קבלת השליחות

יום שבת שמות תשפ"ה – כפ"ח

פרי הארץ פרשת שמות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אחד מסימני שנת תשפ"ה הוא תהא שנת פרי הארץ – שנה בה ראוי להעמיק באחד מספרי-היסוד הראשונים והעמוקים של החסידות. בשבת זו נלמדה תורה קצרה יחסית ב"פרי הארץ", מתוך דגש על השליחות וקשייה. פרק א הוא הקדמה העוסקת בסרבנות משה לקבל בתחלה את השליחות שהטיל עליו ה', מניעיה ותוצאותיה. פרק ב הוא לימוד רציף ב"פרי הארץ" על סיום פרשת שמות, המעמיק במניע הסירוב של משה בתחלת דרכו, שהשתקף שוב בטענת "למה הרעֹתה לעם הזה" בסיום הפרשה. השיעור מדריך כיצד להתייחס לשליחות, לקבל אותה באופן הנכון ולהתמודד עם הקשיים שבה, והוא גם רצוף 'קריצות' לאקטואליה – התבוננות על שלבים שונים, של התקדמות ושל קושי, בדרך לגאולה האמתית והשלמה.

א. שפלות בקבלת השליחות

פרשת השליחות

התחלנו השבת חומש חדש – חומש שמות. איך אפשר להגיד במלה אחת במה עוסקת פרשת שמות? מה הנושא הכללי? [הגלות והגאולה.] זהו הנושא של כל הספר[ב], אבל מהו הענין של הפרשה? לדעתי פשוט שהנושא העיקרי והכללי של הפרשה הוא קבלת שליחות. הלב של הפרשה הוא השליחות של משה רבינו: ה' מטיל עליו שליחות והוא מסרב, מתווכח, שואל שאלות ומביע ספקות. בסופו של דבר הוא אומר "שלח נא ביד תשלח"[ג] ואז ה' כועס עליו, "ויחר אף הוי' במשה"[ד]. בפשטות, לא כתוב שחרון האף הזה מותיר רושם, אבל רש"י מביא דעה אחת בחז"ל[ה] שכן היה רושם לכעס הזה – צריך עוד להתבונן בענין, הרי "שבעים פנים לתורה"[ו], וכפי שנראה תיכף. בכל אופן, אחר כך משה יוצא לשליחות בפועל, והפרשה נגמרת בטענות של משה על כך שהשליחות לא מצליחה לו והיא אף מזיקה.

איזה עוד סימן מובהק יש לכך ששליחות היא הנושא העיקרי של הפרשה? אנחנו אוהבים לחפש ריכוז של מלים בתורה. שרש שלח הוא השרש היחיד בתורה שנגזרים ממנו השמות של שלש פרשיות – וישלח, בשלח ושלח. פרשת שמות איננה מהפרשות האלה, אבל היא הפרשה עם הריכוז הכי גבוה של שרש שלח, באין ערוך לפרשות אחרות. אם עושים חיפוש רואים שבכל התורה שרש שלח חוזר קרוב ל-240 פעמים, כך שהממוצע לכל פרשה מ-54 הפרשיות הוא 4-5 פעמים, אבל בפרשת שמות הוא חוזר 21 פעמים (בסוד שם אהיה שמופיע בפרשה כמשלח של משה רבינו, "אהיה שלחני אליכם"[ז])!

מה הקשר בין "שמות" לשליחות? כתוב[ח] שהשם של הנשמה קשור לשליחות שלה. לדוגמה, רבי שמעון בר יוחאי הוא גלגול של משה רבינו, אז למה בגלגול אחד הוא נקרא משה ובגלגול שני הוא נקרא שמעון? כי השליחות שלו בכל גלגול משתנה, והשם מותאם לשליחות ואפילו מגדיר אותה.

אם כן, פרשת שמות היא הפרשה שמלמדת מהי שליחות, איך צריך לקבל שליחות מה', על אילו התנגדויות פנימיות צריך להתגבר וגם איך צריך להתמודד עם קשיים וכשלונות בשליחות, כמו שיש הרבה פעמים בתחלת הדרך.

רושם הסירוב

הזכרנו שה' כועס על משה, ויש מי שאומר שתוצאת חרון האף של ה' רמוזה בדבריו בהמשך אותו פסוק, בכינוי "אהרן אחיך הלוי" – לכתחילה אהרן היה צריך להיות לוי ומשה כהן, והרושם של חרון האף הוא שה' לקח את הכהונה ממשה ונתן אותה לאהרן. לכאורה, לא מספיק לומר שזהו הרושם של חרון האף, ה'עונש' של משה. הרי בכל הויכוח משה רבינו בורח מן הכבוד, וחז"ל מסבירים[ט] שיש לו דאגה מיוחדת לכבודו ומעמדו של אהרן אחיו, שאליו הוא מתכוון כשהוא אומר "שלח נא ביד תשלח" (כברש"י עה"פ: "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן"). לאור זאת, משה דווקא שמח מאד בכך שאהרן אחיו זוכה בכהונה והוא נשאר לוי – 'אם אהרן לא יהיה השליח לגאולה, כמו שבקשתי, לפחות הוא יהיה הכהן הגדול'. לכאורה, זהו לא עונש למשה אלא שכר בשבילו.

איך בכל זאת אפשר להסביר מהו הרושם שנותר מהסיפור? בכל מה שה' עושה הוא חושב רק טוב, כמו שהפסוק מעיד, בשם ה', שהוא חושב רק טוב על עם ישראל – "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם הוי' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה"[י]. גם כאשר מגיעה פורענות, התכלית שלה היא תיקון – כל הכוונה של ה' היא רק טוב. ה' יודע שכאשר משה יבוא לגאול את עם ישראל יהיו הרבה קשיים – יהיו קשיים לעם ישראל, כמו שכתוב בסוף הפרשה, וגם למשה רבינו עצמו יהיה קשה. אפילו שכתוב "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"[יא], דתן ואבירם נצבים עליו ומפריעים לו[יב] – הם מפריעים גם כשהם מתים... יש התנגדות למשה, ובכלל העם לא מקבל את דבריו. גם בהמשך, בכל תקופת הנדודים במדבר, בכל רגע יש משבר אחר, העם בוגד ומתעקש להרע.

