אבן עזרא – פרשת פרשת ויצא[א]

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.[ב]

והתימא מרב שמואל, שערב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה[ג]. ודרך סלם להיות סמל או על מספר סיני דרש הוא. וה"ר שלמה הספרדי אמר כי סלם רמז לנשמה העליונה ומלאכי אלהים מחשבות החכמה. ויאמר ישועה כי טעם סולם שעלתה בו תפלתו וירדה ישועתו מן השמים ואלה המפרשים לא ראו נבואת זכריה ועמוס וירמיה והטעם דרך משל. כי כל דבר לא יכחד מן השם. ודברי מטה תלוים בעליונים וכאילו סלם ביניהן שיעלו המלאכים בו להודיע הדברים אחר שהתהלכו בארץ. גם כן כתוב ומלאכים אחרים יורדים למלאות שליחות השם כדרך מלך משרתיו.

הראב"ע מקדים כלל גדול: יש הבדל בין "חלומות בני אדם" ל"חלום הנבואה". על חלום הנבואה נאמר "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו"[ד], וזהו חלום יעקב כאן, לעומת חלומות בני אדם, "וחלמות השוא ידברו"[ה], וגם כשיש בהם הודעת העתיד אינם נבואה[ו] (ורבינו בחיי הרחיב "אין חלום זה כחלומות הנהוגים בין בני אדם, וגם אינו חלום של רוח הקדש בלבד, שאילו כן היה אומר בסוף וייקץ יעקב משנתו והנה חלום, אבל חלום של נבואה גמורה, כענין חלומות הנביאים"). לכן משיג ראב"ע על רבי שמואל בן חפני גאון שהכניס בפירושו כאן ענייני פתרון חלומות[ז].

חלום הסולם הוא הראשון מחלומות ספר בראשית. השני הוא בהמשך הפרשה "ואשא עיני ואראה בחלם... ויאמר אלי מלאך האלהים בחלם". אחר כך חלומות יוסף, חלומות שר המשקים ושר האופים, ולבסוף חלומות פרעה (ויש עוד שני חלומות ללא מראה: "ויאמר אליו האלהים בחלם" לאבימלך מלך גרר, "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה"). ונראה ששני חלומות יעקב הם חלום נבואה וכל השאר הם "חלומות בני אדם". על כן בחלומות יעקב לא כתוב בתורה פתרון ואילו בשאר החלומות נכתב הפתרון בפירוש, שהרי החלום נקבע לפי הפתרון, "כל החלומות הולכין אחר הפה"[ח] (יעקב פותר את חלומות יוסף, יוסף פותר את חלומות השרים ואת חלומות פרעה, חיילי מדין פותרים את חלום לחם השעורים[ט], דניאל פותר את חלומות נבוכדנצר והמלאך פותר את חלום דניאל), ואילו חלום-נבואה פירושו קבוע מאת ה'![י] כאשר עיקר עניינו של חלום אמת הוא חיבור בין ארץ לשמים – איך רואים את הארץ ממבט השמים (וממילא יש לומר בפנימיות שהסלם מורה על עצם ענין החלום, ודוק. וראה לקמן על קשר חלם-סלם).

סמלי הסלם: סיני, נשמה, תפלה

בפירוש הסולם מביא ראב"ע כמה דרכים לפני שכותב את דעתו.

ודרך סלם להיות סמל או על מספר סיני דרש הוא.

אלו שנים מתוך הפירושים במדרש על הסולם[יא], וראב"ע מתייחס אליהם כנכונים בדרך הדרש ולא בפשוטו של מקרא – פשט המקרא הוא מופשט מלבושים, הפירוש הפשוט, ה'ערום', ללא לבושי המדרש. ולשון המדרש[יב] "והנה סולם זה צלמו של נבוכדנצר, הוא סמל הוא סלם אותוי דדין הוא אותוי דדין" – סלם אותיות סמל, עבודה זרה ("פסל תמונת כל סמל", "סמל הקנאה"), הצלם שהקים נבוכדנצר בבבל, ס-צ מתחלפות (באותיות השיניים), סלם-סמל-צלם (גם חלם קרוב לסלם, חילוף אותיות ח-ס באתב"ש[יג]). ועוד במדרש "סלם זה סיני, אותיות דדין הוא אותיות דדין" – סלם בגימטריא סיני.

וה"ר שלמה הספרדי אמר כי סלם רמז לנשמה העליונה ומלאכי אלהים מחשבות החכמה.

רבי שלמה אבן גבירול, החכם והמשורר (שראב"ע משבח "חכם גדול היה"[יד]), מפרש שהסולם רומז לנשמת האדם, והמלאכים העולים ויורדים הם מחשבות החכמה. וכיוצא בזה בזהר "סלם ודאי איהי נשמת חיים"[טו]. גם פירוש זה מתאים לחילוף סמל-צלם, רמז ל"צלם אלהים" שבאדם.

ויאמר ישועה[טז] כי טעם סולם שעלתה בו תפלתו וירדה ישועתו[יז] מן השמים.

