אתהפכא בעבודת הספירה

ל"ג בעומר, ח"י אייר תשפ"ב – כפר חב"ד

שיעור טלפוני (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

במסגרת שיעור ארוך בל"ג בעומר היתה 'פנינה' של הסבר כיצד ביום הזה מתחוללת "אתהפכא" בכל הממדים של עבודת ספירת העומר – האבלות, תיקון המדות והציפיה למתן תורה ולגאולה. יש כאן סיכום קצר של ארבעה ממדים בימי הספירה, כפי שמופיע בספר סוד הוי' ליראיו, והסבר קצר כיצד בכל אחד מהממדים מתחוללת קפיצת מדרגה, "אתהפכא" ממשית, בזכות שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי, המלווה אותנו מל"ג בעומר עד סיום הספירה.

מהפך בל"ג בעומר

ל"ג בעומר הוא מתן תורה של פנימיות התורה[ב]. יש בו, בפשטות, איזו נקודת-שיא של ספירת העומר. במובן מסוים, ל"ג בעומר הוא סיום של מהלך בתוך ספירת העומר. לפי קבלה וחסידות, כשמגיעים להוד שבהוד בעצם גמרנו את עיקר העבודה של הספירה[ג]. גם לפי הלכה, כמו שמיד נרחיב, מבחינת דיני האבלות ל"ג בעומר הוא יום יוצא דופן בספירה[ד], שהרי בו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות[ה], ולחלק מהשיטות ממנו והלאה בטלים דיני האבלות בספירה[ו]. אפשר להסביר שהעובדה שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות היא העיקר, אבל גם אז היו צריכים להשאר ב'רשימו' של אבלות. באמת, ה"אתהפכא" בל"ג בעומר, וממנו ואילך, שייכת בעיקר לכך שזהו יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי.

בכלל, רבי שמעון מבטא אתהפכא ביחס לדורות הקודמים[ז]. בתחלת האדרא רבא אומר רבי שמעון "'הוי' שמעתי שמעך יראתי'[ח], התם יאות הוי למהוי דחיל" – בדור הקודם, דור של רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות, היה ראוי להתיירא – אבל "אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב 'ואהבת את הוי' אלהיך'[ט] וכתיב 'מאהבת הוי' אתכם'[י] וכתיב 'אהבתי אתכם גו''[יא]"[יב]. הדור הקודם הוא דור של גבורות והדור של רבי שמעון הוא דור של חסדים.

רבי עקיבא הכין את הדרך למהפך. תלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה[יג], בהיותם גבורות. מה הן גבורות? בקורת. העבודה שנדרשה מהם היתה אתכפיא – "איזהו גיבור? הכובש את יצרו [יצר הבקורת שלו]"[יד]. רבי עקיבא ראה זאת ולכן אמר ש"'ואהבת לרעך כמוך'[טו] זה כלל גדול בתורה"[טז], הכין את הדרך למהפך (כלומר, העבודה שלו היא "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא"[יז]). אצל רבי שמעון ותלמידיו מתחוללת האתהפכא, ממש הפוך – כל אחד מהתלמידים אומר משהו, מחדש איזה דבר תורה, איזה סוד, והכל מלא שבחים. זהו משהו שמאפיין את כל הזהר, שמשבחים את כולם בשבחים עצומים, אלוקיים, ממש ההיפך מתלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא הכין את הדרך למהפך, לדור של אתהפכא, ורבי שמעון עושה את המהפך. לכן גם רבי שמעון מדבר על דברים שאף אחד לא היה מסוגל לגלות, לא היתה רשות לגלות קודם – הכל מכח האתהפכא של ל"ג בעומר.

עבודת הספירה

מתוך ההקדמה הזו אפשר להכנס לנושא כללי שרציתי לדבר על ספירת העומר:

בספר סוד הוי' ליראיו יש לנו שער "ספירת העמר"[יח]. יש שם מבנה חשוב של י-ה-ו-ה של ימי הספירה, הכולל את עבודת הספירה.

הבסיס של עבודת הספירה הוא הכנעה ושפלות, שבאות לידי ביטוי במנהגי האבלות של ימי הספירה[יט] (בהם, כמו בכל אבלות, יש עבודה של "והחי יתן אל לבו"[כ]). זו העבודה שכנגד ה תתאה שבשם, המלכות שפנימיותה שפלות.

עבודה עיקרית נוספת היא תיקון המדות, כפי שאומרים כל יום ב"יהי רצון" אחרי הספירה – תיקון שבע המדות מחסד ועד מלכות. עבודה זו היא כנגד ה-ו שבשם, כללות המדות (כשגם שבוע המלכות נכלל במדות, כמלכות דז"א).

