תיקון האמירה והדיבור

בע"ה

ליל שבת אמֹר ט"ו אייר תשפ"ג – כפ"ח

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת האחרון נתן הרב שיעור נפלא ויסודי על תיקון האמירה והדיבור. השיעור נוגע לכל הנהגת בין אדם לחבירו ותיקון החברה, כפי שמתבטא בפרט בתיקון התקשורת הבין-אישית. תוכן השיעור הוא פשוט ומובן, וגדוש מוסר-השכל הנוגע לכל אחד ואחת, אך המסרים הרבים שבו 'מאורגנים' בתוך ארבעה פרצופים כנגד מדות הלב. פרק א הוא הקדמה כללית לנושא, המתאר כיצד צריכה להשמע אמירה מתוקנת, וקושר הכל לעבודת ימי הספירה. פרק ב משרטט פרצוף של חמשה סוגי "דברי אהבה וחסד" ונותן קני-מדה חדשים לחשבון הנפש החסידי שצריך לעשות בכל לילה לפני השינה. פרק ג מביא את חלוקת הרמב"ם המפורסמת של הדיבור לחמשה חלקים ומצרף אותה להקבלה. פרק ד הוא לימוד באריכות של ההלכה ברמב"ם לגבי אופי דיבורו של תלמיד חכמים (ותלמידת חכמות...) והשוואה בין סיפור שבח על החבר בה מחויב כל אחד לסיפור השבח של החבר בדרך המיוחדת לתלמיד חכמים. פרק ה מפרט גוונים שונים של אמירה ודיבור כנגד שבע מדות הלב, וחותם בשו"ת קצר על הדברים בפרט בנוגע לחינוך. השיעור נמסר לבנות בשבת-כלה, כך שיש דגש על תיקון האמירה והדיבור בין בני זוג. שיעור חובה לימי ספירת העומר ולכל השנה.

א. תיקון האמירה

אמירה בחסד

שבת שלום. יש שיחה של הרבי[ב] שמסבירה שהמסר העיקרי של הפרשה, שנקראת כולה אמֹר, הוא תיקון האמירה. כתוב[ג] שדיבור הוא לשון קשה ואמירה היא לשון רכה – צריכים שכל הדיבור שלנו יהיה בלשון רכה, דיבור שעושה טוב, שמדבר בשבח הזולת. זהו נושא השיחה של הרבי, שנרחיב בו הערב. הדיבור הוא בפה, "מלכות פה"[ד], והאמירה היא בלב, "לך אמר לבי"[ה], לכן לאמירה יש הרבה גוונים, של כל מדות הלב. אכן, מדות הלב נפתחות בחסד, שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[ו], "יומם יצוה הוי' חסדו"[ז], וכל הגוונים של הדיבור צריכים להיות באהבה וחסד.

יש כמה לשונות של אמירה, כמו בתחלת הפרשה "ויאמר... אמֹר... ואמרת"[ח], ולעניננו נוגע ש-אמירה בגימטריא אהרן – כל האמירה צריכה להיות באוירה שמתאימה לכהן איש חסד, "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[ט] (וכפשט פרשת אמֹר, שהאמירה היא לכהנים).

יש לנו כאן כלה, וכל הבנות תהיינה כלות בעתן ובזמנן, והנושא של תיקון הדיבור שייך לבית היהודי. בספר שכינה ביניהם אחד הפרקים הכי חשובים הוא "דברי אהבה וחסד"[י]. שם אנחנו מסבירים שיש חמשה סוגים של דיבור, כנגד הספירות מחסד עד הוד, התפשטות ה החסדים מהדעת, כך שכל הדיבור הוא בהשראה של אהבה וחסד. שם הנושא הוא דיבור בין איש לאשתו, אבל זה נכון לכל הדיבור שלנו – כל הדיבור בין יהודים, מתוך אהבת ישראל, צריך להיות באותו אופן.

"אמר מעט ועשה הרבה"

כל הנושא של הדיבור המתוקן שייך במיוחד לבנות. הרי "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם – תשעה נטלו נשים ואחד כל העולם כולו"[יא]. כל אחד צריך לדעת איך לנצל את הטבע שה' נתן לו. לבנות ה' נתן הרבה כח בדיבור ובת צריכה לדעת איך לנצל אותו. כמובן, "כל כבודה בת מלך פנימה"[יב], בת לא צריכה להיות 'דברנית' בחוץ, ובוודאי לא עם בנים, אבל בחיק המשפחה ובין החברות – שזה יכול להיות בלי סוף – בוודאי היא צריכה לנצל את הכח של הדיבור, של האמירה שעושה אוירה טובה.

יש כאן שאלה מתבקשת, שגם הרבי שואל בשיחה: איך אפשר לעשות כזה ענין חיובי מאמירה, "אמֹר... ואמרת"? הרי כתוב בפרקי אבות "אמֹר מעט ועשה הרבה"[יג] וגם "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"[יד]!

אפשר לענות בצורה של ווארט חסידי, ש"מעט" כאן הוא כמו "כי אתם המעט מכל העמים"[טו], "שממעטים את עצמכם"[טז] – "אמֹר מעט" פירושו שהאמירה שלך תהיה באופן של "מעט", מתוך ענוה ובטול עצמי. הישות בדיבור עושה את הדיבור קשה, וכדי שהאמירה תהיה רכה צריך "אמֹר מעט", לדבר בלי ישות. כשמקיימים "אמֹר מעט" אז הדיבור מתקבל ופועל הרבה, "ועשה הרבה". לשון הבטול של משה רבינו היא "ונחנו מה"[יז] – מה ראשי תיבות מעט-הרבה, כשהאמירה באה מתוך בטול היא עושה הרבה.

