ישראל במכות מצרים

אבן עזרא - פרשת וארא[1]

וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר.[א]

ויחפרו - רבים אומרים, כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם, ונתלבנו ביד הישראלי. א"כ למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל. וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם, ולא כן בשחין, ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים.

וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים[ב]. ובכה ובעמך – אמר יפת בעבור שהכתוב אמר ובכה ובעמך רמז, כי בו ובעמו יעלו בלבד, ולא בעם ישראל. ואין זו ראיה, כי הזכיר שיעלו עליו ועל כל עמו, ואין צורך להזכיר ישראל.

במכת ערוב כתוב "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב", ובמכת דבר "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים", ובמכת ברד "רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד". ובמכת חשך "ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם", ובמכת בכורות "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו... אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".

וסובר ראב"ע[ג] שלפי הפשט במכות האחרות – דם, צפרדע, כנים, שחין וארבה – גם ישראל לקו! וכשם שהמצרים חפרו כדי לשתות כך ישראל הוצרכו לחפור. כלומר, במכות שלא היה בהן נזק גדול לקו גם ישראל, מה שאין כן מכת הערוב שהיתה קשה ("תשחת הארץ") וכן דבר וברד שהרגו את המקנה. ומכת ארבה אע"פ שהיתה קשה, מכל מקום אין בה נזק לישראל שממילא עומדים לצאת ממצרים ולא זקוקים לפירות.

ואע"פ שנאמר במכת דם "ולא יכלו מצרים לשתות מים" וכו', ובמכת צפרדע "ובכה ובעמך ובכל עבדיך", אין הכוונה שמכות אלו היו רק במצרים, אלא הכתוב מספר על המכה שהיתה במצרים ואינו חושש להזכיר מה שגם ישראל לקו ("ואין צורך להזכיר ישראל"). ועוד ניתן לומר בדרך הראב"ע ש"עבדיך" כולל גם ישראל שהם עבדי פרעה[ד] (אלא שראב"ע עצמו אינו כותב כך), גם העברים בכלל העבדים (עבד-עבר קרובים, חילוף אותיות ד-ר). ואפשר אף לומר שישראל הם בכלל עמו של פרעה, "אין מלך בלא עם", וכעת גם ישראל הם בכלל העם, ורמז: עם ראשי תבות עברים מצרים.

המחלוקת על דברי ראב"ע

אמנם במדרשים מפורש כמו שהביא ראב"ע תחילה ("רבים אומרים"), שמכת הדם היתה רק למצרים. וכן כתבו הרמב"ם ועוד מפרשים בביאור המשנה "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשר על הים"[ה], שהנסים הם במה שהמכות לא היו בישראל[ו], אלא שמכת הכנים לבדה היתה גם בישראל ורק לא היו מצערים אותם[ז] (ויתבאר לקמן). עשרה נסים נעשו לישראל בעשר המכות עצמן, ורמז יפה לקשר בין המושגים: עשר מכות = 1036 = כח פעמים יחידה. ויחד עם עשרה נסים (= יה פעמים מט) נקבל 1771 = עז פעמים חיה-חדוה – כלומר יש כאן יחוד חיה יחידה. עז פעמים חדוה, "עז וחדוה במקומו" (עז במספר סדורי = חדוה) היינו שכל מכה היא עז למצרים וחדוה לישראל ("חדות ה' היא מעזכם").

ויש מגדולי ישראל שהשיגו על ראב"ע בחריפות: בעל הטורים כתב "והפלגתו על דברי חכמים ורודפו אחרי הפשט הביאו לזה הדעת, כי חלילה לאל להכות לישראל, כי אין מעצור לה' להושיע את אשר ירצה, ולהכות לאשר ירצה"[ח]. והרדב"ז[ט] כתב על דברי ראב"ע "אסור להאמין דבר זה", והקשה על ראב"ע "אם המכה היתה גם לישראל מה ראיה יש בה לפרעה שישלח את ישראל מארצו"?

