1

בע"ה

הילולת יוסף הצדיק

א תמוז ס"ז – דורשי יחודך, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל עם ניגון חדש – ניגון של עבודה עברית, והמלים "או קנה מיד עמיתך וחי אחיך עמך". יש פה עיבוד שפסנתרן אחד מהחברים שלנו עבד על הפסנתר – עבוד מורכב, שלא תמיד אפשר לשמוע את המנגינה, אבל כדאי שנשמע זאת קודם ואז נלמד את הניגון ביחד.

היום זה יום של יוסף הצדיק, וממילא זה יום של התקשרות לצדיק, וצריך לדבר על הנושא של התקשרות לצדיק. מחר בערב ג' תמוז – זה גם קשור, כפי שנסביר. מה שאנחנו רוצים לעשות היום זה לדבר קצר – אני מקוה שזה יצא קצר – ואחר כך להפוך את זה לדיון קצת, שכל מי שיש לו משהו לומר או לשאול שירגיש עצמו חפשי להעיר, מהגדולים ועד הקטנים, גם תלמידי "דורשי" וגם הגדולים.

לפני כך וכך שנים, כשהיינו בקבר יוסף, כתבנו מאמר שאחר כך הופיע באחד הספרים – זה היה במיוחד בשביל מישהו שלא נמצא ביצהר, אבל זה השפיע על כמה מהאנשים בחבורה שלנו – "פתיחות, הזדהות, התכללות". זה בגלל שרבים וטובים בקשו לדעת ושאלו איך בוחרים צדיק, הרי כל אחד צריך להיות מקושר לצדיק, "אמונת צדיקים" זה מהיסודות של התורה שלנו, והיות שיש כאן הרבה בלבול, אז מי שרציני רוצה לדעת, לקבל איזה הדרכה והכוונה. אז בקיצור, הווארט היה שקודם צריך להיות פתוח. המשל הוא משל של בת שרוצה להתחתן, הגיעה לפרקה ומוכנה להתחתן, אז קודם היא פתוחה לשמוע הצעות, אחר כך היא בוחרת, ובסוף היא גם יכולה להגיע למצב של "התכללות", שגם שיש לה את בן-הזוג המיוחד והמזוהה לגמרי, "זה אלי ואנווהו", זה לא שולל (ואדרבה, בסופו של דבר אמור לעזור לה) לכלול את כל הצדיקים ואת כל היהודים ("ועמך כלם צדיקים"), ולראות את הנקודה הטובה וגם המיוחדת והבלעדית שיש בכל אחד, במיוחד בכל צדיק, שאין בגלוי באחרים. אפילו המשה רבינו שבדור, ה"חד בדרא", אין לו בגלוי את כל מה שיש אצל כולם – יש לו בהעלם, אבל לא בגלוי. גם אצל משה, אין מה שיש לאהרן בגלוי, מה שיש לפינחס בגלוי, מה שיש לאלדד ומידד בגלוי. צריך לקבל את שמיוחד לכל צדיק ולהיות קשור אליו, אם כי יש אחד שבחרתי בו – בחירת לבי. זה תמצית המאמר (מאמר קצר יחסית, ומי שלא קרא כדאי שיקרא – שילמדו כאן בישיבה).

היום אנחנו רוצים להרחיב את היריעה הזאת, ולהתמקד רק בהזדהות. הפתיחות – צריך להיות פתוח. הגיע הזמן שכל אחד יבחר את הצדיק שלו, את היוסף שלו – היום יום סגולה להתקשר ליוסף. בכל דור יש יוסף, בכל דור יש משה רבינו. בעצם, מה שנעשה עכשיו זה לחבר את המושג "הזדהות" להתכללות, איך שכבר בתוכו יש את הגרעין של ההתכללות. והוא, שאם כי הרבי שאני מזהה כרבי שלי הוא ודאי אחד, כמו משה רבינו שהוא "חד בדרא", בכל אופן יש ארבעה פנים – כמו שלמרכבה יש ארבעה פני המרכבה – כך ראוי שלכל אחד ואחד יהיו ארבע דמויות שהוא קשור אליהן, וזה לא אותו אחד.

המבנה הכי קרוב למבנה שאנחנו נסביר עכשיו, עליו יש ספר שלם שלנו – "פנים אל פנים", ספר של חינוך (שהיה בסך הכל שיעור אחד במעלה לבונה) – ואף שמאד דומה, זה בכלל לא אותו דבר. שם מוסבר שיש ארבעה יחסי חינוך: רבי-חסיד, משפיע-מושפע, מחנך-מחונך, מורה-תלמיד. גם בכל מוסד חינוך ראוי שיהיו לפחות שלוש הדרגות התחתונות יותר – לא בכל מקום יש רבי, אבל ראוי שיהיה משפיע, מחנך ומורה. בקיצור הכי נמרץ: המורה הוא מי שמעביר ידע – מורה טוב זה מי שהכי מוכשר להעביר ידע. מי שהכי מוכשר לעבוד על המדות של המחונכים זה המחנך. כך מסביר הרבי הקודם, שמחנך זה מי שמחנך למדות טובות – לאו דווקא שמעביר ידע (כמובן שהכל נמצא בתוך הכל, אבל החידוש של מחנך לעומת מורה סתם, שהוא דואג למבנה המוסרי של המחונך שלו). המשפיע זה מי שמכניס את המושפע שלו לתוך היכלות החסידות, מי שגם כן מגשר בין המושפע לבין הרבי, מי שמסוגל להעביר לשני הכיוונים כגשר – להסביר את דברי הרבי לחסיד, וגם כן להעלות את החסיד לדרגה שיוכל לקבל בפנימיות מהרבי שלו. לכן, בדרך כלל המשפיע הוא עצמו מזקני החסידים של אותו רבי – כך זה עובד בדרך כלל. אם ארבע המדרגות האלו הן י-ה-ו-ה, כתוב שאו"א לא מתפרשין לעלמין – היחס בין הרבי והמשפיע צריך להיות מאד הדוק – המחנך עוסק במדות, ו של שם הוי', ומי שמלמד, גם מלמד להועיל (לא רק ידע תאורטי, אלא גם לימוד מקצוע), זה ודאי קשור לספירת המלכות. זה בקיצור נמרץ המבנה של אותו ספר.

המבנה של היום – שזה הכל הזדהות – הוא קרוב, אבל לא אותו דבר. אבל זה גם מתחיל משתי דמויות – רבי ומשפיע – אלא שכאן המשפיע מקבל גוון אחר, וגם איך שנתפוס כאן את הרבי יהיה חידוש. ככל שיורדים כאן, בסוד הוי' של המבנה הנוכחי, זה יותר רחוק מאותו מבנה. כלומר, הרבי זה אותו רבי, המשפיע של היום זה קצת אחרת מהמשפיע של שם, ואחר כך שתי המדרגות התחתונות – ה-וה, עליהן כתוב "והנגלֹת לנו ולבנינו", זה משהו אחר לחלוטין, ואנו נקרא להם "צדיק" ו"גבור". כלומר, המבנה של היום זה שכל אחד צריך ארבעה שהוא מזדהה עמם, שיש לו התקשרות אליהם:

ירבי

המשפיע

וצדיק

הגבור

עיקר הדגש של היום הוא על "בשביל מה צריכים אותו" – בשביל מה צריכים כל אחד מהדמויות. יש דברים שצריכים רבי, יש דברים שצריכים משפיע, מאד חשוב שלכל אחד יהיה צדיק (לאו דווקא צדיק של התניא), ומאד חשוב שיהיה גם גיבור. עם כל אחד מהם צריכה להיות הזדהות – הזדהות שגם מכשירה להגיע להתכללות עם כולם.

נתחיל מהצדיק: כל אחד צריך איזה דמות של יהודי אחד שהוא מרגיש שהוא צדיק גדול מאד, שהוא אוהב ישראל מאד גדול, שאם אני רוצה דוגמה איך יהודי צריך להראות – הוא הדוגמה שלי. כמו שהרמב"ם כותב על תלמיד חכם, שזה אחד שמקדש שם שמים בהתנהגות שלו – הוא דוגמה חיה, ממנו יראו וכן יעשו. הצדיק זה הדוגמה שלי – איך שהייתי רוצה להיות, צריך ללמוד ממנו תמיד. זה גם קשור בעיקר למדות שלו. מבין כל המדות אנו יודעים שהמדה הראשונה זה אהבה, חסד – "יומם יצוה הוי' חסדו" – שחסד זה "יומא דאזיל עם כולהו יומין", זו המדה שמתלוה לכל המדות, ולכן היא המדה הכללית, "וימינו תחבקני". אותו צדיק שהוא הדוגמה של יהודי צדיק, הכי טוב אם אותו אחד זה גם אותו שקרב אותי – או שקרב אותי לאידיש-קייט, או, אצל מי שזכה להוולד דתי ולקבל חינוך דתי, מישהו מהישיבה שלי. כידוע, במיוחד בדור שלנו, אנשים רחוקים וילדים מתרחקים ונופלים ר"ל, וכל אחד ואחד – בעל תשובה או חניך במוסד חינוך דתי – צריך מישהו שזה דמות של הבן אדם הכי מקרין טוב. מי שהכי מקרין את הטוב, הוא – בצורה אידיאלית – זה מי שאני זוקף לו את הזכות שהוא קרב אותי. אותו אחד שקרב אותי, אני כמובן צריך להחזיק לו טובה עד סוף ימי – בעולם הזה ובעולם הבא – אני מאד מקושר לאותו אחד, אבל החידוש הוא שאותו אחד שקרב אותי, שאני מרגיש שהוא הדוגמה החיה איך צריך להראות, "ממנו יראו וכן יעשו", אין שום קשר בינו לבין רבי, שלא כמו שהרבה אנשים מדמים בהתחלה. אבל זה מאד מאד חשוב שלכל אחד יהיה לו אחד כזה. אם יש בלבול, הרבה אנשים חושבים שאותו אחד שהוא ה"צדיק" בשבילי – הוא נקרא רבי.