בזהר כתוב[כא] שימי הספירה הם כספירת שבעה נקיים של אשה הנטהרת לבעלה. אלה ימים של צפיה לגילוי חדוש אור התורה הקדושה בחג השבועות, ובכלל ימים של צפיה לישועה, כמו שכתוב בחסידות[כב] שאלה ימים מסוגלים לכוון לביאת משיח צדקנו בב"א (בהם תתגלה "תורה חדשה"[כג]). הטהרה שייכת לספירת הבינה[כד], ה עילאה שבשם.

צפית הישועה היא טהרת הלב מכל מחשבת חוץ והכנת הלב להשראת אור הישועה – אור אבא עילאה, ה-י שבשם ("אורייתא מחכמה נפקת"[כה]), ששורה בבינה בסוד "נקודה בהיכלא"[כו]. כך, בכל פעם שאומרים "היום" בספירה מכוונים לגילוי "אורו של משיח"[כז] שאמר שיבוא "היום"[כח].

יאור הישועה

הצפיה לישועה – "שבעה נקיים"

ותקון המדות

ההכנעה ושפלות – מנהגי אבלות

אתהפכא בכל הממדים

רשב"י מאד הקפיד על השמחה ביום הזה, כידוע הסיפור בכתבי האריז"ל[כט] על רבי אברהם הלוי שהיה אומר כל יום "נחם", וכאשר אמר "נחם" גם בל"ג בעומר רשב"י עמד על קברו – כך כתוב – ואמר לאריז"ל שיש קפידא עליו, 'ביום שלי לא מתאבלים'. אם כן, רואים בפירוש – כמו שפתחנו – שרשב"י עושה אתהפכא בהלכה ביום המיוחד שלו, מבטל בתוקף את האבלות. כמובן, כמו שאבלות מבטאת הכנעה ושפלות, גם השמחה הולכת עם השפלות – כמו ב"מאמר השפלות והשמחה"[ל]. זה היה הפתח לכל ההתבוננות – אם ה-ה תתאה של עבודת ספירת העומר ממש מתהפכת מאבל לשמחה, צריך לומר שיש שינוי מהותי ועצמי גם בשאר המדרגות.

כנראה כאשר מגיעים להוד שבהוד יש דילוג באין ערוך בענין של תיקון המדות, עד כדי עצמה של אתהפכא בתיקון המדות, שעד כה היתה בעיקר עבודה של אתכפיא. כמו שכתוב בכל ספרי המוסר, החל מחובת הלבבות[לא], עיקר תיקון המדות הוא דווקא במדת ההוד – ביכולת להודות, "דע לומר תודה"[לב] על כל דבר. לכן, כשמגיעים להוד שבהוד, למעלה מטעם ודעת[לג], מדלגים לגמרי בנושא של תיקון המדות. הכרת הטובה היא היסוד של כל תיקון המדות, אבל היא גם הדבר שאמור להיות הכי פשוט וטבעי, בכנות[לד], ממש להפוך לטבע של האדם – לא רק באתכפיא אלא באתהפכא. דוקא כאשר מגיעים להוד שבהוד מתהפך מצב הגלות, "כל היום דוה"[לה] (שנדרש[לו] בפרט על האלף החמישי, ה"יום" שכולו גלות), להודיה של גאולה (ומכאן שעבודת ההוד סתם, לפני השיא של הוד שבהוד, היא הודיה על נסים שבזמן הגלות האלף החמישי).

ובתוספת העמקה לענין תיקון ההוד שבהוד: הוד שבהוד הוא הודיה על רגש ההודיה עצמו (על דרך שאומרים ב"מודים דרבנן", "מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך"[לז]), הודיה על ההזדמנות שה' נותן לי בכל יום ובכל רגע להודות לו על כל נשימה. כאשר אני מודה לה' אני בעצם מתבטל אליו, והרי אני יודע היטב שכל תיקוני הוא בטול היש, כך שבכל תודה ותודה היש מתבטל ואני מתקרב אל ה' באמת, ועל כך גופא עליו להודות לו מאד – כך ההודיה על ההודיה ממשיכה עד אין סוף (על דרך דברי היהודי הקדוש[לח] על רצון, רצון לרצון וכו' עד אין סוף, אלא ששם כל מדרגה של רצון היא התרחקות והחלשות של הרצון המקורי ואילו כאן כל שלב של הודיה מתעצם ומתגבר, ההודיה מהדהדת ומתחזקת). על ידי תחושת האין-סופיות שיש דווקא במדת ההוד אני יוצא מעצמי לגמרי, מהמגבלות של עצמי כיש מוגבל, ועולה למעלה מטעם ודעת (עיקר הפירוש הפנימי של הוד, הודאה למה שלמעלה מטעם ודעת[לט]). על העליה האין סופית הזו נאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[מ], המתבטא במיוחד בקרבן תודה (שאינו בטל לעולם[מא]). ההתעצמות הזו של ההוד היא שיא אהבת ה', "ואהבת את הוי' אלהיך... בכל מאדך"[מב] – השלמות של "עושין רצונו של מקום"[מג] – כדרשת חז"ל "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד"[מד]. לא די בהודיה 'רגילה', אלא בהוד שבהוד, הכפל של "הוי מודה לו במאד מאד". הודיה כזו מגלה את "הכחות המאדיים" של הנפש, הכחות העצמיים ביותר (המתגלים דווקא בעת היחוד)[מה] – כחות שגילויים הוא אתהפכא גמורה (ולא רק עבודה מוגבלת ומדודה שאפשרית בדרך אתכפיא).

