"חיי שרה" – מעקרות לאמהות

י"ח חשון תשפ"בכפר חב"דלא מוגה

י"ח מרחשון תשפ"ב – כפ"ח

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

השיעור שלפנינו, שנמסר לבנות תיכון "יעלת חן", עוסק בדמותה של שרה אמנו ובתפקידיה הנשיים-אמהיים. פרק א מסביר כיצד לצורך לידת ילדים צריכה האשה 'לרדת ממדרגתה' ולהיות בעמדה פחוּתה מבעלה (על אף שמצד האמת היא שוה לו או גבוהה ממנו), ומתוך כך מעמיק באמונתה של שרה וביחס שלה לנפילות בחייה (כולל ה'נפילות' באמונה ובבטחון עצמם). זהו פרק יסודי וחשוב במיוחד לכל אחת ואחת (אבל מותר ומומלץ גם לגברים ללמוד אותו...). פרק ב מתבונן בשלשת פעלי ההבעה שמופיעים ביחס להריון ולידת יצחק – אמר-דבר-מלל – ולומד מהם יסודות חשובים ביחס בין כניסה להריון וקושי הלידה (כשהכל הולך לקראת השמחה והשבח כשזוכים לחבוק את הילד). פרק ג חוזר לפתיחת הפרשה ומעמיק בסגולות של 127, "שני חיי שרה", במושגי פנימיות התורה וגם בחכמת החשבון.

א. שלמות וחסרון ב"חיי שרה"

ההשתוות של שרה

שלום לבנות. אנחנו מתחילים היום את פרשת חיי שרה – האמא הראשונה, המקור של עם ישראל. כתוב בפסוק ש"חיי שרה" הם "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – שני חיי שרה"[ב]. הפסוק מתחיל "ויהיו חיי שרה" ונגמר "שני חיי שרה". בשביל מה צריך לכפול? רש"י כותב "שכולן שוין לטובה" – שכל השנים של שרה אמנו שוות לטובה.

יש פירוש בחסידות [ג] שהכוונה שאת כל מאורעות החיים שלה היא מקבלת בטוב – לכן כולם שוים לטובה. הכל טוב – מה שה' עושה הוא הטוב, לכן הכל טוב. כמובן, השנים הכי טובות שלה הן 37 השנים האחרונות שלה, "ויהיו" שנים, מאז שנולד יצחק – הבן שהיא צפתה, התפללה, התחננה לקב"ה שתזכה לו, עד שנולד לה בגיל תשעים. השנים האלה, "ויהיו חיי שרה", הם עיקר הצחוק והשמחה שלה – "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי"[ד]. על אף שעיקר השמחה שלה בחיים הוא בשנים האחרונות, בהן יש לה בן, סוף הפסוק אומר שאף על פי כן כולן שוין לטובה – גם כשהיתה במצוקה נפשית, בפנימיות היא קבלה הכל בטוב, באמונה שכל מה שה' עושה הוא טוב, הכי טוב.

בחסידות [ה] קוראים למדה הזו מדת ההשתוות, כמו בפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ו] – היות שהכל מ"הוי'", שם המיוחד, שם הרחמים, הכל רחמי שמים, וממילא הכל בעיני שוה לטובה ("שויתי"). לפעמים אני מבין ומרגיש שהכל רחמי שמים ולפעמים לא כל כך מבין ומרגיש זאת – אבל אני מאמין בכך. היסוד הוא האמונה שהכל לטובה (וכידוע [ז] הרמז שאמונה שוה שש פעמים טוב, ששת הצירופים של המלה טוב – טוב בכל צורה אפשרית שלו), ולכן אני מקבל הכל טוב – זו מדת ההשתוות, ה"כולן שוין לטובה" של שרה.

'זאל זיין אזוי'

יש סיפור על אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט, בעל התולדות יעקב יוסף, שמצד הטבע שלו היה קפדן – אבל הבעש"ט לימד אותו שצריך לא להקפיד אף פעם כי הכל מה' ולקבל הכל במה שנקרא שויון נפש. יש ביטוי באידיש 'זאל זיין אזוי', 'שיהיה ככה' – אף על פי שרציתי שיהיה אחרת, אבל יצא לא כמו שרציתי, כמו שה' רצה, אז 'שיהיה ככה'. זו מדת ההשתוות, לקבל הכל בשויון נפש.

הסיפור [ח] הוא שאליהו הנביא בא אליו בדמות של עני ואמר לו שכל דבר שקורה צריך לומר 'זאל זיין אזוי', 'שיהיה ככה', אני מקבל כמו שהוא, או שמבינים או שלא:

