1

בע"ה

קבלת פנים לחתן אסף צדרבוים

י' מנחם-אב ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "קול דודי דופק".

זה ניגון של אדמו"ר הזקן. בניגון הזה הוא היה עושה בעלי תשובה, כשהיה שר את זה. החתונה שלו זה מחר בלילה, י"ב מנחם-אב, יום הנישואין של אדמו"ר הזקן. היום בלילה זה ההילולא של רבי הלל מפאריטש, גדול ה'עובדים' בחסידות.

נתחיל מהשם שלך (אסף) ואחר כך נחבר את זה עם השם של הכלה (חניתה). אסף היה, קודם כל, משורר. יש לך חוש בנגינה? צריך לפתח את זה. צריך שתהיה בבית שלכם הרבה שירה – רוב שירה וזמרה. יש בחיי הנישואין של איש ואשה זמני ריחוק גשמי וזמני קירוב גשמי. ברוחניות זה תמיד קירוב, אבל בגשמיות יש מחזור, יש מחול. הבעל שם טוב אומר שזה סוד הפסוק "אז תשמח בתולה במחול" – פעם קירוב ופעם ריחוק – וכך זה עולה בספירלה עד אין סוף. לכן יש גם שני סוגי ניגונים, וצריך להיות בקי בשניהם. כמו שאצל רבי נחמן יש ביטוי "בקי ברצוא, בקי בשוב" כך בנגינה יש בקי בניגוני געגועים ובקי בניגוני שמחה. יש בשירה געגועים, שזה מרחוק, ויש שמחה, שזה מקרוב. דווקא ניגוני געגועים זה יותר עמוק, יותר עצמי מניגוני שמחה, אך כמובן צריך גם את זה וגם את זה. געגועים שבאים לידי נענועים שבאים לידי שעשועים – כתוב בחסידות שיש שלשה שלבים. בכל אופן, יש שני סוגי נגינה שהבית צריך להיות מלא בהם, ויש תענוג מיוחד בניגוני געגועים שאין בניגוני שמחה. זה סוד המחול. לחתן קוראים אסף, אז ודאי שהחג שלכם זה חג הסוכות – חג האסיף. אסף זה שאוספים את כל הברכות הביתה – שיהיה בית מלא ברכות. ברכות זה בשלשה דברים – בני חיי ומזוני, ובכולהו רויחי – שהכל יאסף הביתה. כתוב שאסף זה קיצור של אין סוף – איך אפשר לאסוף ולהכיל אין סוף? או שנאמר שכל הזמן אוספים ואוספים ואף פעם זה לא נגמר, תכלית הידיעה שלא נדע, וכל הזמן אוספים עוד ועוד. אבל כתוב שאסף זה גם צירוף אותיות אפס. אפס זה מדרגה מאד גדולה בעבודת ה'. רבי אייזיק מהומיל, גדול ה'משכילים' בחב"ד, אומר שאין זה אריך אנפין ואפס זה עתיק יומין, אפס למעלה מאין. יש פסוק "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו", וכתוב שאפס-אין-תהו זה אמונה-תענוג-רצון (רצון בלי אפס ואין הוא רצון של תהו). אפס אין תהו = תריג. כתוב ש"כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת כל העילות" – כמה שהוא גדול הוא אפס, זה הכי גדול שיש. מי שהוא אפס יכול לאסוף את האין סוף, אין מניעה. רק על פי שכל, מי שהוא יש גם הכלי שלו מוגבל, ואם