1

בע"ה

רפואת הטבור

מאור עינים פרשת בשלח

מוצאי ד' שבט פ"ו – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בדרשה מיוחדת מאריך המאור עינים בסוד הרשימו שנותר מלימוד התורה (גם כשהוא נשכח), ברגישות להשגחה הפרטית שמחדשת את גילוי הטוב האלקי בכל מצב, בתיקון הברית על ידי הגברת חוש השמיעה על חוש הראיה וב'רפואת הטבור' שמתקנת את הנטיה להפריד בין העליונים והתחתונים (בגוף האדם ובכלל).

כלי מלא רשימו

אחרי סיום שירת הים מספרת התורה על הגעת ישראל למרה ובסוף סיפור המתקת המים המרים כתוב "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל הוי' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי הוי' רֹפְאֶךָ"[ב]. ודורש המאור עינים:

ויאמר אם שמוע תשמע^[ג], ודרשו רז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש^[ד].

הנה כששומע דברי תורה עושה רושם במוחו האותיות שיצאו מפי המדבר, ואף שאחר כך מסתלק ממנו מכל מקום נשאר רושם במוחו[ה], ועל ידי זה יוכל לקבל דבר חדש. וההסתלקות של הראשון גורם שיוכל לקבל שנית, כמשל כלי שמלאוהו ורוצה למלאותו שנית צריך להתרוקן תחלה, וכן הדבר הזה. אך הרשימו שנשאר, הוא הכלי שיקבל בו עוד דבר חדש. שאילו לא היה נשאר אפילו הרשימו, לא היה יכול לקבל יותר, כי על ידי הרשימו שנשאר תחלה מזדכך המוח שיקבל יותר שכל. וכן אחר כך גם זה נסתלק, ומהרשימו שנשאר הוא מזדכך ונעשה כלי לקבל עוד, עד עולם.

כאשר אדם שומע דברי תורה – גם אם לאחר מכן הוא שוכח אותם או מסיח מהם את דעתו (לעיסוקים אחרים, או אפילו ללימוד חדש) – הם מותירים בו רושם, ודווקא הרושם שנותר מהשמיעה הישנה מאפשר לו לשמוע ולקלוט דברים חדשים, ועל כך דרשו "'אם שמוע' בישן 'תשמע' בחדש"[ו].

על אותו ביטוי יש דרשה קודמת-סמוכה בגמרא – "שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן, מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע', 'אם שמוע תשמע' ואם לאו לא תשמע". דרשה זו לא מופיעה כאן בפירוש, אבל היא רמוזה במשל הכלי שיש לרוקן כדי למלא בתוכן חדש. מתברר שבמדת הקב"ה מה שנדמה כ"כלי ריקן", אותו רוקנו מתוכנו הראשון, נשאר "כלי מלא" ברשימו שנשאר בו מאותו תוכן.

הזכרון מהלימוד הראשון הוא משל טוב לסוד הרשימו שנותר במקום החלל אחרי שאור אין סוף התעלם ממנו. על כך נאמר "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם הוי' הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם הוי'"[ז] – גם במה שנדמה כ"מסתרים", חלל ללא נוכחות אלקית, "אני מלא". בחסידות מוסבר[ח] ש"אני מלא" לא מתייחס לאור אין סוף הממלא כל עלמין, הגלוי ומדוד בכל מקום לפי ערכו, אלא לאור אין סוף הסובב כל עלמין, שממלא את הכל באופן נעלם. הגילוי הזה משתקף דווקא ברשימו, ש"לא נגע בו הצמצום"[ט].

בתיאור בריאת העולם, הרשימו שנותר אחרי הצמצום הראשון הוא שרש הכלים[י]. וכך, הרשימו שנותר אחרי ההתרוקנות הוא-הוא הכלי לקבל בו את הלימוד החדש, כשכל רשימו מזכך יותר את השכל[יא] ומאפשר לו להבין טוב יותר דברים חדשים ועמוקים יותר[יב] (והדבר נכון גם לכל חידוש אמתי בהיסטוריה, שמתבסס על הכרת השלב הקודם – צריך אמנם להשתחרר מהישן, אבל הרושם שלו מאפשר לעשות כלי לחידוש המהפכני המתבקש).

אזנים לתורה

וכתיב בשלמה המלך ע"ה (קהלת יב, ט) איזן וחיקר ותיקן משלים הרבה[יג], ודרשו רז"ל (עירובין כא:) שעשה אזנים לתורה, כי מתחלה היתה התורה ככפיפה שאין לה אזנים ועשה לה אזנים[יד].