כמובן, יש גם בכל הדיבור את סוד החשמל שמלמד אותנו הבעל שם טוב[יח], לפני ה"מל" של הדיבור צריך להיות "חש" של שתיקה. על ידי השתיקה שלפני האמירה, "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", יוצאת אמירה ממותקת ומתקבלת שמאירה את המציאות.

עבודת ימי הספירה

בפרשת אמֹר, הפרשה של תיקון האמירה, קוראים על מצות ספירת העמר, ותמיד קוראים אותה בתוך ימי הספירה עצמם. מכאן נבין שחלק עיקרי ויסודי בימי הספירה הוא תיקון של הדיבור. תיקון הדיבור הוא לא רק בשבוע של המלכות, אלא בכל ימי הספירה, מהיום הראשון, מחסד שבחסד. נראה שיש סוגים של אמירה בכל מדות הלב וממילא כל יום בספירה מתייחס לגוון מסוים של אמירה ודיבור.

בכלל, כמו שהרבי גם מזכיר בשיחה, אנחנו יודעים שימי הספירה הם ימים של תיקון ה"שלא נהגו כבוד זה בזה" של תלמידי רבי עקיבא[יט], תיקון ההתנהגות בין אדם לחברו, וכעת אנחנו מוסיפים שענין עיקרי בתיקון של בין אדם לחברו תלוי בתיקון האמירה והדיבור. כמו שהסברנו הרבה פעמים[כ] – הפנימיות של עמר היא אמר, פנימיות העבודה של ימי ספירת העמר היא תיקון האֹמר[כא].

ב. דברי אהבה וחסד

הבעת אהבה ובקורת בונה

סוג הדיבור הראשון ב"דברי אהבה וחסד" הוא פשוט להביע את האהבה שלי. בדיבור כזה גם מקיימים, בפשטות, מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"[כב], ה"כלל גדול בתורה"[כג]. כשאני מביע את האהבה שלי אני מרבה אהבה, שהרי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[כד].

הדיבור השני הוא בקורת בונה. לעתים רחוקות צריכים להזדקק למעט "תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת"[כה]. התוכחה צריכה לבוא מתוך אהבה (תוכחה בגימטריא תוך אהבה[כו]) – אם היא לא מתוך אהבה עדיף לא להגיד אותה בכלל. מי שמוכיחים אותו צריך להרגיש שמדברים אליו רק מתוך אהבה, כי באמת אכפת ממנו.

כמו שגם נראה ברמב"ם, שהרבי מביא בשיחה, יש דיבור שלא צריכה להיות בו תוכחה בכלל – שום בקורת, רק אמירה טובה ומשבחת. את הכפל בתחלת הפרשה, "אמֹר... ואמרת" דורשים "להזהיר גדולים על הקטנים"[כז]. "גדולים" ו"קטנים" הכוונה גם לכל מקום שבו יש למישהו אחד יתרון על מישהו אחר, יותר ידע בלימוד או אפילו שהוא יותר צדיק – הגדול צריך להשפיע על מי שקטן וההשפעה הזו צריכה להיות בדרך של "להזהיר", רק להאיר אור, זהר, בלי שום בקורת ותוכחה.

ככלל, הדרך העיקרית להשפיע על הזולת השפעה אמתית ולתקן אותו היא רק בדברי שבח, כמו שמיד נרחיב. המקום למעט בקורת הוא בעיקר במקרה בו צריך למנוע נזק מידי שנגרם מההתנהגות הבלתי-רצויה של החבר/התלמיד, לעצמו או לזולת. גם במקרים כאלה צריך לדון אותו לכף זכות, לגבי הפנימיות שלו והמניעים שלו, כמו שעוד נרחיב, אבל בפועל צריך "לאפרושי מאיסורא"[כח] וכל שכן מ"סכנתא" ש"חמירא מאיסורא"[כט].

בכל אופן, הבעת האהבה והבקורת הבונה הן כנגד הספירות חסד וגבורה, כפשוט.

דברי שבח

הסוג השלישי של הדיבור, שכנגד התפארת, הוא הנושא העיקרי שלנו הערב – דברי שבח, לפאר את הזולת. השבחים צריכים להיות אמתיים ומפורטים – צריך לראות בזולת תכונות טובות באמת ולפאר אותן. הדבר הכי גרוע שיכול להיות הוא לשון הרע – לשון הרע הורגת שלשה, את המדבר ואת המאזין ואת מי שמדברים עליו[ל], והיא שקולה כנגד שלש העבירות החמורות, יותר חמורה מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[לא]. אבל לא מספיק לא לדבר לשון הרע – צריך לדבר דברים טובים על הזולת. צריך לראות את הדברים הטובים שבשני, ולא להסתפק רק בלראות אותם, אלא לשבח אותו עליהם בפירוש.

בטח כולן מכירות את הווארט של רבי נחמן מברסלב[לב] על "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"[לג], שגם מישהו שהוא רשע יש בו "עוד מעט" שבו הוא לא רשע, איזו נקודה טובה, וצריך להתבונן על הנקודה הטובה הזו. כאשר מתבוננים בנקודה הטובה, ממקדים בה את כל המחשבה ורואים רק אותה, אז "והתבוננת על מקומו ואיננו", הוא כבר מפסיק להיות רשע. אבל כאן מדובר לא רק על התמקדות במחשבה אלא גם לדבר על הטוב.

מי אנחנו מכירים שהקפיד לעסוק בכך, שגם כשהוא ראה יהודי שמתנהג לא בסדר הוא דבר בשבחו, סינגר עליו שגם המעשה הזה בעצמו הוא טוב? רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורן של ישראל. הדיבור הטוב על הזולת באמת מעורר אצלו את הטוב. כשכולם מדברים רק דברי שבח, באמת מתוך ראית הטוב, משנים את כל המציאות.

