תיקון המידות בספירת העומר

 

א^[1]

תיקון המידות בספירת העומר - על ידי המשכת מוחין

בספירת העומר אנו מתקנים את שבע הספירות העליונות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות (המקבילות לשבע המידות בנפש - אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת, שפלות, כמבואר בסוד ה' ליראיו, ובעוד מקומות, בארוכה).

בכתבי האר"י מבואר כי התיקון הוא על ידי המשכת מוחין לתיקון כל מידה בפרטיות, ועל כן מובן כי עיקר תיקון המידה בא ע"י התבוננות פרטית בתוכן הספירה שאותה מתקנים באותו היום.

הספירה הכללית מתבטאת דרך הספירות הפרטיות

לכל ספירה ישנו שבוע שלם שבו היא מתקנת, כאשר הספירה עצמה מתחלקת ומתכללת מכל הספירות האחרות. בכל שבוע, הספירה הכללית המאירה היא העיקרית, כאשר שבע הספירות שבתוכה הם פרטיה. הספירה הכללית מתגלה ומבטאת את עצמה כל פעם דרך אופן גילוי אחר, ספירה אחרת. בהתבוננות עלינו לגלות כיצד מתבטא ענינו הכללי של השבוע בפרט של אותו היום, ולבחון איזו עבודה בעבודת ה', מניב הצירוף הפרטי של הספירות. כל אופן של התכללות שבספירות, מזוג באופן שונה, ועל כן גם בהתכללות פרטית בין שתי ספירות ניתן למצוא צירופי גוונים ואופני עבודה רבים מאוד.

אנו נביא שתי דוגמאות להתבוננות בספירות, שיהיו רק בבחינת "טעימה על קצה המזלג", בתקוה שהדברים יעוררו ויפתו להמשיך ולהתבונן, כל חד לפום שיעורא דיליה, בסודות תורתנו הקדושה - תן לחכם ויחכם עוד.

גבורה שבתפארת:

תפארת - רחמים - איזון בין חסד וגבורה

הכלל של שבוע זה הוא התפארת, המתבטא ביום זה דרך עבודה באופן של גבורה. בחסידות מוסבר כי ספירת התפארת מתבטאת בנפש האדם ברגש הרחמים. מידת התפארת נולדת ומתגלה לאחר שתי המידות הקודמות לה, חסד וגבורה (-אהבה ויראה).הרחמים מתגלים לאחר שבנפש קיים רצון להשפיע, רצון לנתינה לזולת, ללא כל חשבונות. את הרצון הזה השייך למידת החסד, מאזן חשש נגדי. למרות שטבע הקדושה הוא להעניק, ישנה יראה, שמא יגיע השפע למקום שאינו ראוי. ספירת הגבורה, היראה מהשפעה אל מקום שאליו לא שייך השפע, מודדת את המקבל, האם מגיע לו או לא.

הגבורה - מדידת יכולת המקבל

מדידת הגבורה אינה באה מצרות עין ח"ו, החשש מגיע מתוך ההבנה כי השפע המוענק למי שאינו ראוי מזיק למקבלו ("יש עושר שמור לבעליו לרעתו", "אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו"). הזכות לקבלת ההשפעה תלויה בדרגת ההזדככות של המקבל, ומתוך כך יכולתו לעכל את השפע כראוי, ולהשתמש בו לתועלת. ספירת הגבורה עוצרת ומונעת את ההשפעה הבלתי מוגבלת הנובעת ממידת החסד שבנפש.

רחמים - נתינה איכותית מתוך הזדהות עם הזולת

לאחר שתי התנועות של חסד וגבורה בנפש, מגיעה מידת הרחמים. ברחמים ישנה הכרה בשורת הדין, יש קריטריונים לפיהם נמדד הצורך לתת, ואף על פי כן מתגברת בנפש הנכונות להשפיע, לפנים משורת הדין. ברחמים ישנה הכרה כי לא מגיע למקבל, ואף על פי כן נותנים לו. יחסית למידת הרחמים, בחסד ישנה השפעה חיצונית. בעוד שהחסד יכול להשפיע כמות רבה, לפי שעיקר התחושה שבו היא ה"כיף" שבנתינה, ללא תחושת הזולת. בתפארת ישנה הזדהות עם מצבו של הזולת, שעל כן מתעוררת תחושת הרחמים, וממילא הנתינה היא עצמית, היא נתינה איכותית, מתוך הבנת מצב המקבל לאשורו.