שלמה עשה לתורה אזנים – כלי לאחוז בו את התורה (בהאזנה-שמיעה פנימית) – על ידי המשלים שהוא אזן-חקר-תקן[טו], בסוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי"[טז]. שלמה נדרש לכך "כי עז לאלהים" (כסיום הפסוק) – משום שהשמיעה מפי ה', ללא לבושים וכשהוא מצמצם את כל התורה לנקודה אחת ("מה שאין האזן יכולה לשמוע"[יז]), לא מאפשרת קליטה ועשיית רושם בשכל (אלא, לכל היותר, רושם של התפעלות בלב):

הענין הוא, כי בסיני שמעו מפי הקב"ה כל התורה כולה בדבור אחד מה שאין האוזן יכול לשמוע[יח], נמצא לא היה באפשרי ששמיעה כזאת תעשה רושם בהם. על כן אמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו ונשמעה[יט]. ורק משה קיבל כל התורה מסיני (אבות פ"א מ"א) והיה בכחו לשמוע, ומסרה ליהושע בבחינת מסירה לבד[כ], ויהושע לזקנים, מדריגה אחר מדריגה. עד בימי שלמה שירדו המדריגות, עד שלא היו יכולים לקבל השכל בלי התלבשות כמו שהיה בימי משה ויהושע שהיו שומעים התורה כאשר היא בלי לבוש, אבל בימיו הוצרך להיות על ידי לבוש, והמוחין שהוא השכל לא היו יכולין לקבל כי אם על ידי לבוש כמו על ידי משלים, ואז היו מבינים. נמצא שעשה אזנים לתורה שיוכלו לשמוע ולהבין, על ידי שתיקן משלים הרבה והלביש החכמה בלבושין.

במתן תורה נאמר "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן"[כא], אבל התורה עצמה התקבלה בשמיעה ("וַיְדַבֵּר הוי' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל"[כב]). משה היה מסוגל לשמוע את כל התורה יחד, "מה שאין האזן יכולה לשמוע", והוא מסר את הדברים הלאה בשמיעה – כאשר ראית פני הרב היא יתרון[כג], בבחינת "חכם בבינה" ואולי אפילו "הבן בחכמה"[כד], אבל השכל עצמו נמסר בשמיעה-הבנה ולא בחכמה-ראיה (ומעלת השמיעה ביחס לראיה היא ענין עיקרי בתורה הזו, כדלקמן באריכות).

הסדר הזה המשיך ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים והלאה, אבל בימי שלמה המלך – אחרי הזקנים (שלפי פשט גם ראו את מעמד הר סיני), בתוך תקופת הנביאים – נזקקו ללבוש נוסף כדי להבין את הדברים, לבוש של המשל (אותיות שמלה[כה]) שהוא ה"אזנים לתורה". בעולמות, מבואר[כו] שהדבור הישיר הוא באצילות, והוא נתפס לנשמות דאצילות, והמשל הוא בבריאה (וביצירה ועשיה – חדה ורמז). שלמה המלך הוא סוד מלכות דאצילות שמלבישה את הדברים – ב"שלשת אלפים משל" – ומופיעה בשכל של עולם הבריאה.

טוב וישר ה'

והנה כל העולם כולו נברא באותיות. כדכתיב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם[כז], א"ת ה', א"ת הם כ"ב אותיות מאל"ף ועד תי"ו, וה' הם ה' אותיות מנצפ"ך, מחיה את כולם, הוא החיות של כל דבר. והוא גם כן מאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. והקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו[כח], נמצא מהראוי שימצא תמיד טובו בעולם בל יחסר תמיד, כי זהו רצונו מקודם. אך צפה הקב"ה שאילו [היה] כן היו מתרחקין מעבודתו. כדכתיב (הושע ב, י) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, מרוב טוב שהשפיע להם. לכן עשה שיתצמצם הטוב ויתעכב שפעו לפעמים, כדי שישובו אליו. והנה הכ"ב אותיות, בהם ברא הקב"ה את עולמו והם חיות העולמות כולם, והיה הטוב נשפע בלא מעכב. והיה מן הנמנע לקבל, מטעם האמור. לכן באו האותיות מנצפ"ך, הם הנותנים שיעור ומגבילין השפע. וזהו מ"ן צפ"ך, בשביל שצפה הקב"ה שאי אפשר ליהנות מטובו הגדול שלא יחטאו, עכב והגביל השפע כמבואר למעלה.

