1

בע"ה

הילולת הרמ"ע מפאנו - ברית זושא-מיכאל שי' מימון

ד' מנחם-אב תשס"ה – כפר חב"ד

מתוך סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

צריכים "לחיות עם הזמן". מחר הילולת האר"י החי – ראש המקובלים. לא כל כך מפורסם שיום קודם – היום – הילולת הרמ"ע מפאנו. יש כמה דוגמאות שתלמיד מסתלק יום אחר רבו – כאן דוגמה הפוכה. הוא מגדולי גורי האר"י, שלא בוש להורות ולרמוז על עצמו כמשיח בן דוד (האר"י היה בחינת משיח בן יוסף, ורצה לכפות מוהרח"ו להיות משיח בן דוד, שכנראה לא כל כך רצה...). הוא כתב "עשרה מאמרות" וכן רוב עושר גלגולי הנשמות בא ממנו. האור החיים הקדוש כותב על עצמו ש"משיח – חיים שמו", והרמ"ע כותב על עצמו ש"משיח מנחם שמו". חז"ל לומדים זאת מפסוק וגימטריא, אך שאדם יכתוב זאת בפירוש על עצמו זהו חידוש שמתחיל מהרמ"ע (או, עכ"פ, הוא דוגמה חשובה לכך). בחסידות ה"מנחם" שבחזקת משיח הם רמ"מ מויטבסק, הצמח צדק והרבי – אבל הכל מתחיל מהרמ"ע מפאנו.

ורמז: מנחם עזריה מפאנו שוה אדם הראשון ורבי מנחם עזריה מפאנו שוה אחדות פשוטה וכו'.

ה"עשרה מאמרות" של הרמ"ע מפאנו מצוטטים בספר התניא – באגרת הקדש כז (העוסקת בהסתלקות רמ"מ מויטבסק).

נחזור כמה תורות שלו.

נתחיל מתורה אחת לברית מילה (אנחנו נמצאים כרגע בברית מילה): על הפסוק "ויזכר את בריתו את אברהם וגו'" כתב הרמ"ע במאמר "חיקור דין" שהברית היא אות, אות ברית עם אברהם – אות שכרת ה' אתנו ברית (יש שלש אותות – תפילין, שבת וברית). הוא אומר ש"אות" רומז למלה "את" – המלה הרביעית בתורה (בסוד "ומספר את רבע ישראל"), עוד לפני "השמים" ו"הארץ", הנשמה והגוף. חז"ל אומרים ש"את" בא לרבות, ורמ"ע אומר שתמיד מרבה משהו שהוא טפל ועם זאת חשוב (שלכן צריך מלה לרבות אותו). "את" רומז גם לאותיות א עד ת, הנמצאות ב"רקיע", שכנגד היסוד (בשבעת הרקיעים) – כבר שייך לאות ברית קדש. דבר טפל נקרא שירים, כמו "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו'", "והיה שארית יעקב וגו'". "שארית" היינו מי שעושה עצמו שיריים, טפל לגמרי, והוא ממשיך מלמעלה את ה'שיריים' של האור, את אור אין סוף שנדחק לצדדים על ידי הצמצום (זו גם כוונתם של רביים שחלקו לחסידיהם שיריים). אדם שעושה עצמו שיריים ממשיך ממה שה' עשה עצמו שיריים, כביכול. "את" היינו הטפל, השיריים. "את השמים" היינו שיריים שבאים לפני העיקר. עצם אות הברית לגבי גוף האדם – "תפארת גופא" – הוא "את" הטפל. יוסף (יסוד) לגבי יעקב (תפארת) הוא אבר קטן וטפל לגבי הגוף. אך פלא, בדבר הקטן והטפל הזה נמשך העצם, כח האין סוף, שממלא את ה"את" להיות "אות" (יש בתורה גם "אֹת" חסר, אך ב-ו ה"אות" מלא, מתמלא בהמשכת אין סוף, שיריים של מעלה). מכאן נלמד שקדושת הברית קשורה גם בשפלות, סוד "השפל באמת [פנימיות היסוד]", והשפל באמת ממשיך אות ברית. כך מסביר הרמ"ע, ודורש זאת על "ויזכר את בריתו" ("את אברהם, את יצחק וגו'" – לרבות צבאות ה', כל ישראל, כמו ריבוי "צבאות השמים" ו"צבאות הארץ" שנלמד מ"את השמים ואת הארץ").