אמנם הרבי[י] רוצה לומר שגם רש"י סובר כראב"ע (לפחות בנוגע לשלש המכות הראשונות), ולכן רש"י לא נזקק לפרש מדוע לא כתוב "והפליתי" בשלש המכות הראשונות. ומה שטען הרדב"ז, שאם כן מה ההוכחה במכות אלו – זה לא קשה, כי מכות דם וצפרדע היו "להלקות יראתם" של מצרים (ולא להראות את ההבדלה בין ישראל למצרים). ומכת כנים באה להראות ש"אצבע אלהים היא" ולכן היה נצרך שלא תהא מוגבלת במקום [ועוד מבאר הרבי בפנימיות הענינים, שבמכת ערוב היה מקום לחשוב שכשם שיש תערובת בבעלי החיים כך יכולים ישראל להתערב עם אומות העולם, ולכן היה צורך בהבדלה מפורשת].

דעה נוספת מביאים המפרשים מדברי חז"ל, שכל המכות חלו בישראל לרגע אחד ומיד הסתלקו ועברו למצרים, כדי "לידע צערן של מצרים"[יא], ולפי זה מפרש החיד"א "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים" דהיינו שישראל "ניצולו מהמכות אחר שכבר באו עליהם".

חמש כנגד חמש

נמצא שלדעת ראב"ע עשר המכות נחלקות לשנים: חמש מכות שגם ישראל לקו בהן וחמש מכות בהן רק המצרים לקו.

ובפנימיות, עשר המכות הן כנגד הספירות כסדרן מלמטה למעלה[יב]: דם-מלכות, צפרדע-יסוד, כנים-הוד, ערוב-נצח, דבר-תפארת, שחין-גבורה, ברד-חסד, ארבה-בינה, חשך-חכמה, בכורות-כתר. והנה הספירות מחולקות "חמש כנגד חמש", חמש נוטות לימין וחמש לשמאל, כחמש אצבעות ביד ימין וחמש אצבעות ביד שמאל (כל מכה היא אצבע אחת, "אצבע אלהים היא"), וזו בדיוק החלוקה כאן! דהיינו, המכות שכנגד הספירות הנוטות לימין היו בהבדלה מפורשת בין מצרים לישראל. והמכות שכנגד הספירות הנוטות לשמאל היו גם בישראל.

וביאור הדבר: ימין הוא אהבה, "ימין מקרבת", ולכן בימין ניכרת יותר אהבת ה' לישראל, "בני בכֹרי ישראל", ומצד זה יש בחירה בישראל והבדלה ברורה בין ישראל למצרים. ואילו מצד שמאל, גבורה, יש שנאת הרע ("יראת ה' שנאת רע"), והתעוררות דינים כדי לטהר ולברר את כל סיגי הרע (טהרה באמא-בינה, ראש קו השמאל) – וזה גם לישראל שהיו צריכים להתברר ב"כור הברזל", ולכן גם הם לקו, כדי לטהרם, לזקקם ולזככם. דווקא המכות שמצד הימין היו קשות ביותר, ובהן היתה הבדלה להציל את ישראל, ואילו המכות שמצד השמאל היו פחות קשות, ללא פיקוח נפש, וללא צורך להבדיל בין ישראל למצרים.

נגוף ורפוא

ולהבין יותר מדוע לקו ישראל בכלל מצרים (לפחות בשלש המכות הראשונות, או גם בשחין וארבה לפי ראב"ע, או רגע אחד בכל המכות כדברי חז"ל): הנה כתוב "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא"[יג], ובפשט פירושו שלמצרים עצמם תהיה מכה ואחר כך רפואה, אך בזהר פירשו "נגוף למצרים ורפוא לישראל"[יד], דהיינו שבמכות מצרים נפעל הבירור: "נגוף למצרים", להכות את הקליפה, "ורפוא לישראל" להוציא את ניצוצות הקדושה. אך זה דווקא כאשר ישראל נכללו תחילה במצרים, עד שגם הם סבלו את המכות, ואז נפדו ונגאלו, ונשלם בירור הטוב מתוך הרע[טו].

ועוד יש לפרש, ולקרב את דברי הראב"ע לחז"ל: כשם שבימי החשך מתו הרשעים בישראל שלא רצו לצאת, כך באותן חמש מכות שלא נאמרה בהן הפליה לקו גם ישראל – היינו הרשעים מישראל (ומה שיש במדרשים שישראל לא לקו במכת דם וכו', היינו בכללות ישראל ולא הרשעים שבהם). אותם רשעים שהתבוללו לגמרי במצרים, נעשו בזה בכלל מצרים ולכן לקו גם הם במכות מצרים!

