שלש נשים אופות מצות

שיעור נשים – ליל שש"פ

שביעי של פסח תשפ"א – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לנשים בפתיחת שביעי של פסח לימד הרב משנה 'נשית' מובהקת, עם הסבר על מעלת האשה ועל כחה לתקן את שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, בסוד עבודת הלישה, העריכה והאפיה של הנשים באפית המצות לפסח.

"ואפו... נשים"

חג שמח! נלמד משנה ממסכת פסחים[ב] ששייכת לנשים ונסביר אותה לפי תורת החסידות.

הנושא במשנה הוא נשים שאופות מצות. היום בדרך כלל אופים מצות במאפיות וזו עבודה של גברים, אבל פעם הנשים היו אופות את המצות בבית – כל אחת אופה את המצות שלה.

בכלל, אפיה היא עבודה של נשים. איפה יש פסוק מובהק שנשים אופות? "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד וגו'"[ג]. זהו פסוק בתוכחה, אבל אדמו"ר הזקן מסביר את כולו למעליותא – דרוש חשוב מאד בלקוטי תורה[ד]:

אדמו"ר הזקן מסביר ש"עשר נשים" הן הפנימיות של עשרת כחות הנפש. יש בנפש, וגם למעלה בעולמות, עשר ספירות. לכל ספירה יש פנימיות וחיצוניות – עשר נשים הן הפנימיות של עשר הספירות והחיצוניות היא עשרה גברים. הפנימיות של כל דבר היא השאיפה שלו לשרשו, הממד הנשי – כמו כלה, לשון כלות הנפש. החיצוניות של כל דבר היא ההשפעה שלו החוצה, שהיא הממד הגברי. מכאן גם אפשר להבין טוב את הענין של "כל כבודה בת מלך פנימה"[ה].

בקבלה כלל גדול שפנימיות וחיצוניות היינו מוחין ומדות. הפנימיות היא י-ה של שם הוי', "הנסתרֹת להוי' אלהינו", והחיצוניות היא וה של השם, "והנגלֹת לנו ולבנינו"[ו]. היחס בין איש ואשה הוא גם בין אור ישר (שמשפיע החוצה) לאור חוזר (שעולה אל המקור שלו). כשקוראים את שם הוי' למפרע, בדרך של אור חוזר, הוא מתחיל הו, וכאשר מוסיפים א שכנגד הדעת, מקבלים את המלה הוא, לשון זכר, ואחר כך יש הי, ובתוספת ה-א כנגד הדעת, מקבלים את המלה היא, לשון נקבה[ז].

אדמו"ר הזקן מסביר שהנשים אופות את הלחם, "לחמכם", את לימוד התורה לשמה, ובכלל שכל העבודה תהיה לשמה. האפיה היא "בתנור אחד" – ה"תנור" הוא התבוננות שמעוררת חום, שהיא התבוננות ב"אחד", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ח] (השמיעה, "שמע ישראל", בחינת בינה-אמא[ט], שייכת במיוחד לנשים, כמו שכתוב "כי שמענה נשים דבר הוי'"[י], וכן "נשים שאננות קמנה שמענה"[יא]). זהו דרוש מאד יסודי.

בין המצה לחמץ

רואים שהנשים אחראיות על האפיה – כל השנה הן אופות את הלחם, את החלות, ובמשנה שנלמד הן אופות את המצות בפסח. הן אחראיות גם על המצה וגם על החמץ. מה היחס ביניהם? בדרך כלל מוסבר בחסידות שמצה היא בטול וחמץ הוא ישות, והאשה אחראית על שניהם.

יש עוד הסבר בחסידות[יב], שהמצה היא השכל[יג], בהירות השכל, והחמץ הוא הגוף. ה' ברא אותנו עם גוף שצריך לדאוג לו, להאכיל אותו וכו' – יש מצוה "ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם"[יד]. הגוף והטיפול בו אינו אסור – כל השנה מותר לאכול חמץ – אבל אם מישהו עסוק רק בגוף הוא יורד למטה, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ"[טו]. השכל, לעומת זאת, מושך את האדם למעלה – "רוח האדם העולה היא למעלה". השכל נמצא למעלה, הגוף נמצא למטה, וביניהם נמצאים היצרים – שם מלחמת היצר. אם אדם שקוע רק בגוף, הוא נמצא למטה מהיצר – ואז קל ליצר לנצח אותו. אבל אם האדם נמצא בשכל – הוא נמצא מעל היצר, ואז קל לו לנצח את היצר. פסח בגימטריא נצח – השאלה מי מנצח.

