יום דין שמח

אבן עזרא – פרשת אמור

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ... אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.[א]

בחדש השביעי... ואחר שאמר לתקוע בחצוצרות בכל חדש, הנה זכרון תרועה גם יום תרועה מצוה לתקוע בשופר, וכן ביום הכפורים. ואני הנה ארמוז לך סודות ושים לבך אולי תבינם. אמרו המעתיקים, שיום ראש השנה יום הדין, וטעם התרועה זכר למלכיות השם. ואחר שהעיקר כל ראש חדש, היה ראש חדש ניסן נכבד, כי בו הוקם המשכן. ובעתיד אמר יחזקאל בראשון באחד לחדש _{(יחזקאל מה, יח)}, וכן תעשה בשבעה _{(שם פס' כ)} בעבור המרובע. והנה חמשה עשר לנכח, ויום שביעי גם מרובע. ופסח שני יתחלפו הגדול והקטן, על כן יום ראש השנה גדול מכולם, אעפ"י שהוא יום דין אסור להתענות בו, ועזרא יוכיח, ויום הכפורים הקטן במחברת. והנה סכות כחג פסח, רק שמיני ואין שביעי. ומזה יתברר לך הסוד וסוד השבת.

וטעם אך בעשור – בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה, וכן כתוב בספר עזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים _{(נחמיה ח, י)}.

יום הדין ומלכות ה'

ראש השנה מוזכר בתורה כאן כיום "זכרון תרועה" ובפרשת פינחס "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"[ב], אך לא מפורש מהו ענינו של היום (לעומת שאר המועדים: שלשת הרגלים בכלל הם ימי שמחה ועליה לרגל. פסח הוא זכר ליציאת מצרים. שבועות הוא השלמת ספירת העומר ויום הבכורים, ועוד כתב ראב"ע "וחז"ל העתיקו כי בחג שבועות היה מתן תורה". סוכות הוא זכר לסוכות ביציאת מצרים. יום הכיפורים בא לכפרה), ומה ענין התרועה ביום הזה. וכן לא מפורש במה מריעים, בחצוצרה או בשופר[ג].

לגבי התרועה אומר ראב"ע "הנה זכרון תרועה גם יום תרועה [שני הלשונות שנאמרו בראש השנה, פירושם] מצוה לתקוע בשופר [מצות תקיעה בשופר, לעומת תרועה בחצוצרות בראשי חדש][ד] וכן ביום הכפורים [בשנת היובל, מצוה לתקוע בשופר כמו שנאמר בפרשת בהר סיני "והעברת שופר תרועה"[ה]]".

כלומר, בכל ראש חדש תוקעים בחצוצרות על קרבן הצבור, ככתוב "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[ו], ואין לומר שזו התרועה האמורה בראש השנה (שהוא ראש חדש), שאם כן היה צריך להזכיר כיוצא בזה בשאר המועדים (שודאי גם בהם תוקעים בחצוצרות, "יום שמחתכם"). ועוד, שם כתוב "ותקעתם" (תקיעה) וכאן כתוב "תרועה". אלא ודאי זו מצוה בפני עצמה. וכן כתב ראב"ע בפרשת פינחס: "יום תרועה – מצוה להריע, כי אילו היה זה הדבור על עולת היום, למה לא הזכיר בשאר המועדים. ועוד, כי על העולות צוה לתקוע, ולא להריע". ומסתבר שהתרועה בראש השנה היא בשופר דווקא, להבדיל בינה ובין התקיעה בחצוצרות[ז], וכן מצאנו תרועה בשופר ביובל "והעברת שופר תרועה"[ח]. ומכל מקום, כתב ראב"ע בספרו יסוד מורא שלולי קבלת חז"ל לא היינו יודעים לפרש דווקא כך[ט].