זו ההכנעה בשלשת הווארטים שנחזור.

אפשר לקרוא "אַת השמים ואַת הארץ", כמדבר לשכינה הקדושה. אפשר גם לקרוא, כמו הדודל'ה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, "אתה שמים ואתה ארץ" – במדת "גורעין ומוסיפין ודורשין", סוד הנסירה (בדרך כלל נסירה היא מסירת ה"ג לנוקבא, כאן מוסרים לה ה והיא בעצמה הופכת לזכר). בכל אופן, את, אות, אַת ואתה – אותו ענין, מתחיל מתחושת שיריים בהכנעה. טפל, שהוא גם לשון טף (וטיפין).

ווארט שני: הילד גדל, ויש משנה בעדויות (שפעם למדנו ואמרנו ווארט שכעת ראינו שהוא מהרמ"ע) ש"האב זוכה לבנו בחמשה דברים". אמרנו שמסתמא כנגד נרנח"י. אחרי הברית האב צריך לזכות לבנו בחמשה דברים – בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, בשנים. הרמ"ע אומר שנרנח"י כסדר, וכך האב צריך לדאוג לבנו, כסדר, לדברים אלו:

נוי: לרחוץ ולהלביש הילד יפה, שיהיה א שיינע איד וא שיינע חסיד. לשם כך האב עצמו צריך להיות יפה. הדאגה הזו באה מצד הנוקבא שבאבא, מלכות, ה תתאה, עלמא דאתגלייא – בא העיקר הוא היפי.

כח: – אחרי שהילד יפה, האב צריך להמשיך לו כח. לפני נוי אי אפשר להמשיך כח – "זכה [לו האב] יותר מקבל רוח". הוא אומר שזהו הכח שיש בז"א להתייחד עם הנוקבא, בסוד "ועתה יגדל נא כח אדני", מוחין-חיות-כח, להמשיך מהז"א לנוקבא. עיקר הכח הוא בלב – שיש לאדם לב חזק ואמיץ (כמו שנותנים ליהושע כח לכבוש – "חזק ואמץ") – והיינו מוחין דז"א, רוח (הכח הוא ברוח), סוד "רוח החיה באופנים", דלק כדי שהאופנים יזוזו. היפי של הילד הוא כלי לקבל כח, בכל המובנים. לילד לא מטופח קשה להמשיך כח. כח בלי נוי הוא בחינה של רווק ונוי בלי כח הוא בחינה של רווקה. רק הפגנת כח היא דבר דוחה, זה לא זה – צריך להלביש את הכח בנוי. כח-נוי הם זיווג נכון.

עושר: אחר כך, כשהילד יפה וחזק, אפשר לתת לו תקציב. אם הוא לא יפה וחזק יש לחשוש מלתת לו עושר. העושר הוא מצד הנשמה, בינה, שרש השמאל, "למשמאילים בה עושר וכבוד" ו"מצפון זהב יאתה", "הרוצה להעשיר יצפין" וימשיך מאמא. כתוב ש"אין עשיר אלא בדעת" ו"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" – גם עושר אמיתי פנימי בא מצד בינה, וגם עושר גשמי. גם הכח של "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו" – פנימיות הבינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה". עשיר בדעת הוא מי שיודע הרבה חסידות ויכול להשפיע זאת לציבור. אחרי נוי וכח זוכים לעושר בכל המובנים.

חכמה: הרביעי הכי פשוט – חכמה הי אחיה. כתוב שאנשים נמשכים לעשירים, גם בלי לדעת שהם עשירים – וכך גם "עשיר בדעת" מושך אנשים, וכך צריך להיות, אך כנראה שהמשיכה של חיה-חכמה היא למעלה מזה. "איזהו חכם? הרואה את הנולד" – כעין רוח הקדש. לא רק ידיעת ריבוי מאמרי חסידות, אלא נביעת האין סוף בחידושי אמת – חידושים שכל פעם מתאימים לאקטואליה (כי "רואה את הנולד" ברגע זה, איך הכל מתחדש מאין בכל רגע – כמו שכתוב בתניא – ואז מחדש במה שנוגע לזמן).