את כל הקשיים האלה ה' רוצה למעט ככל שניתן. אם משה רבינו היה מבטל את עצמו באמת לרצון ה', ומקבל מיד את השליחות, הוא היה חוסך לעצמו הרבה יסורים וקשיים במשך ארבעים השנים הבאות. הדוגמה בתנ"ך למישהו שנוהג כך היא ישעיהו הנביא, שמיד כאשר הוא שומע שמהשמים רוצים לשלוח שליח הוא מרים ידים ואומר 'אני מוכן לצאת לשליחות' ("וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי"[יג]). אם משה היה מסכים, ההסכמה שלו היתה פועלת גם על העם. כלומר, כל התלונות של העם וכל הקושי של משה רבינו, עד שהוא אומר "עוד מעט וסקלֻני"[יד] (וגם על זה הוא מקבל גערה[טו]...) – הכל בגלל אי קבלת השליחות בהתחלה יותר ברצון.

אם מתבוננים, משה לא רק מסרב – הרי תוך כדי השיחה עם ה' הוא מתנה תנאים ושואל שאלות. אי אפשר לומר שמשה הוא שקרן, ח"ו, שפעם מסרב לחלוטין ופעם אומר איך אעשה כך ואיך יהיה כך. רואים שיש אצל משה התלבטות פנימית מאד קשה, הוא מתחבט עם עצמו ביחס לשליחות – באמת רחמנות על משה רבינו... אבל אם הוא היה נוהג אז כ"פתי יאמין לכל דבר"[טז] הוא היה מקבל את השליחות באופן פשוט יותר.

זהו הרושם האמתי של הכעס של ה' – 'אתה לא יכול לברוח מן השליחות! רציתי להקל עליך, ועכשיו כשאתה מתעקש לא לקבל אותה – אני לא יכול...' (כך אומר ה', למרות שהוא כל-יכול). כלומר, בעצם לא נשאר הרושם של הכעס אלא הרושם של הסירוב. העובדה שמשה מקבל את השליחות בעל כורחו משאירה רושם, ועל כך ה' כועס – 'אתה משאיר רושם לרעתך, וחבל עליך!'.

תכלית השפלות

בפשטות, משה רבינו מסרב לקבל את השליחות מתוך שפלות[יז], ומתוך אותה שפלות גם נראה לו שהוא הגורם להתגברות השעבוד אחרי שהוא נשלח לפרעה (כמו שנראה בהמשך בפרי הארץ). אפשר להבין מכאן שגם השפלות צריכה להיות במדה, שגם אותה צריך למדוד "קו המדה" המודד את ההתפשטות של כל מדה בנפש ונותן לה את המינון הנכון[יח], וגם משה היה צריך להגביל את השפלות שלו ולקבל את השליחות. אמנם הרמב"ם, שהלכות דעות שלו הכי דורשות איזון ומינון נכון לכל דעה, בדרך המיצוע, כותב שדווקא מהגאוה צריך להתרחק עד הקצה האחרון וממילא שפלות צריכה להיות 'עד הסוף', כמו שכתוב "מאד מאד הוי שפל רוח"[יט]. אכן, באמת "והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה"[כ], אבל שפלות 'עד הסוף' – עליה מדובר לקמן ב"פרי הארץ" – היתה צריכה לגרום לכך שהוא יבטל את דעתו לרצון ה' ויקבל את השליחות. "לא כן עבדי משה"[כא], כמה שמשה הוא "ענו מאד" עליו היה להשפיל את עצמו עוד יותר, להתבטל לגמרי לרצון ה' ולקבל את השליחות על אף כל חששותיו (מכאן גם נבין את ההבדל בין ענוה ושפלות, וד"ל).

גם ביחס לעצם ההתגלות של ה' אל משה בסנה, כתוב "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים"[כב] ויש מחלוקת בחז"ל[כג] האם זו מעלה או שזהו חסרון (חסרון שבעקבותיו בקשתו לראות את פני ה' נענתה ב"וראית את אחורי ופני לא יראו"[כד]). הפחד של משה לקבל גילוי הוא מתוך תחושה שאינו ראוי להסתכל, וגם כאן יש בדקות דדקות איזה חסרון – אם ה' מתגלה אליך סימן שאתה ראוי לכך, גם אם דעתך היא אחרת[כה]. גם לכך נשאר רושם – המשך הדיון עם ה' על השליחות היה בשמיעה, ולא בראיה, ואף שמדרגתו העצמית של משה היא ראיה הוא נאלץ לומר לדור שנכנס לארץ[כו] "שמע ישראל"[כז], ולא 'ראה ישראל', כפי שבאמת רצה[כח].