התולדות הגיע פעם לאיזה עיר, וסמוך לעיר הזאת נולד בן לאיזה יהודי ובא האיש להזמין את התולדות ובקשו לבוא לברית ויתן לו סנדקאות והסכים, אבל ביקש ממנו שרק כאשר הכל יהיה כבר מוכן ברגע האחרון לפני הברית יקראו אותו, כי אין לו זמן לחכות והבטיח לו היהודי שכן הוא והכל כבר מוכן, כשבא היהודי עם התולדות לבית ששם הברית ראו שיש רק תשעה ואי אפשר לעשות הברית, והאיש פחד מאד מהקפדתו של בעל התולדות ומיהר לרחוב לחפש עשירי, ומצא יהודי הולך לדרכו, שאל אותו אם הוא מוכן להצטרף לברית ולהיות עשירי, ענה לו זאל זיין אזוי (פירוש יהי כן), אח"כ שאל אותו אם הוא רוצה באיזה כיבוד, ענה זאל זיין אזוי, וכל דבר ששאלו אותו ענה זאל זיין אזוי, כשבא לבית שאלו התולדות מי אתה יהודי: ענה זאל זיין אזוי, ואחרי הברית ביקש התולדות שיקראו לחדר שלו ונעלם האיש ואיננו. והיה זאת לתמיהה גדולה להתולדות, ועשה שאלה בשמים מי היה האיש, ענו לו שזה היה אליהו הנביא ובא ללמד אותו שעל כל דבר צריכים להגיד זאל זיין אזוי, כלומר לקבל הכל מה שהקב"ה עושה באהבה, כל מה שעובר על האדם ירגיל עצמו תמיד לומר זאל זיין אזוי. אחר כך עלה התולדות על העגלה ונסע לדרכו מן הברית, פתאום ניגש אליו איש אחד וביקשו שיתן לו לעלות על העגלה, ושאל אותו התולדות מי אתה ושוב ענה זאל זיין אזוי.

צחוק שרה – חסרון בבטחון

בתחלת הלימוד של מאמר "אמונה ובטחון"[ט] דברנו הרבה על הענין הזה, שהוא בעצם נקודת האמונה. האמונה היא השויון. הבטחון הוא כבר משהו אחר לכאורה, אפילו הפוך – שאני בטוח שיהיה טוב "בטוב הנראה והנגלה", בלשון הרבי. כלומר, שיהיה טוב איך שאני מבין את הטוב ואיך שאני רוצה את הטוב. אצל שרה אמנו, בטחון הוא שתהיה בטוחה במאה אחוז שתזכה לילד, אף על פי שלא יתכן בדרך הטבע.

באמת, רואים בתורה שהבטחון הזה לא כל כך פשוט אצל שרה. כאשר אברהם אבינו התבשר מה' על לידת יצחק משרה, בפרשת ברית המילה בסוף פרשת לך לך, הוא צוחק [י] – אבל כתוב [יא] שהוא צוחק מתוך אמונה שלמה בדבר ה'. אחר כך, כשהמלאכים אמרו "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך"[יב], גם שרה צחקה [יג]. שניהם צחקו. מה ההבדל? בעוד אברהם צחק והאמין באמונה שלמה, שרה צחקה קצת בלגלוג – 'לא יתכן שאלד בן'. הצחוק מבטא חסרון קל בשלמות האמונה שלה. אחר כך כתוב [יד] שהיא הכחישה, "לא צחקתי כי יראה", וה' אומר לה "לא כי צחקת" – 'תודי שצחקת!', צחוק לא מאה אחוז בסדר. מה ההסבר לחסרון האמונה והבטחון של שרה?

השאלה עוד יותר חזקה כשזוכרים ששרה היתה גדולה מאברהם אבינו בנביאות. כאשר אמרה שרה לאברהם "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[טו], אחרי לידת יצחק, אמר לו ה' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[טז] – מכאן לומדים חז"ל ששרה היתה גדולה מאברהם בנביאות [יז]. על שרה אמנו דורשים [יח] "איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה"[יט] – אשה כְּשֵׁרָה, כמו שרה (כְּשָׂרָה), עושה-מתקנת (עשיה היא לשון תיקון [כ]) את רצון בעלה. לאברהם היה חבל לגרש את ישמעאל, הוא מבקש "לו ישמעאל יחיה לפניך"[כא], אבל שרה ידעה שצריך לעשות ביניהם הבדלה – כמו ברית מילה שמבדילה בין הקליפה לקדושה – וה' אומר לאברהם "שמע בקֹלה". כאן שרה לא רק מאמינה שה' ינהיג את העולם בסדר – היא יודעת מה צריך לעשות ולוקחת יוזמה, מתוך בטחון בנבואה שלה, להרחיק את ישמעאל מהבן שלה, יצחק.

כיצד יתכן ששרה – המאמינה הגדולה והנביאה הגדולה – 'נופלת' בצחוק שמעיד על חסרון באמונה ובבטחון (נפילה שאין לאברהם אבינו, שצוחק צחוק של שמחה, אפילו שהוא קטן ממנה בנביאות)?

"אם הבנים שמחה"

כדי לענות נתבונן בעוד ענין: בסוף הפרק הראשון של הלל אנחנו אומרים "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה"[כב], פסוק שדורשים [כג] על שרה אמנו. כל האמהות היו עקרות, ובמיוחד שרה אמנו, וה' "מושיבי עקרת הבית", הופך את העקרה, ל"אם הבנים שמחה הללויה".

בדרך הרמז, הפסוק הזה קשור מאד לאמונה של שרה אמנו: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" עולה אהיה (השם של האמא-הבינה) פעמים אמונה[כד]. זהו פסוק מיוחד של אמונה – כדי להיות אמא שמחה, "אם הבנים שמחה", צריך לזכות לאמונה.

בפסוק, שעולה 21 פעמים אמונה, יש שבע מילים, כך שממוצע כל מלה הוא שלש פעמים אמונה – בגימטריא אשה (בה ממוצע כל אות הוא אמונה). יש כאן לימוד על המהות של האשה, ועל הכח שלה להפוך מ"עקרת הבית" (במובן של עקרה [כה]) ל"אם הבנים שמחה". אכן, ה"יוסף תהלות" – שמיד נסתכל בפירוש שלו – מסביר שבפסוק הזה רמוז הסוד של האשה, הרמוזה בראשי התיבות "אם הבנים שמחה"[כו].