בחסד -שנים; ברחמים - אחד

במידת החסד ישנם שנים - המשפיע והמקבל, לעומת זאת במידת התפארת ישנה הזדהות ביניהם, ועל כן ניתן לטעון כי יש פה אחד בלבד, שעל כן מופיעה התפארת בקו האמצעי, הבלתי מתחלק (משא"כ חסד וגבורה, המתבטאים בשני קוים ניגודיים - קו הימין וקו השמאל  כאשר בחסד חש רק את הנאתו לתת, ובגבורה מודד את מצב הזולת, ללא נכונות להכנס למצבו ולחוש אותו באופן פנימי).

גבורה שבתפארת - הגברת הרחמים על הדינים

מכיון שתחושת הרחמים היא פנימית יותר מתחושת החסד, כאשר הרחמים מתגברים בנפש, ומבטלים את חששות היראה, גדלה ההשפעה אף יותר מכפי שעלתה במחשבת החסד הראשונית. הרחמים צריכים להתגבר על מידת הדין, ולהטותה חזרה אל החסד (בקבלה מוסבר כי התפארת, שבקו האמצעי, נוטה לימין - כי תכליתה הסופית היא ההענקה). הגבורה שבתפארת היא כח הגבורה שברחמים, להתגבר על מידת הדין ("מיניה וביה שדי ביה נרגא" - כח ההתגברות על הדין, בא מהדינים שבתפארת) ולהכריעה, ובכך להגביר ולחזק את ההשפעה, אף יותר מהשפעת החסד.

גבורה שבתפארת - רגישות לזולת

ענין נוסף בגבורה שבתפארת הוא מידת היראה בה מלווים הרחמים.  מכיון ברחמים ישנה רגישות אמיתית לזולת, יש רצון שהדברים יתקבלו אצלו בכי טוב. היראה המלווה את ההשפעה, שמא עלולים הדברים להתקבל שלא כראוי, נותנת למשפיע רגישות ל'פידבק', לאור החוזר מן המקבל. רגישות ויראה אלו גורמות למשפיע לבקר כל הזמן כיצד מתקבלים דבריו, ומתוך כך לבקר שוב ושוב את השפעתו, לנתב ולווסת אותה לפי יכולתיו של המקבל (הגבורה נבדלת כאן מספירת הגבורה בפני עצמה, לפי שכאן אין המדידה האם לתת, אלא כיצד  לתת).

תפארת - עבודה לצורך גבוה

כיוון נוסף בעבודת היום, הוא על פי הפירוש של הבעל שם טוב זי"ע על ספירת התפארת. בכש"ט מפרש הבעש"ט כי כוונת התפארת בעבודת ה' היא לעבדו כבן החפץ לעשות נחת רוח לאביו[2], על ידי כך שאביו יוכל להתפאר בו (ספירת התפארת, המכונה ישראל, היא המכוונת להיות בן אהוב לאביה שבשמים - "ישראל אשר בך אתפאר").

עבודת ה' יכולה להיות מתוך יראה ממנו, או מתוך אהבה עזה אליו בנפש. העבודה שנובעת מתוך מידות אלו עונה בעצם על צורך נפשי של העובד, הדואג לעצמו, או מבקש להשביע את אהבתו (שלו - כמוסבר בחסידות כי בעבודת האהבה "יש מי שאוהב"). עבודה בקו התפארת "דואגת" כביכול להשי"ת בעצמו, וכל תכליתה היא לעשות לו יתברך נחת רוח.

הסוד מגלה - "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים"

עבודת התפארת באה מתוך הכרה כי "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים"[3]. העבודה הבאה מתוך אהבה ויראה, שייכת בעיקר לפשט התורה, אשר לפיו אין לה' צורך בעבודתנו, וסגנון עבודה זה מובא גם בספרי הפשט (רמב"ם וכדו'). עבודה של רצון "להיטיב" עם ה', מתגלה רק על ידי תורת הסוד, המגלה כי ישנה "עבודה צורך גבוה". כאשר נכנסים לעולם הסוד מגלים כי ה' ברא את העולם (על פי בחירתו החופשית) באופן כזה, בו הוא חפץ לקבל נחת רוח ותענוג מעבודת התחתונים[4].