העונש העיקרי של משה, חוץ מכל הקשיים, היה שלא זכה להכנס לארץ. כשהוא בא בטענת "למה הרעֹתה"[כט] בסוף פרשת שמות ה' אומר לו "עתה תראה"[ל] – תראה את נס ההצלה והנצחון "עתה", אבל לא את הנצחון על שלשים ואחד מלכי כנען[לא]. הסבה העיקרית לכך שמשה לא נכנס לארץ היא ההכאה על הסלע במי מריבה[לב], אבל אי-הכניסה מוזכרת בעוד כמה מקומות קודם. זו דוגמה חשובה לכך שעונש מתבצע בשלבים – יש עונש ש'מגיע לך', אבל עוד אפשר להמתיק, עד שיש בסוף איזה 'מכה בפטיש' של הגזרה, שאחריו אסור להפציר יותר. גם אחרי הגזרה על מי מריבה משה עוד מתחנן תקטו תפלות להכנס לארץ[לג], עד שה' אומר לו להפסיק להפציר. אי-הכניסה לארץ רמוזה כבר בדברי משה "שלח נא ביד תשלח", בבקשה שה' יוציא את בני ישראל על ידי מי שעתיד להכניסם לארץ[לד] (או אף בידי הגואל האחרון), אבל ה' כלל לא אמר לו שהוא לא יכנס לארץ! משה מרגיש שהוא לא ראוי להשלים את השליחות, ולכן עדיף שלא יתחיל בה. אם כן, חרון האף של ה' הוא בעצם על כך שבסרבנות שלו גופא משה גורם לכך שהוא לא יכנס לארץ (ולא יהפוך לגואל האחרון, וממילא יסתלק מהעולם וכו'). הרי דורו של משה רבינו, דור דעה, לא נכנס לארץ בשל כל החטאים במדבר, ולכן משה לא נכנס לארץ – "דור דור ודורשיו"[לה] ומשה לא מתאים להכנס עם הדור הבא. אבל אם משה היה מקבל את השליחות מיד, בלי סרבנות, הוא היה חוסך הרבה מהסרבנות של הדור, כולל חטא המרגלים (שנבע מההרגל הרע שלהם שלא לסמוך בעינים עצומות על משה רבינו, מנהיגם ואוהבם), וממילא לא היו צריכים להיות במדבר ארבעים שנה ולמות שם, ומשה היה נכנס אתם לארץ. מדת ארץ ישראל היא שפלות בתכלית, כמו שרואים בספרי החסידות של צדיקי ארץ ישראל – פרי הארץ ובת עין – ונראה מחרון האף של ה' שהשפלות של משה עדיין לא מבוררת בתכלית.

יש כאן עוד הרבה מה לנתח ולהעמיק, אבל זו הקדמה ללימוד שלנו בפרי הארץ פרשת שמות.

ב. פרי הארץ שמות

אמרנו בתחלת השנה[לו] שאחד מראשי התיבות של תשפ"ה הוא תהא שנת פרי הארץ. נלמד כעת את המאמר של פרשת שמות, מאמר קצר יחסית:

מה אכפת לך?

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי". פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י זַ"ל "וְאִם תֹּאמַר מָה אִכְפַּת לְךָ קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי". וְהִנֵּה הַמּוּסָר פָּשׁוּט וְהַשְׂכֵּל שֶׁאֵין לְשׁוּם אָדָם לִשְׁאוֹל וּלְהַכְנִיס עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וַאֲפִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהוּא מִצְטַעֵר בְּצָרַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַכּוֹלֵל הַכֹּל כְּלַל יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן זח"ג ט ע"א), וְאַף עַל פִּי כֵן "מָה אִכְפַּת לְךָ", כְּמַאֲמַר "עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי" וְכוּ', שֶׁהוּא כְּ"מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ" וּמָה אִכְפַּת לְךָ.

מוסר ההשכל הפשוט העולה מדברי רש"י הוא שאל לו לאדם להתערב בהנהגת ה' את עולמו במה שלא נוגע לו. הזכרנו לאחרונה סיפור[לז] – שלמדנו בעבר[לח] – שפעם התוועדו תלמידי המגיד ממעזריטש וכל אחד מהם אמר כיצד היה מנהיג את העולם באופן שונה אם הוא היה מסור בידו. רק אדמו"ר הזקן, צעיר התלמידים, אמר שאם הנהגת העולם היתה מסורה בידו הוא היה מנהיג בדיוק כמו שה' יתברך מנהיג. רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מחותנו, התבטא בסוף ימיו שאכן פעם חשב שהיה מנהיג אחרת, אבל היום יודע שהיה מנהיג את העולם בדיוק כמו ה'. ודאי כל הצדיקים מאמינים שה' מנהיג את עולמו בחסד וברחמים, צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אבל הם אינם מבינים את הנהגתו. האמונה מספיקה במה שלא נוגע לאדם, אבל כדי לקיים את השליחות נכון, כדי להנהיג את הזולת (ובמובן מסוים אפילו כדי להתפלל עליו), נדרשה גם הבנה. לכן, לפי מה שכתוב כאן, במה שלא נוגע לאדם שואלים אותו "מה אכפת לך?!", 'אתה מבין יותר טוב מה'? אתה תגיד לה' איך להנהיג? תאמין בה' ואל תתערב!'. ה' הוא אבא שלנו, שרוצה בשבילנו הכי טוב, והוא הבורא שלנו שמנהיג את עולמו כראוי, ולכן נשאלת השאלה "על בני ועל פעל ידי תצוֻני"[לט]. אבל ברגע שהדבר נוגע לאדם, לשליחות ולעשיה שלו, הוא צריך להבין ולטעון את טענותיו.

אבל, אחרי שקראנו את כל זה, נשאל – מה שכתוב כאן נכון? האם משה רבינו מתנהג ככה? כאשר משה רבינו יוצא לראות בסבלות אחיו ורואה איש מצרי מכה איש עברי – רואה מה שעשה לו בשדה ומה שעשה לו בבית, כמו שאומרים חז"ל[מ] – הוא מתערב והורג אותו. יש לנו על כך מאמר יסודי – "ראשית דרכו של גואל ישראל"[מא]. האכפתיות הזו היא הבסיס של המנהיגות של משה, הזכות הראשונה שלו. גם כאשר הוא רואה שני אנשים נצים הוא מתערב ומזהיר את הרשע לא להכות את רעהו, ובאמת הם מתלוננים שהוא מתערב במה שלא נוגע לו – "מי שמך לאיש שר ושֹפט עלינו"[מב]. גם כשהוא מגיע לבאר במדין ורואה את הרועים מגרשים את בנות כהן מדין הוא מתערב ומציל אותן.