מאמר מוסגר, לפני שנמשיך, רצוי שכל האנשים האלו יהיו חיים – אבל גם אם לא, בדיעבד, זה בסדר (שאלה: חיים לפני ג' תמוז או אחרי? תשובה: רצוי לפני, בכל דבר יש לכתחילה ויש דיעבד). ניקח דוגמה של מישהו שיכול להיות צדיק – ר' אריה לוין. אחד שכולו מס"נ של אהבת ישראל, אחד שהוא גדול בתורה וכו', אבל עיקר החידוש שלו זה אהבת ישראל. למה אני באופן מיוחד מזדהה איתו? כי אהב אסירים והתמסר לאסירים. אם אני בעצמי זכיתי להיות אחד האנשים שהוא מסר את נפשו לקרב אותם בכלא – ודאי שהוא הצדיק שלי, אין צדיק יותר ממנו. למה הוא לא הרבי? לא פגע ולא נגע, הוא לא רבי בכלל (על זה השיעור, בשביל זה באתי...). אותו אחד הוא האדם הכי טוב שיש בעולם, והוא הדמות של הצדיק. כל אחד יכול לדמיין מי זה יכול להיות אצל כולם פה.

נעלה למשפיע: אמרנו שהצדיק זה מי שהכי מקרין אהבת ישראל, והלואי שאני אזכה שיקרב אותי – שאזכה שזה אותו אחד שקרב אותי אישית, וממילא אני מזוהה ומקושר אליו לעולם ועד. אותו אחד לא צריך להיות חסיד. עיקר החידוש כאן, שכל השלושה הם לא חייבים בכלל להיות חסידים של הרבי שלי, שאני מזהה אותו כרבי – לא קשורים לחלוטין. במבנה של רבי-משפיע-מחנך-מורה לא כל כך יתכן שהמשפיע לא יהיה חסיד ותיק של הרבי, אבל כאן זה לא מחייב בכלל. בפנים אל פנים, הדוגמה למשפיע הכי גדול בחב"ד זה רבי הלל מפאריטש – יש את הרבי, הצמח-צדק, ויש את המשפיע, ומי שרוצה לקבל טוב טעם בחסידות הולך לרבי הלל. מי שרוצה גם כן ללמוד איך האדם מתכונן – צריך לעשות הכנה נפשית – כדי להגיע לרבי, זה גם דרך רבי הלל, היינו שהוא ממש ממוצע מחבר בין הרבי לחסיד. אז יש תפקיד אחד של משפיע, שהוא מטעים את דברי הרבי לחסיד, והוא גם כן מעלה אותך ומלמד אותך איך לעשות את ההכנות הדרושות לך להתקרב באמת לרבי. אבל כאן, היום, המשפיע זה משהו אחר לגמרי. המשפיע כאן זה מי שיודע איך לשבור אותך. אם הצדיק זה מי שמקרב אותך, ה"ימינו תחבקני", אז כל אחד – "ידע איניש בנפשיה" – החומר גלם של כל אחד זה חתיכת גאוה, או ביודעין או שלא ביודעין (בדרך כלל שלא ביודעין). חתיכת ישות, ויכול להיות המבריק ביותר – בנגלה ובחסידות, ולעשות כל המבצעים שבעולם ולהיות הכי טוב בחברה, אבל בפנים הוא רקוב בגלל שהוא מלא ישות, ולא יודע מזה בכלל. לכן צריך מישהו שיכול לשים את האצבע – או האגרוף – ולתת לך את הזבנג, או הסטירה (או עוד צורות שזכינו...) בשביל לפגוע בישות שלך, להשכיב את הישות שלך. מה טוב אם הוא גם יודע להרכיב אותך בחזרה אחרי שהוא שבר אותך לחלוטין, אבל זה רק לכתחילה. סוד השבירה והתיקון זה באמא – ב-ה עילאה של שם הוי', עליה כתוב "מינה דינין מתערין". מי שקשור ל-ה עילאה של שם הוי', המשפיע שלנו היום, זה אחד – כמו שכתוב שיש רוגז לעילא, דמות כמו רבי ברוך ממעזיבוז ועוד צדיקים שהיו שוברים, היו מקללים אפילו, כל מיני דברים מוזרים. אם הוא גם רבי זה מסבך את זה, זה לא הכי טוב – מוטב שלא יהיה רבי, אלא משפיע שזה הענין שלו. מי שבא עם בעיות נפשיות, שלא יודע את מקור הבעיות שלו – מקורן הוא הגאוה, מקור כל הבעיות, אך הוא לא יודע – ולכן הוא זועק לעזרה נפשית. יש כל מיני צורות – יש תלמיד שמה שחסר לו רק מי שיקרב אותו בישיבה, משגיח טוב, ר"מ טוב, איזה צדיק שיתפוס אותי. אותו צדיק לא צריך לשבור אותי, הוא רק מקרב אותי, וזה מדובר כשגם אין בעיות – שאדם לא עובר איזה משבר. יש מי שהגיע למשבר בנפש, ואז צריך לשבור אותו נכון – צריך לזרום עם המשבר (משבר זה גם לשון ???). הוא רוצה להשבר, אבל הוא לא נשבר כדבעי – צריך מישהו שישבור אותו נכון, באהבת ישראל, אבל לפתוח לו את הפצע ולחשוף לו את מקור הבעיה הנפשית, הישות שלו. לזה אני קורא היום משפיע טוב, שכל אחד זקוק למישהו כזה – לדאבוננו אין הרבה כאלה מומחים. לכן כל הצדיקים – וכולם גדלים להיות צדיקים – חיים את כל חייהם, ולא מגיעים דווקא למשבר נפשי, והדבר הזה בפנים לא טופל כלל וכלל. בכל אופן הרבי זקוק למשפיע הזה, כי הוא צריך לתת אור פנימי – כפי שנסביר – ואם האדם לא עבר את השבר הנחוץ הוא לא כלי. צריך מישהו לעזור לך להגיע ל"לב נשבר", מה שאנחנו קוראים "שפלות" – בלי משפיע שיודע לשבור את גאוותך לא תגיע אף פעם לשפלות, זה ישאר סתם מילה. על בטול אין מה לדבר, זה משהו אחר – זה באמת קשור לרבי – אבל השפלות, שזה מדת כל אדם, בלי לעבור את הטפול הזה, הזעזוע, מכת חשמל, שמישהו יודע לתת נכון, האדם ישאר אטום כל החיים. זה המשפיע, ובלי זה לא תהיה כלי לקבל בפנימיות את האור-כי-טוב של הרבי.

נעלה לרבי (בסוף נחזור לגיבור, שבמדה מסוימת אחרון חביב): מי זה רבי? יש הרבה רבנים גדולים, שמתחרים ביודעין או שלא ביודעין על תואר גדול הדור, ואני צריך באיזה שלב להחליט מי זה הרבי שלי. מה זה רבי? מי שאני מחזיק ממנו שהוא גדול הדור. באיזה מובן? קודם כל, שאצלו דעת תורה – הדבר הכי פשוט – דעת תורה בענינים אקטואליים. להיות המשה רבינו שבדור לא צריך להיות גם הגאון הכי בדור (אנחנו לא מתנגדים, אנחנו חסידים). להיות הגאון הכי גדול זה לא להיות המשה רבינו שבדור, ובודאי לא להיות הדוד המלך שבדור – חז"ל אומרים בפירוש שהוא הדעת תורה, "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל דור", אבל היו חריפים ממנו (כך אפילו משה רבינו עצמו – בחריפות, בלומדות, אולי קרח היה יותר חריף). הרבי הוא דעת תורה, כי הוא מחובר – אני מאמין שהוא מקבל, ביודעין או שלא ביודעין, מה'. מה זה דעת תורה? למסור שטחים או לא למסור שטחים למען השלום המקודש ("גדול השלום")? בשביל זה צריך אחד שיש לו דעת תורה, כי כל המתחרים על תואר גדול הדור אומרים כל אחד דבר אחר. זה דבר אחד, צורך אחד ברבי. זה ששובר אותי לרסיסים ואחר כך הלואי מרכיב אותי בחזרה – הוא לא צריך להיות דעת תורה, זה תפקיד אחר. זה שהוא הצדיק שלי, הוא לא צריך להיות דעת תורה. ודאי שהגיבור שלי לא צריך להיות דעת תורה – כפי שתיכף נסביר. אבל צריך רבי, כי צריך לדעת מה זה דעת תורה. למה עוד צריך רבי?

