"קול דממה דקה"

משיעור מוצאי י"ט תמוז פ"ה – חיפה

קיצור מהלך השיעור

במסיבת קישורי התנאים לחתן ולכלה – נכד הרב, שמשון יעקב מרדכי שי' בלוך, ושטערנא שרה תחי' (לבית גינזבורג) – נתבאר בעומק הלימוד בעבודה הפנימית, בדגש על העבודה בבנין הבית היהודי, מארבעת שלבי התגלות ה' לאליהו הנביא בהר חורב (מתאים ל"לחיות עם הזמן" בזמן הווארט). פרק א מסביר את התהליך בעבודת התפלה בכל יום. פרק ב מוסיף מערכות שונות שמתקשרות בדא"ח לאותו מבנה – ארבע החיות אליהן צריך להתדמות בעבודת ה' וארבעת תיקוני השכינה (שקשורים קשר הדוק לבנין הבית היהודי). פרק ג, התוספת העיקרית של השיעור, מחבר את הכל לשלבי בנין הקשר בין חתן וכלה, עד לחתונה, ולשלבים החוזרים שוב ושוב בין איש ואשתו בחיי הנישואין, וגם קושר אותם למבנה העליה בנישואין של "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי".

א. סלם התפלה

כאשר ה' מתגלה לאליהו בהר חורב – ההתגלות הנוספת היחידה שם מאז ש"משה קבל תורה מסיני"[א] – כתוב[ב]:

וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי הוי' וְהִנֵּה הוי' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי הוי' לֹא בָרוּחַ הוי' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ הוי'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ הוי' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

בגמרא מסופר[ג] שהתיאור הזה הוא כלל ב"מלכותא דרקיעא" הנוהג גם ב"מלכותא דארעא". בזהר הוא נדרש במלואו בכמה מקומות[ד], ובעוד מקומות[ה] מוזכר בפרט הביטוי "קול דממה דקה" – ש"תמן אתי מלכא"[ו]. גם בחסידות מבואר התיאור הזה בכמה אופנים[ז], כנגד ארבעת העולמות – עשיה-יצירה-בריאה-אצילות – וכפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת התפלה. תפלה היא לשון חבור ודבקות[ח], כמו "התופל כלי חרס"[ט], ולכן אפשר להתבונן כיצד התיאור הזה מתאים גם לשלבים השונים בקשר היחוד והדבקות של חתן וכלה, לקראת החתונה ובהמשך כל חיי הנישואין.

"צא ועמדת בהר לפני הוי'"

ארבעת השלבים – רוח, רעש, אש, קול דממה דקה[י] – מכוונים כנגד ארבעת שלבי העליה בסלם התפלה (שהם עצמם כנגד ארבעת העולמות, עשיה-יצירה-בריאה-אצילות, כנודע[יא]). אך עוד לפני ארבעת השלבים הכל מתחיל מ"צא ועמדת בהר לפני הוי' והנה הוי' עֹבר".

בשביל להתייצב לפני ה' צריך להתחיל מ"צא", כפירוש אדמו"ר הזקן[יב] ל"צאינה וראינה"[יג] – 'צא אני וראה אין', בשביל לראות את האלקות האדם צריך לצאת מעצמו, לצאת מהישות שלו. מתוך כך אפשר להגיע לבהירות של "ועמדת בהר" (הר לשון בהירות[יד], וגם ביטוי להתרוממות מהקרקע השטוחה בשאיפה לעלות אל ה'). ככלל, הנשמות (ביחס למלאכים) הן בגדר "מהלכים [בין העֹמדים האלה]"[טו], אך גם אצלן יש תכלית של עמידה, שמובנה בטול[טז] (ועד לבטול במציאות ממש). אחרי שאליהו הנביא הולך ארבעים יום ברצף, באופן נסי, הוא מגיע ל"צא ועמדת בהר" – הוא יוצא מעצמו, עומד בבטול ובבהירות, ואז הוא כבר "לפני הוי'".

הגילוי הראשון, "והנה הוי' עֹבר", הוא עדיין בדרך מקיף ("עֹבר" מלמעלה), והעבודה היא להמשיך ולהחדיר אותו בפנימיות. להחדרה בפנימיות זוכים על ידי ארבעת השלבים, ארבע התופעות – רוח, רעש, אש והתכלית של "קול דממה דקה" – שהן ארבע השליבות בסולם התפלה.