וכיוצא בזה בזהר "סולם דא צלותא"[יח] (שייך ל"ויפגע במקום" שפירשו חז"ל לשון תפלה, אלא שראב"ע כתב שם שזה לא הפשט), כאשר המלאכים הם המעלים את התפלות תוך כדי שהם מפשיטים את התפלה, הפשטה אחר הפשטה, מעולם לעולם, מהארץ לשמים. בפרט, יש ארבע שליבות בסולם התפלה בהן עולה האדם: עד ברוך שאמר בעולם העשיה, פסוקי דזמרה בעולם היצירה, קריאת שמע וברכותיה בעולם הבריאה, שמונה עשרה בעולם האצילות. ואחר כך ירידה בנפילת אפים, אשרי ובא לציון[יט] (והרמז: סלם במילוי המילוי, סמך מם כף למד מם דלת מם מם = 1048 = סלם בריאה יצירה עשיה, היינו שלש השליבות בהם עולים בסולם לאצילות). צלותא שייך ללשון סלם-צלם. בפרט: צ דצלם היא האורות הפנימיים, נר"נ, ל דצלם היא המקיף הקרוב, החיה, ם דצלם היא המקיף הרחוק, היחידה. בצלותא יש אותיות צל דצלם, היינו הצל המקיף הקרוב.

משל הסולם: ידיעה והשגחה

ואלה המפרשים לא ראו נבואת זכריה ועמוס וירמיה והטעם דרך משל. כי כל דבר לא יכחד מן השם. ודברי מטה תלוים בעליונים וכאילו סלם ביניהן שיעלו המלאכים בו להודיע הדברי' אחר שהתהלכו בארץ. גם כן כתוב ומלאכים אחרים יורדים למלאות שליחות השם כדרך מלך משרתיו.

ראב"ע משיג על המפרשים (רבי שלמה וישועה) המבארים את מראה הסולם בדרכים שונות, ולא הבינו את המשל האמיתי[כ], שאותו אפשר להבין בהתבוננות בדברי הנביאים. ונקט שלשה נביאים שיש בהם מראות נבואה על השגחת ה', כמו שיפרש גם את משמעות הסולם: זכריה רואה סוסים "אשר שלח ה' להתהלך בארץ"[כא] (כלשון ראב"ע בהמשך "שהתהלכו בארץ"), וכן "שבעה אלה עיני ה' המה משטטים בכל הארץ"[כב]. בעמוס "והנה אדני נצב על חומת אנך ובידו אנך"[כג], "ראיתי את אדני נצב על המזבח ויאמר הך הכפתר"[כד]. ובירמיהו סיר נפוח ומקל שקד, "וכל ספר ירמיהו מלא מהשגחת ה' הפרטיות על ישראל"[כה]. וברמז: שלשת הנביאים זכריה עמוס ירמיהו = נצח ישראל, יג פעמים נג, ויחד עם יעקב = יג פעמים בינה (בינה במספר קטן = יג). בינה היא מקור הנבואה, "וביד הנביאים אדמה", בחזיון מוחשי כמו מראה גשמי.

משל הסולם אומר "כי כל דבר לא יכחד מן השם ודברי מטה תלויים בעליונים" [כו]. המלאכים העולים הם משל לידיעת ה' ("דבר לא יכחד מן השם"), כאילו מלאכים באים ומספרים את המתרחש בארץ (כמו בנבואת זכריה), והמלאכים היורדים הם משל להשגחת ה' על הכל ("דברי מטה תלויים בעליונים"). והכל הוא "כדרך מלך משרתיו", כמו מלך השולח מלאכים-שליחים – לא רק משל חיצוני אלא באמת "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא".

"דברי מטה תלויים בעליונים" – זהו יחס פשוט של השגחה מלמעלה למטה, קודם מתרחש המאורע בעליונים ומשם הוא יורד לתחתונים. אך בדרך החסידות יש לומר כי "העליונים תלויים בתחתונים", כמבואר על הפסוק "הוי' צלך על יד ימינך", ה' 'עוקב' כמו צל אחרי תנועות האדם[כז] – סוד צל דצלם הרמוז בסלם כנ"ל. זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים שמים קדמו – התחתונים תלויים בעליונים – ובית הלל אומרים ארץ קדמה – העליונים תלויים בתחתונים. אכן, גם לפי ראב"ע יש תנועה בשני הכיוונים: המלאכים עולים להודיע מעשי בני האדם ואחר כך יורדים שלוחי ההשגחה להשפיע כפי הראוי, ונמצא שמעשה התחתונים מעורר השפעת העליונים, העלאת מ"ן מלמטה פועלת המשכת מ"ד מלמעלה. ועוד, בכלל העלאת המלאכים את מעשי בני האדם, הם מעלים גם את התפלות, ובכך אנו חוזרים לפירוש "סלם דא צלותא".

תנועת העליה והירידה, "מלאכי אלהים עולים ויורדים", נמצאת גם בתורה: תורה שבכתב יורדת מהשמים לארץ, ואילו תורה שבעל פה עולה מארץ לשמים, "זאת תורת העולה" (ותורה שבכתב היא "תורת היורדת"). והרמז: במשל שמביא ראב"ע יש מלך משרתיו ובנוסף בני המדינה, הכל יחד = תורה תורה.