ומהו ענינו של ראש השנה? זאת גילו לנו חז"ל, מעתיקי המסורת (המעתיקים), שזהו יום הדין, "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון"[י]. וטעם התרועה הוא זכר למלכות ה' (וזה פירוש "זכרון תרועה", זכרון למלכות ה'[יא]), כדברי חז"ל "מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה בשופר"[יב], וכן מצאנו תרועה ותקיעה לכבוד המלך, "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'"[יג], ובהמלכת המלך בפרט[יד]. יום הדין ומלכות ה' כרוכים זה בזה: התגלות ה' כמלך היושב לדון ("המלך המשפט").

ועוד אמרו חז"ל שראש השנה הוא יום בריאת העולם, כדברי ראב"ע בפסוק "והעברת שופר תרועה" – "יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי. ואין צורך להאריך כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלות ראש השנה 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון' [וממשיך לבאר שתשרי הוא תחילת השנה]".

יום שמחה

ראב"ע אומר כי "יום ראש השנה גדול מכולם" (לפי חכמת הכוכבים שרומז אליה, כדלקמן), ומדגיש "אף על פי שהוא יום דין אסור להתענות בו, ועזרא יוכיח". בספר עזרא (ספר נחמיה השייך לספר עזרא ונקרא על שמו בפי הרבה ראשונים) מסופר על התכנסות העם ביום ראש השנה בראשות עזרא ונחמיה, ושם נאמר "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם [ופירש ראב"ע: כי ה' היא מעזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה כי כן כתוב ושמחת בחגך[טו]]"[טז]. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך "אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בראש השנה"[יז].

השמחה בראש השנה היא (גם) מעצם היותו "מקרא קדש". ולפי זה מפרש ראב"ע מה שנאמר "אך בעשור לחדש" – 'אך' הוא לשון מיעוט, לומר שאמנם יום כפורים גם הוא מקרא קדש אך הוא איננו יום שמחה כראש השנה ושאר מקראי קדש אלא יום תענית[יח].

נמצא שראש השנה הוא יום דין שמח! והרמז: יום דין שמח (ר"ת שדי) = יוסף יוסף יוסף (בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים) = חי פעמים הוי'. נוסיף לזה חדש (שהרי ראש חדש נקרא 'חדש' סתם), ונקבל 780 = ל פעמים הוי' = משולש 39, טל, הוי' אחד.

סוד ימי החדש

ראב"ע מפרש ברמז את סוד המועדים והשבת לפי חכמת הכוכבים, "תקופות ומזלות" – סדר מהלך גרמי השמים (אסטרונומיה[יט]) והשפעתם על מאורעות העולם (אסטרולוגיה, חכמה שראב"ע החשיב ועסק בה) לפי התאמת מהלכי השמש, הירח, הכוכבים והמזלות.

ונקודה עיקרית בדבריו: ימי החדש, מהלך הלבנה, נחלקים לארבעה חלקים. הכח הגדול של הלבנה הוא בראש החדש, מכאן חשיבותם של ראש חדש ניסן וראש השנה (המועד היחיד שחל בראש חדש) – ימים של התחזקות והתחדשות המזל, ולכן הם ימים טובים של קרבן ושמחה.

גם היום השביעי חשוב, בהיותו 'מרובע' – ולכן יש חשיבות ליום השביעי בחדש, כמו בנבואת יחזקאל על השביעי בניסן, וכן ליום השביעי בשבוע, סוד השבת, וכן במצוות נוספות בהם יש ספירת שבעה ימים[כ]. גם יום חמשה עשר בכל חדש הוא חשוב, "חמשה עשר לנוכח" ('מבט נוכח' הוא תיאור יחס מסוים בין המזלות), לכן פסח וסוכות הם בחמשה עשר בחדש, והיום האחרון של פסח וסוכות הוא ברבע האחרון (אלא שבפסח הוא בכ"א בחדש ובסוכות בכ"ב, "רק שמיני ואין שביעי"[כא]).

נחלק את החדש לארבע גם בגימטריא: חדש = 4 פעמים 78. 78 = ג פעמים הוי' (משולש זה, סכום כל המספרים, מ-1 עד 12), סוד שלשה שמות הוי' בברכת כהנים, שם של יב אותיות, וסוד יב חלות של לחם הפנים המתחלף בכל שבת (ככתוב בפרשתנו).