רגע של הכנעה

יש לבאר עוד לפי סדר התיקון היסודי שלימד מורנו הבעל שם טוב: הכנעה, הבדלה, המתקה (בסוד חש-מל-מל).

המכות שפגעו גם בישראל פעלו בהם הכנעה (חש לשון שתיקה, וכן לחוש את המכה). בראות האיש הישראלי שגם הוא סובל מהמכה, ונדמה בחיצוניות שהוא שווה למצרי (מצד החומר-הגוף, "בשר חמורים בשרם"), הרי יש בזה הכנעה רבה – באומרו לנפשו, במה אני שונה מהמצרי וטוב ממנו? הכנעה זו נפעלה בעיקר במכות הראשונות דצ"ך.

אחר כך, הגיע שלב ההבדלה (מל מלשון מילה), ממכת ערוב ואילך שבה נאמר "והפליתי". ההבדלה בין ישראל למצרים היא גם הבדלה בנפש של ישראל עצמם, גילוי הנפש האלקית הקדושה שבישראל הנבדלת מהנפש הבהמית. שיא ההבדלה היה במכת בכורות, בחצות הלילה, ואז יצאו ישראל לגמרי מתחת יד מצרים.

לבסוף, לאחר קריעת ים סוף, הגיעה ההמתקה בשירת הים (מל מלשון דיבור). אז חוויית המכה עצמה הופכת להיות שירה, סיפור בהתפעלות על המכות כשבח לה' יתברך (כאשר המכות בים סוף מקבילות למכות מצרים, "עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים")!

זהו הטעם הפנימי שכל המכות חלו לרגע על ישראל – צריך רגע אחד של הכנעה כדי להגיע לחוויית ההמתקה בסוף! "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם", "כי רגע באפו חיים ברצונו". ובאמת, כל צרות העולם הזה הן על דרך רגע זה של הכנעה, כדי לזכות לימות המשיח ולחיי העולם הבא, תכלית ההמתקה.

ועוד, תכלית המכות היא לדעת את ה', הן הדעת של ישראל "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", והן הדעת של מצרים, "וידעו מצרים כי אני הוי'". והנה, דעת היא גם לשון שבירה וכאב (כמו "ויֹדע בהם את אנשי סכות[טז]") – כדי להגיע לדעת האמתית צריך שבירה של המציאות הקודמת, הכנעה לפני ההבדלה וההמתקה. תחילה חשים את המכה עצמה, הכנעה, מיד אחר כך נבדלים ממנה (והמכה חלה רק על מצרים), ואז המכה עצמה הופכת לשירה לה' (ומתבת מכה נותר מה, בטול[יז])!

לפי הדעה המקובלת, שהמכות לא חלו כלל בישראל, ההכנעה לישראל היתה בפחדם מפני המכות, ככתוב "והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגֹרת מפניהם" ופירש רש"י "אשר יגרת מפניהם – מפני המכות. כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע שכן כתיב 'אם שמוע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך', אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו". הגאולה התחילה כאשר בני ישראל צעקו, לאחר שהגיעו מים עד נפש, ולא יכלו לסבול יותר ("והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים", שלא תוכלו לסבול את השעבוד[יח]) – ועל הרקע הזה התגבר הפחד מפני המכות שבאו על מצרים.

מאמרות-מכות-דברות

עשרה מאמרות בהם נברא העולם הם כנגד עשרת הדברות (בסוד "עשרה עשרה הכף"[יט]), וכן עשר המכות כנגדם[כ], דהיינו שהמכות הן ממוצע שעל-ידיהן מגיעים ממאמרות לדברות[כא].

לענייננו: בעשרה המאמרות עדיין אין הבדלה בין ישראל לעמים (שהרי במעשה בראשית עוד לא נבררו ישראל בפועל), ואילו בעשר המכות יש הבדלה. מכאן שעשרה מאמרות הם בבחינת הכנעה (על דרך מדת ההשתוות, תחושת השפלות של האדם השוה לתולעת[כב]), עשר המכות הבדלה, ועשרת הדברות המתקה (המתקה נצחית לעולם ועד, שהרי "עוד מתן תורה לא יהיה"[כג]). אכן בכל ממוצע המחבר בין שני דברים יש צד השייך יותר לדבר האחד וצד השייך יותר לדבר השני (וכך יש אחיזה בשני הדברים), ולכן בעשר המכות יש צד של הכנעה במה שגם ישראל לקו מעט, רגע אחד.