מה לגבי ציפיה לישועה? ציפיה לישועה יכולה להיות אמונה, שאני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, או בטחון גמור שמשיח בא "היום", כמו שלומדים במאמר "אמונה ובטחון". הענין של משיח הוא לא סתם ציפיה לישועה, אלא בטחון גמור שמשיח בא היום. כנראה היום, בל"ג בעומר, צריך דילוג הערך בציפיה לישועה. זהו מסר של היום, בזכות השמחה של רשב"י – מתוך ה"כי בו ישמח לבנו" זוכים ל"כי בשם קדשו בטחנו"[מו] – בטחון ש"הנה הנה משיח בא"[מז].

אם הציפיה לישועה עולה, ממילא גם אור הישועה – יש גם אתהפכא בנוגע לגילוי אור הגאולה. אור הגאולה יכול להיות מה שהרבי קורא 'גילויים' ואור הגאולה יכול להיות אור עצמי ממש, כלומר, גילוי העצמות ממש[מח]. גם זהו דילוג של עצמת האתהפכא.

כלומר, הווארט עכשיו היה שהאתהפכא של רשב"י היא לדלג בכל הרמות של י-ה-ו-ה, במיוחד במה שנוגע וקשור לספירת העומר:

יאור הישועה – מגילויים לעצמות

הצפיה לישועה – מאמונה לבטחון

ותקון המדות – מאתכפיא לאתהפכא

ההכנעה ושפלות – מאבלות לשמחה

לפני יג מדות הרחמים נאמר "הוי' הוי'"[מט], ובין שני השמות יש "פסיק טעמא". הדילוג בכל רמות-אותיות שם הוי' ב"ה הוא בעצם דילוג משם הוי' שלאחר הפסיק טעמא, שם הוי' שלאחר הצמצום, לשם הוי' העצמי שלפני הפסיק טעמא. בעבודה, המעבר הזה מאתכפיא לאתהפכא, הוא חזרה של בעל התשובה האמתי – הרמוז בשם הוי' השני[נ] – למדרגת צדיק גמור מעיקרא, שממלאת אותו "שמחה בטהרתה"[נא], שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי (השמחה היא פנימיות אמא, "זיהרא דאמא עילאה"[נב], מדרגת רשב"י העצמית המתגלה ביום הסתלקותו[נג]).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ל"ג בעומר הוא נקודת-שיא בספירת העומר, ממנה משתנה כל עבודת הספירה.
• רבי שמעון בר יוחאי עושה אתהפכא – מעבר מדור של גבורות לדור של חסדים.
• תלמידי רבי עקיבא היו בקורתיים זה כלפי זה ותלמידי רשב"י שבחו זה את זה.
• ארבעה ממדים בעבודת הספירה: אבלות, תיקון המדות, ציפיה לישועה וגילוי אור הישועה.
• רבי שמעון הופך את האבלות לשמחה.
• ההודיה היא יסוד תיקון המדות ובה גם טמון הכח לעבור מאתכפיא לאתהפכא.
• הוד שבהוד היינו להודות לה' על ההודיה גופא.
• יש להודות על ההודיה ולהודות על ההודיה על ההודיה וכו' – עד אין סוף.
• שלמות ההודיה היא עבודת "בכל מאדך".
• בסיום הספירה הצפיה לישועה עולה מאמונה לבטחון.
• בסיום הספירה עולים מגילוי אור הגאולה לגילוי העצמות ממש.
• תכלית בעל התשובה היא לחזור להיות צדיק מעיקרא בשמחה רבה.