אפית שלש נשים בתנור אחד

כל זה היה הקדמות לפני שנלמד את המשנה. בפסוק כתוב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" ובמשנה יש שלש נשים שאופות את העיסה – גם הן "בתנור אחד", אותו ביטוי. כל אחת אופה את המצות שלה והן אופות בבית, או אולי במקום ציבורי, שיש בו "תנור אחד". ידוע שצריך כל הזמן להתעסק בעיסה, וגם לא להשתהות יותר מדי, כדי שלא תחמיץ ח"ו. השאלה כאן איך מותר לשלש הנשים לאפות מצות ולהשמר מחימוץ:

רבן גמליאל אומר, שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד, זו אחר זו.

רבן גמליאל במשנה הזו הוא מצד החסד (גמליאל מלשון גמילות חסדים, "חסד אל"[טז]), והוא נוטה להקל. כפי שנראה, יש בהכנת המצות שלשה שלבים – לישה, עריכה ואפיה. רבן גמליאל אומר ששלש הנשים יכולות להתחיל בו-זמנית בלישה, ולהתקדם ביחד – וכאשר הן תגענה לאפיה השניה והשלישית תמתנה לכך שהראשונה תסיים לאפות. אם יש יותר משלש נשים – ההמתנה כבר ארוכה מדי. אבל, אומר רבן גמליאל, שלש נשים יכולות לעבוד במקביל אפילו שתהיה המתנה.

חכמים חולקים על רבן גמליאל:

וחכמים אומרים, שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה.

חכמים אומרים שאם שלש הנשים עובדות במקביל, תהיה המתנה גדולה מדי. לכן צריך שהראשונה תתחיל ללוש, כשהיא תסיים ללוש ותתחיל לערוך השניה תתחיל ללוש, כשהראשונה תסיים לערוך ותתחיל לאפות השניה תתחיל לערוך והשלישית תתחיל ללוש, וחוזר חלילה – כאשר הראשונה תסיים לאפות השניה תתחיל לאפות, השלישית תתחיל לערוך והראשונה תשוב ללוש עוד עיסה. כך אף אחת לא תצטרך להמתין לאחרת ולא תהיה שהיה של העיסה.

רבי עקיבא אומר, לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין.

בפשטות, רבי עקיבא כאן הוא המשך של דעת חכמים[יז] – הוא טוען על רבן גמליאל: איך אתה יכול לומר בפשטות ששלש נשים יכולות לעבוד במקביל? הרי לא כל הנשים שוות – יש נשים זריזות[יח] ויש נשים עצלניות[יט]; לא כל העצים שוים – יש עצים יבשים, שמסיקים את התנור מהר וטוב, ויש עצים לחים שמשתהים; לא כל התנורים שוים – יש תנור שמתחמם מהר ואופה את המצות מהר ויש תנור שלא מתחמם כל כך והאפיה נמשכת זמן רב. לכן, יתכן שאם שלש נשים אופות בתנור אחד, והן לא זריזות וכו' – העיסה תחמיץ.

"תפח – תלטוש בצונן"

המשנה מסיימת:

זה הכלל, תפח תלטוש בצונן.

ברצף המשנה משמע שזהו סיום דברי רבי עקיבא, אך יש דעות שזהו מענה רבן גמליאל לדברי חכמים ור"ע או שזו סתם משנה (לדברי הכל)[כ]. בכל אופן, הכלל הוא שאם רואים שהעיסה מתחילה לתפוח, סימן שהיא בדרך להחמיץ, האשה צריכה להרטיב את ידיה במים קרים ואז להתעסק בעיסה ובכך לעכב את החימוץ.

כאן יש ווארט חסידי[כא]: ה"תפח" בעיסה מראה על תחלת חימוץ וקלקול שלה. ככה בכל דבר שאדם עוסק בו בחיים, אם אדם רואה שמה שהוא עוסק בו תופח, לא הולך, מתחיל להתקלקל – עליו לדעת שהסבה היא החמימות. בדרך כלל חמימות היא דבר טוב, חום הוא חיים, אבל לפעמים כשאדם להוט מדי במה שהוא עושה – זו הסבה של הקלקול. לא צריך לעזוב את מה שעוסקים בו, אבל צריך "תלטוש בצונן" – לקרר את הלהט וככה לעצור את התפיחה.