הכלי מוגבל הוא לא יכול לאסוף את האין סוף, אבל אם הוא אפס הכלי לא מוגבל – דווקא לתוך האפס אפשר לאסוף את האין סוף. למה אתה מתחתן בחדש הזה? מפני שהגימטריא של אסף היא מנחם-אב. אמנם חג האסיף בתשרי, אבל כתוב שהתורה מתחילה ב"בראשית" – אותיות אב תשרי, שכל מה שיש בתשרי בגלוי כבר נמצא בהעלם באב, ובפרט מהיום, יום אחרי תשעה באב, מתחילה הקפיצה לשנה החדשה (מעכשיו, י' מנחם-אב אחרי הצהריים, שנגמרים עניני האבלות). בתשעה באב מגיעים לאפס, וכעת בבת אחת קופצים מנקודת האפס לאין סוף. המלה הכי חשובה בתורה שעולה אסף – 141 – היא מצוה (עוד דבר פשוט: אין עוד). יש תורה ויש מצוה, ואסף עולה מצוה. המכנה המשותף של תורה ומצוה הוא בטול (מספר ראשוני) – מצוה זה ג"פ בטול ותורה זה יג פעמים בטול. יש שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובעצם יש שלש כי יש גם "נשמתא דאורייתא". ג"פ תורה עולה יג פעמים מצוה – מי שלומד את כל החב"ד, "שמע בני מוסר אביך [תורה שבכתב, חכמה] ואל תטוש תורת אמך [תורה שבעל פה, בינה]" ונשמתא דאורייתא, דעת. אסף חניתה = חכמה בינה דעת. לכן אתם הולכים לייסד בית על אדני התורה והמצוה (כלשון הרבי), וביחד אתם עולים חב"ד, בית חב"ד. כמו שאמרנו, חכמה-בינה-דעת זה שלש בחינות של התורה. ג"פ תורה עולה יג פעמים מצוה. מה זה אומר? שלש פעמים תורה זה חכמה-בינה-דעת, ושרש המצוות למעלה מהמוחין – ברצון (כך מבואר בחסידות). ברצון יש יג מדות רחמים. כל המצוות זה "ונתן לך רחמים ורחמך". אתמול היה יום ההילולא רבה של החוזה מלובלין, והוא מפרש שרחמים זה אהבה – אהבה מיוחדת בין בעל לאשתו זה רחמים – ויש (רק) פעם אחת בתנ"ך שמשמעות שרש רחם היא אהבה בלשה"ק, "ארחמך הוי' חזקי" (אני אוהב אותך ה' שאתה נותן לי חוזק). בדרך כלל רחמים זה תפארת, יעקב, אבל "יעקב אשר פדה את אברהם" – את החסד. בלשון תרגום אהבה תמיד מתורגמת רחימו. ככל שיש יותר אהבה בבית – "ונתן הוי' לכם רחמים ואהבך והרבך" – יש גם יותר פרו ורבו, יותר ילדים, יותר והרבך. "והרבך" בא מאהבה, ודווקא מרחמים – אהבת בין בעל לאשה. יש יגהמ"ר, וכל מדה זה מצוה, לכן מתוך יג המדות הללו יונקים המוחין חב"ד. מה שעכשיו הסברנו זה הנוסחא הזאת: ג"פ תורה = יג"פ מצוה. בסיס הכל זה מצוות. דווקא בשם שלך, אסף, יש ג אותיות – ויש ערך ממוצע לכל אות, והממוצע זה בטול כנ"ל. כמו שאמרנו, על ידי הבטול אפשר לאסוף את האין סוף לתוך הבטול המשולש – 'חזקה' של בטול, "בתלתא זימני הוי' חזקה" – וזו העבודה המיוחדת של אסף.