חשבון נפש חסידי

הדבר הזה הוא כל כך חשוב, שצריכים לעסוק בו בכל יום. לפני השינה עושים חשבון נפש על היום שהיה[לד], צריך להתבונן 'כמה שבחים אמרתי היום? האם שבחתי גם חבר שאני לא כל כך אוהב, או חבר שאני לא אוהב את הדברים שהוא עושה?'. כשאני משבח גם מישהו שאני רואה בו לא טוב יש בכך תיקון כפול. קודם כל, אני מתקן את עצמי. הרי כשאני רואה לא-טוב בזולת הוא מעיד שגם אצלי יש את אותו לא-טוב[לה], ואפילו באופן יותר גרוע – אצלו רואים את הרע בחיצוניות ואפשר לתקן אותו, אצלי הוא נמצא בפנימיות, באופן נסתר. איך הבעל שם טוב מפרש[לו] "הוכח תוכיח את עמיתך"[לז]? "הוכח" את עצמך ואחר כך "תוכיח את עמיתך" – כשאני רואה בזולת משהו שצריך להוכיח עליו אני צריך קודם כל לתקן את עצמי. וכמובן, בדברי השבח על הזולת אני מגלה את הטוב שבו ומתקן את הלא-טוב שאני רואה, "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[לח]. אם כן, נקבל על עצמנו, בלי נדר, לעשות חשבון נפש כזה כל יום – חשבון נפש כמה שבחתי היום אנשים, בדיבור מפורש.

יחד עם זה צריך לעשות חשבון גם כמה לקחתי אחריות על הזולת. כל הענין של "להזהיר גדולים על הקטנים" הוא לקיחת אחריות גם על מי שנראה לי קטן ממני. יש שיחה נוספת של הרבי[לט] בה הוא מסביר שבשביל לקחת אחריות על מישהו אחר, "להזהיר גדולים על הקטנים", צריכים להרגיש את המכנה המשותף, את הנקודה המשותפת ששוה בשנינו. מתוך הרגשת נקודת האחדות בין הגדולים לקטנים מרגישים ערבות ולוקחים אחריות גם על מי ששונה ממני.

הרבי מסביר שהנקודה המשותפת שמאחדת את כולם היא עצם נקודת החיות. נקודת החיות, העובדה שאני חי, זהה אצל כולם – אם מישהו חס וחלילה הורג ילד קטן הוא חייב מיתה בדיוק כמו אם הרג את החכם הכי גדול. בהתפשטות של החיות יש חילוקים, יתכן שאצל מישהו החיות מופיעה יותר בשכל ואצל מישהו אחר פחות, אבל כשזוכרים שבעצם נקודת החיות כולנו שוים לוקחים אחריות גם על מי שקטן יותר ורוצים "להזהיר" אותו, שהאור של החיות יתפשט גם אצלו.

בקשה ותודה

הדיבור של ספירת הנצח הוא בקשה – זהו נצח במשמעות של ניצוח על המלאכה. כשבני זוג חיים ביחד טבעי שאחד מבקש משהו מהשני, 'אם אתה יכול תכין לי בבקשה כוס קפה'. כמובן, גם בין אנשים אחרים החיים מזמנים בקשות, וצריך לדעת איך להביא בקשה באופן שיש בו אהבה. בעצם, המובן הפשוט של ניצוח על המלאכה הוא פקודה, אבל הכל צריך להיות בדרך של בקשה, באופן שמעורר חבה ורצון טוב.

הדיבור האחרון, של ספירת ההוד, הוא אמירת תודה. צריך כל היום להודות, על כל דבר – "דע לומר תודה"[מ]. בחובות הלבבות כתוב[מא] שהכרת הטוב, אמירת תודה על כל דבר, היא הבסיס של תיקון המדות. אם אדם מודה לכל מי שעושה לו טובה, על כל דבר, הוא גם ידע להודות לה' על כל החסדים שהוא גומל איתו[מב]. בשביל לומר תודה על כל דבר, מעומק הלב, צריך להודות ש'לא מגיע לי כלום'.

גם את אמירת התודה צריך לכלול בחשבון הנפש לפני השינה – 'כמה פעמים אמרתי תודה היום? האם זכרתי להודות על כל הטובות?'. יש רמז ידוע[מג] שאותיות צדיק הן ראשי תיבות של צ אמנים (בסוד הפסוק "פתחו שערים ויבֹא גוי צדיק שֹמר אמֻנים"[מד]), ד קדושות, י קדישים ו-ק ברכות[מה] שכדאי לומר בכל יום. בדומה לכך, צריך לספור כמה תודות אני אומר כל יום, שלא להחסיר תודות. לפי חשבונות הנפש שהצענו כאן, אפשר לומר שצריך בכל יום לשבח יהודי לפחות ד פעמים (בדוגמת ד הקדושות בהן משבחים את ה') ולומר 'תודה' בפירוש לפחות י פעמים (כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות, כללות תיקון האמירה והדיבור).

ולסיכום:

חסד הבעת אהבה		גבורה בקורת בונה
	תפארת דברי שבח
נצח בקשה		הוד אמירת תודה

ג. חמשת חלקי דיבור

מצוה-נאהב-מותר-מאוס-אסור

בפירוש המשניות לרמב"ם, על המשנה "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", הוא מחלק את הדיבור לחמשה חלקים. אנחנו נמנה אותם מלמעלה למטה, מהכי טוב להכי פחות טוב:

החלק הראשון של הדיבור הוא מצוה, שהרמב"ם מזכיר בו בעיקר את לימוד התורה. על לימוד תורה כתוב "ודברת בם"[מו] ו"והגית בו יומם ולילה"[מז] – צריך כל היום וכל הלילה, מתי שרק ניתן, לדבר בדברי תורה. כמו שכבר אמרנו, גם הבעת אהבה לזולת, דברי האהבה והשבח שהזכרנו קודם, נכללים בדיבור שהוא מצוה – מצות "ואהבת לרעך כמוך" (וכפי שעוד נראה בדברי הרמב"ם בהלכה). בחלק הזה של הדיבור מצוה וחובה להרבות – לדבר כמה שיותר דברי תורה ודברי תפלה (לימוד תורה הוא חיוב כל היום ואילו מצוות תפלה לדעת הרמב"ם היא פעם ביום מדאורייתא וחז"ל תקנו שלש פעמים[מח], אך אף על פי כן אמרו "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[מט]).