גבורה שבתפארת - 'אתכפיא' על מנת לעשות נחת רוח לה'

כללות עבודת השבוע היא מודעות התפארת, המתבטאת ביום זה בעבודת הגבורה. הרקע לכל עבודות ה' בשבוע זה צריכה להיות המודעות של "אשה ריח ניחוח להוי'", המתבטאת גם ביראת ה' פשוטה. את תחושת היראה מה' מלווה ההכרה כי אני פוחד מה', כדי לעשות לו נחת רוח. הגבורה מתפרשת גם כהתגברות, כעבודה של "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". עבודת היום היא 'אתכפיא', בהבנה כי כאשר ה'בינוני' כופה את עצמו להתגבר בעבודתו, עבודת ה'אתכפיא' שלו גורמת למעלה נחת רוח אף יותר מעבודת ה'אתהפכא' של הצדיק.

הוד שבנצח:

נצח והוד - מתכננות ההשפעה כלפי חוץ

על הפסוק "בטחות חכמה"[5] מוסבר כי ה"טחות" הן ה"כליות יועצות" של האדם. על פי קבלה אנו יודעים כי הכליות מכוונות כנגד הספירות נצח והוד. הכליות הן המבשלות את הזרע, את ההשפעה המתעתדת להתגלות כלפי חוץ (ביסוד המזריע בארץ - קרקע המלכות). הנצח וההוד הן המתכננות את האופן בו יתגלה התוכן הפנימי של שכל והרגשות בגילוי במציאות בפועל, הן המתכננות את ה'מבצעים' המביאים לרחוב את המסרים הפנימיים של האדם.

נצח והוד - בטחון פעיל ונצחון סביל

מבואר אצלנו במקום אחר כי הספירות נצח והוד - "בטחות" - הן שני סוגים של בטחון. הנצח הוא בטחון פעיל, בטחון שה' נותן לאדם כח לעשות חיל, ועל כן מעורר בי את הנכונות לקום וליזום, מתוך בטחון מלא בה' הגומר בעדי. הבטחון הפעיל שבנצח הוא המדרבן אותי לצאת למערכה, בבטחון כי אנצח ואצליח בכל מעשי. לעומתו הבטחון שבספירת ההוד הוא בטחון סביל, אמונה בה' ש"יהיה בסדר", גם אם לכך סימוכין במציאות. הבטחון הסביל אינו גורם לי ליזום או להלחם, הוא מאפשר לי לא להתמודד בפועל עם המציאות, ולא לדאוג ולהשתקע בחששות מהעתיד, אלא רק להשליך יהבי על ה'.

הדוגמא העיקרית של בטחון סביל בתנ"ך היא חזקיהו המלך, ההולך לישון כאשר כל צבא סנחריב צר עליו - בבטחון כי ה' ילחם לו באויביו, לעומתו דוד המלך הוא הדוגמא לבטחון הפעיל, היוצא לקרב תמיד - בבטחון בה' כי ינצח.

הבטחון הפעיל מתבטא דרך הבטחון הסביל - נצחון בפשיטות

עיקר ענינו של השבוע הוא בטחון הפעיל, היוזם, היוצא לקרב ומנצח. ביום זה (יום עיקרי - הוי' לעומר), מגלה הבטחון הפעיל את פניו דווקא באופן של בטחון סביל, בטחון רגוע, כיצד?

הספירות נצח, הוד ויסוד הן כנגד ה"מוטבע"[6] שבנפש, כידוע. אמנם מבין שלש הספירות הטבעית ביותר היא ספירת ההוד - טבע היהדות הוא לבטוח בה' בבטחון סביל לגמרי. מצב הסבילות, בו אין התפעלות מכל העובר על האדם הוא הטבעי ביותר.

הגילוי של הנצח דרך ההוד דווקא, היא כאשר הנצח מופיע באופן טבעי ופשוט, כטבעיותו של ההוד. בבטחון הפעיל בפני עצמו ישנה תחושת התפעלות, תחושה של 'אקשן' הקיים בעצם היציאה לקרב. כאשר הבטחון הפעיל מתכלל עם הבטחון הפשוט והסביל, גם הוא נהיה פשוט. הוא מתגלה בנכונות פשוטה ויום יומית לצאת להלחם ולנצח - הפשיטות לפשוט יד בגדוד[7].

הנצח הוא ענף החסד, הוא לבצע בפועל את האהבה הגנוזה בלב האדם. הנצח הוא הכח לצאת ל'מבצעים', הנלחמים ברחוב, מתוך אהבת ישראל. מידת ההוד שבנצח היא היציאה לרחוב בפשיטות, בצורה יום יומית וללא התפעלות - כחלק מטבע היהדות.