ארבעת חלקי התפלה

השלב הראשון בתפלה (תפלת העשיה), מ"מודה אני", יסוד כל עבודת היום[יז], ועד "ברוך שאמר", הוא "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים" – התיאור הכי מפורט מכל ארבעת השלבים (שרומז גם לכך שיש כאן גם בחינת נקבה וגם בחינת זכר, "גדולה וחזק"[יח]). יש מעלה "שתהא תפלתי סמוכה למטתי"[יט], והתפלה הכי סמוכה – התפלה היחידה שנאמרת כאשר עדיין שוכבים על המטה, לפני נטילת ידים – היא "מודה אני", תפלה שמגלה את היחידה שבנפש ששום טומאה לא יכולה לגעת בה[כ]. משם מתחילים ב"רוח גדולה וחזק".

מה תפקידו של השלב הזה בתפלה? בשביל להתקרב לה' צריכים קודם כל לפרק את ההרים ולשבר את הסלעים שמונעים את החבור לה'. ההרים הם "טורי דפרודא"[כא], אותם צריך לפרק (כהנהגת אדמו"ר הזקן לא לשבור שום דבר, אלא רק לפרק[כב]), והסלעים הם "לב האבן"[כג], אותו צריך לשבור (שהרי "אין כלי שלם כלב נשבר"[כד]). הרוח עצמה היא התעוררות – אדם מתעורר בבקר עם התעוררות לעבוד את ה' – אבל אי אפשר לעבוד את ה' בלי לפרק את ההרים ולשבר את הסלעים. בכלל, בין ה"מודה אני" להמשך התפלה יש "יפנה ויטול ידיו וכו'"[כה] – אדם מרגיש שעליו להתנקות מהפסולת, ואצל חסידים מקפידים גם להטהר במקוה כחלק מהתהליך הזה. בעבודת הנפש הפנימית קוראים לעבודה זו, בכללות, עבודת האתכפיא – עבודה שתכליתה לשבור את הקליפות המונעות להתקרב לה'. חוית התפלה בשלב הזה יכולה וצריכה להיות "רוח גדולה וחזק", עם הרבה כח לפרק הרים ולשבר סלעים, אבל עדיין "לא ברוח הוי'".

השלב השני בתפלה (תפלת היצירה), מ"ברוך שאמר" עד "ברכו", הוא ה"רעש". "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים"[כו] – השרפים הם האש, השייכת לתפלת הבריאה (כדלקמן), אך האופנים וחיות הקדש רק מתגעגעים מרחוק למעלתם, מתוך רצון ותשוקה להתקרב לקב"ה ולהדבק בו. אחרי שבירת המניעות מההתקרבות והדבקות בה', צריכים לעורר רצון חזק להתקרב. את פסוקי דזמרה צריך לומר ברעש – אבל עדיין, "לא ברעש הוי'".

בשלב השלישי (תפלת הבריאה), קריאת שמע וברכותיה, זוכים כבר לבעור לגמרי בעבודת ה' (עס ברענט זיך צו דינען ג-ט ב"ה). ההתבוננות ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כז] מבעירה את הלב ב"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כח] (כמו השרפים, מלאכי עולם הבריאה, הנשרפים באש קדש של אהבתם לה'[כט]). בשלב הזה האדם כבר קרוב, ובמדה מסוימת יש גם דבקות ויחוד – כשהאש היא ההתלהבות של ההתקרבות והיחוד בפועל – ועדיין "לא באש הוי'", משום שבעולם הבריאה יש עדיין מציאות של 'יש נברא' (כ"אפשריות המציאות", בלשון החסידות[ל]), ולא אחדות פשוטה כבעולם האצילות.