היות שהרבי כאן זה ה-י – חכמה, בה כתוב "הוי' בחכמה", ראוי למצוא סוד הוי' רק בחכמה. לכן באמת נראה שרק בתוך החכמה, הרבי, יש ארבעה צרכים. נאמר אותם לא לפי הסדר: הצורך השני שצריך רבי זה לומר לי מה לעשות בחיים, כלומר – לתת לי שליחות. "'שלח לך' לדעתך" – כל השליחות זה לדעת משה רבינו. הקב"ה מוסר למשה רבינו את השליחות בעם ישראל, שהוא ישלח את האנשים לדעתו. יש פסוק מפורש שצריך את את "דעת משה" בשביל השליחות. "דעת תורה" זה דעת ה', וצריך "דעת משה" בעצמו בשביל לשלוח אותי לאיזו משימה בחיים. אותו אחד ששבר אותי – תודה רבה לך, אבל אני לא מבקש ממני לכוון אותי על כל החיים, וכנ"ל לגבי הצדיק, וגם לגבי הגיבור. לא אבקש מהם שליחות, כלומר שאיני רואה בהם את המפקד העליון, המשלח העליון שלי, אבל רבי הוא המפקד. רבי הוא המפקד הכללי, וגם המפקד הפרטי שלי. דבר שלישי שצריך בשבילו רבי – אם יש לי משהו חשוב מאד שצריך להעביר לקוב"ה מיד, מהר, איזה התעוררות רחמים רבים כשמישהו חולה, אז אני לא הולך לצדיק שלי ואני לא הולך למשפיע שלי ששבר אותי בחסד וברחמים, אני הולך רק לרבי שלי, שהוא יעורר רחמים רבים, ולא למישהו אחר. זה גם דבר חשוב מאד מאד – אם צריך לעורר רחמים בשמים, הולכים לרבי. כל הדברים האלה זה חלק מההזדהות, שההזדהות אומרת שפשיטא אצלי שהרבי זה דעת תורה, ופשיטא אצלי שאני צריך לקבל מהרבי את השליחות בחיים, וגם פשיטא אצלי שמתי שיש לי איזה בקשה לעורר ר"ר למעלה אני הולך לרבי שלי, הוא הכתובת. אחרון אחרון חביב לגבי רבי – יש מצוה לכל אחד לצייר את ביאת המשיח תיכף ומיד ממש, מלך ישראל, אז מי שאני רואה בו את המועמד להיות המלך של עם ישראל והלואי המשיח זה הרבי שלי, כמו שכתוב במפורש בגמרא שכל בית מדרש החזיק מהרבי שלו כמלך המשיח. חלק מההזדהות שלי זה היכולת לזהות ברבי שלי את מלך ישראל – הוא ראוי והוא צריך להיות מלך ישראל, לא המשפיע שלי ולא הצדיק.

איך ארבעה אלה מכוונים כנגד סוד הוי' ביחס לרבי עצמו? דעת תורה זה ה-י של ה-י, וכמובן שהפנימיות של זה – שזה "פנימיות אבא" – זה מה שהרבי מאיר "תורה חדשה מאתי תצא". חוץ מזה שהוא "דעת תורה", שהוא זה הפוסק הלכה אם למסור שטחים או לא למען השלום, וכיו"ב, לכן הוא גם זה שה"תורה חדשה מאתי תצא" זורמת דרכו (זה הפנימיות – עיקר אורו של מלך המשיח – ונקרא לזה קוש"י או פנימיות ה-י). זה שהוא הכתובת לפ"נים – שזה הליכה לרבי למסור שיעורר ר"ר על חולה וכיו"ב. זה שהרבי הוא הכתובת לפ"נים, ולא מישהו אחר ולא שום דבר אחר, זה ה-ה עילאה – הבן בחכמה, זה עמוד העבודה. עמוד התורה ועמוד העבודה זה י ו-ה – רבי אמיתי זה מישהו שאני רואה בו גם את שלמות התורה וגם את שלמות העבודה. מי שנותן לי שליחות, בגלל שיש לו את "דעת משה", זה ה-ו של הרבי. ואם אני אקיים את השליחות שהוא מטיל עלי, זה גם ישים אותי במקום הנכון לגבי הו"ק – או ששולח אותי למזרח, או למערב, או לצפון, או לדרום, או למעלה (חיל האויר) או למטה (חיל הים). רק הוא יודע לאיזה אחד מהו"ק אני שייך – בעצם זה הו"ק שלו, הדעת שלו, "דעת משה", שדעת זה "מפתחא דכליל שית". זה שהוא זה שראוי, אם הדור יזכה – זה כבר תלוי בכנסת ישראל, ולא רק בו, וכנסת ישראל זה המלכות – להיות מלך ישראל, זה המלכות שלו, ה תתאה, כמובן. אם כן, שרטטנו סוד הוי' שכולו ב-י – בזיהוי הרבי.

אחרון אחרון חביב זה הגיבור. היית חושב שהמלכות זה מלך, אבל עשינו כאן את ה-ה תתאה כגיבור. הגיבור שלי זה אחד שהוא הדמות בשבילי. היום נחלק ונדייק: הצדיק שלי זה הדוגמה שלי, והגיבור זה הדמות שלי. בקבלה כתוב שדמות זה מלכות. נשים לב לעוד משהו חשוב – אני צריך לנסות ככל שאפשר להתקרב לרבי, במיוחד אם הוא חי שהעינים רואות אותו, להגיע אליו, והלואי שתהיה ביננו הכרות אישית, שאזכה להכנס ליחידות אצלו. המשפיע ודאי צריך להכיר אותי ואני אותו – הוא מי שהכי צריך להיות איתו בקשר אישי. הצדיק שלי – ראוי מאד שאני אכיר אותו, ולא רק שאכיר אותו, אלא אכיר אותו בתור זה שקרב אותי אישית, אבל זה גם לא נורא אם איני מכיר אותו. אפשר גם לקרוא את הספר "איש צדיק היה" על רבי אריה לוין, ולהתלהב מהדוגמה שלו – לדוגמה – שאני אומר שזה הצדיק שלי, אפילו שאיני מכיר אותו. הגבור – גם כן, הכי טוב שאני מכיר את כולם, אבל אני לא חייב להכיר את הגיבור, זה איזה דמות. בדרך כלל גיבור זוכה להיות גיבור על ידי מעשה חד פעמי של מסירות נפש – עליו כתוב "אין לך אדם שאין לו שעה" – ו"חיי שעה" זה מלכות. היתה לגיבור הזה שעה של מסירות נפש עילאית, למען ה' או למען עם ישראל, והוא גבור החיים שלי. מאד חשוב שיהיה כזה גיבור. מה טוב אם הגיבור הזה אינו רק חד-פעמי, שפעם אחת בחיים עשה משהו, אלא שהוא כל החיים פועל במסירות – אבל הוא איש מעשה. אם גדי בן זמרה היה יושב פה, הייתי שואל אותו אם יהודה חזני ע"ה הוא הגיבור שלו – זו דוגמה. יש דוגמה של אחד שהוא בשבילי הגיבור שלי, הדמות של איש מעשה שפועל, פועל למען הגאולה, פועל במרץ, פועל בגבורה, לא חת. זה ברור שהגיבור שלי זה לא הצדיק שלי – לא חייב להיות, זה שני דברים שונים. ודאי זה לא חייב להיות המשפיע שלי, זה שיודע להביא אותי ללב נשבר, שזה יסוד היסודות של עבודת ה'. הצדיק הוא מי שמקרב אותי – זה עדיין לא עבודת ה', זה עדיין "לא עבדו". מי שיודע לקרב אותי לעבודת ה' – ל"אתכפיא" בלשון התניא (רק שאף אחד לא יודע מה זה אתכפיא, זה לשבור את עצם הישות), זה כבר "עבדו", עבודה זה ב-ה עילאה, בבינה – זה המשפיע. הגבור שלי זה האיש מעשה שלי – בלי אנשי מעשה המשיח לא יבוא על דרך הטבע, כפי שהרמב"ם מתאר, וצריך "המעשה הוא העיקר".