ב[8]

לקמן, נתבונן בספירות בדרך שונה מהדרך בה הלכנו עד כה. אל העקרונות המנחים אותנו בדרך ההתבוננות הזו, נתיחס תוך הבאת ההתבוננות בדוגמאות שימחישו אותה. באופן כללי, בנויה ההתבוננות על התמקדות יתירה במידה הפרטית של היום, ופחות בספירה המאירה במשך כל השבוע, שעל כן כל הדיון ב'חסד שביסוד' וב'גבורה שביסוד' יזקק כל הזמן להבנת אותן המידות הפרטיות כפי שהן מתגלות בתחילה - 'חסד שבחסד' ו'גבורה שבחסד' (ואכן גם ישנו קשר בין החסד ליסוד, כדלקמן). לאחר ההתבוננויות הפרטיות, נמשיך מעט בהבנה הכללית של דרך ההתבוננות, בעז"ה. גם כאן באים הדברים כהקדמה - תן לחכם ויחכם עוד, עמוד והתבונן נפלאות אל.

חסד שביסוד:

חסד שבחסד - אהבת חסד

הרבי מסביר לגבי ספירת חסד שבחסד, שזהו מצב של אהבת חסד.  יש אדם שנותן צדקה וגומל חסדים כי צריך, כי זו מצוה. לעומת זאת יש אדם שפשוט אוהב את זה ונהנה מזה. ניתן להשליך את הפירוש הזה הלאה - על כל החסדים הפרטיים. לדוגמא - חסד שבגבורה הוא שאדם אוהב את מידת הגבורה, שאדם אוהב לפחד מה'. הבעל שם טוב זי"ע עשה את כל מעשיו באהבה, ובוודאי גם את צוואתו האחרונה של אביו - אל תפחד משום דבר חוץ מה' בלבד - מילא באהבה, ואהב לירא מה'.

בעולם התיקון - תיקון מידה מתחיל מאהבה

יצחק אבינו, שמידתו היא "פחד יצחק" בוודאי חיבב את עבודת היראה בנפש, שעל כן היא היתה המידה בה 'חש' באופן טבעי. לא ניתן לעבוד את ה' בקו מסוים ללא חוש בנפש באותו הקו. הפניה אל דרך בעבודת ה' כרוכה באהבה אליה, שאם לא כן היא באה בדרך של 'כפיה דתית'. בעולם התהו היתה שייכת הכפיה אל המידה, אך עולם התיקון בנוי על משיכה אל כל מידה. תחילת גילוי כל מידה בעולם התיקון הוא על ידי החסד - האהבה אל המידה וה'חוש' בה.

יסוד - אהבה נצחית ובלתי משתנה

במידת היסוד - מידת ההתקשרות והחיבור בנפש - נסביר את החסד כאהבה להתקשרות. כל התקשרות תחילתה באהבה רבה, אמנם במידת היסוד ההתקשרות הינה חזקה יותר מאשר האהבה שבחסד (והנה הקשר בין מידת החסד למידת היסוד, שני כחות אהבה בנפש, רמוז גם באותיות השער שלהן חסד - יסוד [וממוצע האותיות הנותרות - יו - עולה ח, ודוק]). האהבה עלולה להתקלקל, במשך הזמן ומסיבות שונות. במידת היסוד כורתים ברית על האהבה, שתהיה נצחית, למעלה מטעם ודעת. מדת היסוד היא ההתקשרות המעידה כי קשר האהבה הינו חקוק במציאות, ומחויב המציאות ועל כן בלתי משתנה.

חסד שביסוד - חוש בהתקשרות (לצדיק)

החסד שביסוד אינו רק הברית, או האהבה שבברית, הוא האהבה בנפש לענין ההתקשרות. הבעל שם טוב זי"ע אמר שצריך להיות 'חוש' באהבת ישראל - זה חסד שבחסד. יסוד שבחסד הוא 'חוש' בהתקשרות. התקשרות יכולה וצריכה להיות להוי' ב"ה, לתורה, לעם ישראל, ולארץ ישראל. אמנם עיקר מידת ההתקשרות מתבטאת בהתקשרות לצדיק (מידת היסוד - יוסף הצדיק - צדיק יסוד עולם).

חוש בהתקשרות - מוטבע בנפשות ללא בחירה

במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים הוא מביא שאלה בשם הבעש"ט זי"ע. הוא שואל כיצד זה שאנו רואים שיש יהודים שיש להם בטבע התקשרות רבה ואהבה רבה לצדיק, למרות שהם אנשים פשוטים, ולעיתים אף אינשי דלא מעלי ממש (וכידוע שהיו אצל אדמורי"ם מסוימים חסידים שהיו גנבים מפרסמים וכדו'), ולעומת זאת אצל אנשים שיותר מהדרים בקיום תורה ומצוות אין שום חשק להתקשרות, והיא לא טבעית להם. הבעש"ט אמר שההתקשרות העזה אצל אנשים מסוימים אינה באה בבחירה, אלא היא תלויה בגלגולי הנשמות. יש נשמה שעברה היסטוריה שבה כבר נתקנו רוב הפגמים, והיא חזרה רק על מנת לתקן את הענין של ההתקשרות לצדיק. נשמות כאלו, שכל ענינן הוא ההתקשרות בצדיק, מתגלות דווקא לפני ביאת המשיח.