עכשיו נדבר על הכלה, ואחרי הכלה אפשר לחבר ביחד (שכנ"ל, עולה חכמה-בינה-דעת). המספר של הכלה זה 473 – יש הרבה דברים במספר הזה, אבל אנחנו נתמקד על משהו שקשור אליכם, לחתן וכלה בכלל ולכם בפרט. הפסוק במשלי אומר "איש רעים להתרועע ויש אֹהב דבק מאח". "דבק" מזכיר את הפעם הראשונה שכתוב על יחוד בתורה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", קשור לנישואין, "אומר לדבק טוב הוא" למעליותא זה "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב". אז יש אוהב שיותר דבוק בך מאשר אח. חניתה = יש אֹהב דבק מאח (בפסוק יש ו, אבל זה הגימטריא של הביטוי בפני עצמו). כל פעם שיש לשון של "מ..." או "מן..." דורשים את זה בחסידות, ובספרי הדרוש בכלל, שה"מ..." זה מכחו של הענין (ולא רק יותר מ...), כמו "יפה כח הבן מכח האב". כך אפשר לדרוש שהדבקות של האוהב בא מאח, מהסוד של האח, ואח זה ר"ת אסף חניתה. יש בתנ"ך ש"אח" זה לשון אחד. יש פעם אחת בתנ"ך שכתוב אחד בלי ד. בכתבי האריז"ל מחלק תמיד את המלה אחד ל"אח-ד". גם באהבות של שיר השירים האהבה העיקרית, הבסיס של כל האהבות, זה "אחֹתי" (ב"אחתי רעיתי יונתי תמתי" ה"תמתי" זה תאומתי, חוזר לאחוה). תמיד זה בלי ו, לכן זה אחתי – האחת שלי – ולכן ממשיך "אחת היא יונתי תמתי" (אחרי "אחתי רעיתי יונתי תמתי", ברור שזה לשון נופל על לשון). הבסיס זה אחותי-אחתי, לשון אחת, כי הכל זה "והיו לבשר אחד". רוצים להגיע לאהבה – "יש אהב דבק מאח". זה פסוק שקשור לכם, לתיקון שלכם. עוד מעט אתה הולך לקדש את אשתך, "האשה נקנית", אבל כתוב שקנין זה לשון קן וגם לשון תיקון. הקנין זה התיקון שלך – ככה אתה פלג גופא (גם תיקון שלך, אבל אתה צריך לחשוב שזה התיקון שלך). התיקון זה גם שהיא הופכת להיות הקן שלך – "ביתו זו אשתו". רש"י אומר שקן-תיקון-קנין זה הכל אותה מילה.