פירוש ה"יוסף תהלות"

אמרנו ששרה גדולה מאברהם בנביאות, אבל בכל אופן היא האשה שלו. החיד"א, בפירושו לתהלים ("יוסף תהלות"), מביא פירוש מופלא של הרמ"ע מפאנו – אחד מגדולי המקובלים אחרי האריז"ל – לפסוק "והוי' פקד את שרה". הוא מסביר ש"פקד" הוא לשון חסרון, כמו "ויפקד מקום דוד"[כז]. על פי פשט הכוונה שה' זכר את שרה לטובה, לתת לה הריון. מה יכול להיות ההסבר כאן ל"פקד" לשון חסרון? הוא אומר ווארט שמאד חשוב לבנות להתבונן בו: שרה ואברהם היו "שוין בקומתן" – ושרה אפילו היתה גדולה מאברהם אבינו, כמו שראינו – וככה אי אפשר ללדת בן, כמו ששני מלכים לא יכולים להשתמש בכתר אחד [כח]. לכן, כדי ששרה תלד, ה' צריך לפקוד-לחסר את שרה – שתהיה פחותה מאברהם.

על יסוד דברי הרמ"ע מפאנו דורש ה"יוסף תהלות" את ההבדל בין הפסוקים "מצא אשה מצא טוב"[כט] ו"ומוצא אני מר ממות את האשה"[ל]: הוא מסביר שבשביל זיווג טוב ופורה האשה צריכה להיות פחותה מהאיש, והדבר מתבטא בשמה – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת"[לא], אך ה-אשה שוה חמש פחות מה-איש (רמז ל-ה החסדים היתרים שיש בו ואין בה, בהם היא פחותה-חסרה ממנו וצריכה לקבל ממנו שפע טוב וממתיק [לב]). כאשר זהו המצב, והאשה "מכרת ערכה שהיא פחותה" ביחס לאיש, אזי "מצא אשה מצא טוב", אבל כאשר לפי דעתה היא שוה לאיש מתקיים "ומוצא אני מר ממות את האשה [בגימטריא איש]".

לאור זאת מסיים ה"יוסף תהלות" את ביאור הפסוק:

וזה רמז מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה ר"ת אשה ר"ל שהיא יודעת שנגרעה מערך בעלה וזו היא עקרת הבית וגם אם הבנים שמחה דע"י שיש בדעתה שהיא אש"ה פחות מאי"ש זוכה לבנים ולכן ר"ת אם הבנים שמחה אשה דכאשר מחזקת עצמה אשה יש לה בנים להשלים חסרונה ותגל ותשמח בבניה.

"והוי' פקד את שרה" – חסרון לצורך לידה

מה הוא אומר? בתחלה שני המאורות הגדולים היו "שוין בקומתן", ושרה היתה אפילו יותר גדולה מאברהם אבינו – כמו שיתגלה לעתיד לבוא, ש"אשת חיל עטרת בעלה"[לג] ו"נקבה תסובב גבר"[לד] – אבל במצב הזה היא לא מסוגלת להוליד. בשביל להוליד האשה צריכה לפחות לחשוב שהיא קצת יותר קטנה מהבעל. אם זו האמת – זו אמת. אם זו לא האמת, והיא באמת גדולה מבעלה – המחשבה הזו מתאימה לעולם הזה, שהוא עלמא דשקרא. מהו עולם השקר? עולם בו נדמה שהאשה פחות מהבעל. בעלמא דקשוט, עולם האמת, המציאות לעתיד לבוא, דמות האשה תתגלה במלוא קומתה, הדרה ויפיה – יראו שבאמת היא גדולה מהאיש. כך מתחיל משרה אמנו, בידיעה שלה את מי לקרב ואת מי להרחיק. בכל אופן, ככה הוא מסביר – ש"והוי' פקד את שרה", היינו שהוא החסיר אותה כדי שהיא תוכל ללדת.

איפה עוד רואים את המהלך הזה אצל שרה? שרה נלקחת מאברהם פעמיים, גם לבית פרעה וגם לבית אבימלך, וכתוב [לה] שהלקיחות האלה הן גם חלק מה'הכשרה' של שרה ללידה (עד שזהו השרש הרוחני-האמתי [לו] לטענת ליצני הדור ש"מאבימלך נתעברה שרה"[לז]). לפי ההסבר כאן, הלקיחה של שרה היא מתוך האמירה שהיא אחותו של אברהם, אך בסופו של דבר מתברר שהיא לא אחותו אלא אשתו – כלומר, שני הסיפורים האלה מוכיחים לה שהיא אינה אחותו, השוה לו (גם אם אברהם עצמו טוען כך...), אלא אשתו, הפחותה-המקבלת ממנו. על אף שה' לא נתן לפרעה ולאבימלך לגעת בשרה, חלילה, ושמר אותה מזוהמתם [לח], ה'חסרון' שהם פעלו בשרה עשה בה את חלל-הרחם, "בית ולד", שהיתה חסרה קודם [לט] – כלומר, בלקיחה אל פרעה ואבימלך היתה מעין 'עשיית כלי', בסוד "אף עשיתיו"[מ], וד"ל.