מהיסוד החסידי[כט] ש"ואתה מחיה את כֻלם" היינו ההתהוות התמידית על ידי כב האותיות של דבר ה' – טובה אותיות[ל]! – עולה שהכל צריך להיות טוב תמידי וגלוי ("אין בטובה למעלה מענג"[לא]), כרצון ה' בבריאה[לב]. אכן, ה', הרואה את הנולד, צפה שלעתים הטוב יזיק למקבלים, שיחושו שהטוב 'מגיע להם' בטבעיות ויתרחקו בעקבותיו מעבודת ה'. לפני הבריאה התייעץ ה' עם נשמות הצדיקים[לג], והטוב האמתי הוא הליכה בדרך ה' – "אמרו צדיק כי טוב"[לד]. אם ריבוי הטובה הגלויה יגרום להתרחקות מדרך ה' – שוב איננו טוב. לכן, בעת הצורך, ה' מצמצם את הטוב באמצעות הגבורות (פר דינים) של האותיות הסופיות מנצפך (לשון צפיה), השמות 'סוף' לזרימת הטוב הבלתי-מוגבלת (והן גם סוד ה מוצאות הפה בהם מצטמצם-מתעצב לכתחילה ההבל הפשוט העולה מהלב)[לה]. העצירה הזו של הטוב-הצדיק היא בסוד "שבע יפול צדיק וקם"[לו], כאשר תכליתה להעלות את האדם לטוב גבוה יותר – "תשב אנוש עד דכא [ובכך] ותאמר שובו בני אדם"[לז], למדרגת בעל-תשובה שלמעלה ממדרגת הצדיק[לח]:

ומי שיבין זה, שמה שנתמעט אצלו הטוב הוא בשביל שישוב אל ה', שזהו ענין למודי ה' (ישעיה נד, יג)[לט], אז כשמבין ושב לשמו ית' מבטל תיכף הדינים ששורין עליו, כי לא באו רק להשיבו אל האמת. וזהו מנצפ"ך צופים אמרו (מגילה ב:)[מ], מי שהוא צופה ומסתכל תיכף ושב אל האמת, אז הדינים בטלים ממנו ונפתחו הרחמים והדינים נמתקים ומתאחדים למעלה, וזהו אמרו, מלשון חיבור כמו אימרא[מא]. וזהו עיקר, שידע האדם שהכל הוא בהשגחה פרטיות ומלמדהו מוסר, כמו שדקדקו רז"ל (ערכין טז:) עד היכן יסורים אפילו הכניס ידו ליטול פרוטה וכו'[מב], להודיע עד היכן השגחה כוללת, והכל ללמד מוסר בהשגחה, וידע שכל שבעולם הוא גלוי אלהותו ית'.

ברגע שאדם מרגיש שמיעוט החיות והטוב הגלויים הם לטובתו, כדי שישוב אל הטוב האמתי משקר ההתרחקות מה' אליו נפל, הוא יכול לקיים "לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה"[מג], לשוב אל ה' "ומיד הן נגאלין"[מד]. ה"צופים" בתכלית הכוונה של ההשגחה הפרטית – גם של צער הכי קטן – ממתיקים את דיני מנצפך והופכים אותם לחסד וחיבור ("אמרום" מלשון אימרא המחברת את הבגד, אמירה רכה[מה] הממשיכה שפע בסוד אור-מים-רקיע[מו]).

נמצא האיך שיהיה הכל ישר, כי הכל הוא חיות אלהות, כמ"ש (קהלת ז, כט) אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, והבן.

בהסתכלות הזו, גם כשאדם לא חש את טוב ה' הגלוי (ולא זוכה להכיר ש"גם זו לטובה"[מז] והכל הוא טוב אלקי נעלם[מח]) הוא יודע ש"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"[מט]. ישר בגימטריא ל פעמים טוב ("כי [פעמים] טוב") – השגחה פרטית (ב"פ ישר, ממוצע כל מלה) מגלה שה' ישר בכל, וכאשר צופים-חוזים בכך, "ישר יחזו פנימו"[נ], אפשר לחזור ולראות את הטוב (ובמדרגה נעלית יותר מה"אמרו צדיק כי טוב" שבתחלת אותו הפסוק, "צדיק הוי' צדקות אהב"[נא]).