יסוד שבחסד - התקשרות לאהבה; חסד שביסוד - אהבה להתקשרות

כדי להבין יותר מהי מידת חסד שביסוד נעיין מעט במידה המשלימה - יסוד שבחסד (היום טוב היחיד בספירת העומר). יסוד שבחסד הוא ההתקשרות למידת האהבה. מתוך התקשרות אמיתית מצטרף המתקשר לאוהבי שמו, לאוהבי התורה עם והארץ, ובהתקשרות נפשית אל מידת האהבה דווקא, מסייע להם בגופו ובממונו. ההתקשרות לאהבה היא חוש בנפש, האהבה להתקשרות היא חוש מיוחד בענין ההתקשרות.

ארבע התקשרויות - לתורה, לעם, לארץ ו - העיקרית שבהתקשרויות - ההתקשרות לצדיק

בתורה אור[9] מובא רמז בפסוק "מי יעלה לנו השמימה"[10] - סופי תיבות הוי' ב"ה ור"ת מילה. שם הוי' מופיע בסופי התיבות והמילה קודמת לו, בראשי התיבות. שם הוי', גם כשם העצם, הוא רק שם. המילה, הברית, היא התקשרות  לעצם ממש. כל ברית היא מידת ההתקשרות העצמית שביסוד. בפסוק רמוזות ארבע סוגי התקשרות - "השמימה" היא התקשרות ל"תורה מן השמים". "לנו" היא ההתקשרות אל עצמנו, עם ישראל. "יעלה" היא ההתקשרות לארץ ישראל במידה כזו שפועלת עליה לארץ בפועל. אבל ההתקשרות הראשונה והעיקרית, בה מתגלה עיקר כח ההתקשרות, והיא מתגלה בעיקר לקראת ביאת המשיח כנ"ל - היא התקשרות למי - משיח הוי'. דווקא בדורות האחרונים מתבטאת ההתקשרות דווקא בזיהוי הצדיק מלך המשיח (ש"קיימא לשאלה" - "מי המשיח?"), ש"יעלה לנו השמימה" להביא לנו את תורת המשיח החדשה.

גבורה שביסוד:

גבורה שבחסד - יראת כבוד בפני גילוי חסד

על פי הסברנו כי החסד שבחסד הוא האהבה וה'חוש' בגמילות חסד ואהבת ישראל, כיצד נבין את הגבורה שבחסד? עלינו לומר כי הגבורה היא הפחד מהאהבה. כפי שיש מי שאוהב את האהבה יש הירא ממנה. מכיון שספירת העומר היא זמן תיקון המידות ורכישתן בנפש (כדלקמן), עלינו להסביר את הפחד כיראת כבוד ויראת בשת בפני מידת האהבה. יראת הכבוד מפני עוצמת גילוי האהבה מתגלה כאשר האדם חווה גילוי נעלה של התקשרות, שלמרות שאינו קיים בו - מרגש אותו ומעורר אותו בהתפעלות ויראה[11]. כאשר אדם רואה גילוי נעלה של אהבת ישראל וגמילות "חסד של אמת" ללא כל פניות, הוא 'נעמד דום'[12] בהשתאות אמיתית וביראת כבוד.

היראה - גילוי זיקה נעלמת בנפש

העמידה והיראה מפני מידה, אף כי לכאורה היא באה דווקא מפני ש"אין כיוצא בו" אצלי בנפש, מעידות על זיקה נעלמת אל המידה. אם לא היתה משיכה נעלמת וזיקה פנימית של האדם אל המידה המתגלה אליו מבחוץ, לא היה מתפעל כלל לנוכח גילויה. חוסר היכולת של האדם להשאר אדיש אל גילוי נעלה של מידה, מגלה לנו כי בעל-המודע שלו חבויה אותה המידה, ובעצם כנראה הוא גם נמשך אליה, למרות שבגילוי לא נראתה המשיכה (לעומת המשיכה הנראית לעין, המתגלה ב 'חסד שב...' הפרטי, כלפי כל מידה).