אמרנו שרק נציע זאת בקיצור, וכעת אפשר לפתוח את ההתוועדות לתגובות. אני רק אשתף אתכם איתי אישית, רק בשביל שאולי יעזור כלל לצייר את מה שדברנו. אישית אצלי הרבי זה הרבי מליובאוויטש, המשפיע זה ר' אושר פריינד, הצדיק זה הרבי מנדבורנא שקרב אותי באמריקה, והגבור זה השווער שלי, ר' משה סגל, שהרבי אמר לי לקחת אותו כדמות של איש מעשה. ר' אשר פריינד, הפונקציה העיקרית, בתור מי שיודע לשבור – יודע להגיע לנקודת התורפה של הגאוה ולפגוע בזה – היתה הערכה מסוימת שלו לרבי וגם של הרבי אליו (היו מקרים שהרבי שלח אליו), אבל הוא לא חסיד שלו כלל וכלל. וכנ"ל הרבי מנדברונא, היה פעם ביחידות אצל הרבי אבל לא חסיד – אותו אני זוכר בתור האיש הכי טוב בעולם (גם היה ת"ח מובהק, כתב שו"ת מבשר טוב), זה שהקרין אצלי הכי הרבה אהבת ישראל. התחלנו לדבר על הצדיק, כי בחיי האדם קודם הוא פוגש את הצדיק – היהודי הראשון שמרשים אותו כאיש טוב, כאיש צדיק, ושמקרב אותו. אצל השווער ע"ה גם היתה לו את השעה שלו – הרבי אמר שהשעה שלו, באה גבורתו לידי ביטוי יותר מהכל, זה התקיעה בכותל, תקיעת המרד נגד הבריטים, נגד הממסד – אבל חוץ מהשעה שלו, כל החיים זה מס"נ של איש מעשה. כאן זכיתי שהרבי זיהה אותו בשבילי – שהרבי עצמו אמר לי שכאיש מעשה צריך ללמוד מהשווער. אני מקוה שזה, לגבי אישית, יכול קצת להשלים את התמונה עליה מדברים.

כל הדברים הללו היום אמורים לפתור המון בלבולים בקטע של ההזדהות. וגם, כמו שאמרנו, אם נתפוס טוב את המבנה של היום – זה גם מעבר מהזדהות להתכללות. אולי נאמר עוד מילה כדי רק להסביר את זה. אמרנו שעיקר התכונה אצל הצדיק זה אהבת ישראל שלו, "חסד דאזיל עם כולהו יומין", אבל ב-ו יש ששה – יכולים להיות ו, או לו צדיקים (ו בריבוע). אם רוצים להגיע להתכללות של כל הצדיקים, זה ודאי בדרגה זו של צדיק. משפיע – יש שני סוגים בכללות, יש אחד שענינו להטעים את החסידות ויש אחד שענינו לבטש את היש. רבי יש אחד. גיבורים – או שיש גיבור אחד, או הרבה מאד, בלי סוף ("ששים גבורים"). זה אחד-שנים-שש ואז גיבורים.

נקח מה שעשינו כעת ונלביש זאת על דורו של משה רבינו: מי היה הגיבור? או כלב או פינחס או נחשון. מי היה הצדיק? אהרן. מי היה המשפיע? זה קצת קשה. אם קרח היה מתקן את עצמו, יתכן שהיה משפיע טוב. כתוב שהמשיח יבוא בדור שקרח יודה למשה רבינו, שיעבדו ביחד. כנראה משה גם שימש זאת, ככתוב בתניא פכ"ט שה' דרך משה בטש את ישראל.

נאמר עוד ווארט: אמרנו שרצוי שאנשים אלו יהיו חיים, אבל יתכן גם אנשים שאיני מכיר. למשל אפשר לומר ארבעת אלו בגדולי החסידות אחרי הבעש"ט או עם הבעש"ט. לדוגמה, יכול להיות אחד שמחזיקים אותו כצדיק גדול, ושהוא הרבי של הרבה אנשים, ואצלי הוא הצדיק. איך קוראים לכל צדיקי פולין? א גוטער איד – יהודי טוב. אם באמת תופסים את הצדיק כיהודי טוב, זה בכלל לא רבי – זה בדיוק מה שהסברנו היום כצדיק, זה כל צדיקי פולין, כי כולם יהודים טובים, כל אחד הוא דוגמה של יהודי טוב. אם הצדיק הוא דוגמה של יהודי טוב – זה מאד חשוב שתהיה לי דוגמה כזאת. כך בשבילי הצדיק זה יהודי טוב שהוא גם רבי של כמה חסידים (לא כל כך הרבה) – לא בגלל זה הוא הצדיק שלי, אבל בהשגחה גם היה "גוט איד".

דיון:

לרבי בעצמו יש גם רבי? בודאי. לפני שבוע ספרנו על רבי בעריש מביאלה, שרבו היה רמ"מ מווארקי – הוא היה נוסע לקוצק, עם כל החסידים, חוץ מרבי בעריש, שמתוך התקשרות מוחלטת לרבי שלו הוא לא הסכים לנסוע לרבי של הרבי שלו, גם כשהרבי שלו נסע אליו.

מה עושים כשיש 'קצר' במבנה? זה בדיוק מה שרצינו לומר – שלא חייב להיות קשר ביניהם. לא חייב להיות אותו דבר. בכלל, אנו דורשים קצת גדלות מוחין – "עם ישראל חי", ו"חי" הכוונה שמח, אז לי לא צריך להפריע. כשיש לי רבי שמשמש כל הדברים – תורה חדשה, דעת תורה, אליו אני מבקש שיתפלל עבורי, הוא נותן לי את השליחות (היה פעם שהרבי אמר לי דבר אחד ור' אשר אמר הפוך, אז אמרתי לר' אשר שככה הרבי אמר והוא נכנע, היה יהודי טוב, אמר לי לעשות מה שהרבי אמר, מסתדרים) וכו' – לא צריכות להפריע התנגשויות, עם ישראל חי.

[ברכו ברכת המזון]

הצדיק זה בחינת מט"ט – "נער הייתי וגם זקנתי". כל עוד יש רק צדיק זה בחינת "נער הייתי" או "חנוך לנער על פי דרכו". אחר כך ה"גם כי יזקין" זה לגדול מהצדיק לרבי, ומה טוב שיש את המשפיע באמצע, שעושה את הכלי לקבל את ה"אור כי טוב" מהרבי. בתקופה הזאת של הנערות, שיש צדיק ולא יודעים עדיין מי הרבי, גם על זה כתוב "כי נער ישראל ואהבהו" – ה' מאד אוהב את התקופה הזאת בהתפתחות הרוחנית של היהודי, שיש לו צדיק ועדיין אין לו רבי (ועדיין לא מבין שצריך רבי, ומה ההבדל בין צדיק לרבי). מאד חשוב להתחיל דווקא מנקודה זאת – מי הצדיק אצלי, מי היהודי הכי טוב שאני מכיר, שהוא הדוגמה של יהודי טוב. אם זה גם אותו אחד שקרב אותי – זה עוד יותר. כל מה שבנינו זה התבוננות. כתוב בדרך כלל בחב"ד שמתחילים להתבונן מ-ה עילאה, מהבינה, אבל כאן – לפי סדר הגדילה הנפשית – כדאי להתחיל להתבונן מה-ו, מהצדיק, כפי שגם התחלנו להסביר את המושגים. למשל, כמו שהזכרנו קודם את השם של ר' יהודה חזני – יכול להיות שאנשים שעבורם דמות הצדיק זה הרב צבי-יהודה. סתם אני זורק, רק בשביל ללחלח את הטעם הפנימי, להבין בכלל למה מתכוונים – לתת דוגמאות. שמעתי המון סיפורים שהרב צבי-יהודה קרב יהודי, לא בתורתו אלא באהבת ישראל. (ישראל: הוא היה דמות של רבי, לא של צדיק.)

יכול להיות גם פיצול אצל רבי, בכל הסוד הוי' – אחד שמתפלל, אחד שאומר דעת תורה וכו'. לא, "הוי' בחכמה" – שם צריך להיות הכל כאחד. אם שם לא הולך ביחד זה איזה "קיצוץ בנטיעות" – באצילות ראוי להיות אחד.

מהסיפור על הבן של ריב"ז משמע שדווקא הצדיק יכול להתפלל, ולא הרבי – מחזיק עצמו שהוא השר, לו יש דעת תורה, והוא יכול להתפלל כעבד (ולא כשולט על הענינים)? רבי חנינא בן דוסא הוא, בכל אופן, שרש של רבי. הבעש"ט אומר ש"כל העולם לא ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו וכו'" – הוא פותח את השביל, ומי שפותח את השביל הוא בחינת חכמה. מה שהוא עבד וריב"ז הוא השר, מענין מאד לדעת מה רחב"ד סבר לגבי יבנה וחכמיה – שם ריב"ז בעצמו התלבט אם הוא דעת תורה (כפי שלמדנו בשכם הרבה פעמים ש"איני יודע באיזה דרך מוליכין אותו"). עכ"פ, זה שאלה טוב. מי שהתפלל על עם ישראל במדבר זה משה רבינו. מי שמסר את נפשו. זה שהיה משפיע זה היה חריג, "במקום שאין אנשים", אבל זה שהתפלל זה מעצם ענינו. משה גם התחיל כגיבור. היות ש"הוי' בחכמה" רוצים לראות הכל בשרשו בהרבי. ברור שהרבי צריך להיות גם צדיק, וגם לדעת את המלאכה של שבירת הגאוה, ולהיות גם גיבור. צריך לומר שזה שיחדנו לרבי את ארבע המדרגות האלה, זה שרש כל הארבע בתוך הרבי.