שנים: אחרון חביב, האב זוכה לבנו בשנים, אריכות ימים. המקור של אריכות ימים הוא באריך אנפין, בכתר. לפי חסידות הכוונה ב"אריכות ימים" היא שכל יום הוא ארוך. על "ואברהם זקן בא בימים" מוסבר שהוא נכנס לתוך הימים ומכניס להם אור ותוכן אין סופיים. זהו הכח של רבי – יחידה, שכל יום שלו ארוך, בלי גבול בתוך גבול. קריאת המציאות נכון – "ראה מעשה ונזכר הלכה [כולל 'הלכה ואין מורין כן']" – היא חכמה. שנים הינו היכולת להמשיך בלי גבול בגבול. חכמה מפיקה ווארט מחודש וקולע, אבל רבי לא רק אומר ווארטים טובים, אלא מכניס אין סוף בתוך כל נקודה מצומצמת (וכח זה הוא כי הרבי, יותר מכולם, עושה מעצמו שיריים – הוא שומר הברית וממשיך מאור הכתר).

יחסית, הווארט השני שאמרנו הוא הבדלה – אב זוכה-מקדש-מבדיל בנו בנרנח"י.

[גימטריא לווארט השני (כל גימטריא היא כדי לזכות את הצבור בנוי וכו' עד הסוף): נוי כח עשר חכמה שנים ועוד נפש רוח נשמה חיה יחידה עולה ב"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (כלומר, "שמע וגו'" הוא הממוצע של כל מערכת), כנגד קריאת שמע שחרית וערבית, העולה הוי' פעמים אלהים (המספר הוא 2236, 2.236 הוא השרש של ה – שייך לסוד חתך זהב – סוד "ב-ה בראם").]

הווארט השלישי הוא תורה שאדמו"ר הזקן בוחר להביא בתניא (אז כנראה זהו חידוש): הרמ"ע אומר שמסביב לאדם בכל מקום יש שני אוירים – אויר גן עדן ואויר גיהנם – וכל אדם בכל זמן רושם באוירים האלה את מעשיו הטובים או חלילה להיפך. גן עדן וגיהנם לא נמצאים 'שם', במקום אחר, אלא כאן אצלי – והמחשבה דיבור ומעשה נרשמים, כל אחד, באויר השייך לו.

ענין שני האוירים שסביב לאדם קשור לנגינה ושירה. צריך לחוש כאשר הולכים בגן עדן שאני בגן עדן, או חלילה בגיהנם. אדמו"ר הזקן מביא כדי להזהיר שכל מחדו"מ מיד נרשמים. מה משותף לגן עדן ולגיהנם? שער גן, שניהם גנים. כל הזמן האדם נמצא בגן – בפארק – וצריך להבחין בין גן עדן לגיהנם. גן עדן וגיהנם בגימטריא ארץ, גם בארץ שלנו יתכן, יותר מבכל מקום אחר, שאו גן עדן (כפי שראוי) או גיהנם (ע"י בחירה לא נכונה של יהודים, כאשר כל מחדו"מ מבליטים אויר גיהנם ומגרשים-מסלקים אויר גן עדן, ר"ל). מה ההבדל בין גן עדן לגיהנם? יש כמה פירושים בשער גן, ומפורש שגן עדן הוא ניגון עדין. כתוב בזהר שהגנן (אותיות נגן) של הגן – המשיח, תיקון אדם הראשון, שסולק מגן עדן כדי להפכו לגהינם – מסולק מהגן ואומרים שהוא משוגע הדורש אשפוז או בית סהר, עושים הכל כדי שדעת הציבור לא תמשך אחריו. מה יכול להשפיע על הציבור שכדאי להסתכל על הגנן, למרות תדמית המשוגע? שינגן יפה. אז לא אכפת לנוער שהוא משוגע... ראשית הפתרון, שהגנן ובאי כחו, חסידיו, יתחילו לנגן ניגונים יפים. הניגון הוא גם מוזיקה וגם טון הדיבור – מה שמשדרים. החזרת אויר גן עדן היא על ידי ניגונים טובים. כך "כנגן המנגן" מחזיר גן עדן ומעורר רוח הקדש. גיהנם הוא גן מלשון יגון ואנחה. אם חלילה רואים שיש בארץ יגון ואנחה סימן שחיילי המלך הרע הכניסו רוח רעה ואוירה של גיהנם, עשו גן של יגון (בלשון רבי נחמן מברסלב). זו המלחמה בין הקדושה והקליפה – שני הדברים יחד נוכחים, גן עדן וגיהנם, וצריך לבחור ביניהם על ידי מחשבה-דיבור-ומעשה טובים. הסגולה לחזק ולהביא את גן עדן היא נגינה טובה. ולהיפך גורם ליגון ואנחה, רק מבליט את הגיהנם. שזושא – הרך הנימול, המתוק – ישיר שירים מתוקנים, ואז כמיכאל יראה שכולם טובים וכולם מתעוררים בתשובה (ניגון עד כלות הנפש, עד הקרבת הנפש בכח מיכאל השר הגדול).