רק בשלב הרביעי של התפלה (תפלת האצילות), תפלת עמידה, מגיעים ל"קול דממה דקה" – עצם הדבקות בה' בעולם האחדות, בו מורגש ש"אין עוד מלבדו"[לא] (ללא כל התופעות הרעשניות שבעולמות התחתונים). על הדבקות בה' בתפלת העמידה כתוב בזהר "לית אפרשותא בין קוב"ה ושכינתיה"[לב] – אין הפסק בין ה' (קוב"ה) ומקור המציאות (השכינה) – והדבר בא לידי ביטוי בכך שהעיסוק בעניני העולם הזה איננו פוגע בדבקות ה'. בעוד בקריאת שמע מכסים את העינים, נמנעים מלראות את גשמיות העולם הזה ולחשוב עליה, כדי שלא תפגע בקרבה לה', בתפלת שמונה עשרה אין בכך צורך (ועד שהיו צדיקים גדולים, דוגמת הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהתפללו עמידה בעינים פקוחות מול החלון[לג]). בתפלת עמידה אפשר לחשוב על הגשמיות ולבקש את מילוי הצרכים, בני חיי ומזוני רויחי (וכולהו רויחי, כפי שהדגיש תמיד הרבי), והדבר לא עושה שום הפסק בקשר עם ה', כי מורגש שהכל אחד, "גאט איז אלץ און אלץ איז גאט"[לד] (ואז לא נורא שארגיש את החסרון שלי, כי גם הוא ה'). גם הבקשה על הגאולה היא דווקא פה למטה (כהדגשת הרבי[לה] שחומר הגלם של הגאולה הוא הגולה, המציאות התחתונה, ורק צריך להמשיך אליה את גילוי ה-א, עם כל הפירושים שבה). דווקא במצב הזה, כאשר הגשמיות והרוחניות מחוברות בתכלית (בכח שם הטוב, שם אהוה, המייחד "את השמים ואת הארץ"[לו], השם של מורנו הבעל שם טוב, שזכה להיות אין וועלט-אויס וועלט בו-זמנית[לז]) – בלי 'רעש' הנובע ממרחק, אלא ב"קול דממה דקה" – "תמן אתי מלכא" (עד לעצם היחוד בברכת "שים שלום"[לח]).

ותמצות כל שלב במלה אחת: הרוח היא התעוררות, הרעש הוא תשוקה, האש היא התלהבות וקול דממה דקה הוא דבקות[לט].

ידיעת השלילה

לכאורה, מה טוב היה להגיע ישירות לדבקות בה' – "קול דממה דקה" ש"תמן אתי מלכא" – בלי לעבור את כל השלבים שה' לא נמצא בהם. אבל, "יש סדר למשנה"[מ] – ההתגלות לאליהו היא דווקא בסדר הזה, וכמוה העליה בסולם התפלה, משום שהפיכת המקיף ("הנה הוי' עֹבר") לפנימי דורשת לעבור את כל השלבים (כאשר התכונה הראשונה של 'פנימי' היא היותו מסודר[מא]).

בעומק, אף על פי שכתוב "לא ברוח הוי'", לא ברעש הוי'" ו"לא באש הוי'", יש כאן התייחסות לה' בתארי השלילה – אמירה שה' הוא 'לא רוח', 'לא רעש' ו'לא אש' – המתאימה לשיטת החקירה של הרמב"ם, שמתמקדת בידיעת השלילה. תכלית החסידות היא ידיעת החיוב[מב], עד ל"ידעתיו הייתיו", כפתגמו החריף של הרבי הרש"ב[מג]. לידיעת החיוב זוכים בדבקות של תפלת העמידה – ידיעה שה' הוא גם למעלה וגם למטה, בשמים ובארץ ללא כל הבדל, "עד שלא נברא העולם" ו"משנברא העולם"[מד] ללא כל שינוי, "אני הוי' לא שניתי"[מה] – אך בשלשת השלבים הקודמים, של ידיעת השלילה, רוכשים איזה 'חוש' בה'.

ועוד יותר, השלילה של הרוח, הרעש והאש בעצם מחדירה ממד של "קול דממה דקה" לתוך כל אחד מהשלבים. המגיד ממעזריטש לימד ש"אצילות איז אויך דא"[מו] (אצילות היא גם כאן, גם בעולמות התחתונים) – יש הארה של האצילות, האחדות של ה' עם הכל ("ה' הוא הכל והכל הוא ה'"), גם בעולמות התחתונים בי"ע, שמצד עצמם הנם נפרדים מאחדות זו. ההארה הזו היא ה'חוש' שאפשר לקבל מהשלילה. לדוגמה, כתוב[מז] שחסיד, יהודי אמתי, יודע לצעוק בשקט גמור – זו הארה של "קול דממה דקה" גם בתוך הרעש, רעש הצעקה מתוך רצון להתקרב לה' (ואף שודאי יש גם ענין לצעוק ממש, אי אפשר לצעוק כל היום – 'הלואי שיצעק אדם כל היום כולו'[מח] בתפלתו לה', בדרישת הגאולה שלו, אבל יש ללמוד את אמנות הצעקה לה' בשקט מוחלט, בקול דממה דקה).