התכונה הזו מתחילה כבר מאברהם אבינו, שמתפלל על אנשי סדום. מה אכפת לו שה' יהפוך את הערים?! חז"ל אומרים[מג] שה' הודיע לו שהוא יהפוך את הערים כי הבטיח לו את הארץ וכעת משחית בה ערים, ואפשר היה לחשוב שזו גם הסבה שהוא התפלל – אכפת לו, כי זה הערים שלו. אבל זו לא הטענה שלו בתפלה שלו – הוא 'מתערב' לה' בהנהגה וטוען "חלִלה לך מעשֹת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלִלה לך השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט"[מד]. הטענה שלו היא על הצדק בהנהגת העולם. [גם יעקב מתערב לרועים כשהוא מגיע לחרן.] נכון, מה אכפת לו אם הם השלימו את עבודת היום או לא? [ליהודים יש אף ארוך, הם דוחפים אותו לכל מקום...] בדיוק.

האכפתיות הזו היא תכונה יהודית טובה, תכונה שמאפיינת את הצדיקים בעם ישראל. לכן, כל "המוסר פשוט והשכל" כאן לא כל כך מתיישב. את עיקר הביאור שלו, בפסקה הבאה, מתחיל בעל פרי הארץ במלים "אבל האמת". בכך, בעצם, הוא אומר שמה שהיה כתוב בפסקה הזו הוא לא האמת... אף אחד מהמפרשים של הספר לא מסביר ככה, אבל זהו עומק הפשט.

אתערותא דלתתא של אמונה

אֲבָל הָאֱמֶת הִנֵּה הֵעִיד הַפָּסוּק עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד״, וּבְמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה ״לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי וְכוּ' שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח״, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שָׁפָל בְּעֵינָיו מִלְּעוֹרֵר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

ענוה כוללת את ההכרה של האדם במעלות שלו, מתוך ידיעה שהן מתנת שמים – ואף הנחה שמישהו אחר היה מנצל את אותן מתנות באופן טוב יותר, כפי שמסבירים[מה] על הענוה של משה – אבל למשה יש גם שפלות, ומצד השפלות שלו נראה לו שהוא לא יכול לעורר את עם ישראל (כפי שהוא ימשיך וירחיב).

כַּיָּדוּעַ מִבִּלְתִּי אֶפְשָׁרוּת הַגְּאֻלָּה אֶלָּא אִם כֵּן בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, כְּמַאֲמַר (שמות ד, ה) "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'", שֶׁהוּא הַגּוֹאֵל הָאֱמֶת כַּיָּדוּעַ, שֶׁעִקָּרוֹ הִיא הָאֱמוּנָה, וּבִזְכוּת הָאֱמוּנָה נִגְאָלִים (עפ"י תַּנְחוּמָא בְּשַׁלַּח י), לִהְיוֹת כָּל עִקָּר הַגָּלוּת הוּא הֶעְדֵּר אֱמוּנָה וְשִׁכְחָתָהּ, כִּי אִם לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַטֶּבַע

שואלים[מו] על דברי פרי הארץ, כיצד הוא אומר שהגאולה ממצרים תלויה באתערותא דלתתא? אפילו לגבי הגאולה העתידה יש מחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע[מז], האם "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" או ש"חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו"[מח]? הרמב"ם פוסק[מט] כמו רבי אליעזר, שהגאולה תלויה בתשובה, ויש מקומות שמשמע בהם הפוך[נ], שפוסקים כרבי יהושע והגאולה תבוא בכל מקרה. אבל לשתי השיטות גאולת מצרים היתה באתערותא דלעילא, בהנהגת חדש ניסן של "דודי לי ואני לו"[נא] (לעומת הנהגת "אני לדודי ודודי לי"[נב] של אלול-תשרי). כתשובה לכך מסבירים שהכוונה שהאתערותא דלתתא עצמה היתה בהתעוררות מלמעלה – מכח משה שנשלח לעורר את עם ישראל[נג].

אבל באמת אין כאן קושיא: הדרישה לאתערותא דלתתא בגאולה האחרונה היא דרישה לתשובה, מאמץ מצד התחתונים מלמטה להשתנות ולהתעלות, אבל כאן מדובר על התעוררות האמונה של עם ישראל. אנחנו "מאמינים בני מאמינים" – האמונה קיימת בטבע של נשמות ישראל, ירושה לנו מאבותינו, החל מאברהם אבינו "ראש כל המאמינים"[נד] – ולכן לא נדרשת כאן התעוררות חדשה, שינוי והתהפכות שדורשים מאמץ, אלא רק התעוררות של הטבע היהודי שישן ומסתתר. זו לא אתערותא דלתתא במובן המקובל, אלא אמונה בה' ובשליח שהוא שולח לגאול את עם ישראל – יכולת לקבל את ההתעוררות של ה' מלמעלה לגאול את ישראל.

בעצם, הוא מסביר כאן, האמונה הזו עצמה היא הגאולה. הגלות היא "העדר האמונה ושכחתה", הגורמת לאדם רק "להשגיח על הטבע", והאמונה היא עצמה כבר הגאולה. יש קשר בין השורשים שכח ו-שגח – כ ו-ג הן מאותיות החיך המתחלפות זו בזו – וכאשר שוכחים את האמונה משגיחים על הטבע. לעומת זאת, הזכרון של האמונה הוא בעיקר חזרה לאמונה בהשגחה פרטית (השגחה פרטית עולה י"פ אמונה, זו שלמות האמונה). כפי שאנחנו מסבירים[נה] מתחלת השנה – תהא שנת השגחה פרטית – האמונה בהשגחה פרטית היא אמונה שכל מה שקורה במציאות, כל פרטי הפרטים בטבע, מושגחים באופן ישיר מעצמות ה', והמודעות לכך היא בעצמה הגאולה.