יש עוד חלק של דיבור, שהרמב"ם אומר שהוא אהוב – דיבור בשבח המעלות, בשכל או במדות, ההנהגות הטובות והראויות והאנשים שראוי ללמוד מהם (וגם דיבור בגנות מה שצריך להתרחק ממנו). הוא אומר שאם היה אפשר לדבר כל החיים בשני סוגי הדבור האלה, המצוה והנאהב, היה טוב מאד לעשות זאת – לדבר כמה שיותר, בלי להפסיק.

מתחת לשני הדיבורים הללו, שטוב להרבות בהם, ישנו הדיבור בדברים הנצרכים – אדם צריך לדבר בשביל פרנסה, בשביל אכילה ושתיה. הדיבורים האלה לא רצויים במיוחד, כדאי לקצר ולמעט בהם, אבל מה שצריך לדבר – מותר לדבר.

לחלק נוסף של הדיבור הרמב"ם קורא דיבור מאוס. למה הכוונה? שיחת חולין סתם, דברים בטלים. שמספרים למישהו דברים בלי תועלת – המלך ההוא עשה ככה וככה. אני חושב שאלה דברים חשובים, אבל באמת הם שטויות, נארישקייט. במילים פשוטות, הדיבורים הבטלים הם חדשות – זהו דיבור מאוס, צריך להחדיר בנו את ההכרה הזו. בשביל לספר דברים כאלה צריך להיות מעודכן, להסתכל באינטרנט או לפתוח טלויזיה חלילה. בחסידות מדברים הרבה על דברים בטלים, ומוסבר[נ] שהמחשבות הזרות בתפלה באות מהדברים הבטלים. אדם מדבר דברים בטלים, נדמה לו שזה חיצוני, אבל הדברים האלה חודרים ללא-מודע שלו וחוזרים בתור מחשבות זרות בתפלה – קשה להמנע ממחשבות זרות, אבל לפחות כדאי שנדע מאיפה הן באות...

החלק הכי נמוך של הדיבור הוא דיבור אסור – דיבורים שהם עבירה, שאסור לדבר אותם. הדוגמה הכי מובהקת לדיבור אסור היא לשון הרע, שהזכרנו קודם, אבל יש כל מיני סוגים של דיבורים אסורים – יש לנו מאמר בענין, פרצוף של "שמירת הלשון"[נא], שכדאי ללמוד.

הקבלת חמשת חלקי הדיבור

בפשטות, חמשת חלקי הדיבור לא מקבילים לחמשת הסוגים של דברי אהבה וחסד – דברי אהבה וחסד הם כולם דיבורים טובים ורצויים וכאן יש שני חלקים של דיבור שאסור לדבר. בכל זאת נעשה סוג של הקבלה:

את שני חלקי הדיבור שלגמרי לא-רצויים נשים בקו שמאל: הבקורת הבונה, שבספירת הגבורה, היא התיקון לדיבורים האסורים – קיום מצות תוכחה, באופן הרצוי על פי תורה, מתקן ו'חוסך' את הדיבורים של לשון הרע וכיו"ב. אמירת תודה על כל דבר, כל היום, היא התיקון לכל הדברים הבטלים שלנו.

היה אפשר לחשוב שהדיבור של השבח יהיה בתפארת, כמו בדברי אהבה וחסד, אבל כאן הרמב"ם בפירוש שם אותו בחסד – הוא קורא לו הדיבור הנאהב, ואהבה היא פנימיות החסד. חלק הדיבור הכי גבוה, דיבור שהוא מצוה, שייך לספירת התפארת – כמו שהרבה פעמים בקבלה התפארת היא לימוד תורה[נב] (וכן כל המצוות הן בתפארת, "איברין דמלכא"[נג]).

חלק הדיבור המותר, דיבורים נצרכים, שייך בפשטות לספירת הנצח – תוכן כל הבקשות מבן הזוג ובכלל מאנשים, כל הניצוח על המלאכה, הוא דברים שאדם צריך. [בנצח יש דיבור נחוץ.] כן.

לסיכום:

חסד הנאהב		גבורה האסור
	תפארת המצוה
נצח המותר		הוד המאוס

ד. דיבור של תלמיד חכמים

כעת נלמד בפנים את ההלכה שהרבי מצטט בתוך השיחה. בפרק ה בהלכות דעות הרמב"ם מדבר על ההנהגות של החכמים ובהלכה ז הוא מתאר את הדיבור של תלמיד חכם. אנחנו רגילים להשתמש בביטוי תלמיד חכם, אבל הרמב"ם (בגרסאות המדויקות) קורא לו תלמיד חכמים. כל אחד מאתנו צריך להיות תלמיד חכמים – כל אחד תלמיד חכמים וכל אחת כאן תלמידת חכמים, תלמידת חכמות. יש כאן הלכה אחת[נד] שבה 'פרצוף' שלם של הנהגות תלמיד חכמים:

דיבור בנחת

תלמיד חכמים לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח

תלמיד חכמים לא צועק, לא צווח, לא צורח – לא כבהמות וחיות. הוא מדבר בשקט, בנחת. הרמב"ם אומר שהכל צריך להיות בדרך המיצוע – לדבר בנחת, אבל לא מדי בשקט ומדי לאט שכבר נראה כמו גאוה. זו גם הוראה לחתן וכלה – איך מדברים בבית? חס ושלום לא צועקים, לא מרימים את הקול, הכל צריך להיות בנחת. נחת גם אותיות חתן.

