תחיית המתים

אבן עזרא לפרשת ויגש[*]

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.[א]

פירש ראב"ע: ויפג לבו מגזרת אל תתני פוגת לך (איכה ב, יח), והטעם שעמד לבו ודמם, כטעם וימת לבו (שמואל-א כה, לז), כי לא האמין, ויהי כראותו העגלות ותחי רוחו. ואל תתמה על מלת ויפג, כי כן דרך הנביאים לדבר, כמו ונשמה לא נשארה בי (דניאל י, יז).

דום לב

רש"י פירש "ויפג לבו – נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים. לשון מפיגין טעמן, בלשון משנה וכמו 'מאין הפוגות', 'וריחו לא נמר' מתרגמינן וריחיה לא פג". אך ראב"ע מפרש שזהו תיאור של 'דום לב' – הלב של יעקב אבינו הפסיק לפעום!

וכן פירש הרמב"ן כראב"ע, לאחר שהקשה על פירוש רש"י והוכיח ש"ויפג" עניינו שביתה ובטול, וביאר בהרחבה: "וגם זה 'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם". והרד"ק פירש קרוב לכך: ויפג – רפיון וחלישות[ב].

אמנם ראב"ע כותב "כי כן דרך הנביאים לדבר", משמע שלא באמת פסק הלב לפעול (כרמב"ן), אלא זהו דרך הפלגה וגוזמא. אך יש לפרש בראב"ע (לפחות בדרך מליצה, דרש על דברי ראב"ע הפשטן): כן דרך הנביאים שמגיעים להתפשטות הגשמיות ולבם פג.

ועדיין יש להבין (כמו שהקשה האברבנאל): מהו "כי לא האמין", אם לא האמין מדוע התעלף? יש שפירשו[ג] לפי ראב"ע "כי לא האמין" היינו אף-על-פי שלא האמין[ד]. אך לא נראה שזו הכוונה (וודאי אין זו כוונת הרמב"ן). אכן, הפירוש הוא שיעקב היה מאמין ואינו מאמין. הלב נפתח (כתיאור הרמב"ן) אך לא היה מסוגל לקלוט את האור הרב של הבשורה "עוד יוסף חי". יעקב היה רוצה להאמין אך לא היה מסוגל ברגע הראשון של ההפתעה, וממילא הלב נפתח ונשאר חלל-מת "ויפג לבו". ואולי יש לפרש בדרך אחרת בראב"ע, כמו שנראה מפירוש הרד"ק: החלישות של יעקב נגרמה מעצם העלאת זכרונו של יוסף, כיון שלא האמין שהוא חי וממילא זכרונו רק גורם צער (וכיו"ב באברבנאל).

ויפג הוא משער פג (שרש פוג), כמו השרשים פגל, פגם, פגר[ה] (בהם אותיות למנ"ר נוספות על העיקר[ו]) כולם לשון בטול ומיתה[ז] (גם פלג הוא משער פג. ובתרגום יונתן כאן "ופליג לביה", ונראה שזה קרוב לרש"י). וראה לקמן על משמעות נוספת של פג.

באמונתו יחיה

נמצא שהיתה כאן תחיית המתים ליעקב אבינו (כמו שהיה ליצחק אביו בעקדה), תחילה שכב כמת ואחר כך קם לתחיה, "ותחי רוח יעקב". אכן, "יעקב אבינו לא מת", וגם כשהוא נדמה כמת הרי "עוד אבינו חי".

לבו של יעקב 'פג' תחילה כאשר לא האמין להם. ורמז מובהק: ויפג לבו = לא האמין (והמלה כי, "כי לא האמין" היא כמו סימן שוויון). ולאחר שהחל להאמין אז "ותחי רוח יעקב אביהם". ובפנימיות: החיים של הצדיק הם האמונה, "צדיק באמונתו יחיה"[ח]. לכן כאשר יעקב אינו מאמין הוא כמת, ובחזרה לאמונה הוא חי. יעקב האמין לאחר שראה את העגלות, ויש לרמז: עגלות לשון עיגול, בני יעקב המשיכו לו אמונה מ'העיגולים', משם כח האמונה בנפש.

התחיה היא לרוח דווקא, "ותחי רוח יעקב", רוח חיים. והנה ותחי במילוי (וו תו חית יוד) = ד פעמים רוח, ממוצע כל אות, היינו ותחי רוח! ארבע פעמים רוח הוא מה שנאמר בתחיית המתים "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ"[ט].