מ-מ"ט שערי טומאה ל-נ' שערי בינה

כַּיָּדוּעַ מֵעִנְיַן גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיוּ נִטְבָּעִים בְּנַפְשׁוֹתָם בְּעָמְקֵי הַקְּלִפּוֹת (זֹהַר חָדָשׁ יִתְרוֹ לט, א), וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים חַס וְשָׁלוֹם 'לְעוֹלָם בָּהֶם יַעֲבֹדוּ', כַּיָּדוּעַ שֶׁכְּבָר הָיוּ בְּתַכְלִית עֹמֶק הַקְּלִפָּה, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁרוּת הַגְּאֻלָּה אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּתְהַפְּכוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה, שֶׁהוּא מִמ"ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה אֶל נו"ן שַׁעֲרֵי בִּינָה (זֹהַר ח"א רסא, ב, עיי"ש)

ביציאת מצרים עוברים ברגע אחד מ-מט שערי טומאה לשער הנון של הקדושה – זהו הגילוי שמתגלה בליל הסדר[נו]. יש מעברים שמתחוללים בשלבים, אבל יציאת מצרים היא "בשעתא חדא וברגעא חדא", כמו שכתוב[נז] על עבודת התשובה. אפשר לשוב אל ה' "בשעתא חדא וברגעא חדא" כי גם ה' בעצמו הוא בעל תשובה... הוא מוציא אותנו ממצרים "בשעתא חדא וברגעא חדא", כדי שלא נשקע בטומאה ונשאר עבדים במצרים (כמו שאומרים גם בהגדה של פסח, שאם ה' לא היה מוציא אותנו ממצרים היינו משועבדים שם "אנו ובנינו ובני בנינו").

האם באמת הגאולה ממצרים התרחשה ברגע אחד? כל מכה מעשר המכות, במשך השנה שקדמה ליציאת מצרים[נח], היתה צעד לקראת הגאולה וכבר מראש השנה בטל השעבוד מאבותינו במצרים[נט]. לכן בעל ה"לשם" מקשה[ס] על עצם האמירה שביציאת מצרים יצאנו 'ברגע האחרון' משער ה-מט של הטומאה – עם כל מכה נוספת למצרים הכח של הטומאה ירד והאמונה של ישראל גברה, וודאי לא היה חשש של שקיעה והשתקעות בשערי הטומאה (ואם כבר, אפשר לומר זאת רק על "סוף שעבודן ותחלת גאולתן"). הוא היה מקובל גדול, אבל החשיבה שלו 'לא חסידית' – אין בה הבחנה בין הגוף והנפש, בין השעבוד החיצוני והשעבוד הפנימי. השלבים של השחרור שקדמו ליציאת מצרים היו בעיקר הקלה על שעבוד הגוף, אבל יתכן שדווקא ההקלה על שעבוד הגוף מקשה את שעבוד הנפש – את הכעס על המצרים עלולה להחליף 'רחמנות על השכנים הסובלים' שמפחיתה את הנוגדנים לתרבות מצרים ומגדילה את השעבוד הנפשי למצרים (החל מהנכונות לסבול את הגלות – שראשית הגאולה היא היציאה ממנה, כמו שאנחנו מביאים תמיד בשם רבי בונים מפשסיחא[סא] על "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים"[סב] – משום שהמצב כבר לא נורא כל כך). במובן הזה, תשע המכות הראשונות לא באמת פעלו להעלות את היהודים מ-מט שערי טומאה, ואין בהם גאולה כלל, והן באין ערוך לפעולת המכה העשירית, מכת בכורות, שרק בה מתחולל כל השינוי ברגע אחד (כפי שה' התרה מראש: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר הוי' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"[סג]).

אם נדייק עוד, מהלשון בפרי הארץ כאן נשמע שהחשש לא היה ירידה לשער הנון של הטומאה, כפי שכתוב לפעמים, אלא מהשקיעה ב"תכלית עומק הקליפה" של מט שערי טומאה (שאפשר להבין שאין עוד עמוק מהם) – שקיעה שאי אפשר לצאת ממנה בלי מהפך-דילוג "מקצה אל קצה" ברגע אחד.

גאולה בשלבים או ברגע אחד?

באמת – והדברים נכונים גם לגאולה הראשונה, גאולת מצרים, וגם לגאולה האחרונה – יש הרבה שלבים בגאולה, שלבים מקדימים לפניה ושלבים שיבואו לאחריה:

לפני הגאולה צריך הגואל, משה רבינו, 'להתבשל' ולהבשיל – לקבל את השליחות, ללמוד מהנסיונות של כשלונות בדרך, ירידות ועליות, ובפנימיות לעלות מקטנות-מוחין יחסית לגדלות-מוחין שלמה. במושגי התורה שלומדים כעת, בקטנות היחסית הוא מחשיב את עצמו קטן מדי – חווה את "שפלות האדם" בפני "רוממות אל" באופן שמקשה עליו לפעול. בגדלות הוא זוכה לגילוי עצם ה"רוממות אל" – "רוממות אל בגרונם"[סד] של משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"[סה] – שמשפיל ומבטל אותו עוד יותר, עד שאין לו שום מציאות עצמית להתחשב בה כלל, אלא רק ביצוע רצון השי"ת. כמובן, גם העם עובר שלבים בדרך לגאולה, וגם המציאות החיצונית משתנה ומוכנה יותר ויותר למהפך שעתיד להגיע. אחרי הגאולה יש שלבי העלאה רוחנית של עם ישראל – אחרי "פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו"[סו] עוברים ל"והוא יפדה את ישראל מכל עונֹתיו"[סז] – והעלאה של העולם כולו לדעת את ה', עד "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[סח].