תיקון הברית – שלמות שני חצאי הגוף

והנה כתיב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשריך[נב]. הענין כי שאל המין מפלגא ולעילא וכו', והשיב לו וכו' (סנהדרין לט.)[נג].

העבודה זרה הפרסית (זורואיסטריות) מאמינה בשניות – פיצול בין הטוב לרע – והאמגושי (המכשף הפרסי) טוען באזני אמימר ש"חציו ומעלה" של הגוף (בו האברים היפים והנקיים[נד]) שייך לטוב ו"חציו ומטה" (בו האברים ה'מלוכלכים', שתפקידם להפריש את הפסולת) שייך לרע[נה]. האמונה באחדות ה' שוללת את החלוקה הזו, כפי שסתר אמימר את דברי המין-האמגושי, שאם היתה כזו חלוקה לא היה בעליו-אלקיו של החלק התחתון מניח שיעברו בארצו המים הזורמים מהחלק העליון (הפסולת הנפלטת ממה שנאכל בחלק העליון). למרות שהטבור אכן מחלק את האדם ב'חתך זהב' לשני חצאים (שאצל משה רבינו נאמר בהם "מחציו ולמעלה אלהים ומחציו ומטה איש"[נו]) הכל הוא מציאות אחת של "צלם אלהים"[נז] (ואצל משה הכל "איש האלהים"[נח] אחד), ועל האדם לבטא בעבודתו את האחדות הזו:

ונמצא באמת צריך האדם לראות שלא יהא ח"ו חלוק מפלגא ולתתא[נט], פי' שלא יהא פוגם בברית. כי כתיב (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם, כי האדם הוא חלק מהתורה, ובחלק יש הכל, וכל אדם הישראלי הוא תורה שלימה[ס]. וכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה, כן צריך האדם להיות תמים, בכל השני חצאים. ולכן נקרא התורה ברית, כי הכל תלוי בשמירת הברית[סא]. וזהו רפאות תהיה לשריך[סב], שאפילו מהטבור ולמטה מרפא שיהיה שלם[סג].

אבר הברית נמצא בחצי התחתון של הגוף ובו גופא יש את ה'שניות' של שני החצאים – דרכו יוצא השתן המלוכלך (המים שעוברים מהחצי העליון לחצי התחתון, כדברי אמימר) אך גם זרע הקדש (כאשר אדם מקדש עצמו). פגם הברית עושה פירוד בנשמה בין החצי העליון והחצי התחתון, בחינה של עבודה זרה, ומכאן מובנת חומרתו. הברית היא התורה (תורה ע"ה עולה ברית), שתמימה בשני חלקיה – הנגלה והנסתר. לכל איש ישראל יש חלק-אות בתורה, "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[סד] – ומכיון ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"[סה] הרי הוא קשור לשלמות התורה כולה (שפסולה אם חסרה ממנה אפילו אות אחת) – ועל ידי לימוד התורה התמימה משלים האדם את עצמו (לפי הפירוש כאן לימוד הפנימיות מתקן את ה"חציו ומעלה", לימוד הנגלה את ה"חציו ומטה", והחיבור שלהם כאחד יוצר שלמות באדם).

כך מבאר הרבי הרש"ב[סו] שפגם הברית מעלים את 'השלמות העצמית' – את התמימות שעושה את האדם מחובר ושלם בתוכו, את ניצוץ משה רבינו "איש האלהים" שיש בכל אחד[סז] – והדרך לגלות אותה מחדש הוא העמקה בתורת החסידות, התורה התמימה המחברת את כל חלקי התורה[סח]. ואכן, כשהרבי הצמח-צדק מביא ומבאר את דברי המאור עינים[סט] הוא מקשר אותם לפסוק "ומעין מבית הוי' יצא והשקה את נחל השטים"[ע] – בלימוד התורה נמשך מעין החכמה אל "נחל השטים", לתקן את רוח השטות והסטיה[עא] של פגם הברית (בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[עב]). כלומר, לא די שהמים הבאים מלמעלה עוברים בחלק התחתון, אלא שהם משקים-מרפאים אותו (ועל ידי ה"יפוצו מעינֹתיך חוצה"[עג] יבוא המשיח[עד]).