הרפואה במרה ובמתן תורה

כאמור, ההמתקה היתה בשירת הים לאחר קריעת ים סוף. ההמתקה הזו מתפרשת מיד אחרי כן במרה, "וימתקו המים" (ההופעה היחידה בתורה של השרש מתק), ואז נאמר "אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך" – מכות מצרים מוזכרות כדי להמתיק ולרפא, וכך נשלם הסדר של "נגף למצרים [המחלה אשר שמתי במצרים], ורפוא לישראל [לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך]"! בפרט, יש כאן המתקה למכת דם, כדברי ראב"ע "והנה דבר מרה הפך המכה הראשונה, כי מימי היאור היו מתוקים ולא יכלו לשתות מהם. וכאן המים המרים שבו מתוקים. והנה השם עשה הדבר והפכו. על כן יש לך להשמר שלא תמר בו, ולאהוב אותו, כי הוא ייטיב לך".

בפסוק "כל המחלה... לא אשים עליך כי אני ה' רפאך", פירש רש"י על פי המדרש "לא אשים עליך – ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך", ולפי הפשט פירש שזו 'רפואה מונעת'. הפירוש הראשון מתאים לשיטה שכל המכות חלו לרגע אחד בישראל, "נגף" ומיד "רפוא", ולכן "אם אשים הרי היא כלא הושמה"! וראב"ע פירש שם "וטעם המחלה. יש לך לזכור, כי בעיניך ראית המחלה והנגעים והמכות אשר שמתי במצרים בעבור שמרדו בי ואם תשמע חקי תמלט מהם, שלא אעשה לך כאשר עשיתי להם. ועוד, כי אני ה' אהיה רופאיך מכל מחלה שגזרתי להיותם על הארץ, אין לך צורך לרופא, כאשר רפאתי המים המרים, שאין יכולת ברופאים לרפאם" (כלומר "כי אני ה' רפאך" אין הכוונה לרפואה מנגעי מצרים אלא מכל מחלה בעולם).

בלשונות הגאולה "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", "וגאלתי" התקיים בקריעת ים סוף וטביעת מצרים (שאז ישראל נגאלו מהם לגמרי)[כד] – גאולה היא המתקה. "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – הראיה, "ומתוק האור", נכללת באמונה, וכך הכל נמתק (בפנימיות: ראיה שייכת ל'רישא דאין', והאמונה היא רדל"א, וכאן רישא דאין עולה ונכלל ברדל"א).

אכן, גם לאחר קריעת ים סוף והמתקת המים במרה, היה צורך לרפואה, במשך כל ימי ספירת העומר (שעיקרם חדש איר, ר"ת "אני הוי' רפאך") עד מתן תורה. ב-מט ימי הספירה אנו עדיין בגדר חולה (= מט) עד הרפואה השלמה במתן תורה, כאשר מתקיים "ולקחתי אתכם לי לעם" ביום החמשים ובגילוי שער הנו"ן. כלומר, גם לאחר הרפואה הראשונה, לאחר שמצרים טבעו בים סוף, נותר עדיין רושם-רשימו מטומאת מצרים, ואותו צריך לרפא בעבודת תיקון המדות בספירת העומר. במתן תורה "פסקה זוהמתן" של ישראל והשתחררו ממלאך המות – המתקה גמורה מכל ההכנעה הקיימת בעולם הזה (אלא שלאחר חטא העגל נאמר "אכן כאדם תמותון"). העולם הזה הוא "עלמא דשקרא", ואין גילוי ההבדלה העצמית בין ישראל לעמים, ממילא אי אפשר להגיע להמתקה גמורה, ואדרבה צריך לחזור בכל עת לשלב הראשון של ההכנעה. עדיין אנו מצפים ל"גאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש" (כמטבע הלשון של הרבי), ויש לפרש: "גאולה" היתה בים סוף, "וגאלתי"; "אמתית" התקיים במתן תורה, תורת אמת; "ושלמה" על ידי משיח צדקנו, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".