בתהליך הגאולה, מצות מינוי מלך הוא מעל הכל, או שהוא באותה רמה של כל המצוות הציבוריות, או שכל מצוות הציבור הן באותה עדיפות של מצות הפרט? מינוי מלך זה מצות הציבור, וזה מעל הכל כי זה הדבר הראשון שצריך לעשות. אז צריך להשקיע בעיקר במינוי מלך. זה הטענה שאנו מנסים לומר כל השנים, זה המלחמות שלנו.

על מי מספרים סיפורי צדיקים? על כולם. אמרנו שהדבר הזה הוא מעבר טבעי מהזדהות להתכללות. בדורו של משיח, רוצים להיות קשורים לכל הצדיקים. זה דווקא על ידי כך שמבחינים בין הרבי שלי לבין הצדיק שלי, ולא חייבים להיות קשורים. כשנחבר את כולם ביחד – יכירו את המשיח.

איך תתכן הזדהות של ארבעה? כי לכל אחד יש ענין אחר. אשה צריכה הרבה הזדהויות? הכי קשה בכל הדבר הזה, איך אשה אחרי החתונה יכולה להגיע להתכללות. זה לא בתור בעל – אשה יכולה להעריך רב שמלמד תורה, ולא חייבת להתחתן איתו. יכול להיות גבור. אצל אשה זה לא חייב להיות גבר – יכול להיות אשה גבורה, אשה צדיקה, אשת חיל, גם אשה שיודעת לשבור אותה. אשה רבי – זה בדרך אפשר, כל השלוש ודאי. דבורה היתה רבי, אבל חז"ל קצת מקוננים על המצב הזה.

בתוך הרבי עצמו, מה היחס בין המדרגות? אם חושבים על מלך, או אפילו כשחושבים על דעת תורה, כשחושבים על הדרכות מעשיות, עד כמה זה יכול לברר לגבי גילוי אלקות? במילים הסטוריות – אפשר להרגיש שמישהו יש לו גילוי אלקות כמו הרבי רש"ב, אחד שמקבל הכי הרבה התפעלות וחיות אלקית מהרבי רש"ב, אבל זה לא מתקשר ל"דעת תורה", כי זה דברים ש'נכונים תמיד'. מאיפה הזיקה הברורה הזאת בין מה שנכון תמיד למה שנכון עכשיו? גם "דעת תורה" יכולה להיות משהו נצחי. מה שאתה קורא "גילוי אלקות" – אתה כנראה מתכוון ל"אורות", ואילו "דעת תורה" זה עצם, משהו עצמי, איך העצם מתגלה. לכן אמרנו שבתוך סוד הוי' של הרבי גופא, ה"דעת תורה" שלו זה ה-י של ה-י, זה הנקודה העצמית שלו. גילוי אלקות יכול להיות אורות, אבל גם אמרנו שהתורה חדשה של הרבי עוברת דרך הדעת תורה – היא כלי ומלבוש. זו כמו הסוגיא הידועה – מה קודם למה? אור או מאור? במעשה בראשית יש אור לפני מאור, אבל לפי התפיסה הפשוטה יש מאור לפני אור, אז גם במע"ב יש כנראה מאור נעלם ממנו יוצא ה"יהי אור". ה"דעת תורה" כאן זה כמו ה"מאור" של יום רביעי, והתורה חדשה זה כמו ה"יהי אור" של יום ראשון, אור הגנוז, ויש משהו עוד יותר עצמי שגנוז לגמרי, ה"מאור" של "יהי אור".

אם כבר אמרנו משל זה, יש גם "דעת תורה" של שמש וירח – ומכיון ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" צריך לומר ל"דעת תורה" של הירח "לכי ומעטי את עצמך", אם כל מה שמשתלשל מזה, עד שהקב"ה אומר "הביאי עלי כפרה". [חסר מעט]

ההכרחי הוא שרק המשפיע יהיה חי, וכל השלושה אפשר שלא? היו חיים פעם אצלך, יתכן שאינם כבר בעוה"ז, אבל פעם היו חיים. אבל מי שחייב להיות אצלך חי, זה המשפיע.

המציאות כל הזמן משתנה ומשתכללת, אז איך אפשר דעת תורה של רבי שלא כאן? נכון, לכן מאד חשוב שהרבי יהיה חי. מי שאומר אחרת, אומר שכמו שהרבי נגנז גם אני צריך להגנז, לצאת מההסטוריה. זה כמו דובים הולכים לישון. כתוב ששמשון נשאר עשרים שנה – כל זמן שמוראו על הפלשתים הוא עד קיים, אז יש עוד כמה שנים. אחר כך נעשה עוד התוועדות.

מה ההסבר לזה שבחב"ד זה נדיר מאד השיעור הזה? (ישראל: יש לי מופת, שבקשו מאשתי פעם לעשות הצגה בחב"ד, לפני שבועות, והציעה הצגה על אהבת תורה לפי סיפור של הרדב"ז. שאלו אם אין הצגה על הרבי, וכשאמרה שלא הציעו שתעשה הצגה זו על הרבי).

איפה כבוד הרב רוצה שנשבץ אותו בארבעה האלה? תלוי בך, איפה שאתה רוצה. (יצחק נתיב הציע לעשות משחק רביעיות ולהחליף כל פעם. ישראל: פעם הרב לימד על "עד מתי ניתיב בקיומא דחד סמכא" שבטול לאחד יוצר גם בטלנות, ואם צריך התכללות זה חלוקה שדורשת לשבץ נכון). הדוגמה לכך זה אנשי המלך במעשה מבעל תפלה, ואנו צמצמנו כעת את המספר, וגם חדשנו שכל עוד אנו בגלות לא כולם יכולים להיות אנשי המלך.

זה לא מבלבל, לקחת צדיק שלא קשור לרבי? עשינו את זה, לבלבל, כדי שיצאו מהבלבול הקודם.

תמיד שמציירים כזה ציור, אני שואל את עצמי איפה אני? יש יצר הרע להגיד שאני בקוש"י, כי אני בוחר לעצמי את כולם. מי שבוחר זה הדעת, שלא נמצא בכולם, ואם כבר הוא פנימיות הצדיק – לכן מאד חשוב להתחיל מהצדיק הזה. זה ה"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו" – הצדיק נותן לי את החוש לכולם.  אם כי, אותו אחד ששבר אותי איני בוחר אותו – הלכתי אליו בגלל שדמיינתי שילמד אותי או בגלל משהו אחר שאמרו לי שכדאי לגשת אליו, כי אני לא ידעתי את הבעיה שלי, ורק הוא מצא אותה. כח הבחירה טמון בפנימיות הצדיק, שם הדעת הבוחרת. הצדיק הזה זה ה"יהודי" שלי – זה התשובה שלי ל"מיהו יהודי?" – ובתוך ה"מיהו יהודי" אני מגיע גם לרבי, שהוא ה"ראש בני ישראל", הראש של כל היהודים. אין ראש של יהודים אם אין יהודים. נאמר זאת בצורה אחרת, אם עושים את הדבר הזה על כל ההסטוריה של עם ישראל, מי זה הצדיק? אברהם אבינו, שמקרב אנשים. האהל שלו פתוח מכל צד, מכניס אורחים, עושה גרים, הראשון שמקרב אנשים לה'. בגלל שרק היה צדיק, ולא היה עם ישראל, לא היה עדיין רבי. איך יודעים שלא היה רבי עם "דעת תורה"? כי שרה היתה רבי. אברהם אבינו זה גם היכולת לבחור – "שכרך הרבה מאד" ר"ת משה, מאברהם אבינו מגיעים רק למשה.

הרב אמר שהגבור צריך להיות איש מעשה שפועל להביא את הגאולה. הרבי תמיד הלך על איש מעשה כזה שהכי הפיץ את המבצעים של הרבי, והיום בארץ ישראל – שהרב אומר תמיד שיש מבצעים של ארץ ישראל – זה איש מעשה מסוג אחר. נכון, לכן נתנו את שתי הדוגמאות, השווער שלי ור' יהודה חזני. צריך להיות לחוצים שהאיש מעשה עסוק כל הזמן בעשית מצוה, או שצריך להיות איש עם אידיאולוגיות? ודאי שעושה, זה ה"זהיר טפי" שלו. הציעו לר' יהודה חזני להיות ראש ישיבה, והיה צריך להחליט מה יותר חשוב – זה או להדביק מודעות. הגבור זה מי שבוחר להדביק מודעות. כמו היום – עדיף ללמד או למכור ספרים.

