "עולה עמו ואינה יורדת עמו"? הפסוק כשאבימלך לקח את שרה:] והיא בעולת בעל [בעולת לא לשון בעילה אלא לשון עליה. מכאן אפשר להבין שבדקות כל המושג בעל – הגם שהוא רק בעולם הזה, ובעולם הבא "לא תקראי לי עוד בעלי כי אם אישי" – הוא לשון עליה, שמעלה את האשה בכל מה שיש לבעל מעמד יותר גבוה. כך אמר רב הונא, שעמד כאן במבחן.] בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ר' אלעזר אמר מהכא כי היא היתה אם כל חי [פסוק שנאמר בחוה. הפסוק הראשון הוא בשרה והשני בחוה.] לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה [שבכל פעם שאפשר לעשות לה משהו שהוא כיף, 'חיים' כאן במובן של תענוג, או לעשות לה צער – אני לומד שתמיד הולכים על חיים. חוזר לרבי חייא, שלאשה עושה תמיד הכי טוב שאפשר. לומדים זאת מחוה. קצת פלא, מה הפסוק הקודם? זה אחרי קללת ה' את חוה בצער ועצב, ופתאום הוא קורא לה "אם כל חי" ומכאן דורשים שהיא לא נתנה לצער. הרי המלה צער כתובה בה קודם בפירוש. מה קורה כאן, נתנה לצער או לא נתנה לצער? רבי אלעזר, מרא דארעא ישראל, אומר שהצער הוא טבע, בדיעבד, זה המצב, אבל – אפשר לומר אדרבא, היא הנותנת – בכל הזדמנות צריך לדעת שלא בשביל זה היא נבראה. אתה רואה שהאשה סובלת, הבעל צריך לחשוב שהיא לא נבראה בשביל זה, זה דיעבד. הרי לעתיד לבוא "הרה וילדת יחדו", בלי צער עיבור, צער לידה וצער גידול בנים – הכל יהיה כיף. כמו שהרבי אומר שגלות בכלל היא נס לגריעותא, נגד הטבע לגריעותא, והטבע האמתי הוא גאולה. יש אסמכתא מהגמרא הזו, שכל הזמן צריך לחשוב שהטבע האמתי של האשה הוא "אם כל חי", מקור כל התענוגים, רק טוב, ושהיא לא נתנה לצער אלא לחיים. זה מופיע דווקא לאחר שהיא נתקללה בצער, להדגיש שכל המצב הזה הוא דיעבד, זמני, ועתיד לעבור.]:

נעשה גימטריא יפה: כמה שוה "עולה עמו ואינה יורדת עמו"? קודם כל, רואים כאן משהו יפה – האשה עולה למעמד משפחת הבעל, רואים כאן שכל חתונה היא בין משפחות, כל אחד בא עם המשפחה שלו, המנהגים והמעמד. למאי נפק"מ? יתכן שהבעל הז הספציפי הוא עני מרוד, אין לו כסף לקנות ביצים וחלב. אומרים – לא, המשפחה שלך משפחה אמידה, שהנשים לא נוהגות להניק. צריך להסתכל אם כתוב בפירוש שכך ההלכה, שכך כופים את הבעל בגלל משפחתו, אף שהיא ממשפחה רגילה שנשים כן מניקות. כמה שוה? 1035, המשולש של אדם. קודם היה אדם פעמים חוה וכעת יש אדם פעמים חיה, שם התיקון, שהיא עולה מחוה לחיה, לפני החטא, וממילא לפני הקללה.  יש כאן חמש מלים, ממוצע כל מלה הוא אור, אין סוף, שמופיע חמש פעמים במעשה בראשית. וכן עולה ג"פ משה, שתורתו היא "תורה אור". גימטריא מאד יפה.

יש פה שני פסוקים מהם לומדים, "והיא בעֻלת בעל" או "כי היא היתה אם כל חי". בתורה כתוב בעֻלת חסר, אז כך נעלה, אבל השאלה לגבי "היא" שבדרך כלל כתוב בתורה 'הוא'. לא כל פעם בתורה שכתוב 'הוא' וקוראים 'היא' מצוין בצד שזה כתיב וקרי, אבל זה אכן כתיב וקרי. לגבי כללי הגימטריא, כשיש כתיב וקרי מותר לחשב בשני האופנים. כאן אני הולך על הקרי, כמו שכתוב בגמרא בפשטות 'היא'. אחרי הקדמה זו, "והיא בעלת בעל" "כי היא היתה אם כל חי" יחד עם "עולה עמו ואינה יורדת עמו" – תיכף נסביר את ההבדל בין שתי הדרשות, משרה ומחוה, למה רבי אלעזר לא הסכים לרב הונא – עולה 2236, פעמיים 1118, הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מהמספרים הכי חשובים. גם המספר הראשון כאן חשוב וגם המספר הכולל.