"דברי חכמים בנחת נשמעים"[נה] – כאשר תלמיד חכמים מדבר בנחת דבריו "נשמעים" תרתי משמע, גם שומעים אותם בשמיעה פנימית, יש 'דערהער', וגם הדברים נשמעים ומתקבלים, כשהוא מבקש משהו מהזולת זה נשמע. הדיבור בנחת הוא גם בדברים המותרים והאהובים, כשמדברים על מישהו או על משהו, וגם בדברי המצוה. גם כשתלמיד חכמים מלמד תורה, וכל אחד ואחת מאתנו צריכים ללמד תורה, הלימוד צריך להיות בנחת. לא מדי בשקט, לא מדי לאט, יש קצב וקול ללימוד – אבל גם לא בצעקות. גם בתפלה – עוד מעט סופרים ספירת העומר, לא צריכים לצעוק. לא שלא צריכים להתלהב – אדרבא, צריכים להתלהב, אבל בנחת, "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"[נו].

לייצג את ה'

ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו

כשתלמיד חכמים הולך ברחוב הוא מקדים שלום לכל אדם – אומר שלום לכל מי שהוא פוגש, ובודאי מי שהוא מכיר. כמובן, כשמדובר בבנות, הן אומרות שלום לבנות – לא להיות כמו שלומית בת דברי, שמחלקת שלום לכל אחד[נז], עליה קוראים בפרשת אמֹר (וכפי שמסביר הרבי[נח], מעלתה ותיקונה בכך שהיא המלמדת אותנו כיצד לדבר נכון). כשאת מקדימה שלום לבת היא מרגישה שאת אוהבת אותה, שאת רוצה בקרבתה. למה תלמיד חכמים מקדים שלום לכל אדם? כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו. כתוב בפרקי אבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו"[נט]. ידוע[ס] שפעם הבעל שם טוב יצא אל התלמידים ואמר את המשנה הזו, כפי שהיא, בלי להוסיף שום דבר – ש"כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", כפשוטו, וגם ההיפך – ומאיך שהוא אמר את זה כל התלמידים יצאו מהכלים.

תלמידי חכמים מייצגים את התורה, מייצגים את ה', וצריכים לקדש שם שמים – אם רוח הבריות נוחה מהם זהו קידוש ה'. שוב, גם כל בת כאן היא תלמידת חכמים – היא מייצגת את הקב"ה, את התורה, את יעלת חן. זהו לא דבר פשוט – צריך להזהר לקדש שם שמים.

שבח חבירו בלבד

הרמב"ם ממשיך:

ודן את כל האדם לכף זכות

כשרואים אצל הזולת משהו שאפשר לפרש באופן חיובי וגם באופן שלילי – צריך לדון אותו לכף זכות, לפרש באופן החיובי. כאשר רואים מישהו עושה משהו צריכים לחשוב שיש לו בכך כוונות חיוביות, הוא ודאי רוצה טוב, ולא רק כוונות חיוביות אלא שבפועל מה שהוא עשה הוא טוב. חז"ל לומדים זאת מהפסוק "בצדק תשפֹט עמיתך"[סא], זו מצוה גדולה. מי אומר זאת במשנה? רבי יהושע בן פרחיה. הוא אומר "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות"[סב]. אצל הרבי "עשה לך רב" אומר שכל אחד צריך משפיע וכל אחת צריכה משפיעה – מאד חשוב. כנראה שעל ידי ה"עשה לך רב וקנה לך חבר", הרב האמתי והחבר הטוב, מגיעים ל"והוי דן את כל האדם לכף זכות"

ורמז: "דן את כל האדם לכף זכות" עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סג]! על ידי ההתבוננות בקריאת שמע, בכך שהכל בטל במציאות ל"הוי' אחד", זוכים למדת "דן את כל האדם לכף זכות" דווקא. אפשר לומר שכל ה"דן את כל האדם לכף זכות" יוצא מה-ד רבתי של "אחד" ולפרש "הוי' אחד" – ש"הוי'" מתייחס ל"אח[ד]" באופן של "דן... לכף זכות" (ולפי זה ה-א של "אחד" היא "כל האדם", שהוא ה"אח" האהוב).

אחר כך הרמב"ם מגיע לנושא העיקרי שלנו:

מספר בשבח חבירו

כמו שאמרנו, אם דנים כל אחד לכף זכות, רואים את הטוב שבו – צריך גם לדבר על כך, לספר בשבחו. אבל הרמב"ם מוסיף כאן בהדגשה (שהרבי מתייחס אליה בשיחה):

ולא בגנותו כלל

יש מי שמספר הרבה בשבח חברו, אבל מוסיף גם קצת גנות. יתכן גם מי שבפירוש מספר בשבח חברו, אבל רומז לגנות שלו בתוך הדברים. כמו שהרמב"ם אומר בהמשך[סד], יש גם מציאות שבה מישהו מדבר בשבח חברו אבל בפני שונאיו, במקום כזה שהדיבור שלו בשבח חברו יביא בסופו של דבר לדבר בגנותו – לכך קוראים אבק לשון הרע. אבל תלמיד חכמים מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל! כל הדיבור שלו הוא שבח, בלי שום גנות.

והרמב"ם מסיים שתלמיד חכמים הוא:

אוהב שלום ורודף שלום

כמו שכתוב על אהרן הכהן – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[סה] – שאמרנו שלו שייך כל תיקון האמירה, "אמֹר... ואמרת אל הכהנים בני אהרן".