תיקון הטבור

הטבור הוא נקודת המעבר בין שני חצאי הגוף ורפואתו היא הפיכתו מממוצע-מפריד לממוצע-מחבר – "מחצתי [לשון מחיצה מפרידה] ואני ארפא [אהפוך אותה למחברת]"[עה]. בפשט, רפואת הטבור מתקשרת כאן לתיקון הברית בהיותו תחת הטבור[עו]. בעומק, אפשר להבין שהדחף לפגם הברית – או הכח לקדושת הברית – מתחיל בגשמיות מהטבור, ה'אחראי' על קדושת הברית או הפכה חלילה. ובדרך רמז, המלה טבור כוללת בר של ברית ו-טב של טוב – "טוב" הוא תכונת הברית, העולה לו פעמים טוב (סוד לו צדיקים, "אמרו צדיק כי טוב", כאשר כל צדיק הוא שליש ברית ועולה יב פעמים טוב), ושם ה-טוב הוא שם אהוה (ש-יב פעמים טוב היינו יב צירופיו), השם המחבר "את השמים ואת הארץ", את העליונים והתחתונים בגוף האדם.

בתנ"ך מופיעה המלה טבור בביטוי "יֹשבי על טבור הארץ"[עז], בסיפור גוג ומגוג המופיעים אחרי שיבת ציון ולפני ביאת המשיח, בתקופה בה אנחנו נמצאים, שעל כן עבודתנו במיוחד היא תיקון הטבור – חיבור המעלה והמטה, הקדושה והחולין, שלא יהיו שתי רשויות חלילה, מכח רפואת התורה (עם התשובה, "תכלית חכמה [של התורה] תשובה ומעשים טובים"[עח], שהרי "גדולה תורה שמביאה רפואה לעולם"[עט]). טבור בגימטריא הוראה – ה"תורה לשון הוראה"[פ] יוצאת מהסנהדרין עליהם נאמר[פא] "שררך [טבורך] אגן הסהר"[פב]. תיקון הטבור הוא להיות ממוצע המחבר, שהוא נקודת 'אין' המחברת בין 'יש' ל'יש' – הטבור מגלה את ה"אַיִן מזל לישראל"[פג] (המוזכר בסיום התורה).

תפקידו העיקרי של הטבור הוא בזמן העיבור, בו הוא משמש כ'פה' דרכו מקבל העובר את כל חיותו (כאשר חבל הטבור הוא חבל ההתקשרות של ה"עובר ירך אמו"[פד] לאמו). בזמן הלידה "נפתח הסתום [הפה] ונסתם הפתוח [הטבור]"[פה] ונראה ששוב אין תפקיד לטבור. אבל, כנושא התורה הזו, "'אם שמוע' בישן 'תשמע' בחדש" – דווקא בזכות רושם השמיעה הישנה, דרך הטבור, אפשר לשמוע בחדש (תורה הנשמעת באזנים והיוצאת מהפה כהוראה לישראל).

בחסידות קוצק – 'תמצית' חסידות פולין – דרשו שדברי התורה ינבעו מהטבור (ה'פופיק'), באופן של "אמת מארץ תצמח"[פו] (זו חסידות חג"ת, שמחברת את רושם החב"ד הנלמד עם רושם הנה"י מהעיבור, ודוק). גם בחסידות חב"ד, לצד ההעמקה העיקרית בחסידות, נדרשת אותה כנות ואמתיות. הטבור נותן את הכח לדבר 'דוגרי', ודווקא בדבור הזה מתגלה ה"אין" שמחבר את המעלה עם המטה ופועל את תיקון הברית.

מעלת השמיעה על הראיה

והנה קלקול הברית בא מפני שעין רואה ולב חומד. לכן לתקן זה צריך להגביר חוש השמיעה, כי חוש השמיעה עלוי ביותר מעלה מחוש הראיה. והנה הסומא מפני שבטל כח הראייה נתגבר חוש השמיעה אצלו כנראה בחוש, מפני שנאסף הראייה ושבה לחוש השמיעה. ולכן צריך האדם להחזיר חוש הראייה ולאסוף לפנים ולהכניס בחוש השמיעה, ויגביר חוש השמיעה, ואז לא יראה ולא יחמוד.