יש מי שמרגיש שכל שלב מקדים הוא עוד צעד של גאולה, "אתחלתא דגאולה" או משהו בדומה לזה, ויש מי שאומר שיש רק גאולה 'פתאומית', שבאה מלמעלה "ברגעא חדא" – "ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[סט] –  ועד אז כל מה שקורה הוא שום דבר, גארנישט מיט נישט. "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ע], באמת יש שלבי הכנה לגאולה, כמו שיש שלבים אחריה, אבל יציאת מצרים – וכך ביאת המשיח – היא דילוג שלא בערך, שינוי מן הקצה אל הקצה, כך שאי אפשר להשוות כלל בין מצב העם ומצב הגואל תוך כדי כל ההכנות והשלבים הקודמים לגילוי שמתחולל ברגע של הגאולה. באותו רגע עם ישראל עובר מ-מט שערי טומאה ל-נ שערי קדושה ברגע אחד, משה רבינו מתעלה מחיה (אמונה של התחדשות העולמות) ליחידה (אמונה בעצמות ה', המתגלה דווקא בהשגחה פרטית, היינו ההכרה שהייתי מנהיג את העולם בדיוק כמו ה'[עא])[עב] – שינוי שהוא מצפה לו כל חייו, כידוע אצלנו[עג].

על השינוי הזה ביציאת מצרים – שיסודו בגילוי האמונה – כתוב כאן:

שֶׁהוּא הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁיַּאֲמִינוּ בַּה' לָדַעַת אוֹתוֹ, וְאַחֲרֵי הֱיוֹתָם דּוֹר דֵּעָה אָז יַצְלִיחוּ לַגְּאֻלָּה, כְּמַאֲמָר (שְׁמוֹת ג, יב) "וְזֶה לְךָ הָאוֹת וְכוּ' בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

התכלית של גילוי האמונה היא להפוך לדור דעה – להפנים את האמונה בה', שהיא הטבע הלא-מודע של כל יהודי (הראש העליון של הכתר), אל הדעת, אל תוך המודעות שלפיה מתנהלים כל החיים. כשמתגלה מקיף האמונה – האתערותא דלתתא הנדרשת לגאולה – אפשר להמשיך אותו לפנימיות. כשהשינוי הזה מתחולל זו גאולה שלמה, ואז אנחנו 'מוצלחים לגאולה', עם כל העליות שבאות אחריה (בלשון המקרא "יצליח" ו"ישכיל" הן מלים נרדפות[עד], וראשית כל חמש העליות של המשיח היא "הנה ישכיל עבדי [ירום ונשא וגבה מאד]"[עה] – וכלשון הרמב"ם, לפי הפסוק, "ויצליח וירום ויינשא"[עו] – ודוק).

"מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין"

וְהִנֵּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁיּוּכַל לְהַכְנִיס בְּדִבּוּרוֹ דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַלֵּב לְהַכְנִיס בְּלִבָּם הָאֱמוּנָה תַּכְלִיתִית, לֹא שִׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ מִגֹּדֶל הַשִּׁפְלוּת שֶׁלֹּא הָיָה מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ לִכְלוּם, כְּאָמְרָם זַ"ל (בְּרָכוֹת ו, ב) "מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין", וְעִנְיָן הַיִּרְאַת שָׁמַיִם הוּא הַדְּבֵקוּת וְיִחוּד גָּמוּר אֲמִתִּי כָּל הַמִּדּוֹת אֵלָיו יִת', שֶׁהוּא עִנְיָן יִרְאָה, שֶׁהוּא מִדָּה א', וְשָׁמַיִם הִיא מִדַּת אַהֲבָה כַּיָּדוּעַ, וְאַחֲרֵי בִּטּוּל כָּל הַמִּדּוֹת הַגַּשְׁמִיִּים אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ "הָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין. לָכֵן אֲפִלּוּ יְרֵא שָׁמַיִם, בִּזְמַן שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין וּבְעִדָּנָא דְּלָא עָסִיק בָּהּ לֹא.

הכח לעורר את האמונה בלבם של השומעים תלוי בכך שיהיה למעורר יראת שמים. יראת שמים אינה רק הקפדה כללית על שמירת תורה ומצוות אלא "דביקות ויחוד גמור אמתי כל המדות אליו יתברך" – הדבקות שייכת לכתר (וליתר דיוק, לשרש הדעת בכתר, דעת דרדל"א[עז]), היחוד הוא פנימיות הדעת והדעת כוללת ומייחדת את כל המדות, החל מהחסדים והגבורות, האהבה והיראה (שכוללות את כל שאר המדות[עח]). בפשטות, יראת שמים היא יראה השייכת לגבורה, אבל הוא מסביר כאן שיראת שמים בעצם מייחדת יראה (יראת) ואהבה (שמים). היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[עט], אבל היא מתחברת לאהבה, ובעצם האהבה היא הכלל הגדול. הכלל ש"שמים היא מדת אהבה כידוע" רמוז בכך ש-שמים עולה ל פעמים אהבה (י-ה פעמים הוי', סוד "ביה הוי' צור עולמים"[פ]), אבל גם המלה "יראת", בגימטריא תורה, היא כפולה של אהבה – אהבה פעמים בטול, כידוע[פא] (וכן יראת רומז לארבעת כינוייה של "אשה יראת הוי'"[פב] במגלת האהבה, שיר השירים – "אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי"[פג], כידוע[פד]). רבי הלל מפאריטש מסביר[פה] שהיראה עצמה נובעת מאהבה, שהרי האהבה היא השרש לכל מצוות עשה[פו] והיראה עצמה היא מצות עשה. לכן גם כתוב[פז] שהיראה כלולה בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך"[פח] במלה "את", לשון ריבוי, לרבות את היראה במקום האהבה[פט].