פיצוי האשה – כוכבים-ילדים

כשהאשה קצת יותר קטנה מהאיש נותנים לה פיצוי, ילדים, שהם בעצם מה שהיא רוצה באמת – הרצון הכי פנימי של האשה הוא להיות אמא. בשביל שיהיו לה ילדים ה' פקד אותה, החסיר אותה, ואז היא זוכה לילדים – ממש כמו הירח. הלבנה טענה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ואז ה' אמר לה "לכי מעטי את עצמך". איך הוא פייס אותה? נתן לה הרבה כוכבים [מא], הרבה ילדים. כוכבים שייכים גם למה שאנחנו לומדים [מב] על משיח, "דרך כוכב מיעקב"[מג] – כוכב הוא בחינת משיח, כל ילד של האמא הוא בחינת משיח. בשביל לזכות בהרבה כוכבים – הרבה ילדים, הרבה בנים – ה' פקד אותה, צריך לתת לה קצת להרגיש פחותה, חסרה.

איך עוד אומרים זאת? כלל גדול – "ירידה צורך עליה"[מד]. עיקר העבודה של "ירידה צורך עליה" הוא אצל האשה. זהו לימוד מאד חשוב – לאיש אין מוחין להכיל זאת, "לית כל מוחא סביל דא", אבל לאשה יש את המוחין להכיל את המיעוט, שתכליתו, בסופו של דבר, היא שה' יפייס אותה במה שתכל'ס היא הכי רוצה – את הכי רוצה משיח, להוליד משיח, שמשיח יוולד ממך, שהכוכב יצא ממך, ה"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".

שלמות שרה – גם בחסרון

לפי הפירוש הזה, נסביר שהירידה של שרה אמנו להיות פחוּתה מאברהם אבינו בענין של הבטחון, שהצחוק שלו הוא צחוק של אמונה ובטחון ושמחה והצחוק שלה מבטא קצת חוסר אמונה, היא-היא ה"פקד את שרה" – ה' מחסיר את הבטחון של שרה, שמצד עצמה היא המאמינה הגדולה והנביאה הגדולה, כדי שהיא תהיה פחות מאברהם ואז תוכל ללדת לו. יצחק נקרא גם על שם צחוק השמחה של אברהם וגם על שם צחוק האי-אמון של שרה – כי דווקא כשהיא פחותה ממנו היא מולידה את יצחק [מה].

זו, כמובן, המתקה מאד גדולה לצחוק של שרה – זהו חסרון שה' עשה אצלה, דווקא כדי שהיא תלמד. רואים כאן שאצל שרה יש שלמות של "כולן שוין לטובה" – גם החסרון שלה, כולל חסרון בבטחון שה' גורם לה, הוא חלק מהשלמות שלה. היא מאמינה ומקבלת הכל 'זאל זיין אזוי', גם את החסרונות שלה, כי היא מבינה שזה חלק מהתוכנית של ה' ובסופו של דבר היא תקבל על כך את הפיצוי הכי גדול.

אין כאן סתירה לכך שבהתחלה שרה יראה להודות בכשלונה – בירידה-נפילה שלה היא יראה שמא תפסיד בכך מה שה' הבטיח לה, אבל מיד היא התאוששה והבינה לאשורו של דבר שאדרבה, כעת דווקא היא ראויה לקיום ההבטחה, להוליד בן. יש כאן דוגמה לפירוש הפנימי [מו] של הפסוק "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל"[מז], ש"אשה יראת הוי'" "היא תתהלל" גם ב"חן" (של אמת) וב"יפי" (שיש בו ממש) עצמם: בכשלון יש משהו נשי, שמוסיף חן ויפי של 'המין החלש' והיפה – ההזדקקות המתחנחנת של האשה היא חלק מכח המשיכה שלה כלפי הגבר, שטוב לו להרגיש חזק ומעניק. במבט ראשון נדמה לה ש"אשה יראת הוי'" צריכה להתגבר, לבטל את החולשה ולוותר על "שקר החן והבל היפי" הנשיים – כפי שמתאים לשרה, "אשת חיל" עצמאית, חזקה ויוזמת – אך דווקא מתוך ההתעצמות שלה עם היותה "יראת הוי'", המבטלת את יוזמתה בפני ה' המסובב-הכל, היא חוזרת להתהלל גם ביפי ובחן שעולים מחולשתה, ודווקא מכוחם זוכה בהריון (וכפי שעוד יוזכר בפרק ג, היפי והחולשה כרוכים גם בפוריות האשה).

ב. אמר-דבר-מלל

פסוקי ההריון והלֵדה

הזכרנו את הפסוק "והוי' פקד את שרה", שקראנו אתמול בתורה, בפרשת "וירא". הפסוק הזה פותח יחידה של שבעה פסוקים [מח] בהם מסתכם נס הלידה של יצחק:

וַהוי' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ הוי' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי. וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו.

בפשטות, וכפי שמיד נראה בהרחבה, הנושא של היחידה הזו הוא נס ההריון והלידה של יצחק. ורמז נאה: בכל שבעת הפסוקים יש 273 אותיות, כמנין ימי ההריון המלא ("אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד [כמנין הריון[מט]] יום או למאתים ושבעים ושנים יום או למאתים ושבעים ושלשה"[נ]). הריון של 273 ימים הוא הריון של 39 שבועות שלמים. כלומר, ממוצע האותיות בשבעת הפסוקים הוא 39 – שהוא בדיוק מספר האותיות בפסוק הראשון – בגימטריא לֵדה. זו יחידה מובהקת שיש בה עוד הרבה רמזים [נא].