ב. מערכות נוספות

ארבעה תיקוני שכינה

ארבעת שלבי התפלה הללו מקבילים[מט] לעוד מערכת עיקרית – ארבעה "תיקוני שכינתא"[נ], ארבעה תיקונים של השכינה הקדושה. האשה השונמית אמרה לבעלה על אלישע הנביא "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדושׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה"[נא] (ובזכות זה היא זכתה, בסופו של דבר, לבן אותו החיה אלישע – הנביא חבקוק[נב], השייך לבחינת משיח[נג], בו נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'[נד]"[נה]).

"איש אלהים קדוש עֹבר עלינו תמיד" מזכיר את "והנה הוי' עֹבר", בדרך מקיף. כדי להפנים את הגילוי צריך לעסוק בעבודת התפלה, לה רומז הביטוי "עלית קיר קטנה"[נו] – התפלה מקירות הלב, בבחינת "ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר ויתפלל אל הוי'"[נז] (שמכאן למתפלל "שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר"[נח]). הקיר דקדושה – בתפלה, לשון חבור ודבקות לה' (כנ"ל) – הוא עיקר תיקון הקרי, לשון מקרה, כאשר בתפלה יש לבטל כל ספק ומחשבה שיש מקרה בעולם, ולהכיר שהכל ה' והשגחתו הפרטית עלינו. בפרט, סדר התפלה הוא "עלית קיר קטנה" – התעלות (עד לתקרה, שרש סדר ההשתלשלות) עד שזוכים לגילוי קירות הלב (פנימיות ההתלבשות) ואז הקטנה עצמית בתכלית (מכחה זוכים להשראה, סוד "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"[נט])[ס]. רק כשמקיימים את שלשת השלבים הללו ההתלהבות והדבקות תהיינה אמתיות.

בעלית התפלה יש ארבעה שלבים: מטה, החלק הראשון של התפלה, "תפלתי סמוכה למטתי" מההתעוררות עד ל"ברוך שאמר" (עד שם נמשכת פקיחת העינים וההתעוררות...), כנגד הרוח הנ"ל; שלחן, החלק השני של התפלה, פסוקי דזמרה בהם עורכים את השלחן (עוד לפני האכילה בפועל) בסידור שבחו של מקום[סא], כנגד הרעש (התשוקה להתקרב, עוד לפני שמתקרבים-נאכלים-נכללים בקדושה); כסא, החלק השלישי של התפלה, קריאת שמע וברכותיה בעולם הכסא, עולם השרפים הנשרפים-נאכלים-נכללים בהתלהבות בקדושה, כנגד האש; מנורה, החלק הרביעי של התפלה, הדבקות של תפלת העמידה, גילוי אור האחדות, שה' הוא הכל והכל הוא ה', כנגד קול דממה דקה.

מצוות האשה

כשעוסקים בנישואין, יש לשים לב שתיקוני השכינה הם תיקוני האשה – וכפשט הסיפור, שהם עצת בעלת הבית, האשה השונמית – ושלשה מהם הם בפירוש מצוות האשה: המטה רומזת לטהרת המשפחה, מצות נדה, כפשוט (השייכת להתעוררות הראשונה, שעניינה נקיות וטהרה, כנ"ל); השלחן רומז לכשרות המאכלים, מצות חלה, עריכת השלחן בכשרות ובקדושה; המנורה רומזת להדלקת נר שבת קדש (זמן היחוד בין האיש והאשה[סב]), שתכליתה שלום בית, הארת אור[סג] האחדות של האצילות בבית[סד].