גבורה שביסוד - יראת הניתוק

מידת היסוד היא מידת ההתקשרות, כפי שהוסבר לעיל. ההתקשרות הנפשית החזקה היא מה שאנו קוראים היום 'התמכרות'. ישנו וורט של הרבי המהר"ש על הגמרא "עם הארץ אסור לאכול בשר". הרבי מהר"ש מסביר כי עם הארץ אסור וקשור לאכילת הבשר, עם הארץ מכור לבשר עד כדי כך שחושב שימות ללא אכילת הבשר. המצב בנפש בו אדם אסור לדבר, ופוחד להנתק ממנו מתוך מחשבה כי בכך תלויים חייו היא ההתקשרות והברית האמיתית. הברית הטובה והרצויה בנפש היא ההתמכרות ל'סם החיים' - התורה. ההתמכרות לסם המות היא 'פגם הברית' - ה'לעומת זה' של ההתקשרות הרצויה. הפחד מפני הניתוק[13] שיש בהתמכרות, הוא הגבורה שביסוד - היראה מפני פגם בהתקשרות, מפני הפרת הברית[14].

חידוש של החסידות - יציאה מהבדידות הקיומית

הרבי מביא ב'יום יום' של יום הגבורה שביסוד - "פעם אחת התוועדו חסידים הראשונים - בשנת תקמ"ד-ז - ותוכן שיחתם היה: הרבי - רבינו הזקן - הסיר את הבדידות. פעם הרבי - הר"מ והגאון - היה מבודד לעצמו והתלמידים היו מבודדים לעצמם. דרך החסידות שיסד הרבי הוא ההישג האלוקי הגדול, שהרבי אינו מבודד והחסידים אינם מבודדים"[15]. לפני החסידות, למרות שהיה קשר פורה וטוב בין הרב לתלמידים, כל אחד היה שרוי בבדידות קיומית. לאחר גילוי החסידות, למרות שההבדל בין רבי לחסידים הוא באין ערוך (לעומת ההבדל בין רב לתלמיד), לעולם הרבי עם החסידים והחסידים עם הרבי. החסידות חידשה שאדם אינו בודד, ה' איתו, והרבי ושאר החסידים איתו. החסידות הוציאה את האדם ממצב הבדידות הקיומית הגרועה[16], שהיא שורש לעצבות דכאון ויאוש, ח"ו,  בנפש.

שנאת ה'נפרדות' - גבורה שביסוד

החסיד האמיתי, אשר הבין כי ניתן לצאת ממצב הבדידות והפירוד, ויודע את הגריעותא שבו, חושש מאד ממצב של ניתוק. הביטוי החמור ביותר בחסידות הוא 'נפרד'. הנפרד הוא זה המפריד את עצמו מה', מעם ישראל וארץ ישראל, ומהרבי. לאחר שנתנה החסידות באתערותא דלעילא, לכל אדם, את האפשרות שלא להיות נפרד - מי שמפריד עצמו בכל זאת נמצא במצב הפחות והגרוע ביותר. יראת החסיד מפירוד ושנאתו אליה נובעת מתוך יראת הכבוד שלו בפני ההתקשרות. גם אם אצל החסיד אין בגילוי התקשרות עצומה, הרי בחששו וגינויו את מצב הנפרדות והבדידות, הוא מגלה את הזיקה הנעלמת שלו אל ההתקשרות. כיבוד ההתקשרות ושנאת הפירוד תלויים זה בזה - ושניהם כאחד באים ממידת הגבורה שבחסד.

המשכת המידות מן הכתר:

שתי שיטות ההתבוננות - יחס הפוך אל הספירות

בדרך ההתבוננות שבה אנו הולכים, אנו מפרשים את הספירה הכללית המתגלה בשבוע כאובייקט חיצוני, שהספירות הפרטיות הן יחס האדם אליו. דבר זה לא נשמע כ'פשט הקבלה' בהשקפה ראשונה. יתר על כן, כיצד תתישב דרך התבוננות זאת עם הדרך הראשונה, בה היו הספירות הכלליות סובייקטים פנימיים, המתבטאים באופנים שונים. כיצד מתישבת 'תפיסת האובייקט' המיחסת חיצוניות לספירות, עם 'תפיסת הסובייקט' המבינה את הספירות ככחות פנימיים בנפש האדם?