כל ההרחבה הזו באה לומר שיראת שמים איננה הגדרה 'פשוטה', צמצום והגבלה של האדם שלא לחטוא, אלא התעוררות פנימית פעילה מאד של דבקות ואהבה, המבטלת את כל מדותיו של האדם (וכנ"ל ש-יראת עולה בטול פעמים אהבה), שכולן תהיינה מופנות רק אל ה'. לכן, מדגיש בעל פרי הארץ שדבריו של ירא שמים נשמעים "בעידנא דעסיק בה" – כשההתעוררות הזו פעילה בתוכו. אזי מתקיים בו מה שאכן נאמר במשה רבינו במתן תורה – "משה ידבר והאלהים יעננו בקול"[צ]. איזה רמז שייך לכך בתפלת שבת? "משה [ידבר]" ר״ת "שבת היא מלזעוק" ו"[והאלהים יעננו ב]קול" ר"ת "ורפואה קרובה לבוא"[צא]. לעניננו, הדבקות והבטול של שבת פועלים שהקול של המעורר לא יהיה קולו שלו אלא קול אלקים, וכך הוא מרפא את הלב של השומעים, מעורר בהם אמונה ומביא גאולה.

אֲבָל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (דְּבָרִים ג, כג) "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'", שֶׁלֹּא תָּלָה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים אֶלָּא בְּמַתְּנַת חִנָּם, מִגֹּדֶל הַשָּׂגָתוֹ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵיךְ הוּא אֵין סוֹף וְכֻלָּם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וּגְשָׁמִים עֲכוּרִים, אֲפִלּוּ כֶּתֶר חָשׁוּךְ הוּא קָמֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת, וְאֵיךְ אֶפְשָׁרוּת הַדְּבֵקוּת וְיִחוּד גָּמוּר בּוֹ יִתְבָּרַךְ לִהְיוֹת דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, וְלִהְיוֹתוֹ מְגֻשָּׁם לֹא דַּי שֶׁלֹּא יוֹעִיל בִּדְבָרָיו אֲלֵיהֶם אֶלָּא אַף כִּי יַפְסִידֵם, לְנַתֵּק אֶת לִבָּם אֶל הַגֶּשֶׁם, לִהְיוֹת דְּבָרָיו גַּשְׁמִיִּים, וְדִבּוּר גַּשְׁמִי הוּא כְּאֶרֶס, אִם נִכְנָס בַּלֵּב אֲפִלּוּ הַטּוֹב וְהַמֻּבְחָר שֶׁבַּדִּבּוּרִים אֶפְשָׁר לְהִתְגַּשֵּׁם עַל יָדָם בְּגַדְלוּת וֶאֱמוּנָה כּוֹזֶבֶת וּמִתְגַּבְּרִים הַהִתְנַגְּדוּת עַל יְדֵי כָּךְ.

מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים – ההתעוררות הפנימית שלו מעוררת את השומעים ומכניסה בלבם אמונה ואהבה לה'. אבל מי שאין בו יראת שמים, ומדותיו הגשמיוֹת דבוקות בגשמיוּת, פועל את הפעולה ההפוכה – הרגשות שלו מעוררים רגשות דומים אצל השומעים. יכול להיות ששני אנשים יגידו בדיוק אותם דברים, "הטוב והמובחר שבדבורים", ולשניהם תהיה כוונה זהה, לעורר את השומעים לעבודת ה' ולהביא גאולה, אבל הפעולה תהיה הפוכה. מי שיש בו יראת שמים, שכל מדותיו מופנות רק לה', בבטול מוחלט, יעורר את השומעים לעבודת ה'. אבל מי שעדיין יש לו ישות, שהוא מגושם ונמשך לדברים גשמיים, יעורר בשומעים תאות זנות! מי שנמצא "בגדלות ואמונה כוזבת" – יש לו גדלות אישית, גאוה, ואמונה כוזבת בעצמו, פולחן עצמי שהוא השרש לכל עבודה זרה – מעורר תכונות דומות אצל השומעים, מנפח את הישות שלהם ומגרה את היצר הרע שלהם, וממילא מעורר גם התנגדות לתוכן דבריו. זו גם סבה פנימית לכך שהבעל שם טוב לא סבל את המגידים שהוכיחו את העם בזמנו – אם המגיד-המוכיח איננו איש קדוש, רבי אמתי, ש"האלהים יעננו בקול", אזי לא רק שדבריו לא מועילים, אלא הם ארס מזיק.

התנגדות כחבלי לידה

כאשר ה' רצה לשלוח את משה רבינו בשליחות הוא התנגד בגלל החששות הללו. הוא היה בשפלות, לא הכיר במעלות עצמו, וחשש שגם אם יאמר בדיוק את דבר ה' התכונות שלו תקלקלנה את הקול האלקי ותגרומנה לנזק. כאשר באמת השליחות שלו לא התקבלה 'חלק' – זקני העם קבלו את המסר (עם הסימן שהיה להם בלשון "פקֹד פקדתי"[צב]), אבל העם לא שמע למשה מקוצר רוח ואף היתה התנגדות – הוא בא לטעון שהחששות שלו התממשו:

וְהִנֵּה, אַחַר שֶׁהִכְרִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְדִבֵּר אֲלֵיהֶם וְהָיוּ דָּתָן וַאֲבִירָם נִצָּבִים וּמַתְרִיזִים כְּנֶגְדּוֹ, כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י זַ"ל (שְׁמוֹת ה, כ) עַל מִלַּת "נִצָּבִים לִקְרָאתָם", וְתָלָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הַחִסָּרוֹן בְּעַצְמוֹ, שֶׁעַל יְדֵי דְּבָרָיו שֶׁדִּבֵּר הוּא אֲלֵיהֶם הִכְנִיס בָּהֶם אֶרֶס הַהִתְנַגְּדוּת וְהִתְגַּבְּרוּת אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה, לָכֵן הָיָה קוֹבֵל וַיֹּאמֶר "לָמָה הֲרֵעֹתָּ לָעָם הַזֶּה", פֵּרוּשׁ שֶׁהִכְנַסְתָּ בָּהֶם רַע יוֹתֵר בַּמָּה, וּפֵרוּשׁ "לָמָּה זֶה שְׁלַחְתַּנִי" פֵּרוּשׁ בְּמָה שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי, וְאָנֹכִי שָׁפָל וּמְגֻשָּׁם, נִתְגַּשְּׁמוּ הֵם בִּדְבָרַי,

וֶהֱשִׁיבוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ (שָׁם ו, א) "עַתָּה תִרְאֶה", פֵּרוּשׁ, הָרְאִיָּה וְהַהִתְגַּלּוּת צְרִיכָה לִהְיוֹת עַל יְדֵי הִתְנַגְּדוּת, וּבְלָאו הָכִי אֵינוֹ נִכָּר, כַּיָּדוּעַ מִסֵּדֶר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לָכֵן "וְיִכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְכוּ'" (שָׁם ט, ז), "לְמַעַן תְּסַפֵּר" (שָׁם י, ב), מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָּא.