מבנה הפירושים

מהפירושים השונים שמביא ראב"ע יש להרכיב מבנה שלם, פרצוף, בדרך זו:

חכמה: סלם = סיני. בהר סיני ניתנה התורה, "אורייתא מחכמה נפקת". ידוע הרמז[כח] סיני ראשי תבות "נכנס יין יצא סוד"[כט] – "יינה של תורה", סוד התורה, מכוון כנגד החכמה (במערכת פרדס, פשט רמז דרוש סוד), י בשם הוי'. ועוד: סיני ועוד חכמה  = ברא, "בראשית ברא [ת"י בחוכמא]"[ל].

בינה: הסלם הוא נשמת האדם, סלם-צלם אלהים, והמלאכים הם מחשבות החכמה. נשמה שייכת לבינה, "נשמת שדי תבינם", וכן המחשבה היא הבינה הקולטת את אור השכל של החכמה.

דעת: מראה הסלם והמלאכים משל לידיעת ה' והשגחתו, השגחה ב"עיני ה'", עין ימין לטובה בסוד ה חסדים שבדעת, ועין שמאל לדין, ה גבורות שבדעת. לפי ראב"ע זהו הפירוש העיקרי והפשט האמיתי –  העיקר הוא הדעת, עד היעוד העתידי "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"[לא], "כי מלאה הארץ דעה את ה'"[לב], ומתוך הדעת תבוא הנבואה האמיתית "ונבאו בניכם ובנותיכם"[לג] (כדרך הרמב"ם הפותח את ספרו במצוה "לידע שיש שם מצוי ראשון" ומסיים בפסוק "מלאה הארץ דעה את ה'").

מדות, זעיר-אנפין: סלם הוא סמל. כאן הסלם שייך למגוון המדות, מגוון סמלים שונים, שבהם יש גם אחיזת החיצונים עד ל"סמל הקנאה" של עבודה זרה. הצלם שעשה נבוכדנצר גובהו ששים אמות ורוחבו שש, רמז מובהק לשש המדות.

מלכות: הסלם הוא התפלה, צלותא. תפלה שייכת למלכות, "ואני תפלה".

משל ורמז

לעיקר דברי ראב"ע, נראה מדבריו שהדיון אינו רק מה משמעות הסולם, אלא באיזו דרך יש לפרש. ראב"ע מדגיש שאינו מקבל את המפרשים בדרך דרש או רמז – "ודרך סלם להיות סמל או על מספר סיני דרש הוא. וה"ר שלמה הספרדי אמר כי סלם רמז לנשמה", וגם הפירוש על התפלה הוא כנראה רמז – ולעומת זאת מדגיש בפירושו "והטעם דרך משל", הפשט כאן הוא בדרך משל (משל למלך ומשרתים וכו').

מה ההבדל בין רמז למשל? המשל בא לגלות את הנמשל. המשל הטוב מובן ונתפס היטב בשכל וכך מגלה על הנמשל המתלבש בו, המשל הוא לבוש לנמשל. אך רמז אינו לבוש לדבר הנרמז, אלא רק רומז עליו מרחוק, 'מורה באצבע'. דוגמה לכך היא חידה, שאינה באה לגלות אלא לכסות ולהסתיר, רק רומזת על התוכן המסוים (כאשר נדרש מאמץ להסיר את המסך החידתי, כמו חידת שמשון או החידות של ראב"ע)[לד]. ואומר ראב"ע שחלום הנבואה צריך להתפרש כאן בדרך משל, ולא בדרך רמז בעלמא.

בעומק, מבואר[לה] שיש ארבע מדרגות: דבור, משל, חידה, רמז[לו], המכוונים כנגד ארבעה עולמות אבי"ע, ובפרט במלכות של כל עולם  (המלכות היא עלמא דאתגליא, הגילוי של כל עולם, "מלכות פה", אך היא עצמה מסתתרת בירידתה בבי"ע, "ואנכי הסתר אסתיר", הסתר בתוך הסתר). דבור הוא גילוי אלקות מפורש, ללא התלבשות במשל, במלכות של עולם האצילות. בירידה למלכות של עולם הבריאה, הדבור מתלבש במשל, הדומה לנמשל ונתפס היטב בשכל (עולם הבריאה הוא עולם השכל). במלכות של עולם היצירה, המשל הופך לחידה, המסתירה את התוכן השכלי (כמו שהמדות מסתירות את השכל). ובמלכות של עולם העשיה, החידה הופכת לרמז בלבד (אלא ש"די לחכימא ברמיזא", ואדרבה הרמז יכול להצביע על עניין נעלה שאין אפשרות לתפוס אותו בדרך אחרת כאן בעולם העשיה).

והנה "דבר ה' זו הלכה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' זו נבואה"[לז] – הכל יוצא מהדבור (באצילות) ההופך לנבואה בעולם הבריאה (בדרך משל), הלכה בעולם היצירה (המדות, ו"ק, כנגד ששה סדרי משנה), וקץ בעולם העשיה, "קץ הפלאות" הנודע רק בדרך רמז.