אמר-דבר-מלל

ביחידה הזו יש שלש מילים, לשונות, של דבור ואמירה – היא פותח ב"והוי' פקד שרה כאשר אמר" ומיד באותו פסוק "ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" ומסיימת ב"ותאמר שרה מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה", מי יכול לשער את הצחוק הגדול ("צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי" שבפסוק הקודם). זו הפעם היחידה ששרש מלל מופיע בתורה במשמעות של דבור [נב]. הוא חוזר במשמעות זו כמה פעמים בנ"ך [נג], אבל בתורה אין עוד "מלל" לשון דבור.

שלשת מושגי הדבור כאן – אמר-דבר-מלל – הם סוד החשמל לפי הבעל שם טוב [נד], שהסביר שיש תהליך של חש-מל-מל (הכנעה-הבדלה-המתקה) – ה"מל" הראשון לשון מילה, "וימל אברהם", וה"מל" השני לשון דיבור, "מי מלל". ה"מלל" הוא בפירוש ה"מל" השני – האמירה היא ה"חש" ("אמירה בחשאי"[נה]) והדבור המפורש והמבורר (שיש בו גם קושי ו'חיתוך', כדלקמן) יוצר הבדלה, "מל" של מילה.

אנחנו בפרשת חיי שרה, לכן לפני ההסבר בפשט נציין רמז לכבודה של שרה אמנו: שלשת פעלי הדבור, אמר-דבר-מלל[נו], עולים יחד "שמע בקֹלה", הביטוי ממנו לומדים ששרה גדולה מאברהם בנביאות, כמו שהזכרנו כמה פעמים. הכל כאן מכוון לשרה ("והוי' פקד את שרה כאשר אמר ויעש לשרה כאשר דבר... ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה...") ורומז לדיבור האלקי שמופיע בקולה, אליו צריך לשמוע אברהם. בפרט, ראשי התיבות הם אדם (מתאים לאברהם, שמכונה "האדם הגדול בענקים"[נז]) ושאר האותיות עולות 502 (כמנין "שכינה ביניהם"[נח], השורה בין אברהם ושרה), שרומז כאן בעיקר לשנות שלשת האבות (175 של אברהם, 180 של יצחק ו-147 של יעקב), כנודע [נט].

הריון, לידה ושבח

נחזור לפשט: איך רש"י מסביר את ההבדל בין "אמר" ל"דבר"? הוא מפרש ש"והוי' פקד את שרה כאשר אמר" היינו ההריון שה' הבטיח לה וה"ויעש הוי' לשרה כאשר דבר" הוא הלידה [ס]. לכל אחד רש"י מביא פסוק [סא] – פסוק שה' אומר ששרה תכנס להריון [סב] ופסוק שני בו דבר ה' הוא ששרה תלד בן [סג]. באמת, בפסוק הבא כתוב "ותהר ותלד", כמו בהרבה פסוקים שאלה שני שלבים [סד] – הריון ולידה.

אחרי ההריון והלידה האמא המאושרת, "אם הבנים שמחה", חובקת בן – מחזיקה את התינוק ומניקה אותו. אז משבחים את ה' – "מי מלל לאברהם היניקה [סה] בנים שרה", "מי מלל"[סו] לשון שבח, כפי שאומר רש"י. יש כאן שלשה פעלים – אמר על הריון, דבר על לידה ואחר כך מילול, שבח לקב"ה, "שמחה פורצת גדר"[סז].

חז"ל דורשים [סח], ורש"י מביא, שהמלה המיוחדת כאן, "מלל", בגימטריא מאה, היא רמז שאברהם הוליד בן מאת שנה. יש עוד רמז [סט] לגיל מאה בו הוליד אברהם, כבר בדבור הראשון של ה' לאברהם אבינו, "לך לך מארצך וגו'"[ע] – "לך לך" שוה מאה. ה' רומז לאברהם – תכלית ההליכה שלך היא שתזכה לבן בגיל מאה שנה, ממנו יצא עם ישראל שיקבל את התורה ויביא את המשיח, תכלית הכוונה של בריאת העולם. אם כן, יש שני רמזים של מאה שנה – "לך לך" ו"מלל"[עא].

עשרה מאמרות ועשרת הדברות – הריון ולידה

מה אפשר ללמוד מכאן? ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות [עב] אבל הוא נתן את התורה בעשרת הדברות. גם בשני הביטויים האלה מופיע ההבדל בין "אמר" ל"דבר" – שני השרשים הפותחים אצלנו. את הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש"[עג] דורשים [עד] על עשרה מול עשרה – עשרה מאמרות של בריאת העולם ועשרת הדברות של מתן תורה לעם ישראל. עשרה ועוד עשרה שוים עשרים, האות כ ("הכף"), אבל כשכותבים במילוי, כף, מקבלים כבר עשר ברבוע, עשרה כפול עשרה (וביחד סוד "מאה שנה ועשרים שנה" של שרה אמנו). בכל אופן, מהמלים "בשקל הקדש" לומדים שה"עשרה עשרה" שקולים, וששניהם "קדש"[עה] (סוד "העשירי יהיה קדש להוי'"[עו]).