ונקודה נוספת: במכות מצרים התחילה להתגלות ההבדלה בין ישראל לעמים כנ"ל, עד שיצאו ממצרים ונבדלו מהם לגמרי – זהו גילוי העצם של נשמת היהודי, "חלק אלוה ממעל ממש", "בני בכרי ישראל". ועדיין מצד הגוף נדמה שישראל והאומות שווים ואין הבדלה (אלא רק הכנעה מצד הגוף הנגוף). אבל במתן תורה נשלמה הבחירה מישראל, להיות "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" – הבחירה בגוף היהודי, "ממלכת כהנים וגוי קדוש [גוי לשון גוף]", עד שהגוף אחר באמת גם מצד הטבע (כדברי הגמרא בהקשר להכנות למתן תורה, "ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו"[כה]).

ההכנעה בכנים

נחזור כעת לדעת הרמב"ם שמכת הכנים בלבד היתה גם בישראל. ויובן על פי ההקדמה שמכת הכנים כנגד ההוד (כמובא לעיל), והרי מדת ההוד היא עיקר מקום ההכנעה בנפש – מתוך הודאה-הודיה, במדת התמימות (פנימיות ההוד) – ולכן בנקודה זו היה צורך שגם לישראל יהיה 'רגע של הכנעה' כנ"ל.

בהוד נמצא גם שרש ההבדלה בין ישראל לעמים, בנקודה זו גופא: החרטומים נכנעים ומודים בעל כרחם "אצבע אלהים היא" אך עדיין לא מאמינים בה' ואינם נכנעים לקיים את הציווי "שלח את עמי", ואילו ישראל אע"פ שהם עצמם נלקים הרי הם מודים בלב שלם בהשגחת ה', מצדיקים עליהם את דינו ונכונים לגמרי לרצונו ולקיים מצוותו. מטעם זה גופא היה צורך שגם ישראל ילקו מעט בכנים, שאז תתגלה ההבדלה!

והנה הכתיב "כִנִים" הוא כמו "כֵנִים אנחנו" (דברי האחים ליוסף), נכונים, אמתיים, כמו "כן בנות צלפחד דברות" (כפירוש רש"י שם) או נאמנים (ראב"ע שם), וקרוב גם למלה הכנעה (אותיות כן משותפות). במכת כנים היתה הכנעה חיצונית לחרטומים, שנאלצו להודות, אבל לא היתה בהם כנות אמתית אלא רק בישראל. הקשר בין כן לספירת ההוד מבואר בכלי המשכן, בהם יש את הכיור וכנו, הכיור כנגד הנצח והכן כנגד ההוד (ויש להעיר שראב"ע מביא פירוש שהיחיד של כנים הוא כן[כו]. ורמז: כן במילוי = דבר-ברד).

נתבונן בפסוקי מכת כנים: "וַיֹּאמֶר הוי' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הוי'".

יש בפרשיה ארבעה פסוקים, שבעים ואחת מלים (כן עם הכולל) ומאתים ששים ושלש אותיות. סך כל המרכיבים (הכוללים) 338 = הוי' פעמים אחד.

יש חמש פעמים כנים – לכנם הכנם כנים הכנים הכנם = 615, 5 פעמים (ממוצע) נגע, "אין ברעה למטה מנגע". חמש פעמים כנגד חמש גבורות.

בנוסף יש פעמיים כן (כן כן = לכנם, ההופעה הראשונה של כנים), היינו שבע לשונות "כן" המתחלקות לחמש ושתים (חלוקת ז-ה-ב). היינו חמש גבורות עם שני כוללים. מלבד שבע מלים אלו יש 64 מלים, דין (ח ברבוע, אדם חוה).

מספר האותיות בפרשה הוא 263, מתוכן בשבע הלשונות הנ"ל כה אותיות, והשאר רחל אותיות. בפסוק הראשון והאחרון סב אותיות בכל אחד (ביחד עדן, חצי רמח). בפסוק השני אנכי אותיות. בפסוק השלישי חן אותיות. בפסוקים השלישי והרביעי יחד, חן סב = 120, כנים אותיות.