התפעלות ממידה בחוץ מעידה על קיומה בנפש פנימה

עלינו להבין כי גילוי יחס בנפש אל אובייקט חיצוני כביכול, הוא בעצם גילוי כי אובייקט זה עצמו מתקיים כמידה בעל-מודע שלי. התפעלות האדם מדבר חיצוני, מגלה כי דבר זה מסתתר בתוכו. כאשר אדם רואה דבר, כמו שלמות של אהבה (אפילו בטבע, בין זוג יונים, או כפי הדוגמא שהזהר משתמש בה ב'התפעלות' - אהבת האריה והלביאה), ומתפעל ממנו - הדבר מעיד כי המראה עורר בו נקודה פנימית שקיימת בו. יתכן כי שני אנשים יראו את אותו המראה, ואף על פי כן אחד יתפעל ביראת כבוד עמוקה ואילו לשני זה 'לא יזיז'. מכאן נבין כי האדם המתפעל בעצם שייך אל המראה, שעל כן התעורר בהתפעלות. דברים אלו מבטאים בעצם את תורת הבעש"ט, שהיא עיקר ויסוד החסידות, האומרת שכל מה שאדם רואה חוצה לו הוא שיקוף של פנימיותו.

מקיפי הנפש משתקפים בעולם החיצוני לאדם

ההתפעלות של האדם, המגלה לו את הנקודה הפנימית הקיימת בו, מגלה לו מידה הקיימת בהעלם כתר נשמתו. מה שאין האדם יכול להשיג בהתבוננותו הפנימית, לפי שהוא מתעלם בעל-מודע שלו ואינו יורד להשגה הפנימית, מתגלה דווקא במציאות החיצונית לאדם. ידוע כי מקיפי הנשמה שורים דווקא ברכושו של האדם. היכולת של המקיף הנעלה ביותר היא לשרות דווקא במקום גשמי וחיצוני, במציאות ה'אובייקטיווית' הזרה לתחושות העדינות והפנימיות, אך ה'סובייקטיוויות' של האדם. גם כאן אנו מגלים כי אותן מידות שלא באו לידי ביטוי בחלקה הגלוי של הנפש מתגלות לאדם דווקא מתוך מציאות זרה כביכול ל'נשמתיות' ולרוחניות הפנימית שלו, ואף על פי כן נפשו מתעוררת אל מציאות זו. על מנת לגלות את העל-מודע נזקק האדם לראיה החיצונית, לפי שאת העל-מודע אינו יכול להשיג ב'עצימת עינים' והתכנסות פנימה.

תיקון התהו - עבודת ספירת העומר - המשכת המידות מנקודות לגילוי

המידות הגנוזות בהעלם הכתר נמצאות שם כנקודות, שאינן מתפשטות לכדי גילוי. מצב זה הוא מצב הספירות בעולם התהו - בו כל ספירה נמצאת רק בנקודה. עולם התהו הוא עולם של כתרים, בו כל ספירה עדיין אינה מגיעה לכלל התפשטות בריאה בנפש. תחילת עבודת התיקון היא בהמשכת המידות לגילוי, על ידי התיחסות הנפש אליהן בכל שבע המידות הגלויות.  בעוד בעולם התהו ישנו רק חסד אחד, המתעלם כנקודה בכתר, הרי בתיקון החסד מתכלל בכל המידות המתיחסות אליו כאובייקט דווקא, ומתוך כך מוציאות אותו מהעלמו. עבודה זו של התכללות וגילוי המידות מהכתר היא העבודה של ספירת העומר.

סיפורי צדיקים - מספרים לאדם את העל-מודע

על דרך הגילוי שמתקיים בנפש על ידי ההסתכלות במציאות החיצונית, מופיע גילוי זה גם על ידי סיפורי צדיקים. כאשר האדם קורא סיפורי צדיקים ומגיב בבכיה, בשמחה, או בהתפעלות (של משיכה או יראה), הוא זוכה על ידי הסיפור לגלות את הנקודה של הצדיק בעבודת ה', המסתתרת גם אצלו בנפש (ובעצם כל מידה קיימת אצל כל אחד בנפש - על דרך הפסוק "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ... לך הוי' המלוכה"[17] הכולל את כל שבע המידות בבחינת "לך הוי'" שבכתר, וד"ל). מסוגלת היא קריאת סיפורי צדיקים לסייע בעבודת ספירת העומר, ולהמשיך לגילוי מידות טובות המסתתרות בכתר הנשמה היהודית.