מה אפשר ללמוד מדברי רש"י כאן על "אמר... דבר" לגבי עשרה מאמרות ועשרת הדברות? על היחס בין מעשה בראשית למתן תורה בכלל: מעשה בראשית, בעשרה מאמרות, הוא שהמציאות הרה. ה' ברא מציאות הרה. זהו הסוד של אמר, שכתוב בקבלה [עז] שהוא המשכה של אור-מים-רקיע – כל התהוות חדשה, כמו הריון חדש, נקראת סוד אמר. קודם כל יש אור, אחר כך הוא הופך להיות מים (זרע) ובסוף מקבל עיצוב כל שהוא שנקרא רקיע. הרקיע הוא בעצם העובר בתוך הרחם. קודם העובר הזה היה אור פשוט, אחר כך הוא היה מים ובסוף הוא נעשה רקיע – הכל בהריון, לפני הלידה. ככה כל העולם כולו, כל הטבע, הוא הריון. אפשר לחשוב שהטבע הוא דבר גמור. לא – זו מציאות של הרה, "ותהר". כלומר, הטבע עדיין מחכה לתכל'ס, הלידה. מהי הלידה? "דבר" – עשרת הדברות במתן תורה.

הריון רך ולידה קשה-אך-שמחה

מה ההבדל בין "אמר" ל"דבר"? כתוב [עח] ש"אמר" לשון רכה ו"דבר" לשון קשה. מה אפשר ללמוד מכך על ההבדל בין הריון ללידה? שוב, כל אלה נושאים ששייכים לכל אשה.

"אמר", בלשון רכה, הוא ההריון. בשביל הריון צריך רכות. בשביל לזכות להריון צריך יחס רך [עט] בין האיש והאשה.

"דבר", בלשון קשה, הוא הלידה. בסיום ההריון, לפני הלידה, יש חבלי לידה – יש צירים, יש קושי מסוים. האשה מוכנה לקושי, מקבלת אותו ברצון – כמה שקשה לה, זו מסירות הנפש שלה. היא יכולה ללדת בשמחה רבה, עם כל הקושי, כי היא יודעת שעוד מעט נולד הכוכב, ה"דרך כוכב מיעקב"[פ]. בכל אופן, יש בלידה קושי.

כשיותר מדי קשה, והלידה לא מתפתחת ומתקדמת יפה, אומרים שהאשה "מקשה לילד". מה הסגולה לאשה מקשה לילד? כתוב בחסידות [פא] שהסגולה ללידה קלה היא לומר פרק ק בתהלים – רמז למאה השנים של אברהם אבינו ("לך לך", "מלל"[פב]) בלידת יצחק – "מזמור לתודה הריעו להוי' כל הארץ. עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה". עיקר הענין של פרק ק הוא "עבדו את הוי' בשמחה" – כבר להיות עם בטחון גמור שאו-טו-טו אני הולכת להיות "אם הבנים שמחה". אז כבר בתוך הקושי, בתוך הדבור, יש "עבדו את הוי' בשמחה"[פג].

לידה לשליחות

איזה עוד משמעות יש בשרש דבר? דבר הוא לשון הנהגה, כמו "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"[פד]. מהי הנהגה? שליחות. זהו נושא חשוב נוסף, שכל בן וכל בת צריך להתכונן לשליחות בחיים. לכל אחד יש את השליחות שלו בחיים, והשליחות של כולנו היא להביא משיח. להיוולד פירושו לקבל מודעות מלאה מה השליחות שלי.

הריון הוא מצב של אחד שהוא בפוטנציאל יש, יש היולי, אבל לא ברורה לו השליחות שלו – הוא עוד לא נולד. ברוחניות להיוולד היינו לדעת בבירור מה אני עושה כאן בחיים, זהו הסוד של "דבר" – לדעת מה הענין שלי, מה השליחות שלי, וללכת עליה.

שוב, יש את האמירה הרכה, שבלעדיה אי אפשר להתהוות בכלל – היא סוד ההריון. יש את הדבור, שהוא קשה, אבל מתוך הקושי נולד משהו – נולדת כבר אישיות מודעת להנהגה שלה, לשליחות שלה בחיים, להביא משיח. אחרי ההריון והלידה, האמירה והדיבור, אפשר לקיים "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה" – אז בא האושר האמתי, באה השמחה האמתית של הלידה.

בסדר העולמות, ההריון, המצב של יש היולי, הוא ענינו של עולם הבריאה, "אפשריות המציאות"[פה] ("בעשרה מאמרות נברא העולם"). הדבור – שכאן הוא הלידה –הוא ביצירה (לפי הקבלת העולמות בי"ע לשלשת לבושי הנפש, מחשבה-דבור-מעשה), אך שלמות השמחה ומימוש היעוד האלקי בעשיה דווקא, שם מתקיים "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה" (בהתפשטות לכל בני שרות העולם, "אף עשיתיו").

זה היה דרוש בפני עצמו על אמר-מלל-דבר – דרוש ששייך לפרשה שלנו, חיי שרה.

ג. סגולות 127

תיקון הבל

נחזור לתחלת הפרשה – "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". אמרנו ש"ויהיו" השנים האחרונות שלה הן השנים הטובות שלה – "ויהיו" בגימטריא הבל. כתוב [פו] שאברהם אבינו הוא תיקון אדם, שרה אמנו היא תיקון חוה [פז] ויצחק אבינו הוא תיקון הבל [פח] (אף על פי שיצחק הוא הגבורה, ולכאורה הבל מחסד) – "ויהיו חיי שרה" ב-הבל השנים הראשונות של יצחק, עד ששרה הסתלקה.