אז באיזה מדה, הרבי זה משהו חיצוני עבורי. אחד מתחבר לברסלב, והדעת תורה זה משהו אחר – אם למסור שטחים או לא, זה מקיף. לכן רבי נחמן הוא צדיק בשבילי. צדיק יכול להיות חכם מופלא. ניתן עוד דוגמה: משפיע זה מי שיכול לעזור לי בשעת משבר נפש. צדיק מקרב אותי, ומשפיע יכול ממש לנגוע בנקודה בשעת משבר, להוציא אותי מזה ולעודד אותי. יש המון אנשים שרבי נחמן הוא המשפיע הכי טוב בעולם בשבילם. הוא אומר שאם יש לך בעיה תלך להתבודדות. גם על עצמי אני אומר במדה מסוימת – עצת ההתבודדות זה מציל נפשות, במיוחד בזמנים מסוימים, בצעירות. לכן זה ענין של גדילה. הצדיק מקרב אותי, וכשגדל נכנס למשבר – או כי רואה שלא צדיק, או שנעשה מתוח מרוב השתדלות וכיו"ב – ואז זקוק למשפיע, שיכול להיות גם אחד שיכול לשבור אותו נכון, לבטש אותו, וגם לתת עצה טובה לצאת להתבודדות. בדור שלנו מי שנתן עצה טובה להתבודד זה ר' אושר – אחרי ששבר את האנשים אמר להם לצאת לשדה להתבודד. זה היה פקו"נ הדבר הזה. זה היה ר' אושר – שקודם להגיע לנקודה. מי שהוא חסיד ברסלב לא יגיע אף פעם לנקודת השבירה, והוא, אחרי ששבר כל אחד, שלח אותנו לשדה להתבודד. יש תחושה שיש פקוח נפש תמידי, שכולם בפקוח נפש תמידי. (ישראל: זה יהיה מבחן הפעולה במציאות? אצל מי שכל הזמן חי בפקו"נ יצליח? הוא יוביל?). אפשר להגיד שמי שהוא בפקו"נ זרוק אותו למשפיע, אבל במובן מסוים המשפיע שמציל אותי יותר פנימי בשבילי מהרבי. זה כי לא התבגרת, כי אתה עדיין תקוע בקטע הזה.

יכול להיות אחד שמאחד כמה? כן. דרך אגב, יש אנשים שלא יכולים לבטש ולשבור. יש צדיקים שהם מנסים לשמש את התפקיד הזה, זה באמת גורם שבר – גם פנימית אצלם, זה לא הולך להם. זה 'חוש' – ואם מי שאין לו עושה זאת, זה מזיק גם לו וגם לאחרים, גם למבטש וגם למבוטש.

אצל מלך המשיח האחרים זה כמו הדמויות אצל המלך בבעל תפלה. אגב, בסיפור של רבי נחמן הדמות הכי סתמית זה המלך, ואילו המענינים זה הגיבורים (בפרט הבעל תפלה והמלך). את כולם ממנים למלכים, ורק הוא יושב סתם בשדה עם הכתר על הראש.

אצל כל הרביים של חב"ד, היחיד שאפשר לומר שהוא היה גדול הדור בנגלה זה אדה"ז. אולי גם הצ"צ, אבל אצל אדה"ז זה הכי פשוט.

היו דורות בעם ישראל שהיו הרבה גלויות, שאפילו לא היתה היכי תמצי שתהיה השפעה אחת לכל העם? אצל ההונגרים היה ברור שהחת"ס בנה את כל השתלשלות התורה, ובפולין היו אחרים? כל אחד היה מלך במקום שלו. הרבי מצאנז אמר שכאשר יבוא משיח אהיה אחד מהשבעים סנהדרין, ומאד התפעלו מזה (זה שבח עצום), אבל בנתיים הוא המלך במקום שלו.

אם אני מאד קשור לגדולים בנגלה, כל פעם שאני בא לרא"ד אויירבאך חש הפלאה, אבל הוא בכלל לא בפרצוף? צריך לעשות משהו דומה בנגלה. איפה בכלל נכנס כאן הגדולים בנגלה? תורה זה נשמע כמו משהו שנכון תמיד. ברור שלפי הרמב"ם ת"ח גדול שאתה מעריץ אותו צריך להיות בעל מדות, אחרת יש מצוה לזלזל בו. השפיץ של הצדיק זה החסד, אבל כל מי שאתה מעריץ אותו נכנס לאחת המדות. לפעמים השכל הוא בנצח, לפעמים הוא ביסוד. יוסף הוא גם הכי חכם, ת"ח. אבל אני לא מרגיש שזה מה שאני מקבל ממנו – לא הייתי מסתכל עליו אם לא היה בעל מדות, אבל כשהוא בעל מדות העיקר זה התורה, וההרגשה שיש יציבות ושקט. יציבות ושקט, וגם שכל, קשור לנה"י לעומת המדות ממש. גם פסיקה זה בנה"י, שם הלכה למעשה.

המדות הטובות של בעלי נגלה זה ההתנהגות שלהם – הרגל נעשה טבע שני. זה שהם בעלי מדות, הגדולי ישראל, זה מצד הנה"י. התוספת הוא שדווקא שמה, עם המדות הטובות הטבעיות, יש גם הופעה של שכל ועצות טובות (כליות יועצות בנו"ה, יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א), שם כלי להרבה שכל בריא ושכל מעשי, פסיקה הלכה למעשה.

עם מי מתחתנים? מי הדמות הכי מרכזית? חסיד צריך להתחתן עם הרבי, אבל צריך להיות שייך לאחרים. יש סיפורים בחב"ד שאת מישהו החיה רבי שלמה מקרלין, ואמר לו – כל הכבוד, אבל אתה לא הרבי שלי. לא שחלילה לא החזיק טובה שהחיה אותו, אבל ידע להבחין בין מי שמחיה לבין הרבי. הוא מחזיק טוב, מוקיר מאד מאד. י שמצות כבוד אב, יש מצות כבוד רבו – רבו ואביו רבו קודם, אבל לא בגלל זה אתה מזלזל בהורים. זו עבירה נוראה. אתה מוקיר אותם גם בחייהם וגם אחרי מאה ועשרים. כל הדמויות האלה זה משהו כזה – סוג של הורה. הוא בנה אותך, הוא קרב אותך וכו'.

השאלה אם אני מנסה להפוך את ההורים לחסידים של הרבי. הרבה עשו, ולא עלתה בידם.

יש אדם שמנסה להסתכל ממשה רבינו ועד דורנו אנו, מי היו הרביים שלו בכל הדורות, ורואה שיש זיגזגים באמצע – זה לא הולך בקו ישר. הרבי שלו עכשיו לא היה חסיד של הרבי שהיה מצייר בדור הקודם. זה נקרא שושלת הקבלה – עד רב אשי זה דור אחר דור, אחר כך, אחרי חתימת התלמוד, התחיל בלאגן. זה הגלות.

שאלו קודם על 'קצרים': אם לדוגמה הרצי"ה הוא הצדיק שלך והרבי הוא הרבי שלך, יכולים להיות קצרים. קצרים בין הדורות זה פחות בעיה – כי הדורות משתנים. גם רבי שקשור לרבי קודם, יכול ללכת בשיטה אחרת – הרבי אמר זאת בפירוש.

אני רוצה שמבט בשושלת יעזור לי לבחור רבי. זה מה שאמרנו – בתחלה חושבים שהצדיק זה הרבי, אחר כך שהמשפיע זה הרבי, אבל צריך להתבגר ולזהות רבי. לא לחשוב שזה המשך אחד. יתכן שאחר כך הרבי יזהה לי גיבור – כמו אצלי.

לעת עתה, אחרי ג תמוז, יש הרבה קצרים. אם ב-י יש לי את הרבי, איני רואה אותו בעינים, והזמנים משתנים, דברים קורים, ואפשר לייצר תחנת כח גריעינית מה'קצרים'. אכן, יש הרבה בעיות.

השאלה אם יש איזה ציור שאומרים שנכנסים לתקופה בלי י? כתוב ש"הוה" הופך להיות "הוה על הוה" – שבר על שבר. כמו שבלי סוד מפרד"ס זה הופך ל"פרד". בלי י זה אסון.

יש אחד שמבין לי בנפש, ואחד שמבין בכלל ויש לו דעת תורה. נכון, זה משפיע ורבי. אם יש ויכוח לגבי השליחות שלי ביניהם – אני בבעיה, כמו שספרנו קודם על הרבי ור' אשר. הרבי לא מבין לי בנפש? זה מה שכתוב בהקדמת התניא, שצריך זקני החסידים גם אחרי שיש תניא. המהר"ל כל הזמן מדבר על תורה מצד המשפיע ותורה מצד המקבל – המשפיע (אמא עילאה) הוא המכשיר את המקבל.

אם הרבה אנשים בדור לא בבגרות של רבי, ואתה בא ואומר להם שיש דעת תורה שצריך הרבה גבורה נגד הערבים. הם יבואו ויטענו – איך אתה רוצה מאתנו, השבורים והמתבודדים, עבודה כזאת? איך יתכן הפיצול? זו בדיוק הבעיה. בשביל זה השיעור הזה, שצריך להגיע. מה זה עונה לענין? אם אני מזהה שרוב האנשים במדינה, שמצביעים לכנסת וכו', נמצאים עוד לפני הצדיק וזה מה שצריך להטריד אותם – לחשוף בפניהם צדיקים, ולהביא להם משפיעים – אז מה פתאום אני יכול לצפות מהם שלא יחזירו שטחים? תעביר את השיעור הזה הלאה, בכלים שלך. מה הם יבינו מהשיעור שלי שצריך לעשות? תעשה מזה ספר, וישפיע על מישהו. ידיעת המחלה זה חצי תרופה – השיעור הזה בשביל מיקומים, "איזה הוא חכם המכיר את מקומו". שידעו כשמתקרבים ליהדות שזה לא הכל. זה "חנוך לנער על פי דרכו", שאדה"ז מדייק (שלא ככל המפרשים) שזה סימן שאינה דרך האמת לאמיתו.