רוצים עכשיו לומר נקודה עמוקה שהיא תיקון של כל חתן וכלה, וכנראה שלכם בפרט (גם לפי הגימטריא של הכלה וגם לפי הר"ת של שניכם, ויש עוד רמזים): "איש רעים להתרועע ויש אֹהב דבק מאח". החלק הראשון של הפסוק הוא לשבח או לגנאי? החלק השני ודאי דבר טוב, שיש אוהב דבק מאח, אבל מה לגבי החלק הראשון? המפרשים אומרים שזה השוואה. יש בפסוק שלשה דברים – אוהב, אח, רעים (מלמעלה למטה). רעים לכאורה זה משהו טוב מאד, "ואהבת לרעך כמוך", "פתחי לי אחתי רעיתי" (צריך לשים לב שב"אחת היא יונתי תמתי" נעלמת ה"רעיתי"). אבל המפרשים, גם רש"י רומז, ומי שאומר בפירוש זה הרלב"ג והמלבי"ם, מסבירים שיש אחד שהיום היו קוראים לו חבר'מן, הוא אוהב רעים, יש לו המון חברים, ומי שיש לו המון חברים – זה כל ההוי שלו וכל החיים החברתיים שלו, שיש לו הרבה חבר'ה – אז אף אחד מהם לא שוה שום דבר. מה הכוונה? בעת צרה כל הרעים שלו לא יעמדו לו. אם זה האופי שלו, שהוא "איש רעים". המלבי"ם מוסיף עוד משהו מאד מאד חשוב: הוא אומר שהבנין "התפעל" בעברית יש בו תמיד כח המדמה – יש מדומה בתוך המשמעות של התפעלות. תיכף נביא עוד כמה דוגמאות. כאן, ב"להתרועע", נדמה לו שיש לו הרבה רעים – הוא חברמ'ן, כולם אוהבים אותו והוא אוהב את כולם, שותה לחיים עם כולם, טופח על השכם לכולם, מחייך לכולם וכולם מחייכים לו, אבל זה הכל כח המדמה. זה לא רעות אמיתי, זה לא ה"רעיתי" האמיתית, לא ה"למען אחי ורעי" האמיתיים, וגם לא "ואהבת לרעך כמוך". זה "איש רעים להתרועע". כל המפרשים מסבירים שעיקר ההבדל בין החלק הראשון של הפסוק לחלק השני, שראשון זה לשון רבים – לא "איש רע" אלא "איש רעים" – והחלק השני לשון יחיד, "יש אֹהב" אחד ש"דבק מאח" (גם אח זה אחד, לפי פשט האוהב יותר ממנו ולפי הדרוש הוא מקבל את זה מהאח). מוסר השכל פשוט, כשהולכים להתחתן, גם בחור שהיה בחבר'ה כל הזמן, לכל חתן ולכל כלה – "איש רעים להתרועע" זה דמיון. קשה לומר שרעים זה לא טוב, "כל ישראל חברים", אבל תיכף נסביר. כאן מסבירים שכאשר הולכים להתחתן צריך להגיע למוחין – חב"ד – שצריך אוהב אחד, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב". "יש אהב דבק – ודבק באשתו והיו לבשר אחד – מאח". איך המלבי"ם מסביר שהתפעל זה כח המדמה? הוא מביא דוגמאות, כמו שאומרים שאדם מתעשר או מתרומם, אפשר לומר שזה באמת, אבל גם אפשר לחשוב שנדמה לו – זה איזה תהליך שחושב שכעת אני מתעשר. יש לך עסק, ואתה חושב שבעסק הזה אתה הולך להתעשר – הרי זה הכל דמיון. או שכן או שלא, רוב הפעמים לא. אדם צריך להיות כל הזמן בשפל ויאוש? לא. יש כאן רעיון עמוק שצריך להבין. "איש... ויש..." זה לשון נופל על לשון. איפה זה כח המדמה? בחסידות או שזה חיצוניות בינה, או עוד יותר – היות שבינה ודעת קשורים זה בזה ("אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה") – עיקר הדמיון זה דעת מדומה. בתניא פ"ג מסביר מה זה דעת, "התקשרות והתחברות", שאינו מסיח את דעתו כלל מהאהוב שלו, ומביא את הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", וברגע שהוא מסיח את הדעת אז הכל עורבא פרח. הכל פורח, ואז הוא מתחיל להיות בדמיונות שוא – כאילו יש לו אהבה, ויש לו מדות, והכל דמיון. דווקא הפעלים שמתאר כשבאים לתאר את הדעת זה בצורת התפעל – "לשון התקשרות והתחברות". או שזה אמת, או שמאד בקלות – בן רגע, בהסח הדעת – זה הופך להיות דמיונות שוא. שם יש יסוד מאד עמוק שהעיקר תלוי בדעת, והדעת זה תכונה כשמתחתנים – "והאדם ידע את חוה אשתו". צריך לתקן את הדעת, את ההתקשרות וההתחברות. באהבת ישראל בכלל – צריך לאהוב את כל היהודים, צריך הרבה חברים, אבל חברים זה צריך להיות לא "איש רעים להתרועע", שזה דמיונות, אלא "ואהבת לרעך כמוך", גם בלשון יחיד (לא "לרעיך כמוך"). לא שיש משהו רע ברע – זה לשון נופל על לשון, יכול להיות רע – אבל אם העיקר אצל אדם שיהיו לו הרבה רעים זה "איש רעים להתרועע". אם יש יחס יחודי ואישי ממש זה טוב מאד, זה "ואהבת לרעך כמוך" לכל יחיד ויחיד. חברים צריכים להיות חברים בנפש, והעיקר מתחיל בבית – "יש אהב דבק מאח".