המספר 37 – הבל, "ויהיו", סוד גילוי ה-יחידה שבנפש, בחינת משיח [פט] – חוזר בצורה מופלאה בפסוק כאשר מחשבים אותו במספר סידורי [צ] (בו כל אות שוה למיקומה באלף-בית, מ-1 עד 22): "ויהיו" עולה 37 גם במספר סידורי; שתי המלים הבאות, "חיי שרה", עולות במספר סידורי פעמיים 37 (ממוצע כל מלה); המשך הפסוק במספר סידורי עולה יא פעמים 37 [צא]; כך שכל הפסוק במספר סידורי עולה 518 (בן במילוי, בית נון, וכן כח במילוי, כף חית) – 14 (דוד) פעמים 37 (הבל)[צב]. והנה, הסיכום של רש"י לפסוק – "כֻלן שוין לטובה" עולה גם הוא אותו מספר בדיוק, 518, 14 פעמים הבל!

שלמות כוחות הנפש

כמו שפתחנו, שרה חיה את השנים שלה כך ש"כולן שוין לטובה". המספר 127 מראה על שלמות גדולה בכל כחות הנפש [צג]:

"מאה" הוא הכתר, הרצון של שרה – הכח שלה לעשות-לתקן-לעצב את רצון בעלה, לנווט אותו נכון. לכתר שייכת נשיאת הפכים שצריכה להיות אצל אשה. מצד אחד, כדי ללדת, להיות שמחה ומאושרת, האשה צריכה להיות קצת פחותה מבעלה, "והוי' פקד את שרה" ("פקד" לשון החסיר, כנ"ל). מצד שני יש לאשה תפקיד לתקן את בעלה, לנווט את בעלה, וממילא את כל המשפחה. כל זה כלול ב"מאה" שלה, כח הרצון שלה – מאה הוא כתר, עשר פעמים עשר.

אחר כך ה"עשרים שנה" הן השכל שלה. עיקר השכל הוא חכמה ובינה, כל אחת כלולה מעשר – "עשרים שנה".

שוב, בכתר כל דבר כלול ממאה – ספירה אחת, אבל היא עשר פעמים עשר, לכן היא מאה. בחכמה ובינה – עשרים. מדות הלב הן שבע בדיוק, "שבע שנים", בלי התכללות, כל מדה היא ענף בפני עצמו.

אם כן, שרה ממש שלמה בכל כחות הנפש שלה.

את שלש החלוקות הללו שבשלמות של שרה – הכתר ("מאה שנה"), המוחין ("עשרים שנה") והמדות ("שבע שנים") – אפשר לשייך גם לסוד של אמר-דבר-מלל שהארכנו בו: "מאה שנה" כמו שהזכרנו, הן ה"מלל" (בגימטריא מאה) – בכתר מופיע האושר של אמא (סוד "התגלות עתיקא באמא"[צד]), "מי מלל" הנ"ל. ה"עשרים שנה" – עליהן נדרש "בת מאה כבת עשרים לחטא", הנהגה שיש בה זכות וחטא – הן בחינת "דבר", הלידה (שיש בה גם קושי ובירור, כנ"ל). ה"שבע שנים" – עליהן נדרש "בת עשרים כבת שבע ליפי" – הן סוד "אמר", האמירה הרכה, היחס הרך הנצרך כדי להכנס להריון, המתבטא ביפי האשה [צה] (שמופיע כאן כיפי רך וילדותי של גיל שבע), ודוק.

מספר שבת השביעי

נסיים בקצת מסגולות המספר 127, המספר של שרה, הכתר והשכל והמדות שלה:

יש בחשבון מספרים שנקראים "מספרי שבת"[צו]. מהם מספרי שבת? ידוע שאחד הסודות של יום השביעי, יום השבת, הוא שאם יש ששה גופים, עיגולים נאמר, מטבעות, ושמים אותם כמו משושה – יש באמצע מקום בדיוק לעוד אחד. זהו כלל בגיאומטריה – ששה דברים שוים מקיפים בדיוק את הנקודה האמצעית.

בכלל, כמו שנסביר, הסוד של האשה-הבת נקרא הנקודה האמצעית. כתוב [צז] שה' ברא את העולם מתוך הנקודה האמצעית של אור אין סוף, שהכוונה בעצם היא מתוך השכינה-המלכות [צח], האשה כביכול. בנקודה האמצעית ה' עשה צמצום – כמו "והוי' פקד את שרה", עשה חסרון – בשביל להמשיך אחר כך לתוך החלל קו, שהוא הבטחון. הסברנו [צט] שעצם הצמצום הוא האמונה והקו שנמשך לחלל הוא הבטחון – וממנו בסוף יש לידה. ה' קודם "אמר" ואחר כך "דבר" ובסוף "מי מלל".

מה יהיה אם נוסיף עוד עיגול מסביב לשש? שוב, תקחו ששה מטבעות ותראו איך הם מקיפים בדיוק מטבע אחד באמצע – צריך להראות לכל ילד קטן בגן, הגננת או האמא, אחד הדברים הכי יפים. בטבע, במציאות, זהו סוד השבת – אחד באמצע וששה מסביב. השאלה, אם אני רוצה לעשות עוד עיגול מסביב לששה, כמה מטבעות יהיו בו? צריך להדגים זאת – יהיו בדיוק 12 מטבעות. אז כמה יהיו ביחד? 1 באמצע, מקיף ראשון של 6 ומקיף שני של 12 – סה"כ 19, חוה לעניננו, "אם כל חי"[ק], ששרה היא התיקון שלה, כנ"ל.

מה יהיה אחר כך, אם אעשה עוד עיגול מסביב? כל פעם העיגול הבא הוא ששה יותר מהקודם. אם העיגול הראשון הוא ששה מסביב לאחד, השני 12, השלישי 18 – סה"כ 37, "ויהיו". העיגול הבא 24 – סה"כ 61. העיגול הבא 30 – סה"כ 91. העיגול הבא 36 – סה"כ 127.