זאת אומרת שאם רוצים להשפיע ממטה למעלה, הדרך הכי פשוטה לקרב אותם לגיבורים? התכלית זה הגיבור – אחרי שמגיעים לרבי מוצאים את הגיבור. ישראל: אפשר לומר גם שהיכן שמוצאים גבורה סימן שיש רבי. נכון, החכמה זה מגבורה דעתיק – שרש הרבי מגבורה דעתיק.

בסוף אמורים להתחבר? בזכרון שלי אני מנסה לחבר אותם. אני מודה לכל אחד על מה שנתן לי, וזה מתחבר יפה מאד. אם הרבי הוא המשיח, איפה נמצא הרבי מנדבורנה? הוא נשאר. אפשר להתארח אצלו בשבת, אשתו מכינה את הקוגל הכי טעים בעולם (עדיין אני מרגיש את הטעם, אחרי חמישים שנה). כשהוא היה ביחידות אצל הרבי שאל שאלה על נוסח "אני מאמין" שלא בדיוק כמו הרמב"ם, והרבי אמר שאני לא אומר זאת (תמיד ספר זאת קצת באכזבה).

הרב אמר שאפשר לטעות שהצדיק הוא משיח, והמשפיע הוא משיח וכו' – יתכן גם הפוך, שאתה מכיר את הרבי וחושב שהוא רק צדיק וכו'? בגלל שאנשים מבולבלים, הכל יכול להיות.

אולי כל ההתכללות הזאת תוקעת אותנו כציבור? כולם מצליחים כי לוקחים מישהו או משהו וסובבים אותו, ואנחנו כבר מבולבלים והרבי אומר שזה בסדר ורק עושה סדר. בסוף יוצא שאין מוחין דקטנות – המוחין דקטנות מצליח מאד. היו אנשים שעזבו את הענינים של הרב, והלכו רק על הרבי. מי שנשאר כאן זה רק אלו שיש להם קצרים (וארבע זה די מעט – יש כאלו הם הרבה יותר). מה שהתכוונתי מוחין דקטנות, שיש תחושה שההצלחה – המעשה הוא העיקר – שיש להרבה, כי מצטמצמים בסוף, ואנחנו... כתוב ש-י זה צמצום – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – וניסינו לתת לצמצום את המקום הכי מכובד, עם ארבעה תפקידים הכי נשיאיים.

מי אמור להוציא אותנו מהמיקסר? איך מגיעים להצלחה בקנה מדה עליה מדובר? ישראל: אם אתה מבין שלהרבה אנשים טוב יותר גדלות מוחין, אז למה שלא תצליח? אנשים רוצים לגדול ממקום שנהנו בו, ולאידך לא רוצים לזרוק אותו.

יוסי אמר שהשיעור הזה לא חב"די, שלא שמע את זה בחב"ד. איך חב"דניק יסביר שהרבי שלח מצה שלמה – אך ורב – לבבא סאלי ורבי אריה לוין, יותר מכל חסידיו וכו'? הם יותר טובים מחסידיו? פחות טובים?

בפתיחות-הזדהות-התכללות כתוב שיש 'קריעה' שצריך להיות מזוהה עם חסידי הרבי ואני רואה אצלם חיצוניות, ורואה הרבה פנימיות אצל אחרים – זה הפתרון, להבחין שזה הרבי, אבל פנימיות יש אצל הצדיק וכו'? כן, זה הגלות, שזה מפוצל.

הרבי מקרין בטול, כמו שמשפיע משפיע שפלות. כל הדיונים שהיו כאן בין בטול לשפלות קשור לעכשיו – תפקיד הרבי ביחס למשפיע. היות שהיות שהוא באמת מקרין את הבטול, ממילא גם אצלי – אם אני מקושר אליו – כולם בטלים אליו, הכל בטל, היות שהוא מקור הקרנת הבטול. אפילו שהם בעצמם לא יודעים את זה (לא צריך גם שאני אראה שהרבי יודע זאת ביחס אליהם). כדי שלא יצור אצלי בעיה של פיצול, ברגע שיש לי רבי הכל בטל. אבל כמו שה' רוצה שהכל יתבטל אבל לא שלא יהיה – זו אולי הדוגמה הכי טובה למה זה להיות בטל ולא להיות בטל, שהמציאות של כל אחד בתוקף, ויחד עם זה בטל לרבי, גם כשבמודע שלו לא בטל לרבי. כל גדלות מוחין זה נשיאת הפכים – אנשי קטנות מוחין לא סובלים נשיאת הפכים. כאן הנשיאת הפכים זה לא רק שיש כמה אנשים בתמונה, אלא עיקר הנשיאת הפכים שאפשר להיות מציאות, וגם בטל. אם אין את זה – אין לך את הדמות של הרבי בכלל. כדי שכולם יהיו בטלים, זה באמת תלוי בשפלות שהמשפיע נותן. אם ר' אשר יכול להיות בטל לרבי, הרי אינו חסיד שלו? אבל אם הוא "יפה דורש ויפה מקיים", שאני מניח שכן, והוא בתכלית השפלות, אז גם יכול להיות בטל לרבי – הוא ודאי בטל לקוב"ה, אז גם יכול להיות בטל לרבי. אם זה לא מתגלה עכשיו, אז אני – שחושב שהרבי זה הרבי – חושב שזה יתגלה לע"ל.

אי אפשר להשאר במשה רבינו? זה כמו לפרוש מהציבור. אפילו יהושע, שלא מש מתוך האהל, היה מעורה בין הבריות. ידע לעשות "בחר לנו אנשים" – הכיר אותם, היה רמטכ"ל, היה "איש אשר רוח בו" שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד.

אם אצלי זה מסודר, איך אני צריך להתנהג בחוץ? להדגיש את הרבי או את הצדיקים? ככל שזה עצמי אצלי זה יותר טבעי, ואני מצפה שיוקרן ממני. יש גם היכי תמצי – כמו אתכפיא של אברהם אבינו להכריח לברך – שצריך להכריח עצמך לפרסם את הרבי שלך, אם לא בא לך.

עד כאן הקפה א' בענין זה – אני מקוה שתמשיכו להתוועד על זה בישיבה.

זה שאומרים שלרבי יש את הדעת תורה, הרי יש שושלת של הצדיקים, וכל הדעת תורה זה כביכול 'לשבור מסורת' ולעשות משהו חדש שזה התורה. מתי שבן אדם רואה כזה דבר, שזה מוצג ככה, מאד קשה – הרבה פעמים אדם בציור של הרבי של הדור הקודם. אף על פי שאמרתי שאצל הרבי דבר ראשון זה דעת תורה, אי אפשר לומר שלפי זה אני מזהה את הרבי – איך אני יודע מה זה דעת תורה? מה הפתח שלי לזהות את הרבי? יותר נכון לומר שהפתח שלי זה שאני מרגיש גילוי אלקות – מרגיש אור. לזהות רבי שבדמות הזו אני מרגיש הכי הרבה אור אין סוף, הכי הרבה גילוי אלקות. אמרנו שיש אור אחרי המאור של יום רביעי ויש אור שלפני כן, והאור שלפני כן זה האור הגנוז לצדיקים לע"ל, שזה המקור של "תורה חדשה מאתי תצא". אם מישהו אומר מה שסותר כל מה שאני מכיר, אז אלא אם כן אני "הפקר יונג" שאוהב שבירת מוסכמות, אני לא בוחר לפי זה – יותר פנימי שאיני בוחר רק בגלל שהוא שובר מוסכמות, אלא אני מרגיש אור חדש שיש כאן, וזה אני יכול בגלל שיש לי נשמה. הנשמה יכולה להרגיש שיש פה באמת אור חדש.

הרבה פעמים לבחור רבי זה תאוה (וב"ה שיש כזו תאוה). זו תאוה כמו של בת להתחתן. נספר סיפור מהרבי. פעם היה בע"ת שבקר ב-770, סוחר פקח שעדיין בע"ת שמתקרב, ואמר לחסידים שהכל יפה וכו', תפלה ולימוד, אבל הסגידה לרבי לא מסתדרת לי. הבחורים אמרו שאם אתה יכול לומר כך – אנו לא יודעים מה לענות לך, אתה צריך להכנס לרבי ולשאול אותו. כך הוה, נכנס ליחידות ושאל זאת בעדינות, והרבי חייך אליו (הסיפור הזה מקשר בין הרבי לבין הצדיק, "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"), ואמר שאני אוהב מאד מאד את כל היהודים, ובפרט את כל החסידים אני מאד מאד אוהב – אני כל כך אוהב אותם מעומק הלב, שכמים הפנים לפנים הם אוהבים אותי. הסיפור הזה הוא כמו "כפה עליהם הר כגיגית במתן תורה", שזה באהבה רבה.