"שלש נשים" – עולמות בי"ע

נחזור לפרש את המשנה: שלש הנשים הן כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע – מתאים לגימטריא המופלאה[כב] של בריאה-יצירה-עשיה, שעולים אשה-אשה-אשה (ממוצע כל עולם)[כג]. האצילות היא יחסית בבחינת זכר ושלשת העולמות התחתונים הן בבחינת נקבה – שלש נשים (אכן, גם שלשת הדברים שמציין רבי עקיבא כ'משתנים', נשים-עצים-תנורים, מכוונים בפשטות כנגד בי"ע, בעוד שבאצילות "אני הוי' לא שניתי"[כד] – נמצא שעיקר שרש האשה בבריאה, "אמא עילאה מקננא בכורסיא"[כה], "ומהוי' אשה משכלת"[כו], שהוא-הוא ענין מצה בחינת שכל, כנ"ל, סוד "מצה [!] אשה[כז] מצא טוב"[כח]...).

מובא בפרדס[כט] ששאלו את רב האי גאון "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו"[ל] – אנחנו יודעים שהמספר עשר שייך לעשר ספירות, אך מהו הסוד של המספר שלש עשרה שמופיע ב-יג מדות הרחמים ועוד? רב האי גאון השיב להם שישנן עשר ספירות דאצילות ועוד שלשה עולמות תחתונים (שביחס לעשרת כוחות הנפש היינו שלשת לבושי הנפש, מחשבה-דבור-מעשה). אמנם, בהמשך שם מובא עוד הסבר (ברייתא משמעון הצדיק), שהשלשה הנוספים הם שלשה ראשי ראשים, סוד הצחצחות – אור צח, אור מצוחצח ואור קדמון[לא]. כלומר, לשלשת העולמות התחתונים, שלמטה מאצילות, יש שרש בראשי הראשים שלמעלה מהאצילות, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[לב].

יש כאן שלשה שלבים, כנגד שלשת העולמות, שכל אשה עושה אחד מהם – אשה לשה (בבריאה), אשה עורכת (ביצירה) ואשה אופה (בעשיה). בעצם, כל אחת מהנשים עושה את שלשתן, אבל לדעת חכמים בכל רגע נתון אשה אחת עסוקה בכל שלב.

אפשר להתבונן כאן בשלשת השלבים לפי המבנה של שלשת העולמות בי"ע כנגד יש-כלל-פרט[לג] (מבנה שהזכרנו לאחרונה[לד]):

בלישה העיסה היא עדיין חומר גולם 'היולי', כמו שבעולם הבריאה המציאות היא "אפשריות המציאות"[לה] – עדיין אין לעיסה, שרק כעת מתהווה ממים ומקמח, צורה מוגדרת.

בעריכה העיסה כבר מקבלת צורה מוגדרת של מצה – עורכים את הבצק בצורה מסוימת (כמו שעורך ספרים לוקח את חומר הגלם המקורי ונותן לו צורה). יצירה היא לשון צורה, אבל זו עדיין צורה כללית – לא עושים לכל מצה צורה מיוחדת[לו], אלא יוצרים את העיסה בצורה כללית של מצות.

האפיה שייכת במובהק לעולם העשיה (עולם התנור שבו אופים כנ"ל) – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[לז]. אם בשלבים הקודמים החום יכול להזיק, כנ"ל בענין "תפח תלטוש בצונן", את התנור מחממים כמה שיותר כדי שהאפיה תהיה במהירות. באפיה הצורה משתכללת-נגמרת (עשיה היא לשון שכלול ותיקון) וכל מצה מקבלת כבר 'פרצוף' פרטי – כשלוקחים מצה ליד אפשר להסתכל בפרצוף שלה ו"לאו כל אנפין שוין". חז"ל אומרים[לח] שהכרת הפנים היא דווקא בפרצוף הפנים עם החוטם – ה"אף" שהמצה מקבלת באפיה. אף הוא גם לשון אופי – "לאו כל אנפין שוין" משום שהאופי של האנשים שונה[לט].

נסביר יותר כל שלב ב'עבודה', כפי שהוא מוסבר בחסידות[מ]:

לישה – חיבור המדות והתאחדות עם ה'

פירוש אחד בלישה הוא חיבור של האהבה (המים-החסד) והיראה (הקמח-הגבורה) בעבודת ה'. ידוע בשם הרמב"ן[מא] כי אין אהבה ויראה ביחד בעולם, חוץ מאשר בעבודת ה'. החיבור של אהבה ויראה אפשרי דווקא באהבה ויראה שכליות, אהבה ויראה הנובעות מהתבוננות – "בתנור אחד", כנ"ל – שהן האהבה והיראה של עולם הבריאה (בעוד בעולם היצירה ישנן אהבה ויראה טבעיות)[מב]. המדרגה של האשה הלשה, האשה בעולם הבריאה, היא "אשה משכלת" כנ"ל – השבח והמתנה הכי גדולה באשה – והיא מסוגלת ללוש יחד את המדות השכליות.