חסד וגבורה הפרטיים - שני ענפי ההתגלות:

התבוננו במידות החסד והגבורה הפרטיות שבספירות, ועל זו הדרך יש להמשיך ולהתבונן בשאר הספירות. אמנם כדי להשלים את התמונה נביא כמה הערות נוספות לגבי המידות חסד וגבורה:

הגבורה (שנאת הרע) - גילוי מעצם החסד (אהבת הטוב)

על פי דרך ההתבוננות שהצגנו, המידות הפרטיות (לענינו - חסד וגבורה) מיצגות יחס בנפש כלפי  הספירה המאירה באותו השבוע. עלינו להבחין ולדייק במהות ההתכללות בין הספירות המתגלות. לכאורה יכולנו לחשוב כי הגבורה הינה ספירה 'מיובאת', המורכבת עם מידת החסד, לגלות יראה בנפש. אמנם, על פי המבואר בתניא[18], אנו יודעים כי מידת יראת הרע ושנאתו נובעת ממידת אהבת ה' ותלויה בה - "אהבי הוי' שנאו רע"[19]. אם התכללות המידות זו בזו היתה 'הרכבה', ההתכללות היתה מחלישה את שתי המידות המתכללות. אמנם, מכיון שמידת הגבורה היא סניף של מידת החסד, הרי היא גילוי עצמי של העלם החסד, שרק מחזק אותו.

תחילת הפניה למידה באהבה ומשיכה שבחסד; גילוי עצמת המשיכה - בגבורה

שנאת הרע היא גילוי של עוצמת אהבת הטוב שבנפש, ועל כן היא מחזקת ומעצימה את גילוי האהבה. כאשר אנו מדברים על יחס למידה מסוימת, אנו מבינים כי החסד הוא המשיכה הגלויה אל דרך העבודה הזו בנפש, ואילו הגבורה היא הפחד והשנאה ביחס אל כל מונע על הליכה במידה זו בעבודת ה' (גם יראת הכבוד הקיימת בגבורה הפרטית ביחס לכל ספירה נובעת ממידת המשיכה בנפש, ומגלה זיקה נעלמת אל הספירה המתגלה, כנ"ל). בגבורה הפרטית מתגלה ביתר עוז ויתר תוקף עוצם המשיכה בנפש אל הספירה הכללית. למרות שתחילת העבודה היא בגילוי האהבה הפרטית לספירה הכללית, במשיכה אל קו מסוים בעבודה, עיקר התוקף העצמי והשרשי מתגלה בגבורה[20], כדלקמן.

חסד - גילוי מקיף דחיה; גבורה - גילוי מקיף דיחידה

הסברנו כי התפעלות הנפש מגלה מידות המסתתרות בכתר. מה ההבדל בין המשיכה המתגלה בחסד, לבין הנטיה המתגלה ביראת הכבוד? על פי דברינו כי ההתפעלות מגלה נקודת מידה הגנוזה במקיפים, נאמר כי יש לחלק בין המקיף הקרוב למקיף הרחוק. המידה הראשונה, מידת החסד והאהבה, ממשיכה לגילוי את הסודות הנעלמים במקיף הקרוב, מקיף החיה שבנפש (ובלשון הקבלה: המידה הראשונה ממשיכה את ה-ל דצלם לגילוי ב-צ דצלם). לעומת זאת הפחד מהיפוך המידה מגלה את עצם ההתקשרות למידה זו שבנפש, הקיים ביחידה שבנפש (שעל כן יום הפחד מהניתוק - גבורה שביסוד - הוא לז לעומר, העולה יחידה, ודוק). היראה מגלה את ההעלם הנעלם ביותר, במקיף הרחוק שבנפש (ומביאה לגילוי את ה-ם דצלם).

חסד וגבורה - כוללים את כל המידות

לסיכום, עלינו רק להעיר כי למרות שהתבוננו בשתי הספירות חסד וגבורה בלבד, את העיקר כבר עשינו. כל הגילוי המתגלה בשבע הספירות התחתונות כבר כלול בחסד ובגבורה. החסד והגבורה הם שני קוי הגילוי בנפש, ומהם נמשכים אחר כך כל הגילויים. דוגמא לדבר אנו מוצאים בשני הימים הראשונים למעשה בראשית. כל ההשתלשלות של הבריאה, הנכללת ב"אור, מים, רקיע" כידוע בחסידות, כבר נבראה בשני הימים הראשונים (שבהם נבראו האור המים והרקיע כפשוטם). כל הגילויים גנוזים בחו"ג, ואופן ההתגלות שלהם כלול באיזון בין החסד לגבורה. גם ספירת התפארת, הכוללת שלמות ואיזון שלכאורה לא קיים בחסד ובגבורה כלולה בהם - על דרך שיעקב "בחיר שבאבות" כבר כלול ב"ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[21].