על פי החשבון סוד המספר 127 הוא מספר שבת השביעי, אם מתחילים מ-1: 1, 7, 19, 37, 61, 91, 127. כשהגעתי למספר של שרה אמנו, 127, יש לי כבר שבעה מספרים. "כל השביעין חביבין"[קא], וזהו מספר שבת השביעי – השבת של השבת.

"שבעתים כאור שבעת הימים" (סדרת המעוקבים)

נסביר עוד משהו: בסדרה הזו יש סגולה מיוחדת, שאם מחברים את אבריה מקבלים עוד סדרה, עוד יותר פשוטה, של המספרים המעוקבים. מהו מספר מעוקב? מספר כפול עצמו כפול עצמו – חזקת שלש. 1 הוא 1 כפול 1 כפול 1 – פשוט, אבל סתמי. מספר השבת הבא הוא 7. 1 ועוד 7 הוא 8 – 2 כפול 2 כפול 2. ועוד 19 – 27 – 3 כפול 3 כפול 3. ועוד 37 – 64 – 4 כפול 4 כפול 4. ועוד 61 – 125 – 5 כפול 5 כפול 5. ועוד 91 (אמן) – 216 – 6 פעמים 6 פעמים 6 (216, העשירית של כל הביטוי "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", העולה 2160 [קב]).

כשמגיעים ל-127, ומסכמים יחד את המספרים, שבעת המספרים הראשונים שוים 7 כפול 7 כפול 7 – "כצאת השמש בגבֻרתו"[קג]. כתוב שאור החמה לעתיד לבוא, האור של משיח, הוא "שבעתים כאור שבעת הימים"[קד] – שבע כפול שבע כפול שבע [קה]. זו סגולה מיוחדת של המספר 127, שעד אליו כל הסדרה שוה שבע כפול שבע כפול שבע. אלה שעשועים של גימטריא – טוב לדעת.

הנקודה האמצעית

יש עוד המון סגולות של המספר הזה, בקשר לשרה אמנו, אבל נאמר רק עוד משהו אחד, לגבי נקודה האמצעית:

כל מספר הוא הנקודה האמצעית של מספר יותר גדול ממנו. 7 הוא האמצע של 13. הנוסחה היא שכל מספר הוא האמצע של פעמיים המספר מינוס אחד. אם יש לי 13 תפוחים בשורה אחת, יג מדות הרחמים, האמצע הוא ה-7, כי מכל צד, מכל כיוון, הוא השביעי. שלש הוא האמצע של חמש. ארבע הוא האמצע של 7. השאלה היא של איזה מספר הנקודה האמצעית היא 127? של 253 – פעמיים 127 (254) מינוס 1. הסגולה של המספר הזה היא משולש כב (אותיות האלף-בית). נעשה שוב – 253 אמצע של איזה מספר? 505 – שרה. ממש יפהפה, תופעה מאד יפה, שהחיים שלה הם הנקודה האמצעית של הנקודה האמצעית של השם שלה.

אלה דוגמאות של דברים יפים שכדאי לדעת וגם להראות הלאה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

שרה מקבלת טוב כל מה שעובר עליה בשני חייה ולכן "כולן שוין לטובה".
מדת ההשתוות תלויה באמונה.
למרות ששרה גדולה מאברהם בנביאות – היא 'נופלת' בצחוק של חוסר בטחון.
כדי להיות אמא שמחה צריך לזכות לאמונה.
בשביל להוליד האשה צריכה להרגיש פחוּתה מהאיש.
השקר של "עלמא דשקרא" הוא החויה שהאשה פחוּתה מהאיש.
בעולם האמת, לעתיד לבוא, תתגלה מעלת האשה כשוה לאיש ועולה עליו.
לקיחת שרה לבית פרעה ולבית אבימלך 'מורידה' אותה מהיותה אחותו להיותה אשתו ובכך מכינה אותה ללידה.
הפיצוי על הקטנת האשה-הלבנה הוא הילדים-הכוכבים להם היא זוכה.
הרצון הכי פנימי של האשה הוא ללדת את המשיח – "דרך כוכב מיעקב".
דווקא לאשה יש מוחין של "ירידה צורך עליה".
חולשת האמונה והבטחון של שרה היא-היא החסרון שמאפשר לה את הלידה.
החולשה הנשית היא חלק מיפיה – בשרה מתקיים "שקר החן והבל היפי [אבל] אשה יראת הוי' היא תתהלל [בחן וביפי עצמם]".
אמר-דבר-מלל הם ההריון, הלידה והשמחה הפורצת כשחובקים ומניקים את הילד.
בריאת העולם בעשרה מאמרות היא הריון ועשרת הדברות של מתן תורה הם הלידה.
הריון דורש יחס רך ובלידה יש קושי.
על קושי הלידה מתגברים באמצעות שמחה (ואמירת פרק "עבדו את הוי' בשמחה").
לידה היא הכרת השליחות – מי שלא יודע מה השליחות עדיין לא נולד!
מימוש השליחות בעולם העשיה הוא תכלית השמחה.
אברהם-שרה-יצחק מתקנים את אדם-חוה-הבל.
"מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" הם שלמות בכתר, במוחין ובמדות.
127 הוא מספר שבת השביעי והוא הנקודה האמצעית של הנקודה האמצעית של שרה.