פגם הברית מתחיל מראית העינים – "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין"[פז], כדרשת חז"ל על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"[פח]. לכן, תיקון הברית הוא הגברת חוש השמיעה על חוש הראיה[פט] (ה"שמע" שבתחלת קריאת שמע מתקן את ה"אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שבסופה), עד שחוש הראיה 'נאסף' לתוך חוש השמיעה ("שמע" גם לשון אסיפה[צ]) ומגביר אותו. כך מצינו ברב ששת – סגי נהור ("מאור עינים"...), שעוור את עצמו כדי להשמר מראיה שלילית[צא] – שדווקא הוא זיהה את ה"קול דממה דקה"[צב] ש"תמן אתי מלכא"[צג] (היינו שהוא 'ראה' את המלך בכח של "חכם בבינה"). תיקון הברית, שלא לאבד אף טפה לבטלה, הוא מדת "בור סוד שאינו מאבד טפה"[צד] של רבי אליעזר, המתייחד בכך שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו[צה].

אכן, אחרי ההתכללות בשמיעה של הראיה השלילית, הנתפסת בפיתויי עלמא דשקרא, עתידה להגיע רפואה לעולם – כל הסומין יתרפאו ונזכה לראיה קדושה של האלקות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[צו]. כך, מתוך עבודת ההתבוננות החב"דית – שעיקרה שמיעה פנימית, 'דערהער' – מגיעים "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[צז], לראיה חושית של נוכחות ה'[צח].

חמש מדרגות בפסוק

בסיום הדרוש חוזרים לפסוק שפותח אותו ומבארים את כל חמשת חלקיו לפי ההקדמות בדרוש עד כה:

וזהו אם שמוע בישן תשמע בחדש, על ידי הרשימו שנעשה כלי לקבל.

והישר בעיניו תעשה, שבאמת אין מזל לישראל[צט] (שבת קנו, א) [שהם] למעלה מהטבע[ק], והוא דרוש ארוך נתבאר במ"א[קא]. שזה נקרא ישר בעיניו.

גם במצבים בהם האדם לא רואה את הטוב הגלוי בעיני בשר, ברגעי הצמצום של טוב ה', עליו לדעת שמה שמתחולל עמו הוא ישר (כנ"ל) – "ישר בעיניו" של ה' (גם אם לא בעיני האדם) – ולשמוע את רצון ה' ממנו בהשגחה פרטית. כך, דווקא דרך החסרונות בטוב הגלוי, הוא מתקשר ל"אין מזל לישראל"[קב] (מקור הטוב האמתי) וממתיק את הדינים (כאשר הוא מחבר את המבט העליון, "מחציו ומעלה", עם המבט התחתון, "מחציו ומטה", כנ"ל בסוד הטבור).

והאזנת למצותיו, שתכניס לבחינת חוש השמיעה להגבירה על הראייה ולהשיב חוש השמיעה לאזנים כאמור, אזי יהיה חיבור ודביקות[קג].

אחרי האמונה בהשגחה הפרטית ("הישר בעיניו תעשה") צריכים להכניס את הכל לכלים של האזנה-הבנה שגורמת לחבור פנימי לה' ("מצותיו" לשון צוותא וחבור).

ושמרת כל חוקיו, הוא ענין הברית הנקרא חק[קד].

האיזון-התיקון של "והאזנת"[קה] – כשהראיה נכללת בשמיעה – מאפשר לתקן את הברית שנקראת חק[קו] (חק הוא המצוות שלמעלה מטעם, כברית שהיא התקשרות שלמעלה מטעם ודעת).

ואז כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך, כענין רפאות תהי לשריך אפילו מפלגא ולמטה, והבן.

תיקון הברית הוא רפואת הטבור – תיקון המחיצה בין העליונים והתחתונים, וגילוי אחדות ה' בתוך האדם.

חמש המדרגות מקבילות להתפשטות ה החסדים ו-ה הגבורות מהחסד ועד ההוד: השמיעה בחדש מכח השמיעה בישן, שעושה את האדם "כלי מלא", היא כנגד החסד (השפעה חדשה); ראית היושר האלקי גם במצבים של עיכוב החסד היא תיקון הגבורה; ההאזנה למצוות ה' היא כנגד התפארת – "תפארת גופא"[קז], "גופא דמלכא" הכולל את כל המצוות[קח] – בו מסתיים יסוד אמא (כח ההאזנה-השמיעה); שמירת-תיקון החק כנגד הנצח, כנודע ש-חק הוא פרצוף הנצח דאלב"ם[קט]; הרפואה (הבאה על ידי התשובה, כנ"ל) היא תיקון ההוד (הוידוי, שהוא גמר התשובה[קי], "בינה עד הוד אתפשטת"[קיא]), בסוד "בורא רפואות" בהוד[קיב] (והוא "עומק תחת"[קיג], "אפילו מפלגא ולמטה"), תן לחכם ויחכם עוד.