לפני שנעזוב, מה הראש של רב הונא שדורש מ"והיא בעלת בעל" והראש של ר' אלעזר שדורש מ"כי היא היתה אם כל חי"? איפה רב הונא נמצא? השאלה אם כל ה"בדק לן" בש"ס הם אמוראי בבל. אם כן, טוב מאד, כי זו שיטת חינוך בבלית. גם כאן, החידוש של רב הונא היה ש"עולה עמו ואינה יורדת", וממילא הוא צריך פסוק שאומר בפירוש מה שהוא אמר, שיש רמז בפסוק שעולה ולא יורדת, וכך דורש מ"והיא בעלת בעל", שעולה עם הבעל ולא יורדת עמו. הפסוק של רבי אלעזר, מארץ ישראל, הוא פסוק של ארץ החיים. אף על פי שהרגע ראינו שיש לה צער, שנתנה לצער, כעת אני דורש שלא נתנה לצער אלא רק לחיים. זה ראש של ארץ ישראל, ומה שהיא עולה עמו הוא בדרך ממילא, לא צריך להדגיש בכלל – שלאשה עושים הכי טוב, מחפשים לה בכל טצדקי. כמו רבי חייא – הוא כאן, בארץ ישראל – רק לחפש את טובת האשה.

יש עוד משהו מאד נחמד בדפים שלנו, שצריך לתת לשמש לאכול, ומי שנותן לו לאכול "לכתחילה אריבער" מכל תבשיל, ולפני שהוא אוכל, זוכה לגילוי אליהו הנביא. מי שרוצה לזכות לגילוי אליהו הנביא ידאג לתת לשמש לאכול, כמה שיותר, כמה שיותר טוב, מכל המנות. ממילא, בכלל לתת ליהודים לאכול – לפני שאתה אוכל – זו סגולה לגילוי אליהו. כתוב שצריך להקדים בהמה לאכול אבל כאן מקדימים האורחים. דרך אגב, כאן מקור הביטוי "ארחי פרחי". צריך שפחה עם תפקיד מיוחד לדאוג ל"ארחי פרחי". לנו נראה אותו דבר, אבל רש"י אומר ששני דברים שונים, מה ההבדל? "ארחי" הם אורים ששוהים הרבה זמן, אפילו חדש יושבים אצלך בבית. סתם אורח שוהה אצלך בבית חדש, מושג בהכנסת אורחים – שאתה מוכן שיהיה הרבה זמן. "פרחי" היינו מי שבא, עובר באמצע הדרך, אוכל ואולי לן לילה אחד, והולך לדרכו. זה לשון נופל על לשון, לכן הפך לניב. האותיות המשותפות הן רח (יצחק) או רחי (הגם שכותב אורחי ב-ו, נוהגים להשמיט ולומר ארחי), אותיות ריח. ר"ת אף, אנחנו אוהבים הרבה 'אף'ים, "אף עשיתיו". תיקון עולם העשיה, שה' שם אותנו בו, הוא על ידי אף – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". יש כאן פירוש חדש שאפשר להוסיף לרשימה, ש"אף" ר"ת "ארחי פרחי", ומי שמייחד כח אדם לטפל בארחי פרחי, להכניס אורחים להרבה זמן וגם כל עובר ושב לקצת זמן, מתקן את המציאות. איך אני יודע? פרחי הם רפח, רפח ניצוצות, שהעלאתם מתקנת את המציאות. יש עוד אף, מלאכת אופה, שמתקן את הגבורה כנ"ל – תיקון העשיה הוא על ידי אפיה, "אף עשיתיו", כוונה לנשים שאופות חלה ערב שבת. "בראתיו" היינו כמו "קניתי איש את הוי'" שחוה אומרת, לברוא ילד. "יצרתיו" היינו שגדלתי אותו. "אף עשיתיו" היינו אפית חלה. אפשר לומר שדאגתי שיהיה רופא, עו"ד או רב – לא רק שבראתי אותו וגדלתי אותו, אלא דאגתי לו שתהיה לו פרנסה, "אף עשיתיו". בכל אופן, יש כאן כמה פירושי "אף" שלנו.