מבנה ההלכות

אם מדייקים, הרמב"ם בעצם אומר כאן שבעה דברים: "[א] דבורו בנחת עם כל הבריות... [ב] ומקדים שלום לכל אדם... [ג] ודן את כל האדם לכף זכות [ד] מספר בשבח חבירו [ה] ולא בגנותו כלל [ו] אוהב שלום [ז] ורודף שלום".

נסביר אותם מלמטה למעלה, בכללות, רק שבסוף – אחרי שמגיעים למעלה – יש שוב חזרה:

"דבורו בנחת עם כל הבריות" נובע מתוך השפלות, ה"אמֹר מעט" שהסברנו, דיבור ש'נוחת' אל כל אחד[סו] – ולכן גם נשמע ומתקבל – הכל שייך למלכות שפנימיותה שפלות והיא היורדת לפעול במציאות.

שלום בקבלה הוא כינוי של ספירת היסוד, ולכן לה שייך "ומקדים שלום לכל הבריות". יש כאן בתוך שבעת הדברים שלש פעמים שלום ("ומקדים שלום... אוהב שלום ורודף שלום"), כמו בפרק החדש של הרבי ("שאלו שלום ירושלים... יהי שלום בחילך... למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך"[סז]), והקדמת שלום היא ביסוד.

על "ודן את כל האדם לכף זכות" מפורש איפה הוא – איפה דנים לכף זכות? במאזני-צדק – כתוב[סח] שנצח והוד, שתי הרגלים, שתי המתנים שמחזיקות את הגוף, הן "מאזני צדק". הנצח הוא כף זכות וההוד הוא כף חובה – צריך שכף זכות תכריע, שהיא תרד למטה, שהנצח ינצח, וממילא היא מגביהה-מסלקת את כף חובה.

"מספר בשבח חברו" שייך לתפארת, בדיוק כמו במבנה שפתחנו בו של "דברי אהבה וחסד".

"ולא בגנותו כלל" שייך לגבורה – הגנות עצמה שייכת לגבורה וגם ההמנעות והאתכפיא מלדבר בגנות הזולת שייכות לגבורה.

"אוהב שלום" שייך לחסד, מדת האהבה, "יומא דאזיל עם כולהו יומין".

אחרי "אוהב שלום" בא "ורודף שלום" – כתוב[סט] שאוהב שלום הוא במקומו ורודף שלום במקום אחר. אחרי שיש שלום במקום של תלמיד חכמים הוא רודף את השלום בעוד מקומות. הרדיפה היא ברגלים, זו חזרה לנצח והוד.

שבח חברו אצל תלמיד חכמים ואצל כל אדם

כדאי שנראה עוד הלכה, שגם אותה הרבי מביא בשיחה. למדנו בפרק ה, אבל רק בפרק הבא, בהלכה ג, הרמב"ם מביא בפירוש את הכלל הגדול בתורה של "ואהבת לרעך כמוך", וגם שם המימוש העיקרי של המצוה הוא לספר בשבח חברו (כפי שכבר הזכרנו):

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו

צריך להבין מה ההבדל בין מה שכתוב כאן, מצות "ואהבת לרעך כמוך" שמחייבת כל אחד "לספר בשבחו" של חברו, למה שהיה כתוב בפרק הקודם, על המעלה המיוחדת של תלמיד חכמים שמספר בשבח חברו.

בפשטות, כאן ה"לספר בשבחו" הוא מתוך מחשבה על הטובה של החבר, הדברים נוגעים בעיקר לחבר, ואילו בפרק הקודם הסיפור בשבח החבר היה חלק מהמעלה של התלמיד חכמים, חלק מקידוש ה' שהוא עושה בשלמות ההנהגות הטובות שלו. מהצד הזה, אצל תלמיד חכמים לא כתוב רק שהוא מספר בשבח חברו אלא נוסף "ולא בגנותו כלל" – הכל אצלו באוירה טובה, "להזהיר גדולים על הקטנים", לפעול הכל בדרך של אור וברכות.

אפשר להסביר עוד שלתלמיד חכמים יש מוחין דגדלות, למצוא באמת את הנקודה הטובה שבחבר ולגלות אותה בדיבור כדי לקבוע אותה במציאות ממש (כפי שהרבי מסביר בשיחה). תלמיד חכמים מדקדק בשבח חברו, שיהיה אמת צרופה (וממילא כשהולכים 'על הגבול' המדויק של השבח האמתי, נדרשת זהירות רבה של "ולא בגנותו כלל", ותלמיד חכמים מסוגל ברוחב דעתו לזהירות זו). לעומת זאת, מצד הכלל הגדול בתורה של "ואהבת", שאינו מצווה דווקא על תלמיד חכמים, אין צורך בכזה דקדוק ואפשר גם להגזים בשבחו. השבח של הת"ח הוא על דרך "חסד של אמת", שבח אמתי ומדויק, ואילו השבח של כל אחד הוא על דרך "חסד שאינו של אמת". אכן, עם כל המעלה של שבחי תלמיד חכמים, שבדיוק שלו עוזר לקבע במציאות מדות טובות קיימות, אדמו"ר הזקן אומר[ע] שהגאולה תבוא דווקא על ידי חסד שאינו של אמת, דהיינו סיפור בשבח כל אשר בשם ישראל יכונה מתוך אהבת ישראל.

ה. פרצוף האמירה

"אמרות טהֹרות"

על האמירה של ה' כתוב "אמרות הוי' אמרות טהֹרות"[עא]. המדרש מסביר ש"אמרות הוי' אמרות טהֹרות" משום שהן נצחיות, ומביא דוגמה ממלך שהגיע למדינה והבטיח כל מיני הבטחות – ולמחרת בבקר לא קם, איפה האמירות שלו?! אבל "אמרות הוי' אמרות טהֹרות" – ה' הוא נצחי והאמירה שלו היא נצחית. זהו פירוש יפה למושג טהרה – דבר שמתקיים.