נסיים בענין "לפני עור לא תתן מכשול". יש שיחה של הרבי בנין, שלא נאריך בה כרגע[ב]. אסור להשיא ל"עור בדבר" "עצה שאינה הוגנת לו". הרבי מדייק שיש ברש"י "עצה רעה" ו"עצה טובה" אבל כאן הלשון "עצה שאינה הוגנת לו" (ולא "עצה רעה"). הווארט שעיקר מצוה זו הוא לצאת לגמרי מכל הנגיעות והפניות של האדם, ולהתלבש אך ורק בטוב האמתי של מבקש העצה – שאז תשיא עצה הוגנת לו. זהו לא ענין אובייקטיבי, אם הדבר טוב או רע – יתכן שהוא טוב, אבל למישהו אחר. בלי להתפשט מנגיעות אפשר לתת עצה טובה – אך לא עבור המבקש. עצה הוגנת היא גם משער גן. גיהנם היינו "עצה שאינה הוגנת לו" – שאפילו אם היא טובה, היא מכניסה את האדם לגיהנם עבורו (גיהנם הוא מושג יחסי, כידוע בסיפור המפורסם בחסידות שהגיהנם נשרף והפכו את גן עדן הישן לגיהנם). מכלל לאו אתה שומע הן – מי שמסוגל לתת לזולת עצה הוגנת לו, ברוח הקדש, מכניס אותו לגן עדן. עצה הוגנת היא גן עדן ועצה שאינה הוגנת היא הגן השני.

שרש הגן הוא נגה הפוך – כל הענין של הגינות מול אי-הגינות שייך לקליפת נגה, בסוד הירדן ש"נוטל מזה ונותן לזה". עצה הוגנת מוציאה מהקליפה לקדושה ולהיפך, עצה שאינה הוגנת, יכולה לקחת מהקדושה ולהעביר לקליפה (זו בעיית קליפת נגה, שיכולה להתהפך). חוץ מהבחירה של האדם באיזה אויר הוא שרוי, יש לו גם בחירה מה לשדר לזולת (רשות השידור בארץ כל הזמן משדרת גיהנם, עצות לא טובות, ומתפרנסת מהיגון – תכניות הנגינה הן טפלות, רק כדי לגזול קצת מהקדושה, וגם הן לא ניגוני גן עדן אלא ניגוני גיהנם).

בכל אופן, זהו ווארט של בעל ההילולא שאדמו"ר הזקן בוחר לצטט. יש כאן הסבר לסיפורי צדיקים שאחרי מאה ועשרים לא היה ברור לאן הם נכנסים – גן עדן וגיהנם הם במרחק קפיצה. הכל מתחיל מחיינו, התלויים בין יגון לניגון טוב, בין גיהנם לגן עדן, בין עצה הוגנת לעצה שאינה הוגנת. שנזכה לשדר עצות הוגנות, מתוך בטול אמתי. הרבי מביא בשיחה שאין מצוה בתורה שדורשת אהבת ישראל ואחדות ישראל אמתית יותר ממצות "לפני עור לא תתן מכשול", כי אם לא לגמרי מזדהה עם השני, אם יש נגיעות, העצות – גם הטובות – הן לא הוגנות, ומשדרים בהן אוירת גיהנם.