[ר' איציק סיפר סיפור על בוקצ'ין]. אספר סיפור אישי: יש הלכה לא להתפלל מאחורי רבו, מהסיבה הזאת – לא כולם יודעים זאת, וגם קשה כשיש הרבה ציבור. כשעמדתי ישר מאחורי הרבי, ואי אפשר לזוז, וחשבתי הלכה זאת במוחי – הרבי זז הצדה.

הלא משיחיסטים היום אומרים ווארט טוב, שלהיות משיח זה 'כסף קטן' אצל הרבי.

השלמות (יום חמישי, ה' תמוז):

א. לגבי הצדיק: הו"ק זה פרקי אבות, מילי דחסידות, כפי שהרבה פעמים למדנו שמה שמתחיל לקרב מישהו ליהדות זה פרקי אבות, כך זה הצדיק, ובעצם הצדיק מגלם את פרקי אבות. ה"צדיק" זה אחד שמקיים את ה"מילי דחסידותא" של פרקי אבות. אפשר לומר שככל שזה מתקדם זה מתקרב ל"קנין תורה" – בנה"י זה ת"ח ודיינים – אבל מהתחלה יש עניני דיינים וכו', זה גם חכמים שמקיימים מילי דחסידותא. ה'קסם' של פרקי אבות, שפותח את הראש לגמרי ליידישקייט, זה אותו קסם של המשיכה לצדיק.

ב. מסופר על כמה צדיקים (כנראה כמו החידושי הרי"מ, שעבר מקוזניץ לקוצק, והצאנזר, שהלך בסוף לראפשיץ) שעברו מצדיק 'מלטף' לצדיק 'מבטש' – זה מעבר מצדיק למשפיע. זה דוגמא שיש הו"א להתקשר לצדיק, ואחר כך הוא רק מקרב אותי ולא שובר אותי, הוא לא משפיע, ואז מחפשים מישהו ששובר אותי – אם נשארים אם זה, אז לא זכה לרבי האמיתי (שכנראה זה רק חב"ד).

ג. הוספה מתוך שיעור ה' תמוז: ר"ה מפאריטש מביא ש"וחקרה" (בפסוק "אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה") זה בעצם נה"י, אבל זה המוחין של הנוקבא (ומבואר זה בסוד הוי' ליראיו). זה קשור למה שדובר ביצהר בר"ח תמוז, ששרש ת"ח זה הנה"י – זה "וחקרה", שם "כבוד מלכים [ת"ח, מאן מלכי רבנן] חקור דבר".

ד. עוד ענין עיקרי, שיטתי על כל המדרגות, שיש בזה הרבה תורת הנפש וצריך להעמיק בזה:

אם חוזרים למשל הבסיסי, שהזדהות זה כמו בת שפתוחה לשמוע שידוך ובוחרת שידוך, אז לכאורה המשפיע כאן – לשבור – על זה נאמר "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", שזה שבירת הבתולים. מה זה בתולים ברוחניות? איזו ישות טבעית, מוטבעת, שהאדם אף פעם לא יבין מה הבעיה אם מישהו לא ישבור לו (אולי מבין שחסר, אבל לא יודע מה הבעיה – לשים את האצבע על זה זה רק מי ששולטת בעצמה או מי שהיא מוכת עץ). לפי זה, לכאורה, זה הרבי – זה הכריתת ברית, ההזדהות. זה מהוה כעין קושיא על כל המהלך וגם מצדיק את הסיפורים על אלו שהלכו למישהו ישבור אותם – ברגע שמישהו מצא את הבתולים ושבר אותם, עשה אותי כלי בכך, לכאורה הוא הרבי.

קודם כל, צריך להבין מה שלמדנו הרבה בקבלה, שיש הבדל בין ביאה ראשונה לביאה שניה – ביאה ראשונה עושה כלי, אבל הביאה השניה היא המפרה. אפילו בגדול, לגבי ביאת עמ"י לארץ ישראל, הביאה הראשונה סופה להשבר ולהחרב, וביאת משיח היא ביאה שניה (אם כי היתה ביאה שניה בימי עזרא, גם "קדשה לשעתה וקדשה לדורות", עדיף על ביאה ראשונה). בדור שלנו, דור הגאולה, שרואים שבנות מתחתנות קצת יותר מאוחר, ולכן יש דעה בהלכה שאין כבר בתולים, יש מקום לשאול לגבי הכלל של "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", ולהחליף את זה ל"אין האשה כורתת ברית אלא למי שהפרה אותה ממש" (כמובן שהווארט הזה נותן הרבה תקוה לבעלות תשובה, ורק בשביל זה כדאי לפתח את זה וללמד את זה).

נחזור אחורה: הצדיק זה מי שמחבק אותי. יש ודאי בחינה אצל בנות שההזדהות הנפשית נוצרת, פסיכולוגית, רק על ידי חיבוק שמישהו מחבק – בלי ביאה בכלל (אפשר לחפש על זה באינטרנט). כמו בדור שלנו, שמרגישים חוסר אהבה, והבת צמאה לאהבה. מה זה הכלל ש"אין האשה כורתת ברית" – צריך מישהו שיתייחס ברצינות – אז יש ודאי מצב כזה שעצם החיבוק מספיק בשביל לכרות את הברית, ולא צריך ביאה בכלל. זה כמו כישוף כזה.

יש משהו עוד לפני זה, שהיום בנות בגיל ההתבגרות פותחות טלוזיה, או הולכות לקולנוע, או לפאב, ורואות איזה כוכב-זמר ומתאהבות בו בלי שיגע בהן ויכיר אותן, וכבר מקנות את עצמן נפשית לאותו אחד. זה נקרא גיבור.

מה שיוצא שיש ארבעה מנגנונים פסיכולוגיים של להקנות את עצמי, כלומר להזדהות. זה גם מסביר למה אנחנו אמרנו שהתהליך הכי טבעי והכי מתוקן זה מהצדיק ולמעלה, ובסוף יש איזה גיבור, כי אם הגיבור הוא על ההתחלה אפשר להכנס לעולם הדמיונות, עולם התמורות. זה באמת גורם תסכול ותסביך נפשי שאחר כך צריך לפתור – בת שמתאהבת באיזה גיבור בלי שיש בכלל קשר. הכל, פסיכולוגית, בא מתוך חיפוש אהבה שחסרה. הגיבור מקסים אותה לגמרי, זה ה"שוה פרוטה" שלה – מה שהאשה מתקדשת בו. עצם הדבר שהוא מופיע בטלויזיה או בפאב זה "שוה פרוטה" בשבילה, במיוחד אם היא מדמיינת שהוא מתייחס אליה.

בהתחלה יש גיבור, אחר כך חיבוק (דוגמה לחיבוק: שלמה קרליבך), אחר כך "שעשאה כלי", אבל זה עדיין במצב כללי-עולמי שהאשה היא בעצם הכלי ולא האור – בעולם שהגברים הם האורות והנשים הן הכלים, וכך הצדיק הוא האור ואני-החסיד הכלי בלבד – אז מי שעושה את הכלי הוא הרבי. אבל, בעולם יותר מתקדם של דור הגאולה, שגם הנשים שייכות לאור – אפילו אם זה אור חוזר, זה אור עצמי (האו"ח מלמטה למעלה הוא אור עצמי, ובמדה מסוימת יותר עצמי גם מאו"י) – אז הכריתת ברית שלה לא מזה שפתאום היא כלי, אלא למי שמפרה את האור שבה, מי שמעורר את האור חוזר (מעורר עבודה בכח עצמו).

אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי – מוחין דאמא. אין האשה כורתת ברית אלא למי שחופר לעומק ומגלה את האור חוזר שלה (וכל או"ח חוזר לקדמותו ממש) זה מוחין דאבא, מוחין של ארץ ישראל. אבל, לפי הטבע, צריכים קודם להיות כלי – חייבים את הפונקציה של שבירת הבתולים.

נחזור לתרבות המודרנית – אין שקר שאין בו אמת, זה האמת שבשרש השקר של החיים החילוניים. דווקא בגלל השקר שבו הוא מתדרדר להזדהות המלאה בשתי המדרגות התחתונות, ובפרט במדרגה הכי תחתונה, שזה לגמרי מחלת נפש (אלא אם כן ממש בשלב ילדותי).

רק על המהלך הזה אפשר לכתוב ספר שלם – ארבעה מנגנונים של התקשרות נפשית שמצויים במציאות. כל התסביכים זה בגלל האי-בהירות ואי-וודאות, במיוחד של שתי המדרגות התחתונות. יכול להיות הכל בתיקון – לא רק דיעבד – ואפשר גם לחבר דמויות. יש הרבה אפשרות לשחק, אבל העיקר זה להבין את הדרגות. אפשר לפתח את זה למחקר נפשי מאד מעמיק.

ה. רבי משפיע צדיק גבור = 1127 = 7 בריבוע כפול 23 = והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד (זה סוד הוי' שממליך את ה' בעולם).