הרבי מסביר בשיחה שגם עם ישראל, מצד הדבקות שלו בה', יכול להגיע לחיים נצחיים – ענין מאד חשוב אצל הרבי – ושהאמרות שלו תהיינה טהורות, קיימות לנצח. יש לנו מצוה של "והלכת בדרכיו"[עב], שכמו שהאמרות של ה' טהורות גם האמרות שלנו צריכות להיות טהורות.

יש לנו כאן כלה, שהחתן יאמר לה השבוע "הרי את מקֻדשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". המלה אמירה עצמה כבר רומזת ל"הרי את מקֻדשת" וזו הדוגמה הכי מובהקת ועיקרית לכך שהאמירה שלנו צריכה להיות אמירה טהורה, אמירה שמתקיימת לנצח (ורמז: אמירה טהורה בגימטריא טבעת[עג], בה נעשים הקידושין, שהיא עיגול המסתובב וחוזר חלילה שוב ושוב, בלי סוף).

פירושי אמירה

אמרנו שהדיבור בכלל היינו מלכות, "בדבר מלך שלטון"[עד], והאמירה היא בלב, "לך אמר לבי", "ואמרת אֹכלה בשר"[עה] – לא כל אמירה צריכה להיות בפה, אמירה יכולה להיות גם במחשבה, ברצון. בכללות הדיבור הוא דבר אחד, מלכות, אבל האמירה שבלב מתחלקת לגוונים שונים, יש כל מיני מובנים של אמירה – שרק את חלקם הזכרנו.

הזכרנו שאמירה היא רכה ודיבור הוא קשה יותר.

בפסוק שפותח את פרשת אמֹר חוזרת האמירה שלש פעמים – "ויאמר הוי' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם" – והכפל של "אמֹר... ואמרת" הוא יוצא דופן, ולכן עושים מזה 'עסק'. אבל איך כתוב בדרך כלל? "וידבר הוי' אל משה... דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם"[עו]. מהי הכפילות של "דבר... ואמרת"? מסבירים[עז] ש"דבר" הוא יחסית הכלל ו"ואמרת" היינו כל ריבוי הפרטים. כלומר, דבור הוא כלל ואמירה היא מפורטת.

כתוב גם שאמירה היא לנשים, כמו שלומדים חז"ל[עח] מכך שלפני מתן תורה נאמר "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"[עט]. בפשיטות זה קשור לכך שהאמירה היא רכה, היא מתאימה לנשים, אבל זו עוד משמעות.

כתוב גם שאמירה מעוררת רחמים – "אין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים"[פ]. זה כבר קשור לפרשה שנקרא שבוע הבא, "אם בחקתי תלכו"[פא], שפרשו חז"ל[פב] ש"אם" הוא לשון תחנונים – ה' מתחנן שנלך בחקותיו ונזכה לכל הברכות. אמירה מתחילה "אם", לשון תחנונים. על אמירה כתוב "כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום"[פג].

פרצוף האמירה

גם כאן אפשר לעשות פרצוף, הקבלה מפורטת למדות של הלב:

האמירה הרכה שייכת, כמובן, לחסד – אמירה רכה היא מתוך אהבה.

הפירוט של האמירה שייך לספירת הגבורה – גבורה היא צמצום וחלוקה לפרטים.

האמירה שמעוררת רחמים, אמירה בלשון תחנונים, שייכת לתפארת שפנימיותה הרחמים.

לאיפה שייכת האמירה שבלב שהזכרנו, כמו "ואמרת אֹכלה בשר"? לכליות יועצות, נצח והוד[פד], שבהן יש לאדם עצות[פה], "רבות מחשבות בלב איש"[פו], כפי שדברנו באריכות בי"ט כסלו[פז]. ה"רבות מחשבות" שלנו אינן טהורות, אבל בסוף צריך להגיע ל"ועצת הוי' היא תקום", ל"אמרות הוי' אמרות טהֹרות" של ה'.

למי שייכת האמירה לנשים? ליסוד, שהתכלית שלו היא ההשפעה למלכות, לאשה. האמירה לנשים ביסוד היא משום שאמירה היא רכה – זו המשכה מהחסד ליסוד, כל החסדים מתקבצים ביסוד כדי להמסר למלכות (כלומר, האמירה לנשים כולל את כל מדרגות האמירה הקודמות). כמו שהזכרנו, האמירה העיקרית של היסוד למלכות, של האיש-החתן לאשה-הכלה, היא "הרי את מקֻדשת לי".

לסיכום:

חסד לשון רכה		גבורה פירוט
	תפארת תחנונים
	נצח והוד אמירה בלב
	יסוד אמירה לנשים
	מלכות דבור

כל התורה – לשון רכה

נסיים בגימטריא: כמה שוה "לשון רכה" [611] ומה זה 611? תורה, כתוב "תורה צוה לנו משה"[פח] וחז"ל לומדים[פט] ש-תורה מצוות שמענו מפי משה ועוד שתי מצוות, "אנכי" ו"לא יהיה לך"[צ], שמענו מפי הגבורה, סך הכל תריג מצוות. אותו מספר, תורה, הוא גם גמילות חסדים[צא]. אמרנו שאמירה היא במחשבה? כמה עולה אמירה-מחשבה? בדיוק אותו מספר, תורה.