כאשר חיתה רוח יעקב, חיו ממילא אברהם ויצחק הכלולים בו. והרמז: ותחי רוח = אברהם יצחק יעקב![י]

תחיית המתים של יעקב היא גילוי משיחי. והרמז: ותחי = משיח בן דוד. ותחי רוח יעקב אביהם = 878 = משיח במילוי (= יתרון האור = חשך ענן ערפל. זהו "יתרון האור מתוך החשך [הענן והערפל]").

פגי תאנים

לשער פג משמעות נוספת: "התאנה חנטה פגיה"[יא], ובלשון חז"ל סתם 'פגים' היינו תאנים[יב] (ופירש ראב"ע "חנטה – המתיקה. ויש אומרים כי עשתה כדמות אבק מן ויחנטו הרופאים. פגיה – הוא הפרי טרם שיתבשל וכן הוא בלשון ישמעאל". ועל הפסוק "ויחנטו הרפאים את ישראל" פירש ראב"ע "כדמות אבק. ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה", כלומר פזרו עליו אבק, סמים, וכן חנטת הפרי כשהוא גדל יש עליו כמין אבק).

גם זה קשור ליעקב אבינו (בדרך הדרש): התאנה היא עץ הדעת בה חטא אדם הראשון[יג] (כאשר "אכלה פגה" קודם זמנה ולא המתין לשבת קדש), ויעקב אבינו תקן את חטא אדם הראשון ("שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם"[יד]). וכן "ויחנטו הרֹפאים את ישראל" הוא כמו "התאנה חנטה פגיה" (כדברי ראב"ע הנ"ל), רמז לתיקון חטא אדם הראשון[טו].

ועוד יש לרמז: "ויפג לבו" היינו שנעשה פג, קטן, "כי לא האמין" – הצדיק נפל לקטנות כיון שלא האמין (אך דווקא משם "ותחי רוח", גדלות לאחר קטנות). בשבעת המינים התאנה היא כנגד הנצח, ובגוף האדם מערכת ההורמונים היא כנגד הנצח[טז], היינו סוד הגדילה, להגיע להיות "חנטה פגיה" (במתיקות, פנג)[יז].

[בדומה ל"תאנה חנטה פגיה" כך גם בשפות אחרות: באידיש תאנה היא פייג, ובאנגלית fig. יש להעיר כי באידיש יש שם אשה פיגא, שמשמעותו צפור, וכן פיגלע היינו צפור קטנה, צפורה[יח]. מפורסמת אמו של רבי נחמן, פיגא (בת אודל בת הבעש"ט), שהיתה מכונה 'פיגא הנביאה' – ויש לקשר זאת עם "ויפג לבו", שהרי הנביא מגיע להתפשטות הגשמיות כנ"ל. בלשון הדיבור, 'פייג' הוא לא כלום, כמו לשון בטול, דם לב, וכן הוא כינוי של בוז, "כי לא האמין להם"...].

רמזי ויפג לבו

והנה, ויפג לבו = לא האמין = 137[יט]. 137 הוא סוד מעשה בראשית, היינו בריאה יש מאין (= תהו = 3 פעמים 137)[כ]. וכן המיתה, פוגת-הלב, של יעקב היא בחינת אין שאחריה מתחדש היש. וכן בראשית = פג פעמים פג במספר קטן (11).

יותר בעומק: כדי להוות את מעשה בראשית בא סוד הצמצום, עשיית חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות. וזהו "ויפג לבו" – צמצום, בחינת מיתה, כדי להוות את העולמות. אך באמת הצמצום אינו כפשוטו, וגם כאשר נדמה שיש מיתה הרי "אין עוד מלבדו" (אותיות דום לב!) גם "בחללו של עולם"[כא] (חלל הצמצום).

יש כאן כמה רמזים לסוד רפ"ח נצוצות (שנתהוו מ'רגע המיתה'): ויפג בהכאת אותיות = 14400 = נ פעמים רפח (=120 ברבוע). ויפג לבו... לא האמין... ותחי רוח יעקב אביהם = 1152 (הרבוע הכפול של כד. כאשר פג הוא המספר הראשוני ה-כד) = ד פעמים רפח (כל רפח = ד פעמים עב). ראשי התבות (ו ל ל ה ו ר י א) עולים רפח, והשאר ג פעמים רפח = 864 = עבדו את הוי' בשמחה (= שמחה במילוי = ד פעמים יראה כנודע).