אכן, כדי לאכול בפועל את הסעודה הערוכה על השלחן (אכילה כראוי, באופן של "בכל דרכיך דעהו"[סה]), וגם לשבת ללמוד "תורה אור"[סו] לאור המנורה, נזקקים לכסא – ה'ממוצע' בארבעת התיקונים בין השלחן והמנורה[סז]. על האשה נאמר "כתפארת אדם לשבת בית"[סח] וכל עניניה בישיבה[סט] ("באשה קראו מושב"[ע]). דווקא מכח האשה זוכים למתינות ולישוב הדעת הדרושים כדי שכל ענייני הבית ייעשו כראוי, וכל האור האלקי שה' נותן לבני הזוג יתקבל בפנימיות[עא] (אם המטה, השלחן והמנורה רומזים לגילויים שמצד החפצא, אור אין סוף הסובב כל עלמין, הרי שהכסא הוא הכח לחבר את הכל אל הגברא, אור אין סוף הממלא כל עלמין, לייחד קוב"ה ושכינתיה[עב] בפועל, וד"ל)[עג].

נמר, נשר, צבי, ארי

מערכת נוספת שמקבילה לאותה מבנהמט מופיע במשנה בפרקי אבות[עד]:

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

כל עבודת היום מתחילה מ"הוי עז כנמר", לכן זו גם פתיחת הטור (ושו"ע אדמו"ר הזקן במהדורה בתרא). כשם שההתעוררות שבבחינת "רוח גדולה וחזק" מיועדת לפרק הרים ולשבר סלעים, להסיר את כל המונעים, כך העזות הנדרשת בעבודת ה' היא "אל יבוש מפני המלעיגים" – לא להתפעל (אָן-התפעלות, בלשון החסידות) משום מונע ומעכב בעבודת ה'. אבל ההסבר העמוק הוא שהעזות היהודית הזו – של "ישראל עזין שבאומות"[עה] – מתחילה ממה שיש ליהודים הכרה פנימית ועצמית במציאות ה'[עו], גם לפני כל התבוננות בגדולתו יתברך. העזות דקדושה היא לבטל כל הכחשה, טענה או הוכחה (לכאורה) כנגד הכרת ה' העצמית של היהודי – הכרה עצמית, שמאפשרת לזהות את ה' גם כאשר הוא מופיע-מסתתר בעולם בלבושים שונים ולראות את השגחתו הפרטית על כל צעד ושעל. מי שדמותו של המלך חקוקה בלבו, מזהה אותו גם כאשר הוא מתחפש בבלויי סחבות, והוא מבטל בעזות כל הכחשה או נסיון לטענה אחרת. על ההכרה הזו מברכים כל בקר בשמחה – ועד לריקוד, כמנהג צדיקים גדולים – "שלא עשני גוי". מכח העזות הזו שוברים את היצר הרע ומתעוררים לעבודת ה'.

בשלב הבא צריך להיות "קל כנשר" – אחרי שבירת המניעות אפשר לעוף, להתרומם מעל הגשמיות, ולהמשך בתשוקה אל ה' (אכן, תשוקת הנשר לא מגיעה עד ליעד – "שהנשר מעופף עד לשמים ונשרף ונופל לים ומתחדש כדכתיב 'תתחדש כנשר נעוריכי'[עז]"[עח]).

בשלב השלישי האדם "רץ כצבי", מתקרב בפועל ממש למושא תשוקתו (רץ מתוך רצון, וככל שהוא מתקרב הוא מתלהב יותר). בריצה הזו יש עדיין בריחה מהעולם הגשמי, עלמא דשקרא המסתיר על ה', ושעל כן (עדיין) "לא באש הוי'".

התכלית היא "גבור כארי" (בו פותח השלחן ערוך) – התגברות פנימית לראות איך שהכל אחד, השמים והארץ, הרוחניות והגשמיות, שהרי "אני הוי' לא שניתי", כנ"ל. כפי שהוזכר, על מדרגה זו נאמר "לית אפרשותא בין קוב"ה ושכינתיה" – "מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה עם זה"[עט].

ג. הבית היהודי

התפתחות הקשר הזוגי

כשם שארבעת השלבים מופיעים בעבודת כל יום, בתפלה – שעניינה דבקות ויחוד עם ה' (שהוא, בעצם, יחוד קוב"ה ושכינתיה, הדוד העליון והרעיה, כנסת ישראל) – כך הם מופיעים בחיי הנישואין:

השלב הראשון בהתקרבות של איש ואשה הוא התעוררות ליצירת קשר מודע. לעתים אחד מבני הזוג מעורר את השני שיתן את דעתו עליו, ולעתים האדם מעורר את עצמו לקשר. ההתעוררות הזו נוגעת בנקודה הפנימית שבלב, שתמיד ערה לקשר – "אני ישנה ולבי ער"[פ] – ומכירה בכך שכדי לזכות לקשר ער, אמתי וקדוש בינינו צריכים "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים" – יש להסיר את הפסולת שמעלימה את נקודת הקשר או מערימה עליו קשיים, כשלכל לראש צריכים לבטש-לבטל את ה'אני' השלילי, האנוכיות שפוגעת ביכולת להתחבר באמת לבן הזוג (כנודע בביאור "ומוצא אני מר ממות את האשה"[פא], כשה'אני' מפריד בין בני הזוג, לעומת "מצא אשה מצא טוב"[פב], כשמסירים את המניעות ומוצאים את בן הזוג עצמו[פג]).

אחרי שמסירים את המניעות, יש לעורר בלב רצון חזק להתקרב – תשוקה מורגשת ("רעש") להגיע באמת אל הזולת ולממש את הקשר. התשוקה הזו היא המניעה את ה"קל כנשר", להתרומם מעל קשיי היום-יום ותלאות הגוף ולהתקרב זה אל זו.

כשמצליחים להתקרב יש התלהבות תוך כדי ההתקרבות והדבקות – יש כבר קשר קרוב וטוב, ואש האהבה מקרבת ו'מתיכה' את בני הזוג להתכלל יחד.

התכלית היא הדבקות ממש – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – היחוד, בו משתתקים כל הרעשים מבית ומבחוץ ובני הזוג מתאחדים ב"קול דממה דקה".

אפשר לתאר את ארבעת השלבים גם בהקף הגדול, בקשר בין חתן וכלה: בתחלה יש התעוררות למפגש עם הזולת, שדורשת לפרק את ה"טורי דפרודא" של הרווקות ולשבור-למול את לב האבן – תוך ידיעה ש"לא טוב היות האדם לבדו"[פד] – כדי להפוך לרגיש ופתוח לזולת ולאפשר בנית קשר של קיימא (כשבבסיס מונחת הכרה של בן הזוג האמתי, שצריך לעורר ולחשוף). מתוך כך מתעוררת תשוקה כללית לחתונה, ועם המפגשים גם תשוקה להתקרב לבן הזוג האמתי. כאשר בן הזוג נמצא, וכורתים ברית – משלב ההחלטה להתחתן, ועד לעמידה תחת החופה והמפגש בחדר היחוד – הולכת וגוברת ההתלהבות מהקרבה. אך המימוש השלם והאמתי, אחרי כל הרוח, הרעש והאש – של כל תהליך ההכרות, עד לחתונה עצמה – הוא ב"קול דממה דקה", ביחוד בני הזוג בביתם שלהם.

"אחֹתי, רעיתי, יונתי, תמתי"

לאור כל זאת, מתבקש להקביל את ארבעת השלבים למערכת נוספת, שמופיעה בשיר האהבה של הדוד והרעיה, שיר השירים (שהוא "קדש קדשים"[פה]) – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי". זהו המשכו של פסוק שהוזכר – "אני ישנה ולבי ער" – כאשר המעורר הוא "קולי דודי דופק" האומר "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי [שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה]", המצמיח מתוך ההתעוררות הראשונה שהוא פועל את כל התהליך השלם שפורט עד כה (כאשר "קול דודי דופק" היינו הביטוי לכך ש"קול דממה דקה" חודר בפנימיות בכל השלבים, כנ"ל[פו]). אכן, לפי המוסבר בדרך כלל בחסידות[פז], ארבע הדרגות אחתי-רעיתי-יונתי-תמתי הן בסוד מוטבע-מורגש-מושכל-כתר, ולכן ההקבלה תהיה שונה ומורכבת יותר:

השלב הראשון, "אחֹתי", הוא אחוה, אהבה טבעית של אח ואחות. האהבה הטבעית אינה רועשת, אבל יש בה רוח טובה של קשר פנימי עמוק (אלא שאם יש מניעות והסתרות על הקשר העדין הזה, אותו מעורר "קול דודי", נדרשת "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים"). במושגי הספירות, החתן והכלה כאן נמצאים בספירות נצח והוד ("איהו בנצח, איהי בהוד"[פח]).