נחזור רגע לבנין התפעל. פעם היה שיעור – לפני הרבה זמן, לא יודע אם נרשם – שבלשה"ק יש שבעה בנינים של פעלים. פעל-נפעל, קל, פִעל-פֻעל, הפעיל-הפעל, ובסוף התפעל. זה אחד הדברים הכי יפים בלשון הקדש, המבנה של הפעלים. אגב, בחסידות אחת המלים הכי שגרתיות שיש זה התפעלות, כמו "קונטרס ההתפעלות". גם התבוננות וגם התבוננות בלשון התפעל, ולפי דברי המלבי"ם זה מאד עלול לדמיון – צריך לברר את כח המדמה, במיוחד בהתפעלות, אבל גם בהתבוננות יכולות להיות דמיונות שוא. למשל, אדמו"ר הזקן – שמחר יום נישואיו – אמר שהתבוננות כללית, לא לפרטי פרטים, זה דמיונות. וההתפעלות שנולדה מתוך התבוננות כללית זה עוד יותר דמיונות. מי שהוא בחב"ד מאד רגיש לזה – התפעלות, התרגשות וכו' – שאו שזה אמת או שהכל דמיונות שוא.

נאמר עוד משהו יפה מאד: על שלשה דברים העולם עומד – לומדים תורה, נותנים צדקה, ומתפללים. תורה וצדקה זה בבנין קל, אבל כשמתפללים זה כבר התפעל, זה כבר דמיונות. בגלל שהאדם חושב שהוא מתפלל לה', וכמו שכותב בקונטרס ההתפעלות יכול להיות שזה פולחן עצמי, שרק משתוה לעצמו – הכל יכול להיות דמיונות.

נחזור ליסוד של לשון הקדש: הקל והכבד וההפעיל הם כנגד חג"ת, והנפעלים שהם בדרך ממילא כנגד נה"י – בדרך ממילא בנפש זה מוטבע, אינסטינקטיבית, הם ענפי המפעילים. איך יודעים שהפעיל זה תפארת? הבעל שם טוב אומר שעבודת ה' בחסד וגבורה זה סוג של פעולה, ובתפארת זה לגרום לה' שיתפאר בי – יש בתפארת משהו שלא רק פועל אלא מפעיל. הנה"י, שזה הדרך ממילא שלהם, זה הנפעל-פֻעל-הפעל. נשאר שהתפעל זה במלכות – מלכות זה האשה, שדעתה קלה. אמרנו שדמיונות זה הדעת, אבל כאן זה הדעת של הכלה (והדעת של החתן שנתונה על הכלה). עיקר התיקון של הנישואין זה בעצם לברר את ההתפעל – שהקשר של הדעת יהיה באמת התקשרות והתחברות. אם אני אוהב זה יכול להיות יותר קרוב לאמת, אף ש"יש מי שאוהב", מאשר "אני מתקשר" ו"אני מתחבר". צריך להיות התקשרות בלי אני, התקשרות אמיתי ש'ככה זה', והאדם ידע את חוה אשתו. ברגע שזה לשון מתפעל, אני הולך להתקשר, זה יכול להיות דמיונות. גם "להתחתן" בהתפעל, אבל זה לא כל כך לשון חז"ל – בחז"ל יש לקדש אשה ולשאת אשה (והאשה נקנית, סביל, והפעולה החיובית זה מקנה את עצמה – זה ממש תיקון הדעת, "אין קנין אלא לדעת", דעת קונה ודעת מקנה, שני הכיוונים דורשים דעת, תיקון הדעת שזה תיקון ההתקשרות וההתחברות). כנראה בזמן הגלות יש יותר דמיונות.