ה' אומר למשה שלא כל התנגדות נובעת מכך שהמוכיח הוא מגושם ובעל ישות. סדר העולם הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא"[צג], כאשר "יתרון האור מן החשך"[צד] דווקא ו"הרע כסא לטוב"[צה]. לכן, כדי שנס הגאולה יהיה ניכר – תהיה בו ראיה והתגלות, "עתה תראה"[צו] – מתעוררת התנגדות ודווקא כך יש "פרסומי ניסא".

החג של פרסומי ניסא הוא חנוכה[צז], שמצטיין בכך שעם ישראל קם ונלחם וזכה לתשועה. כפי שדובר לאחרונה[צח], בעוד הישועה היא מלמעלה, התשועה היא כאשר יש מעורבות ופעילות שלנו – באופן של "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[צט] – ודווקא באופן הזה מתעורר הלב לומר שירה וזוכים באמת לגאולה (לעומת זאת, חזקיהו, שהנס נעשה לו ללא התערבות שלו, רק בבטחון סביל, לא אמר שירה ולכן לא היה משיח[ק]). כלומר, גאולת ישראל היא דווקא על ידי שמשה רבינו נעשה שליח (ובמדות הלב משה מכוון כנגד הנצח, הבטחון הפעיל) – עם כל הקושי וכל ההתגייסות שנדרשת (וכל החששות של קלקול מצד השליח). השליחות הזו תמיד נתקלת בהתנגדות, בכשלונות ובנסיונות שדורשים מהשליח מלחמה, ודווקא כך תגיע תשועה, עם פרסומי ניסא בשלמות, ומתוך כך הגאולה השלמה.

אפשר להתבונן כך גם בדברים שקורים היום – יש דברים שליליים שקורים, קשיים ונפילות. אפשר להסתכל על הדברים הללו כנפילות שמעידות שלא מתקדמים בדרך הנכונה לגאולה. אבל רוצים להסתכל בצורה חיובית, לראות גם את הקשיים כ"עת מלחמה" שהיא הדרך לתכלית של "עת שלום"[קא]. כל כח העתים בספר קהלת, עם כל שינויי הזמנים – שגם כל שליח עובר אותם – מתחילים ב"עת ללדת"[קב]. כשזו ההשראה אפשר לראות את כל הקשיים כחבלי לידה, שדווקא מתוכם יוולד המשיח ונזכה לגאולה האמתית והשלמה.

שליחות משה – שבירת הקליפה וגילוי אלקות

נחזור ונקשר את הסיום, הצורך בתשועה מן המתנגדים על ידי שליח דווקא, לתחלת ההתבוננות שלנו היום, טענת משה "שלח נא ביד תשלח", ביד אהרן אחי:

בחסידות מוסבר[קג] שלמשה ואהרן, ה"שושבינא דמלכא" וה"שושבינא דמטרוניתא"[קד], תפקידים שונים בגאולה – משה, ה"שושבינא דמלכא", ממונה בעיקר לשבור את קליפת פרעה מלך מצרים בתוקף אלקי, ואהרן, ה"שושבינא דמטרוניתא", ממונה לעורר את נשמות ישראל ברצון אמתי לצאת ממצרים (בסגנון אחר: משה הוא שר החוץ של ה' ואהרן הוא שר הפנים של ה', כפי שלמדנו פעם). כאשר משה אומר "שלח נא ביד תשלח" הוא בעצם טוען – 'אני מבין שבשביל הגאולה חייבים שאהרן יעורר את ישראל לצאת מן הגלות, אבל כדי להכות בקליפה בשביל מה אתה צריך אותי? הרי אתה יכול לעשות זאת בעצמך!' (כלומר, הכלה חייבת שושבין, אך לא החתן...).

על כך עונה ה': אם אני בעצמי – א"ס ב"ה – אכה את פרעה, לא יתקיים "וידעו מצרים כי אני הוי'"[קה]. אם אמיט עליהם, כולם יחד, אסון טבע – 'זבנג וגמרנו' בפעם אחת – כולם יתבטלו-ימותו ברגע ואין זה רצוני[קו]. אני בראתי את האדם ("אתם קרוים 'אדם'"[קז]) בצלמי כדמותי[קח], כדי שדרכו אצמצם את אורי וכוחי האין סופיים, כך שיוכלו להתקבל בדעת הבריות במדידה והגבלה נכונה וכו'. התפקיד של כל מכה ומכה הוא לפרק את הקליפה לחלקים, וכך להמעיט אותה ולאפשר לרע להכיר את ה'. אפילו מכת בכורות, שמכחה היתה היציאה ממצרים בפועל, המיתה רק את הבכורות, ולא את כולם. ועוד, אומר ה' למשה, הגוי הערל לא מסוגל להכיר בי ישירות, אלא רק דרך השליח שלי, נשמה בגוף ("עצמות ומהות כמו שהלביש עצמו בגוף"[קט], דבר שמשה רבינו לא היה מעיז בשום פנים לומר על עצמו). לכן אני רוצה שיתבטלו דוקא בפניך, ועל ידי זה "וידעו מצרים כי אני הוי'", וד"ל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':