ועוד רמז נפלא: המילים שמהן הלימוד העיקרי על תיקון האמירה, "אמֹר... ואמרת", עולות ח"פ פלא (יש בהן 8 אותיות, כך שהוא ממוצע כל אות) ושאר המילים בפסוק "...אל הכהנים בני אהרן... אלהם" עולות ה"פ פלא (חמש מלים, כך שהוא ממוצע כל מלה), סך הכל יג פעמים פלא (בחלוקת חתך זהב ל-8 ו-5)[צב] – ללמד שאצל מי ששלם באמירה על כל גווניה מאירה בחינת "פלא יועץ"[צג] (תפקיד הכהן כיועץ המעניק "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[צד], כידוע[צה] ש"כתר כהונה"[צו] הוא כנגד האמונה, הראש העליון שבכתר).

עד כאן. התכלית של מה שאמרנו הוא שכל האמירות צריכות להיות ברכות, לספר בשבח חברו, גם אם מישהו חושב אחרת ממני. כאשר זהו הדיבור הכל הוא בשלום. אחרי השיעור הזה יש עוד שאלות? למישהי עדיין לא ברור איך צריך להתייחס לחברה?! אבל אם עוד יש שאלות – אפשר לשאול.

שאלה: נראה שבשביל תיקון החברה צריך לפעמים להעיר, לבקר, לדחות דברים שליליים. לא?

כדאי שתלמדי את השיחה בפנים. צריכים רק לדבר דברי שבח וככה מתקנים את החברה – כשמשבחים את הטוב של אנשים מחזקים את הטוב שלהם. לפעמים כן יש מקום לקצת בקורת בונה, למצות תוכחה, אבל זה משהו שעושים בחיבוק ובדמעות. גם לתוכחה הזו יש כללים, מעירים למישהו בארבע עינים, לא בפומבי[צז] – כלפי אחרים רק מספרים בשבחו, "מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל".

שאלה: ואם מישהו מתנהג אחרת, יש אצלו זלזול, התנשאות – אז לא צריך בשביל תיקון החברה לבקר אותו?

שוב, כדאי שתלמדי את השיחה היטב. הכל צריך להעשות בדרך של שבח, בודאי ברבים, וגם אם לפעמים כן צריך להעיר למישהו לטובתו עושים זאת כמעט בדמעות – 'סליחה שאני מעיז לומר לך משהו, מי אני, אבל אני אומר רק מתוך אהבה, כי אכפת לי'.

אני רוצה לקיים את מה שקבלתי לעשות עליו חשבון נפש, אז אני אומר כאן לכולן – גם למי שחושבות דבר אחד וגם למי שחושבות אחרת – כולן אהובות! כולן ברורות! כולן גיבורות! וכולן קדושות!

שבת שלום.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל אמירה צריכה להיות בחסד ובאהבה – בדרך אהרן הכהן.
• על האשה לנצל – בצניעות – את ה"תשעה קבין" של דיבור בהם נתברכה.
• "אמֹר מעט" – מתוך ענוה ומיעוט עצמי – וכך תזכה ל"ועשה הרבה" מכח האמירה.
• עבודת ימי ספירת העֹמר היא תיקון האֹמר.
• תוכחה צריכה להאמר מתוך אהבה ואכפתיות מורגשות – אחרת עדיף לא לומר אותה בכלל.
• השפעה אמתית היא בכח הארת אור ללא בקורת.
• המקום לבקורת הוא כשנדרש למנוע איסור או סכנה מידיים.
• יש לראות את הנקודות הטובות בזולת, להתמקד בהן וגם לשבח אותן בפירוש.
• בכל ערב יש לערוך חשבון נפש חסידי – 'כמה שבחתי היום את הזולת? כמה לקחתי עליו אחריות? כמה תודות אמרתי היום?'.
• לקיחת אחריות על הזולת נובעת מתוך הרגשת שויון.
• בכל יום יש לשבח את הזולת לפחות ארבע פעמים ולומר 'תודה' בפירוש לפחות עשר פעמים.
• בשבח הזולת מתקנים גם את הלא-טוב בתוכי (שראית הלא-טוב בזולת חושפת) וגם בתוכו.
• הכרת הטוב היא יסוד תיקון המדות – כשמודים לזולת יודעים גם להודות לה'.
• תודה אמתית באה מתוך הודאה על האמת – 'לא מגיע לי כלום'.
• התעדכנות ללא צורך בחדשות היא דיבור מאוס.
• דיבורים בטלים חודרים ללא-מודע וחוזרים כמחשבות זרות בתפלה.
• בקורת בונה מתקנת דיבורים אסורים; אמירת תודה מתקנת דברים בטלים.
• "דברי חכמים בנחת – נשמעים", מובנים ומתקבלים אצל הזולת.
• בעבודת ה' צריכים להתלהב אך לבטא זאת בנחת – "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".
• תלמיד-חכמים מייצג את ה' ואת התורה ועליו לזכור תמיד – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו".
• ל"הוי דן את כל האדם לכף זכות" זוכים על ידי "עשה לך רב וקנה לך חבר" ועל ידי התבוננות באחדות ה' ובבטול כל המציאות בקריאת שמע.
• תלמיד-חכמים יודע לשבח את הזולת באופן אמתי ומדויק – ללא כל גנות.
• מצד מצות "ואהבת לרעך כמוך" יש לשבח את הזולת גם כאשר מגזימים בכך – "חסד שאינו של אמת" – וכך מביאים את הגאולה.
• "אמרות הוי' אמרות טהֹרות" המתקיימות לעד – וכך צריכות להיות גם האמירות שלנו.
• תיקון האמירה (בלב) והדיבור (בפה) כולל את כל שבע המדות.
• כל התורה היא ב"לשון רכה".
• מי שמתקן את האמירה בשלמות זוכה להיות "פלא יועץ".
• בקורת יש לומר – בשעת הצורך – בארבע עינים, בחיבוק ובדמעות.