אם כן, יש את הפסוק היפה המתאים לכם: "איש רעים להתרועע", לא צריך להיות חברמ'ן סתם, אלא "יש אֹהב דבק מאח". "אח" זה אהבה טבעית – הבסיס זה אהבה טבעית. אוהב כולל כל המדרגות מעל הבסיס – גם רע אמיתי (רעיתי), גם יונתי וגם תמתי – והכל בא מ"אח", מ"אחתי", אהבה בסיסית המוטבעת בנפש, שאין בזה שום מודעות כי אין בזה שום דבר עשוי, אלא הכל טבעי. אם רוצים להבין קצת את הפשט – שתיכף נסביר – אז הפשט הוא שיש אוהב שיותר מסור לאדם מאחיו הביולוגי. להבין את זה טוב: מה זה אח? אח יכול להיות גואל הדם, וגם יכול להיות יבם – תפקוד הכי טוב כשלא נמצאים... אוהב זה מחיים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". מתוך הפשט נבין את הדרוש – צריך "אהב", עכשיו, מחיים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", אבל היות שיש איזה מעלה באח (אם כי לא תביא אותו דווקא למסור את הנפש בחיים), כנראה שבשרש העמוק, שרש הנשמות עוד לפני שירדו לתוך הגוף, יש איזה בחינה באח שגם האוהב צריך לקבל משם. יש משהו באח שלמעלה מהחיים הגשמיים האלה. כמובן שהמעשה עכשיו, בעולם הזה, הוא העיקר. לכן "יש אהב דבק מאח" עכשיו, שזה יותר טוב, אבל יש גם משהו שהוא יונק מהאח. למשל, אם אומרים שהחתן והכלה תמיד היו אחד – לכן כותבים בהזמנה אמונית "עם בת גילו" (ולא "עם בחירת לבו") – זה אח, לשון איחוי ואיחוד. אבל יש גם כן אוהב למטה, כמו "בחירת לבו", שיביא אותו למסור את הנפש – כמו "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבת דוד יונתן – גם משני אחים הכי קרובים ואוהבים זה לזה.

כל הדברים האלה בהשראה שלך. אני עוד לא מכיר את הכלה, אשמח להכיר בעזרת ה', אבל זה מאד מסתדר עם הגימטריא והר"ת כאן. ש"יש אהב דבק מאח" יתקיים אצלכם, וביחד אתם חכמה-בינה-דעת. שיהיה בית עם אהבה ללא דמיונות (גם להתאהב).

יש ניגון שאוהבים לשיר בקבלת פנים, של רבי נפתלי מרופשיץ, מתחלת שיר השירים. ניגנו "שיר השירים".

להשלמה כמה רמזים בפסוק: כל הפסוק עולה 1891 = משולש 61 (אני או אין). הפירוש השלילי של "איש רעים להתרועע" זה שהאדם אוסף רעים בשביל להגביר את האני שלו (להתפאר ולהתהלל, כמו שכתוב ברבינו יונה), אבל "יש אהב דבק מאח" זה שכל אחד מבטל את עצמו, אהבה לשם שמים ממש. רק הס"ת: איש רעים להתרועע ס"ת שמע – גם לשון אסיפה, "וישמע שאול את העם" – צריך לאסוף את כל הרעים, כל ישראל חברים, וכך לתקן. "ויש אהב דבק מאח" ס"ת צירוף בחשק, העולה שמע – קדוש קדוש (שני חלקי הפסוק). יחד זה 820 = "ואהבת לרעך כמוך" (כל רע לבד) = משולש 40. ר"ת "איש רעים להתרועע" זה רלא – משולש כא. "אהב דבק מאח" ר"ת אדם – כשמתחתנים נעשים אדם השלם – משולש של ט. רלא ועוד אדם = משולש כג. אמצעי תיבות ממש = משולש 33. יש כאן הרבה משולשים בפסוק. הכי בולט הס"ת – שמע בחשק – ואהבת לרעך כמוך. לאסוף את כולם, "כל ישראל חברים", אבל זה מתחיל מהבית. חטא אדם הראשון היה חוסר אהבת ישראל בין אדם לאשתו. זה מתחיל מהבית ומשם מתפשט הלאה. אם מתחיל קודם מכולם אבל הכל שטחי, זה המפרשים שמסבירים שזה לא טוב. יש אחד שכל המושג חברה מאד שטחי אצלו, וכשמתחתנים זה עיקר התיקון – עכשיו עושים קשר שכבר לא שטחי, אלא משהו עצמי. ממילא יש את כל המסירות נפש בחיים, שזה נובע גם מזה שלמעלה מהחיים יש אחדות. שוב, הכל מוחין בעצם – חכמה-בינה-דעת.

מוצאי תשעה באב כבר שרו ניגון ההקפות – יוצאים משמחה באב ישר לשמחת תורה.