בסוף יש סיפור של אחד שבקש את היד של בחורה, רוצה להתחתן איתך, והיא מסרבת – לא רוצה להתחתן. מה הוא רצה? דאג שהיא תהיה חולה ואחר כך הוא בא ואמר לה – אם ארפא אותך, תסכימי להתחתן איתי? היא אמרה כן, הוא רפא אותה והתחתנו. שיטת חיזור... רק צריך שיהיה לך הפטנט איך לרפאות אותה.

אחרון-אחרון: מה ההבדל בין זימה לשעמום? את רבי אליעזר מדאיגה זימה ואת רבן שמעון בן גמליאל מדאיג שעמום. מה הגמרא אומרת כאן בסוף? שיש מצב שיש זימה ואין שעמום, והוא יהיה הנפק"מ ביניהם. דברו קודם על משחקי מחשב, מציאות וירטואלית, זה מאד נוגע היום. אחד אומר שצריך לדאוג שהאשה לא תשתעמם, כי שעמום הוא שגעון, ויש מי שאומר שצריך לדאוג שהיא לא תשב בטל כי אם תשב בטל ממשהו חיוני, טוב ומועיל, כי יכולה לבוא לידי זימה. הגמרא אומרת שההבדל הוא אשה שמשחקת. יש כאן משחק מיוחד (אפשר לתת את השם הזה למשחק), המלה האחרונה של הסוגיא שלנו היום, נדרשיר. קודם כל, יש משחק קודם שהיא משחקת (לא המשחק שלך, בטוח) – משחק עם גורי כלבים. יש לה הרבה גורים. יש גם נשים שאוהבות חתולים או כלבים, כך כתוב כאן בגמרא. ויש משחק נדרשיר, שהוא שחמט. הנפק"מ להלכה שאם עוסקת בזה יהיה בסדר לרשב"ג, היא לא משועממת, אבל לרבי אליעזר זה לא בסדר, כי אם לא עושה משהו מועיל בחיים אלא רק משחקת משחקים גם זה יביא אותה לידי זימה. מחלוקת מאד אקטואלית, האם תעסוקה במשחקים מנטרלת מזימה או לא. שוב, לפי רשב"ג שבדרך כלל הלכה כמותו משחקים הם בסדר ולפי רבי אליעזר לא. כתוב כאן שהלכה כרבי אליעזר, השאלה אם כלפי ת"ק בכלל או גם לגבי רשב"ג. הרוב אומרים שהלכה כמותו גם לגבי רשב"ג, ורק הרא"ש מסתפק בזה.

נקרא את הרא"ש:

וכבר איפסיק הלכתא כרבי אליעזר ואינה ראיה [כנגד רשב"ג] דפסיק הלכתא כרבי אליעזר במאי דפליג אתנא קמא אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו.

אז משמע שהוא פוסק כרשב"ג, שמקל במשחקים. יתכן שהוא בכלל לא כ"כ חושש שנשים יגיעו לזמה. יתכן שיש כאן התייחסות שונה לטבע האשה. רבי אליעזר אומר שאסור ללמד אשה שמא ילמד אותה תפלות. רואים שרבי אליעזר, מבית שמאי, יש לו חשש מיוחד לזימה ולרשב"ג אין את החשש בכלל, ככה משמע. מה זה נוגע לנו? למהפכה השלישית, לימוד תורה לנשים. אפשר בהחלט להסתמך כאן על הרא"ש (שמסתמא לא נפסק כך בשו"ע, אבל הוא בהחלט בר סמכא) ולפסוק כרשב"ג. ודאי שהתורה גם מוציאה בדרך ממילא מדי שעמום (לא ריפוי בעיסוק, אלא לכתחילה). [ואין לו "נשים דעתן קלה"?] כמו כל דבר בתורה, צריך לומר שיש דרגות שונות. יש כאן תוספות לגבי גידולי קרקע, האם בהמה היא גידולי קרקע – דוגמה לאחד הכללים שלנו, שכל הלומדות היא בממוצעים, שיש ממוצע שיחסית לכאן הוא כך ויחסית לקצה השני הוא הפוך. בהמה יחסית לחילזון, שהוא גידולי ים, היא גידולי קרקע, אבל יחסית לצמחים היא לא גידולי קרקע. הכל 'תורת היחסות'. כל דבר בתורה הוא ככה, וגם ב"נשים דעתן קלה" יש מדרגות שונות. בהחלט אפשר לומר שרשב"ג פחות מחמיר ב"דעתן קלה".