יא חשון – האשה משקפת ומולידה את בעלה

לכבוד בעל המאור עינים (י"א מרחשון):

התורה האחרונה במאור עינים פרשת וירא:

ניקוד על איו (של אליו - "ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ויאמר הנה באהל"), ללמד שגם את שרה שאלו על אברהם, "איו" (רש"י כותב כך בפירוש, אך בגמרא נאמר רק שלמדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו).

ומבאר בעל המאור עינים שלא שאלו המלאכים (בדמות אנשים) את שרה איו אברהם כפשוטו, אלא שמתוך שאלתם לאברהם "איה שרה אשתך" התכוונו שמתוך ראיתם את שרה ישיגו את מעלת אברהם (אפס קצהו יראו, איו אברהם, וכולו לא יראו, בהיות אברהם הרבה מעל להשגת המלאכים).

וזאת משום שהאשה, שרה, שהיא עלמא דאתגליא ביחס לבעלה, משקפת את בעלה (הרי המלכות נקראת מראה, כמו "במראה אליו אתודע" של שאר נביאים, בחינת אספקלריא דלא נהרא), ושיקוף זה מושגת, במקצת על כל פנים, למלאכים, עיי"ש.

והנה, אף על פי שז"א ביחס לנוק' הוא עלמא דאתכסיא ביחס לעלמא דאתגליא (כמו שכותב), אך עיקר עלמא דאתכסיא (בחינת ים ביחס ליבשה - כל מה שיש ביבשה יש בים, באתכסיא) היינו אמא (בינה), המולידה את זו"נ שניהם (שנקראו "והנגלת" - ו-ה נגלות).

והיינו שבאשה יש שתי בחינות, אמא וברתא ("כאמה בתה", "הא בהא תליא" כנודע).

ואם ניחס את הבעל לפרצוף ז"א, אזי הבחינה התחתונה של האשה, מלכות, אכן משקפת את בעלה, כמראה כנ"ל. אך הבחינה העליונה של האשה (שרה), אמא, מולידה את בעלה!

והיינו מה שאמרו חז"ל ש"הכל מן האשה". היינו שהיא יוצרת את כל דמות בעלה - כאשר היא צדקת ובעלה רשע היא הופכת את בעלה לצדיק, כמבואר בחז"ל (שעל זה, והיפוכו, אמרו "הכל מן האשה").

וממילא גם נשכיל, ביתר עומק, איך האשה (בדרגתה התחתונה, במלכות) משקפת את בעלה. היינו משום שהיא בעצמה עיצבה אותו, הולידה אותו, וד"ל.

והנה, שרה לפני שהרתה היתה בבחינת בת (ביחס לאברהם), מלכות, ה תתאה שבשם. ולכן המלאכים בקשו לראות אותה כדי לעמוד על מעלת אברהם, כנ"ל.

אך ברגע שהיא הרתה וילדה, איגלאי מילתא למפרע שבאמת היא אמא (עילאה, הנעלית ביותר מבין ארבע האמהות). ועל כן, מכאן ואילך "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", ונודע לאברהם שבעצם היא בבחינת אם כלפיו, בחינת "לא זז מחבבה עד שקראה אמי". היא ילדתו (הגם שבגיל היא עשר שנים פחות ממנו) וכל מה שיש לו הוא ממנה.

ובזה גם יובן מה שלאחר הסתלקות שרה נאמר "וה' ברך את אברהם בכל" ודרשו חז"ל "בת היתה לאברהם ובכל שמה".

ובהקדם: לכאורה, כשם ששרש הנוק' דז"א באמא, גם שרש הז"א באבא, בסוד "מה שמו ומה שם בנו".

אך יש הבדל. אבא הוא בחינת מהות, ואילו אמא היא בחינת מציאות.

אצל האשה, שתי הבחינות שלה, של אמא (לבעלה) וכבת (המשקפת את בעלה), הנן במציאות ממשית.

משא"כ לגבי הבעל, מציאותו המודעת לו הוא רק היותו בחינת ז"א, ואילו שרשו באבא, הוא מהותו הבלתי מודעת לו, אין זו מציאותו הממשית כלל, וד"ל.

ועוד מבואר בדא"ח, בסוד "רני ושמחי בת ציון" שנאמר על לעתיד לבא, שמה ששרש האשה הוא בחינת אם ("אם הבנים שמחה", פנימיות ספירת הבינה), לע"ל היא תעלה לדרגת בת שמעל לבחינת אם, היינו שרש בחינת הבת ביסוד אבא, בסוד "אבא [דוקא] יסד ברתא".

מ"ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" למדו חז"ל שה' הטעים את אברהם אבינו מעין העולם הבא בעולם הזה.

והיינו ששרה אשתו, שכעת נמצאת בעלמא דקשוט, נשארת אשתו בבחינת "בת" שמעל ל"אם".

והנה, רש"י מפרש "והוי' ברך את אברהם בכל" - "בכל עולה בגימט' בן ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה".

מבשורת המלאכים לאברהם "והנה בן לשרה אשתך" למדו בקבלה, שהבן (יצחק) מתיחס בעיקר לשרה, יותר מאשר לאברהם.

שרה היא המבינה ביצחק יותר מאברהם (שהרי אברהם ויצחק הם שתי מדות הפוכות). וממילא עליה לעשות את השידוך ליצחק (כמו שאמת המציאות אצל רוב המשפחות...).

ובודאי ששליחות אליעזר למצוא את השידוך המתאים ליצחק נעשית בהשראת שרה (מעולם האמת, שמשם עוד יותר קל לה ליזום את השידוך), וכמבואר במ"א.

והיינו חיבור שני הפירושים (של חז"ל ושל רש"י):

מה שיש לאברהם בן היינו "בן לשרה", וממילא עליו, דוקא כעת, לאחר הסתלקות שרה, להשיאו אשה הראויה לו (שתהיה דומה 'בכל' לשרה, כדרשת חז"ל על "אהל שרה אמו" בנישואי רבקה ליצחק).

דוקא מכח הזיווג העליון של אברהם-שרה (ע"ד הזיווג של משה רבינו עם כלת משה, לאחר פרישתו מצפרה) אפשר לחולל את הזיווג של יצחק-רבקה (שאף היא מכונה "בת" לאברהם), וד"ל.