פירוש נוסף שהלישה היא לא רק בין המדות בתוך האדם, אלא שבלישה (התבוננות דעולם הבריאה בגדלות הבורא ושפלות האדם[מג], שאף הם בחינת חו"ג, מים וקמח) האדם 'לש את עצמו' עם ה' יתברך. עיקר המדרגה של האשה-הפנימיות, הכלה שמגיעה עד כלות הנפש ובטול לה' ממש (כמו "שרפים עֹמדים ממעל לו"[מד]), היא בעולם הבריאה – שם האדם מגיע ללישת-עצמו עם ה' (כמו בקריאת שמע, "תפלה מיושב", שהיא בעולם הבריאה בסולם התפלה).

עריכה – המשכה לו"ק

אחרי הלישה באה העריכה, בעולם היצירה. בעולם היצירה מקננות מדות הלב, ו קצוות – את האהבה והיראה המכוסות בשכל, בעולם הבריאה, צריך להמשיך בעולם היצירה בכל הקצוות. הקצוות הם גם במדות הלב, שש המדות חסד (דרום-ימין) גבורה (צפון-שמאל) תפארת (מזרח-קדם) נצח (מעלה) הוד (מטה) יסוד (מערב-אחור), וגם בגוף, שיש בו ראש, שתי ידים, שתי רגלים וברית. הפנימיות של שרש ערך היא ארך – בעריכה צריך 'להאריך' את הרגש ולהחדיר אותו לכל מדות הלב ולכל הגוף. דוגמה פשוטה – אנחנו כעת בזמן של שמחה, ברגל, ועוד מעט כשירקדו בשמחה (כמובן, הגברים לעצמם והנשים לעצמן), זו העבודה של האשה שעורכת.

אפיה – לדעת מתי לכעוס

מה הענין של האפיה? בליל הסדר יש דבר אחד שלא ברור לאיזה סימן הוא שייך, כמו שהרבי מעיר[מה]. בהגדה של אדמו"ר הזקן, מופיע משהו בין ה"ברך" ל"הלל". כמו שהסברנו השנה[מו], 13 הסימנים הראשונים של הסדר, עד ה"ברך" (כולל), הם יג הכחות הפנימיים של עולם האצילות. אחר כך, שני הסימנים האחרונים, "הלל נרצה", הם כנגד המושכל והמורגש של עולם הבריאה. איפה נגמר ה"ברך"? בסיום ברכת המזון. איפה מתחיל ה"הלל"? אמרנו שני פרקים של הלל בסיום ה"מגיד" וממשיכים את ה"הלל" אחרי ברכת המזון, אבל בין ברכת המזון לתחלת ההלל אומרים עוד משהו – מה? זהו אולי החלק הכי מרגש בשביל ילדים בליל הסדר, עושים 'עסק' שלם – מוזגים כוס של אליהו הנביא, ואז הולכים עם נרות לפתוח את הדלת לאליהו ואומרים "שפוך חמתך". יש בהגדה של הרבי הוראה – לומר "שפוך חמתך" בישיבה. כנראה יש כאלה שמרוב התלהבות עומדים, אבל זו דוגמה ל"תלטוש בצונן" – אצלנו צריך לומר בישוב הדעת, ברגש של אש קרה[מז], אבל אומרים "שפוך חמתך". כמו שאמרנו, הקטע הזה מופיע ב'חלל' (לפני הלל) שבין עולם האצילות לעולם הבריאה – זהו 'חור שחור' שיש בו מקום ליניקת החיצונים, ולכן צריך לשפוך עליהם חמה.

שוב, אומרים "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך... תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'". ה"חרון אף" שצריכים להמשיך על הרשעים שייך ל"אף עשיתיו", בו נמצא חרון אף של מקום. "ותשמידם מתחת שמי ה'" זו המצוה של מחית עמלק – להשמיד אותם מתחת השמים[מח]. את רוב הרשעים צריך להחזיר בתשובה – גם רשעי ישראל, שהרי "לא ידח ממנו נדח"[מט], ואפילו רוב הרשעים מאומות העולם צריך היום לחשוב איך להחזיר, לקרב לאמת במהפכה הרביעית[נ], אבל יש כאלה שצריך להשמיד עד הסוף. קוראים בהפטרת שביעי של פסח "ארדפה אֹיבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם"[נא] (זו שירת החתול[נב]). יש ענין עמוק, ששמו של הקב"ה מתקדש על ידי שהוא עושה דין ברשעים – יש כאלה שכביכול התיקון שלהם, המטרה לשמה ה' ברא אותם, היא שה' יעשה בהם דין.