השלב השני, "רעיתי", הוא אהבה רגשית בלב. המדרגה הזו עצמה כוללת את שתי הבחינות של הרעש, התשוקה המתלבשת בשוקיים (והיינו מה שהמורגש משפיע במוטבע, החג"ת בנה"י), והאש, ההתלהבות הבוערת בלב (והיינו מה שהמורגש מקבל מהמושכל, אהבה כאש הנולדת מהתבוננות הבינה). כאן החתן והכלה נמצאים בספירות חסד וגבורה.

המדרגה השלישית, "יונתי", היא אהבה שכלית המתבטאת בהסתכלות העינים – "עיניך יונים"[פט] (העבודה של "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[צ]). במדרגה הזו החתן והכלה הם חכמה ובינה (אבא ואמא עילאין).

המדרגה הרביעית, "תמתי", היא כבר אחדות מושלמת, כאשר החתן והכלה "שוין בקומתן"[צא] ("תאומתי"[צב]) ו"כתר אחד לשניהם"[צג]. הם מאוחדים ברצון משותף, בשליחות משותפת בבית היהודי (כאשר בכתר אין כבר חלוקה רגילה של זכר ונקבה[צד]).

בשתי המדרגות הללו העליונות, יונתי תמתי, יש כבר דבקות של "קול דממה דקה" ("קול דממה דקה" במוחין ו"דקה מן הדקה"[צה] בכתר). הן מתאחדות – "אחת היא יונתי תמתי"[צו] – אלא שיחסית, בהסתכלות העינים הדבקות היא ב"רצוא" והסתלקות מהמציאות התחתונה וב"תמתי" הדבקות מתגלה ב"שוב", במציאות התחתונה (בה פועלים בני הזוג את השליחות המשותפת בעולם, כאשר כתר אחד, רצון אחד, לשניהם).

ובהקבלה לעלית התפלה: מדרגת "אחֹתי", האהבה הטבעית, מקבילה לעליה מ"מודה אני" (המוטבע בטבע היהודי) עד ל"ברוך שאמר". מדרגת "רעיתי" כוללת גם את פסוקי דזמרה (ה"רעש") וגם את "היכל האהבה" של ברכות קריאת שמע (כולל הרגש הבוער של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). מדרגת "יונתי" היא פסוק היחוד עצמו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (שהוא הארת האצילות בהיכל קדש הקדשים דבריאה[צז]), ומתוך כך מגיעים בדרך ממילא למדרגת "תמתי", תפלת העמידה (כלומר, כבר בתוך אש ההתלהבות יש דבקות ב"אחד"[צח], בדרך "רצוא" ועצימת עינים, אך התכלית היא דבקות בדרך של "שוב", כאשר ה' אחד בשמים ובארץ, סוד "עיניו למטה ולבו למעלה"[צט] של תפלת העמידה, דהיינו "עיניו למטה", התכלית, ה"שוב", כאשר, "לבו למעלה", ה"רצוא" – "אם רץ לבך שוב לאחד"[ק], וד"ל).

סיכום המערכות

לסיכום, אפשר להקביל את ארבע המערכות עצמן לאותיות שם הוי' ב"ה:

המערכת בה פתחנו, רוח-רעש-אש-קול דממה דקה, עוסקת כולה בה' עצמו – בדרך של ידיעת השלילה כהקדמה לידיעת השלילה – והיא בגדר "הוי' בחכמה"[קא], ה-י שבשם.

המערכת של החיות – נמר-נשר-צבי-ארי – היא בסוד "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ"[קב]. הלימוד מהחיות, מתוך הזדהות אתן, מעניק לנו אורות דתהו (אותם יש להלביש בכלים דתיקון כדי להביא את המשיח[קג]), שהרי שרש החיות הללו הוא בעולם התהו. האורות דתהו שייכים לשם סג, המכוון כנגד ה עילאה שבשם[קד].

המערכת של "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" היא כינויי האהבה בין חתן וכלה, שבכללות כנגד ה-ו שבשם (מדות הלב, שבהן האהבה היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[קה]).

ארבעת תיקוני שכינתא – מטה, שלחן, כסא ומנורה – מכוונים כנגד הכלה בפרט, השכינה הקדושה, המתקנת ומכינה את עצמה לקראת הזיווג הקדוש, ה תתאה שבשם.

ולסיכום[קו]:

י רוח-רעש-אש-קול דממה דקה

ה נמר-נשר-צבי-ארי

ו אחֹתי-רעיתי-יונתי-תמתי