בכל עולם יש שם קדוש, והשם של עולם העשיה – בו האשה שאופה – הוא שם א-דני. שם א-דני מורכב מהמלה דין ועוד א, ויש ב-א הזו שתי כוונות הפוכות – לפעמים כתוב שהיא ממתיקה את הדין[נג] ולפעמים כתוב שהיא זו שיוצרת את הדין, "דינא דמלכותא דינא"[נד]. לפעמים מסבירים שצורת ה-א היא י למעלה ו-י למטה ו-ו באמצע, כמו שגם מוסבר בלוח "היום יום"[נה], אבל כאשר סופר סת"ם כותב תפילין הוא צריך לכוון, וגם לכתוב, את ה-א בציור של י למעלה, ו באמצע ו-ד קטנה הפוכה למטה. מוסבר שה-י היא החכמה-הבטול של המשפיע, ה-ו היא ההמשכה וה-ד היא הכלי (השפלות) של המקבל. כדי שהמקבל יוכל לקבל את ההמשכה צריך לבטל בדין את הישות של העולמות התחתונים, לבטל את החמץ – זו א שממשיכה דין על הרשעים, ובכך מתגדל ומתקדש שמו של האדון הקב"ה. הפעולה הזו היא הסוד של האפיה – שגם הוא מסור לאשה. גם בבית, האשה יודעת מתי צריך לכעוס, מתי להקפיד – האיש מתבלבל, ואם הוא קיצוני הוא גם יגרום נזק (של "תפח", כנ"ל).

סיכום

אם כן, למדנו משנה שמדברת על נשים והסברנו את ההסבר הפנימי שלה – הנשים מתקנות את העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, מכח השרש שלהן בשלשה ראשי-ראשים, מעל האיש שבעולם האצילות.  בנפש האדם ובעבודה שלשה ראשי-ראשים הם אמונה-תענוג-רצון, כאשר הקשר לשלשת העולמות התחתונים בי"ע הוא בסוד "חותם המתהפך": שרש הלישה (בריאה) ברצון (רישא דאריך), שרש העריכה (יצירה) בתענוג (רישא דאין) ושרש האפיה (עשיה) באמונה (רדל"א שבו "חביון עז העצמות"[נו], "אף עשיתיו" ר"ת אמונה פשוטה, כנודע).

ורמז: לשה-עורכת-אופה (כלשון המשנה) ועוד אמונה-תענוג-רצון עולה ו פעמים (ממוצע כל מלה) שכל (2100), ששת צירופי שכל, סוד "מהוי' אשה משכל" וסוד המצה, כפי שהתבאר באריכות (המצה נקראת "מיכלא דמהימנותא"[נז], כאשר הסימן ל'אכילת'-הפנמת אמונה הוא שמתענגים על קיום רצון ה', ודוק)[נח].

"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכות נשים צדקניות עתידין להגאל"[נט] – תיכף ומיד ממש!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הממד הנשי הוא הממד הפנימי (כלות הנפש למקור) והממד הגברי הוא הממד החיצוני (השפעה כלפי חוץ).
• העיסוק בשכל מושך למעלה והעיסוק (המותר) בגוף מושך למטה.
• בין השכל לגוף נמצא היצר – לשכל שמעליו קל לנצחו ולגוף שמתחתיו קשה לנצחו.
• תפיחה מקולקלת נובעת מלהט מוגזם.
• האשה שייכת בעיקר לכח השכל של עולם הבריאה – "ומהוי' אשה משכלת".
• בעולם העשיה, "אף עשיתיו", כל פרט מקבל אופי מיוחד.
• לישה היא חיבור האהבה והיראה (האפשרית באהבת ה' ויראת ה' שכליות).
• בהתבוננות בשפלות האדם ורוממות הבורא האדם 'לש את עצמו' עם ה' יתברך.
• עריכה היא המשכת השמחה, האהבה והיראה לכל הקצוות בנפש ובגוף.
• את רוב הרשעים – כל רשעי ישראל ולהבדיל רוב רשעי או"ה – צריך לקרב.
• יש רשעי או"ה שתכלית בריאתם – כבוד ה' בהשמדתם.
• רק האשה יודעת מתי ראוי לכעוס-להקפיד בבית.
• כח האשה לתיקון העולמות התחתונים הוא בזכות שרשה בראשי-הראשים העליונים.